(פרקי־זכרונות לשנת הכ"ה לקיום המוסד)

הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב, היתה מראשית ייסודה מאורע חשוב בעולם חנוכנו ותרבותנו.

ואני אחד מאלה, שזכה להיות קרוב למיסדי הגימנסיה, לראות את פרפוריה מתחילת הווסדה ולהשתתף באופן פעיל בהגדלתה ובהרחבתה (תר“ע–תרפ”א). ברשימות אלו אומר אני להעלות על הכתב קצת זכרונות.

 

א    🔗

עם התחלת העליה השניה בשנות תרס“ה–תרס”ו וגידול הישוב היהודי ביפו, עלתה על הפרק שאלת בית־ספר תיכוני עברי־לאומי, שיספק את דרישות ההורים מן העולים החדשים, ששאפו להקנות לבניהם השכלה תיכונית בעברית. בימים ההם היה קיים ביפו בית־ספר לבנות, מסוג בתי־הספר העממיים, שנתמך על־ידי ועד חובבי־ציון באודיסה. היו קיימים ביפו גם בתי־ספר עממיים של חברה “כל ישראל חברים” (אליאנס) בחסותה של ממשלת צרפת, ובית־ספר של חברת “עזרה” בחסותה של ממשלת גרמניה. בבתי־ספר אלה היו מלמדים את הלמודים הכלליים והמדעיים בצרפתית ובגרמנית, ובעברית הורו רק את הלמודים העבריים. לבתי־ספר אלה היו גם כוונות פוליטיות, זרות לרוחנו ולשאיפותינו הלאומיות.

מלבד אלה היו ביפו, בירושלים, בחיפה ובשאר ערי ארץ־ישראל בתי־ספר צרפתיים ואיטלקיים של ה“אחים” וה“אחיות” מיסודם של המיסיונרים הנוצרים, שפרשו את רשתם על בני המקום, מתוך כוונה מסויימת לצוד את נפשות הדור הצעיר. דלתות בתי־הספר הזרים היו פתוחות לרווחה בפני ילדי ישראל, והורים רבים מבני הישוב הישן ואף חלק הגון מאנשי הישוב החדש, היו מוסרים את ילדיהם לידי מחנכים ומורים זרים.

העולים החדשים, בני “העליה השניה”, לא יכלו להשלים עם העובדה המחפירה, וזמן רב התלבטו בשאלת חנוך ילדיהם. היו הורים – ולא מעטים, אשר לאחר שלא מצאו את פתרון השאלה המרה שנקבה במוחם, יצאו את הארץ במפח־נפש.

 

ב    🔗

בין העולים החדשים בתרס“ה היה גם הד”ר יהודה־ליב מטמון־כהן, שהוזמן כמנהל לבית־הספר בראשון־לציון. עוד בהיותו חבר באגודת “צבא התחיה” באודיסה, חלם על יסוד גימנסיה עברית בארץ־ישראל. מתחילה חשב ד“ר מטמון־כהן לפתוח את הגימנסיה בראשון־לציון, אבל נמלך בדעתו, ובדעת אשתו, מרת פניה – והחליטו, שהישוב העירוני זקוק יותר לבית־ספר תיכוני עברי, ובא והתיישב ביפו, שהיתה אז בבחינת “שערי ציון” לעולם ולמתיישבים החדשים. במרץ רב התחילו ד”ר מטמון ואשתו להוציא את הרעיון אל הפועל.

המודעה הראשונה על פתיחת גימנסיה עברית ביפו לא נדפסה בדפוס, כי באותם הימים לא היה עדיין בית־דפוס ביפו, ומי שרצה להדפיס מודעה בעברית, היה נאלץ להטריח את עצמו לירושלים ולבטל לשם כך כמה ימים.

בערב סוכות תרס"ו הודבקה המודעה בבתי־התפילה שבנוה־שלום בזו הלשון:

“בית־ספר בינוני ביפו”.

“אתכבד להודיע… כי פתחתי בית־ספר גימנזיאלי לילדים ולילדות, כל הרוצה לתת לילדיו חנוך הגון, כללי־עברי, באופן היותר רצוי, ישלחם לבית־ספר כזה, בו ילמדו מפי מורים מומחים, כל אחד למקצוע שלו, מלבד הלמודים היקרים ללב כל איש עברי גם את הידיעות והשפות הנלמדות בכל גימנסיה באירופה ובאמריקה. במשך תשע שנות־לימודים ירכשו להם התלמידים במדה מרובה את הידיעות האלו: תנ”ך ולקוטי תלמוד, שפת עבר וספרותה, השפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית, רומית; חשבון, הנדסה ואלגברה, הערכת ספרי מסחר וידיעות המסחר, פיסיקה וחימיה, זוֹאוֹלוגיה ובוטאניקה; עיקרי גיאולוגיה ומינרלוֹגיה, דברי הימים וגיאוגרפיה, שרטוט וציור וכו'. תלמידים מתקבלים אל שתי המחלקות הראשונות ולמכינה"…

בכ“ה תשרי תרס”ו התחילה הרשמת התלמידים הראשונים לבית־הספר התיכוני מיסודו של הד"ר מטמון. באותו היום הונחה אבן־הפנה הראשונה לבנין בית־הספר התיכוני העברי הראשון, התופס כיום מקום חשוב מאד בחיי הישוב החדש בארץ.

בימים הראשונים נרשמו ארבעים תלמידים ותלמידות, אך היו הורים שהתייחסו באי־אמון למוסד החדש, ולאחר ימים מספר התחרטו ולקחו את ילדיהם בחזרה, ונשארו רק 17 תלמידים. בתחילת חשון תרס"ו נפתחה המכינה הראשונה, ובה 9 תלמידים והמחלקה הראשונה ובה 8 תלמידים.

ד"ר מטמון היה המנהל והמורה הראשי לעברית ולטבע, ואשתו – מורה לחשבון. לאחר חדשים מספר הוזמנו עוד שני מורים: מר בירנאר מושינזון לצרפתית, לציור ולשרטוט, ומר מאיר ווילקנסקי לעברית.

עבודה קשה ומטרידה עמדה לפני הזוג הצעיר. צריכים היו לרכוש את אמון הצבור העברי גם בחוגי ההורים וגם בחוגי המורים של שאר בתי־הספר העבריים; צריכים היו להשיג אמצעי־כסף להחזקת המוסד הצעיר, לערוך תכנית שתתאים לדרישות החנוכיות והפדגוגיות, לערוך רשימות בשביל המורים והתלמידים, כי ספרי־לימוד בעברית לא היו אז במציאות; כללו של דבר: צריכים היו ליצור יש מאין.

 

ג    🔗

בימים ההם היתה התחרות גדולה בין בתי־הספר שנוסדו על־ידי המיסיונרים והחברות הזרות מחוץ לארץ. כל חברה השתדלה למשוך לבית־ספרה תלמידים, לא רק על־ידי פיטורים מתשלום שכר־לימוד, אלא גם על־ידי מתן תמיכות לתלמידים. ואף־על־פי כן קבע ד"ר מטמון שכר־לימוד גבוה בערך לגבי רמת החיים של אז: 60 פראנק זהב לשנה במכינה, ו־160 פראנק לשנה במחלקה הראשונה.

רבים מן המורים והסופרים והעסקנים התייחסו בזלזול לבית־הספר החדש, היו לועגים לתכנית “המטילה אבק בעיני הבריות”, והיו מתרעמים ביחידות ובצבור.

בשובי לארץ בפעם השניה, בתחילת אדר תרס"ו, חפשתי “בשבעה נרות” את הגימנסיה העברית ביפו ולא מצאתיה במשך ימים מספר. בשעה שקראתי בעתון “ראזסווייט” הרוסי את המודעות הראשונות על פתיחת גימנסיה עברית ביפו, תארתי לי בדמיוני הנלהב בנין גדול ורחב־ידים מתנוסס לתפארה בתוך גן יפה ונחמד, ועוד ועוד בנוסח זה, כדוגמת הגימנסיות בכל העולם התרבותי… והנה אכזבה גדולה ומרה. התביישתי בפני עצמי, כשנכנסתי בפעם הראשונה לגימנסיה. בסימטה צרה ומזוהמת על־יד תחנת־הרכבת ביפו, בית ערבי קטן בעל שנים־שלשה חדרים קטנים ודלים, עם ספסלים אחדים. על יד הכניסה שלט קטן בגודל סנטימטרים אחדים עם כתובת: “גימנסיה עברית”…

בחזירתי נפגשתי עם מכרים אחדים מיהודי יפו, שכאילו “שמחו” לאכזבתי ואמרו לי, בלעג שנון: “אין להביא בחשבון את בית־הספר העלוב של ד”ר מטמון, ואין להאמין בחלומותיו ובהזיותיו"…

 

ד    🔗

אך ד“ר מטמון לא נרתע לאחור. במאמצים רבים עלה בידו לגמור את שנת־הלמודים הראשונה בשנת תרס”ו. אז באו לעזרתו מנחם שיינקין ז“ל וד”ר חיים בוגרשוב. שני אלה, שבאו אז לארץ־ישראל על מנת להשתקע, קבלו עליהם לפתח תעמולה רחבה בארץ ובעיקר בחוץ לארץ. בקונגרסים הציוניים טענו שני אלה לעבודה מעשית בארץ־ישראל בלא לחכות לזכויות מדיניות רחבות, ועם זה דרשו בכל תוקף להכניס לתכנית של העבודה המעשית גם את העבודה החנוכית והתרבותית בארץ־ישראל. תעמולה זו עשתה פרי רב, ובתחילת תרס“ז נפתחה בגימנסיה המחלקה השניה. מספר התלמידים והתלמידות עלה מ־17 ל־48. הוזמנו גם מורים נוספים: ד”ר ח. בוגרשוב לגיאוגרפיה, הסטודנט חיים הררי לעברית, מר מ. אלדמע (אייזנשטיין) לציור, ומר צ. נשרי (אורלוב) להתעמלות. באותה שנה נרכשו גם קצת רהיטים ומכשירי לימוד. לשם ביסוס מצבה הכספי של הגימנסיה נוסדה בתחילת תרס"ז אגודת הגימנסיה העברית ביפו. תכליתה, לפי תקנותיה, היתה “ליסד בארץ־ישראל מכון חנוכי, שיתן לילדים הצריכים השכלה ריאלית או גימנסיאלית את היכולת לקבל השכלה כזו בארץ בבית־ספר עברי לאומי”.

אגודת הגימנסיה קיבלה צורה של חברת מניות, וכל אחד מחבריה התחייב לשלם בפעם אחת או במשך זמן ידוע סך 250 פראנק זהב, או 100 רובל, או עשר לירות אנגליות.

ראשית פעולתה של האגודה היתה לקבל תחת חסותה את הגימנסיה העברית מיסודו של הד"ר י. ל. מטמון־כהן, ולדאוג לכלכלתה ולשכלולה. כל עניני האגודה והגימנסיה נחתכו על־ידי ועד מפקח ומועצה פדגוגית, שבא־כח שניהם היתה ההנהלה.

על־ידי מ. שיינקין התחיל גם ועד “חובבי ציון” באודיסה להתעניין בהתפתחות הגימנסיה. זה היה המוסד הציוני הראשון, שבא לעזרת הגימנסיה, ובתקציבה לשנת תרס“ז השתתף בסך 1250 פראנק (50 לא"י), ומשנת תרס”ח והלאה, עד סוף שנת תרע"ד, היה ועד “חובבי ציון” באודיסה הערב לכל תקציבה של הגימנסיה – ומסכומיו שלו היה ועד חובבי־ציון נותן לגימנסיה למעלה מחמשת אלפים פראנק לשנה.

בתרס“ח גדל מספר החברים של אגודת הגימנסיה בשל התעמולה הגדולה, שנעשתה על־ידי ד”ר בן־ציון מוסינזון ומנחם שיינקין. הראשון נכנס בתחילת תרס“ח לגימנסיה כמורה קבוע לתנ”ך ולדברי ימי ישראל, ושיינקין התנדב לעבוד לטובת הגימנסיה שנים מספר, עד שיצליח לבססה במובן החמרי ולהעמידה על הגובה הדרוש במובן החנוכי.

 

ה    🔗

קרן הגימנסיה הלכה וגדלה משנה לשנה, ובמשך שנתים נמכרו ברוסיה כשש מאות מניות בנות 100 רובל.

בקונגרס הציוני השמיני תפסה הגימנסיה מקום חשוב מאד. רבים מאלה שביקרו בגימנסיה בהיותם בארץ־ישראל, ובכלל זה דוד וולפסון, ד“ר יחיאל צ’לינוב, ד”ר שמריהו לוין, ואחדים מחברי הועד הפועל הציוני, הרבו לדבר על תועלתה של הגימנסיה לישוב העברי ולרעיון התחיה.

הנדיב יעקב מוזר מברדפורד, שהיה ציר הקונגרס השמיני, הושפע מן הנואמים שדברו בשבחה של הגימנסיה, ובהשפעת צ’לינוב ובוגרשוב, הסכים מוזר באותו מעמד לתרום שמונים אלף פראנק לבנין בית בשביל הגימנסיה על אדמת הקרן הקיימת, שתיקרא על שמו של הרצל.

בעקבות הועד של “חובבי ציון” הלך גם הועד הפועל הציוני והחליט אז להשתתף בתקציבה השנתי של הגימנסיה בסכום 4000 פראנק.

יחם טוב זה מצד הקונגרס השמיני אל הגימנסיה פעל גם על שאר צירי הקונגרס, ובאותו מעמד נוספו עוד עשרות חברים חדשים מבין הצירים עצמם, ועם זה הבטיחו את עזרתם לרכוש חברים נוספים בערי מגורם.

 

ו    🔗

לאחר הקונגרס השמיני נעשתה באמצעות בוגרשוב התקשרות בין מ. אוסישקין, יו“ר ועד חובבי־ציון באודיסה, והפרופ' אוטו ווארבורג, ראש המשרד הארצישראלי הציוני, שלפיו קיבל עליו ועד חובבי־ציון באודיסה את תקציב הגימנסיה לשנת תרס”ח. על־פי תנאים מיוחדים שקצת מהם אני פורט להלן: א) עד שתיאסף קרן להבטחת קיום הגימנסיה, היא נשארת ברשות “אגודת הגימנסיה”; ב) ההנהגה הכספית של הגימנסיה לשנת תרס“ח (תקציבה 20,000 פראנק), נמסרת לועד חובבי־ציון באודיסה, שעליו להיות גם המרכז הראשי לכל הכספים שיאספו לטובת הגימנסיה; ג) לועד חובבי ציון ניתנת הרשות לפקח על כל הנעשה בגימנסיה; ד) תרומות החברים המייסדים ניתנות לועד חובבי־ציון לפקדון לשנת תרס”ח. מכסף “קרן הגימנסיה” אפשר להוציא רק סכומים הדרושים למיקח חפצים שיש להם ערך קיים, למשל: ספרים, רהיטים ומכשירי למוד. להוצאות אחרות אין רשות להוציא מקרן הגימנסיה.

הגימנסיה מצדה התנתה תנאים אלה:

א) כל הענינים הפנימיים של הגימנסיה, כגון: עריכת התקציב, קבלת מורים ותלמידים, עריכת תכנית הלמודים הם ברשות הועד המפקח והועד הפדגוגי, הנבחרים על־ידי האסיפה הכללית של חברי אגודת הגימנסיה; ב) שני באי־כח לשכת חובבי־ציון ביפו נכנסים כחברים בעלי דעה שוה לשאר: אחד לועד המפקח ואחד לועד הפדגוגי; ג) בא־כח של חובבי־ציון בועד המפקח הוא הגזבר של הגימנסיה לשנה זו; ד) ועד חובבי ציון קיבל עליו את התקציב לשנת תרס"ח בסך 21,000 פראנק.

ההכנסה היתה בשנה זו 23,040 פ‘, וההוצאה היתה 25058 פ’. השנה נסתיימה, איפוא, בגרעון.

 

ז    🔗

בשנה השלישית לקיומה של הגימנסיה נוספו עוד מורים: ד“ר ב. מוסינזון, לתנ”ך; ד“ר י. לוריא, לדברי־הימים; ד”ר א. רוזנשטיין, למתימטיקה ופיסיקה; ח. קרצ’בסקי לזמרה.

שמה הטוב של הגימנסיה הלך והתפרסם גם בחוץ־לארץ, והתחילו לבוא עשרות תלמידים. התלמידים הראשונים היו מבני רוסיה.

ד. איזמוז’יק וא. יוחנן, בהיותם עוד ברוסיה, הזמינו על־ידי הטלגרף מקומות בשביל ילדיהם בגימנסיה. ושתי המשפחות הללו הביאו עמהן כ“מנין” תלמידים חדשים. גם המשפחות ווייס ושרתוק הלכו בעקבותיהן, והכניסו לגימנסיה את ה“מנין” השני של בנים ובנות מחוץ לארץ. עם רבוי מספר התלמידים שבאו מחוץ־לארץ בלי הורים, הוכרחה הגימנסיה לדאוג לפנסיון הגון, שהיה נתון להשגחת ועדה מיוחדת. השכר הממוצע בפנסיון היה 50 פראנק לחודש (כשתי לירות).

הגימנסיה, בתקופת־יפו שלה, לא מצאה דירה הגונה, ובכל שנה ושנה היתה מחליפה את דירתה מסימטה לסימטה עד שהגיעה לשכונת הגרמנים. נדבת מוזר היתה דבר בעתו. אז נתעוררה השאלה, היכן ייבנה בית הגימנסיה. התחילה התחרות בין שתי המושבות הגדולות: ראשון־לציון וזכרון־יעקב, שכל אחת מהן הציעה לבנות את הגימנסיה בתחומיה. כל מושבה הציעה תנאים טובים, ואחד הנמוקים העיקריים היה, שבמושבה יש סביבה עברית, אויר נקי ובריא, בעוד שביפו נתונים הילדים בסביבה זרה, בזוהמה וברפש וכדומה. מצד אחד טענו בני יפו, שמשפט־הבכורה להם הוא, הואיל והגימנסיה נוסדה וקיימת ביפו מתקופת “בראשית ברא”, וממספר 118 תלמיד שהיו אז בגימנסיה, למעלה מן החצי היו מבני יפו, והשאר מבני המושבות וערי ארץ־ישראל וגם מבני ארצות אחרות. יש להוסיף, שגם ההורים הראשונים וגם החברים הראשונים של אגודת הגימנסיה היו מיהודי יפו. הגימנסיה בשעת הווסדה הבטיחה להורים ביפו ליתן לילדיהם השכלה בינונית, וגם רוב החברים בחוץ־לארץ נתנו את היתרון ליפו – לעיר החוף של שערי־ציון. ביחוד עמד על כך י. מוזר, שתרם את שמונים אלף הפראנק לבנין הגימנסיה.

ובעוד המושבות ויפו דנות ומתווכחות בא “כתוב שלישי” והכריע ביניהן: חברי “אחוזת בית” (תל־אביב לעתיד לבוא) חשבו ומצאו, שתהיה השפעת־גומלין בין הפרבר היהודי ובין הגימנסיה. מייסדי “אחוזת בית” עמדו על חשיבותה העתידה של הגימנסיה, והקצו בשבילה את המגרש היפה ביותר ברחוב הראשי והמרכזי, וההכרעה היתה לצד הפרבר היהודי – “אחוזת בית”.

הקרן הקיימת קנתה בשכונה העברית מגרש גדול של 25,000 אמות מרובעות במחיר 30,000 פראנק. המגרש נועד לבנין הגימנסיה ולנטיעת גן בוטאני, מצמחי ארץ־ישראל וחוץ־לארץ על־יד בית־הספר.

בשנת תרס“ט ביקר הבנקאי יעקב שיף ז”ל מניו־יורק בגימנסיה, בדירתה השכורה ביפו, וכשנודע לו שהלמודים נלמדים על־פי רשימות כתובות בידי המורים, מחוסר ספרי־לימוד בעברית, תרם 5000 פראנק ליסוד קרן מיוחדת להוצאת ספרי־לימוד בעברית.

באותה שנה הודיע י. ל. גולדברג, שהוא מקצה לגימנסיה 50 דונאם אדמה במושבה הר־טוב, לשם יסוד מעונות־קיץ בשביל תלמידי הגימנסיה, שיוכלו לבלות באויר ההרים את ימות הפגרה של חדשי הקיץ.

בעשרה באב תרס"ט הונחה אבן־הפנה לבנין הגימנסיה, ברחוב הנקרא כיום “הרצל”. כל הבנין נבנה רק בידי בנאים ופועלים יהודים. לפי תכניתו וגדלו, היה אחד הבנינים המפוארים ביותר שהיו אז ליהודים בארץ־ישראל.

בתרס"ט היה תקציב הגימנסיה 32,160 פראנק.

בית הגימנסיה “הרצליה” ורחוב הרצל ערב מלחמת־העולם הראשונה

 

ח    🔗

הגימנסיה “הרצליה” שימשה לפני מלחמת־העולם הראשונה גורם חשוב להתפתחותה הכלכלית של תל־אביב ומושבות יהודה. העולים החדשים, שרצו ליתן חנוך לאומי והשכלה בינונית לילדיהם, התיישבו בתל־אביב. רבים מהם קנו מגרשים ובנו בתים לעצמם בתל־אביב, וחלק מן ההורים קנו קרקעות במושבות הסמוכות לתל־אביב לנטיעת כרמים ופרדסים.

ולא רק בבחינה הכלכלית בלבד. מורי הגימנסיה ותלמידיה הכניסו לתל־אביב את הלשון העברית כלשון חיה ומדוברת בבתים, ברחובות, בהרצאות ובאסיפות פומביות. בנין הגימנסיה שימש הרבה שנים מקום לאסיפות והרצאות פומביות – בעניני צבור ועניני תרבות, ואף לצרכי בית־תפילה.

בכתב העריכו את חשיבותה של הגימנסיה לתנועה הציונית סופרים כאחד־העם (במאמרו “בין הקצווֹת”, “השלח”, כרך כ"ה) ופרופ' י. קלוזנר (בספרו “עולם מתהווה”).

כל אזרח הגון וחשוב בארץ־ישראל היה מבקר בגימנסיה העברית – לראות בעיניו את הדבר, שנחשב עד אז כאי־אפשרי. בין המבקרים היו אנשים כבארון אדמונד רוטשילד (בבקורו הרביעי בא“י בשבט תרע”ד), שבא לגימנסיה ושמע כמה שעורים; נתן שטראוס, יוליוס רוזנוואלד. לזכר בקורם יסדו שטראוס ורוזנוואלד סטיפנדיות לתלמידי הגימנסיה. לאחר זמן־מה תרם רוזנוואלד 2600 פראנק, לרכוש מכשירי־התעמלות ולבנות אולם מיוחד להתעמלות.

בהשתדלותו של חבר הועד המפקח אליהו ברלין, יסדו מ. פולאק מצאריצין וג. רוזנברג ממוסקבה שתי סטיפנדיות, כל אחת בסך עשרת אלפים פראנק. אחר כך הסכימו המנדבים, שהגימנסיה תבנה בכספם פנסיון מרכזי בשביל ילדי חוץ־לארץ בחצר הגימנסיה, ובשנת 1913–1914 הוקם בנין מרווח לתלמידי חו"ל.

היחס מצד ממשלת תורכיה לגימנסיה היה טוב מאד – והיא אושרה בשנת 1911 כבית־ספר בינוני מן הטפוס העליון, וכל הזכויות שבתי־ספר מסוג זה נהנו מהן ניתנו גם לגימנסיה, כמו: כניסה לאוניברסיטאות, פיטור מתשלום מס הווירקו, רשות לקבל מן החוץ מכשירים וספרי־למוד בלי לשלם מכס וכיוצא בזה.

 

ט    🔗

למרום־גבהה הגיעה הגימנסיה בתרע"ג, כשזכתה להוציא את המחזור הראשון – עשרים ושלשה תלמידים ותלמידות, שקיבלו את תעודת־הבגרות הראשונה בעברית, בצירוף תרגום בצרפתית ובתורכית.

מנהל מקצוע החנוך של הממשלה בפלך ירושלים השתתף בבחינות הבגרות, ואישר את תעודות־הבגרות בחתימת ידו.

לאחר המחזור הראשון, הוכרה תעודת־הבגרות של הגימנסיה “הרצליה” ברוב האוניברסיטאות באירופה, ובוגרי הגימנסיה נתקבלו בלי בחינות לאוניברסיטאות – בצרפת, בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. הבוגרים שבאו לאמריקה, קיבלו בהרבה אוניברסיטאות את הזכות להכנס למחלקה השלישית של הקולג'.

לשמחת הורי התלמידים לא היה גבול: הם שמחו, שזכו להיות הראשונים שהאמינו בעתידה של הגימנסיה, אשר איפשרה להם להקנות לבניהם ולבנותיהם השכלה תיכונית בעברית. המורים והמחנכים רעדו מגיל וחדוה בשעת מתן תעודות־הבגרות הראשונות לחניכיהם. הם כאילו עמדו, יחד עם תלמידיהם, בבחינה הראשונה בפני עם ישראל ובפני העולם הגדול. שׂשׂו ועלזו גם כל בני תל־אביב הצעירה. זה היה מאורע חשוב וגדול בשבילם. חייהם בשכונה העברית הקטנה, היו קשורים בהתפתחות הגימנסיה.

בישיבת ועד תל־אביב, מיום ט' מנחם אב תרע“ג, הוחלט לערוך במוצאי שבת י”ג מנחם אב חגיגה בשביל התלמידים והתלמידות, שגמרו את הגימנסיה במחזור הראשון, ולחלק לבוגרים ספר התנ“ך לזכרון מאת הועד. מאז הונהג מנהג יפה זה, שבוגרי הגימנסיה הרצליה מקבלים מועד תל־אביב מתנת זכרון – תנ”ך.

בתרע“ד הוציאה הגימנסיה את המחזור השני – שלשים ושנים בוגרים ובוגרות. בסוף שנת־הלמודים תרע”ד הגיע מספר התלמידים בגימנסיה לשמונה מאות. שבוע־שבוע באו מחו"ל, ובעיקר מרוסיה, פלוגות־פלוגות של מתכוננים חדשים, שמילאו את בתי תל־אביב עד אפם מקום.

באותו זמן נתקבלו הידיעות הראשונות מבוגרי המחזור הראשון, שהם נתקבלו באוניברסיטאות בצרפת ובגרמניה ובשווייץ בלי בחינות מוקדמות, רק על סמך תעודת הבגרות של הגימנסיה העברית הרצליה. לשמחת המורים וההורים לא היה קץ. הנצחון היה מלא.

הגימנסיה התחילה לחשוב על הגדלת הבנין ועל פתיחת מחלקות מקבילות, על הזמנות מורים ועל הכנסת כמה וכמה שכלולים ושפורים.

יעקב מוזר הבטיח את עזרתו להגדלת הבנין – ולהבטחתו צרף גם סכום הגון ומכתב עידוד למורים. הוא קיבל על עצמו את ההוצאות הדרושות לבנין אגף חדש ודיוטה שלישית.

מ“קרן שיף” התחילה הגימנסיה להוציא ספרי־למוד בעברית – תורת החשבון, אלגברה וגיאומטריה של ד"ר א. ברוך (רוזנשטיין), ועמדה להוציא עוד ספרי־לימוד שנתחברו על־ידי המורים.

ובעצם הימים האלה פרצה מלחמת־העולם, בעשרה באב תרע"ד.

 

י    🔗

עם כניסת תורכיה למלחמה נפסק מיד הקשר בין ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, ומאות תלמידים נשארו בגימנסיה בלי הורים: עשרות אמהות נקרעו מבעליהן, וכולן נפלו למעמסה על הגימנסיה. לא רק שלא יכלו לשלם שכר למוד, אלא הגימנסיה היתה צריכה לספק להם גם צרכי אוכל ובגדים. בפנסיון של הגימנסיה נפתח כעין מטבח־עם, משותף לאמהות עם משפחותיהן ולכל תלמידי חוץ־לארץ. מספרם הגיע לכמה מאות. לשם כך הוציאה הגימנסיה את כל קרנותיה, ואף נכנסה בחובות גדולים.

היחס הטוב מצד ממשלת תורכיה נשתנה לרעה, וביחוד זמם השלטון הצבאי לשפוך את זעמו על הגימנסיה. באחד הימים בא מפקח־צבא בלוויית פלוגת חיילים תורכיים ועשו חפוש־פתאום בגימנסיה – באולמים, במרתפים, בחצר, בגן ובאולם להתעמלות. המפקח חיפש נשק קר וחם, תותחים, רובים, אקדוחים, כדורים, רמוני־יד ושאר כלי־משחית, עלה על הגג והסתכל בחדרים ובחלונות הקטנים בחזית הבנין, והדגיש שהבנין כולו נבנה בתכנית מבצר. האופיצר ומלוויו בדקו את הגג בדיקה ארוכה והשקיפו על מרחב הים, אל האניות שעגנו אז בחוף יפו, הביטו על גבעות החול שבסביבות תל־אביב, ומכיון שלא מצאו שום מכשירים חשודים, התנפל המפקד בכעס רב על התחנה המטראולוגית שהיתה בחצר הגימנסיה, מישש את כל המכשירים והקיף את הד"ר א. ברוך (רוזנשטיין) בשאלות, ומתוך אכזבה כילה את חמתו בדגל הגימנסיה – ונטל אותו.

באחד מלילות החורף של תרע“ה נעשה חפוש שני בגימנסיה. פלוגת צבא הקיפה את החצר ואת הבנין, הקצינים נכנסו לפני ולפנים, העירו את המנהל ד”ר מוסינזון בביתו משנתו והבהילוהו לגימנסיה, ודרשו ממנו שימסור להם דגלים ציוניים, בולים של הקהק“ל וכדומה, ומכיון שלא מצאו שום דברים חשודים, חוץ מדגלים לאומיים אחדים, ניתנה פקודה להוביל את ד”ר מוסינזון יחד עם הדגלים לבית־הסוהר ביפו. לאחר ימים מספר ניתנה פקודה שניה – לשחרר את ד"ר מוסינזון מבית־הכלא ולגרשו מן הארץ. לא הועילו הבקשות לדחות את הגירוש לזמן־מה. צו ניתן מגבוה בפקודת מפקד המחנה הרביעי, ג’מאל פחה.

לאחר גירוש המנהל, יצא הגורל הרע גם על סגךהמנהל, ד“ר ח. בוגרשוב, שנגזר עליו לעמוד בפני בית־דין צבאי, בקשר עם עלילת־שוא שהעלילו עליו, כי “הוא אסר ערבי בבית הסוהר שעל יד הגימנסיה”. בגלל עלילת־שוא דמיונית זו, הוכרח בוגרשוב לצאת מן הארץ. אחריו גורשו גם הד”ר י. לוריא, שעמד להתמנות לממלא־מקום המנהל, ואחר כך גורש גם מ. שיינקין, שהיה אז ראש הועד המפקח של הגימנסיה.

גזירת הגירוש לחוץ־לארץ חלה גם על תלמידי הגימנסיה שהיו בלי הורים, ומאות תלמידים ותלמידות גורשו באופן אכזרי במשך יום אחד על־ידי הרשות הצבאית.

המורים והתלמידים שנשארו בארץ, הוכרחו לקבל עליהם את הנתינות העותומאנית, ובקשר עם זה חלה עליהם גם חובת עבודת הצבא, אף כי הבטחה ניתנה מאת הממשלה העותומאנית, שהנתינים החדשים לא ילקחו לצבא.

משמונה מאות תלמידים, שלמדו בגימנסיה קודם התחלת המלחמה, נשארו רק כארבע מאות, מהם חלק הגון בני חוץ־לארץ שנשארו כיתומים חיים על אחריותה של הגימנסיה.

חלק מן הפקדונות והקרנות של הגימנסיה היה בבנק אפ"ק ביפו, וחלק – בועד “חובבי ציון” באודיסה. הבנק הציוני היחיד היה סגור בפקודת שלטון הצבא, ואודיסה היתה בשטח האויב – מנותקת לגמרי מארץ־ישראל.

אף הורי התלמידים מבני הארץ התרוששו במדה כזו, שלא יכלו להכניס לגימנסיה את שכר הלימוד.

המורים קיבלו את משכורתם בלירות נייר תורכיות, שבפועל ירדו בערכן. הלירה התורכית, שמחירה היה 22.73 פראנק זהב, או 41 בישליק זהב, נמכרה במחיר 4–5 פראנק, או במחיר 6–8 בישליקים. צרכי אוכל ושאר הצרכים החיוניים אפסו, והיוקר האמיר מיום ליום. ונוסף על חוסר הכסף, יוקר החיים, הרעב והמחלות המדבקות שפשטו בין המורים וההורים והתלמידים, התחילה פרשת רדיפות ונגישות מצד שלטונות הצבא. יום יום וצרותיו וגזירותיו התכופות.

בחורף תרע"ו הוכרז גיוס כללי בכל הארץ, ומורי הגימנסיה ותלמידי המחלקות העליונות (8.7.6) נקראו אל תחת דגל הצבא העותומאני.

על אף המצוקה הכספית הגדולה התאמצה הגימנסיה, ובעזרת קצת מן ההורים מבני המקום, הכניסה לקופת הממשלה התורכית עשרת אלפים פראנק, תשלום ראשון על חשבון דמי הכופר (בדל אסכר), כדי לפטור את התלמידים מעבודת הצבא בפועל. את הכסף קיבלה הממשלה בנחת רוח, ואף־על־פי כן יצאה, לאחר זמן־מה, פקודה חדשה “להחזיר” לגימנסיה את דמי הכופר, ולקחת את התלמידים המגודלים לעבודת הצבא.

הפקודה הוצאה אל הפועל בזריזות מפליאה, וכתוצאה מזה נלקחו מן הגימנסיה כשמונים תלמידים, וגם מן הבוגרים של המחזורים הראשונים, והם נשלחו לבתי־הספר הצבאיים בבעל־בק ובקושטא, ולאחר גמר חוק־לימודם הצבאי לוקחו לחזית המלחמה.

עשרת אלפים הפראנק לא הוחזרו, ונשארו בידי הפקידות או בקופת הממשלה.

ובעוד המורים וההורים שרויים בצער רב ובדאגות מרות להשגת האמצעים הדרושים להחזקת התלמידים המגויסים מצד אחד, ולשמירה על שארית־הפליטה שנשארה בין כתלי בית־הספר, באה פקודה חדשה – לגייס את כל המורים לעבודת הצבא, אם כי גם הם שילמו את הכופר, שהוטל עליהם. התחילו ההכנות ליום הדין, ובינתים נתקבלה פקודה עוד יותר חמורה – לגרש את כל יהודי תל־אביב ויפו, ול“הפיצם” בכפרים ובמושבות שומרון והגליל.

לפי החוק התורכי היו המהגרים והנתינים החדשים פטורים מחובת הצבא, וביחוד לאחר תשלום הכופר, אולם בשעת חירום כזו לא דקדקו הפקידים התורכיים בחוק…

 

יא    🔗

הגירוש הכללי, שחל בערב פסח תרע“ז, הדהים את כל הישוב העברי ביפו ותל־אביב, ופחד נורא תקף גם את כל מושבות יהודה, שאף הן היו צפויות לגירוש. גם הגימנסיה התכוננה לגלות… גזירת הגירוש פגעה בגימנסיה לרעה יותר מאשר בכל מוסד – סיפר אחר כך בשבועון “שי” ד”ר א. ברוך־רוזנשטיין. המנהלים והמורים היו במבוכה. מה לעשות? לאן ללכת? איך לכלכל ולנהל את כל הצאן הזה שנשארו על אחריותם, את היתומים החיים הרחוקים מביתם והוריהם? רוב המורים, שהיו להם קרובים במושבות הסמוכות, נפוצו. אחדים מן המורים הרווקים הלכו עם הגולה לפתח־תקוה, כדי שיהיו קרובים ליפו ואל הגימנסיה שנעזבה עם רכושה להפקר… אבל פתח־תקוה היתה כבר מלאה מפה אל פה, והיה צורך לבקש מפלט במושבה אחרת יותר רחוקה, ששטף ההגירה עוד לא הגיע אליה במידה כזו והוחלט ללכת לשפיה בשומרון. עם חשכה, בערב פסח תרע"ז, באה הגימנסיה לשפיה. עייפים ויגעים מעמל הדרך והתלאות שעברו עליהם גם קודם הנסיעה, נכנסו המורים והתלמידים לתוך החורבה השוממה שניתנה להם תחת ארמון הגימנסיה. שם קיבלו את פניהם שריקות הרוח שהסתערה בחורשה בקול יללה, וכולם שכבו על הרצפה המלוכלכת בלי לפשוט את הבגדים הספוגים זיעה ואבק – ותרדמה נפלה עליהם.

כך חגגה הגימנסיה העברית את ליל הסדר הראשון בשנת תרע"ז!

מפסח תרע“ז, עד סוף תשרי תרע”ט, היו מורי הגימנסיה ותלמידיה מפוזרים בשפיה, בבת־שלמה, זכרון יעקב וחיפה. המרכז העיקרי היה בחורשת שפיה. הלמודים היו תחת כיפת השמים, ישבו בחצי גורן עגולה על לבנים וסלעים. בסביבה היפה היתה הזדמנות ליתן לתלמידים לקח טבעי בשעורי הסתכלות. החי והצומח והדומם – הכל הכל היה גלוי לעיני המורים והתלמידים. תלמידים ומורים יחפים וערומים למחצה התהלכו בין הרי שומרון.

רוב המורים, כמו: ד“ר א. צפרוני, מ. ברגר, י. דוּשמן, ש. ח. ברכוז, וצ. נשרי־אורלוב התרכזו בהנהלת הד”ר א. ברוך־רוזנשטיין בחורשת שפיה, ויחד עם כותב הטורים האלה השתדלו להמשיך את קיומו של המוסד. מזמן לזמן היו יורדים לשפיה תלמידים ומורים, שהיו מפוזרים בגליל העליון והתחתון. הם היו מבלים זמן מה ב“מרכז הרוחני” ושבים לנדודיהם.

ד“ד י. ל. מטמון, ר. סברדלוב וד”ר מ. גורביץ עברו לחיפה עם קבוצה קטנה של תלמידים, והמשיכו שם את הלמודים.

ד“ר הלל יפה, שישב אז בזכרון־יעקב, נתמנה לראש הועד המפקח. הוא שמר על בריאות המורים והתלמידים, וטיפל בחולים ובכל הזקוקים לעזרה רפואית. בכל שבוע היה בא לשפיה ולבת־שלמה. ד”ר יפה הוצרך להיות גם “השומר הפוליטי” המושבע. הוא שמר על המורים והתלמידים מ“עינה הרעה” של הרשות התורכית, המודיר (שר המחוז) מקיסריה, הקומנדנט הצבאי מזכרון, וגם שוטרים וחיילים תורכיים היו נוהגים לבקר ב“מרכז” הגימנסיה בשפיה לעתים קרובות מאד, ובכל פעם מצאו להם איזו אמתלה לבקורם הבלתי־צפוי, ותמיד היו מקבלים “שכר הליכה” בעד בטול זמנם וגם בעד “פיקוחם” התמידי על הגולים והמהגרים מתל־אביב.

ראש ועד ההגירה, או כמו שנתכּנה אז “ריש גלותא”, מאיר דיזנגוף, ביקר כמה פעמים בגימנסיה בשפיה ובזכרון, ראה והתבונן אל חיי המורים והתלמידים בסבלותם, הרצה על מצב גולי תל־אביב ויפו בשומרון. לאחר זמן־מה התקשר דיזנגוף עם ד“ר א. רופין, שהוגלה על־ידי ג’מאל פחה לקושטא, ושניהם התחילו להמציא לגימנסיה כספים מהורי התלמידים שבחו”ל, וגם תמכו בגימנסיה מכספי ועד העזרה.

 

יב    🔗

על־ידי מורי הגימנסיה ותלמידיה נתפרסמה חורשת שפיה כ“מרכז רוחני” שמשך אליו את הצעירים מזכרון־יעקב, בת־שלמה, מרה, חדרה, עטלית וכו' השפעת המורים והתלמידים התחילה להיות ניכרת בכל הסביבה, וביחוד נמשך אליהם קהל גדול מבין הצעירים, הפועלים, האכרים וגם מגולי יפו ותל־אביב. גורם לכך שימשו ההרצאות, הנשפים והחגיגות ותרגילי ההתעמלות של התלמידים. ביחוד הצטיין הנשף, שנערך על־ידי המורים והתלמידים לחגיגת יובלו הספרותי של המשורר שאול טשרניחובסקי.

עם התחלת ימי הבציר בקיץ תרע"ז נפסקו הלמודים, והתלמידים הלכו לשמש כשומרים בכרמי הענבים, השקדים והזיתים של אכרי זכרון־יעקב ובנותיה, עבדו גם בבציר ובקטיף וגם בגורן. האכרים העסיקו את תלמידי הגימנסיה בכל עבודות העונה, ותמיד היו מרוצים מיחסם הטוב של התלמידים ושילמו להם בעין יפה.

בסוף אלול תרע"ז נערכו בחינות לכל המחלקות, והמורים נוכחו לדעת, שרוב התלמידים הצליחו בלימודם.

המורים והתלמידים הסתגלו מעט־מעט למצב המלחמה, והמשיכו את הלמודים בלי ספרים, בלי רהיטים ובלי מכשירי לימוד, ונשאו בדומיה את סבלם ואת מחסורם. אולם “לא לעולם חוסן”. המאורעות הנוראים שהתרגשו ובאו על כל הישוב העברי בתשרי תרע“ח; הגירושים ממקום למקום והמאסרים בהמון, בצירוף הרדיפות והענויים הקשים – השפיעו לרעה על מהלך הענינים בגימנסיה. ובאחד הימים, לאחר סוכות תרע”ח, בא פתאום המודיר מקיסריה, בלוית שוטרים וחיילים תורכיים, וציווה בכל תוקף, שכל המורים והתלמידים יעזבו את שפיה במשך עשרים וארבע שעות. לא הועילו שום באורים וטענות־ומענות. בתוקף הפקודה הוכרחו לסגור את המטבח ואת הפנסיון של הגימנסיה, ולפזר את התלמידים בין האכרים שבזכרון־יעקב ובנותיה. גם לאחר שעברו ימי הזעם הגדול, היתה סכנה לחדש את הלימודים בשפיה, הואיל וכלתה הפרוטה מן הכיס, ולא היתה שום אפשרות “לפצות” את “המפקחים” הצבאיים והאזרחיים של הרשות התורכית.

 

יג    🔗

בחורף תרע“ח התפוררה ה”גימנסיה“; חלק למד בבנין בית הספר בזכרון־יעקב, בשעות שלאחר הצהרים, חלק – בבנין בית־הספר בבת־שלמה, וחלק – בבית־הספר של שפיה וגם בבתים פרטיים. המורים והתלמידים היו באים ברגל מזכרון לבת־שלמה, ואחר כך לשפיה וחזרה, ובמצב כזה נמשכו הלימודים במשך כל החורף של שנת תרע”ח.

קבוצת תלמידים בשפיה עסקה בשעות הפנויות בגידול ירקות, ואת התוצרת היתה הקבוצה מוכרת, לאכרים, או שהיתה עושה חליפין בצרכי אוכל אחרים ובבגדים.

לאחר פסח תרע“ח גדלה המצוקה הכספית, יוקר צרכי האוכל הלך והאמיר מיום ליום, וסכומי הכסף שהגימנסיה היתה מקבלת ממקורות שונים לא הספיקו להחזקת כל התלמידים אפילו בצמצום שבצמצום. בקשר עם המצב שנתהווה, עזבו תלמידי המחלקות העליונות את ספסל־הלמודים והלכו לעבוד במשקי האכרים בזכרון יעקב ובנותיה. וקצתם הרחיקו ללכת לחדרה, לכרכור ולמרחביה, ומצאו את לחמם בעבודה גופנית וגם בשעורים פרטיים. בעונת הבציר של תרע”ח התרכזו שוב התלמידים בזכרון ובנותיה, וקיבלו את עבודת השמירה במשקים. ועם השמירה העברית השתלטה גם הלשון העברית בכרמים ובשדות.

תלמידי המחלקות הנמוכות המשיכו את לימודם, ורובם התרכזו בשפיה, בחורבת בית־ההבראה לשעבר, שהרבה שנים שימש רפת לבהמה דקה. קבוצת תלמידים “הסתדרה” בחורבת בית־הכנסת שבשפיה. אולם באחד הימים, בסיון תרע"ח, באה פלוגת חיילים תורכים – 150 איש, ובראשם קצינים אחדים. החיילים האלה עשו את ימי החורף בחדרה וקדחו במשך כל שהותם שם, ואת ימות החמה באו לבלות בשפיה. החיילים החזיקו בבנין בית־ההבראה וחדרו גם לבתים הפרטיים, והתקינו עשרות אהלים וסוכות. שכנות זו לא היתה נוחה ביותר למושבה הקטנה ולתלמידי הגימנסיה.

 

יד    🔗

קיץ תרע"ח התקרב לקצו, ושוב התחילו מורי הגימנסיה דואגים איך לעבור את ימות החורף. השאלה היתה, אם להמשיך את הלימודים בפזור הנפש והגוף בזכרון ובנותיה, או לעבור לגמרי לחיפה, ששימשה אז מרכז קטן לחלק מן הישוב העברי שהוגלה מיפו ותל־אביב. בחיפה אפשר היה להשיג דירות פחות או יותר מתאימות בשביל המורים והתלמידים וגם בשביל בית־הספר. אולם אימת הצבא והפקידות העירונית נפלה על המורים ועל התלמידים מן המחלקות העליונות, וגם החיים העירוניים בחיפה היו קשורים בהוצאות מוגדלות פי כמה מן החיים “הטבעיים” והפשוטים בזכרון ובנותיה.

ד“ר מטמון ומר סברדלוב נטו לצד חיפה, וד”ר א. ברוך וחבריו המורים עמדו לצד המושבות. ובעוד שני הצדדים מדיינים בענין טלטול הגימנסיה ממקום למקום, התחילה ההתקפה הגדולה מצד צבאות הבריטים בחזית קלקיליה ותול־כרם. הצבא התורכי והצבא הגרמני והאוסטרי התחילו לסגת אחור בבהלה ובחפזון, ובערב סוכות תרע"ט התבשרנו, שחדרה נכבשה על־ידי האנגלים. ובעוד יום נכנסו לזכרון־ יעקב חלוצי הצבא הבריטי המנצח. המשחררים האנגלים חגגו בזכרון את חג שמחת בית־השואבה יחד עם מורי הגימנסיה בשירה וזמרה, ובדגלים לאומיים קשטו את רחובות המושבה. כל בני המושבה הצטרפו לחוגגים והתערבו עם פלוגת הפרשים האנגליים ויחד שמחו וחגגו את חג הנצחון ואת חג הגאולה מן השעבוד התורכי.

נגמרו ימי הנדודים של המורים והתלמידים, ולאחר יום־יומיים נתקבל רשיון לצאת לדרך, ובתרועות שמחה וחדוה עזבה הגימנסיה את זכרון־יעקב ובנותיה ושבה לתל־אביב, שקיבלה את כל הגולים בזרועות פתוחות.

 

טו    🔗

כל בניני הגימנסיה עמדו ריקים מניסן תרע“ז עד כסלו תרע”ח. לאחר שיהודה נכבשה בידי צבאות אנגליה, שימשו בנינים אלה בית־חולים צבאי מכסלו תרע“ח עד כסלו תרע”ט. במשך זמן המלחמה אבדו ונתקלקלו הרבה רהיטים, ספרים ומכשירי־לימוד. עם גמר המלחמה שבו מנהלי הגימנסיה, ד“ר מוסינזון וד”ר בוגרשוב, שהוגלו לחוץ־לארץ על־ידי הרשות התורכית. שבו גם המורים: ד“ר י. לוריא וד”ר ח. הררי, שב מגלותו גם מנחם שיינקין, ולאחר חדשים מספר התחילו לשוב מחו"ל גם התלמידים הגולים.

עבודה קשה היתה לפני הגימנסיה: ההריסות היו טעונות תקון. מספר התלמידים הוקטן בהרבה מפני המלחמה הממושכת. אמנם שכר הלימוד עלה עד 22 לירות במחלקות העליונות ועד 17 לירות במחלקות הנמוכות. אולם שכר הלמוד לא הספיק לצרכי ההוצאות. לעזרת הגימנסיה בא ידידה הנאמן והוותיק – יעקב מוזר, וגם ההנהלה הציונית קיבלה על עצמה חלק הגון מתקציבה של הגימנסיה, ובשנת 1920 הגיעה תמיכתה של ההנהלה הציונית לסך 4800 לי“מ. מלבד זה שלמה ממשלת ארץ־ישראל דמי נזקי המלחמה כחמשת אלפים לי”מ. כל התמיכות הללו איפשרו לגימנסיה לערוך את בדק הבית.

מספר התלמידים התחיל שוב לעלות משנה לשנה עד כדי כך, שהגימנסיה הוכרחה לפתוח מחלקות מקבילות, ולשם כך הוסיפה עוד אגף חדש לבנינה והקימה דיוטה שלישית על שני אגפיה.

בשנת 1923 הכירה ממשלת ארץ־ישראל בגימנסיה כבית־ספר תיכוני.

 

טז    🔗

לשם קביעת מצבה המשפטי של הגימנסיה, אישרה הממשלה בשנת 1928 את חברת הגימנסיה העברית “הרצליה” בערבון מוגבל, על יסוד מניות הורים ומורים (לירה אחת כל מניה) ומניות תומכים (5 לא"י כל מניה). האסיפה הכללית של החברה בחרה בועד מפקח, שבו השתתפו באי־כח שלשת הסוגים של בעלי המניות הנ"ל ובאי־כח ההנהלה הציונית, הקרן הקיימת לישראל ועירית תל־אביב.

כאשר חגגה הגימנסיה בתרצ“א, את שנת הכ”ה לקיומה, היו בה ארבע מכינות, שמונה מחלקות יסודיות, שבע מחלקות מקבילות. מספר התלמידים בתחילת שנת־הלמודים היה 700, מספר המורים והמורות – 37.

החל מן המחלקה החמישית נתחלקה הגימנסיה לשתי מגמות: ספרותית וריאלית. היקף הלימודים במגמה הראשונה מתאים לגימנסיה קלאסית, ובמגמה השניה – לבית־ספר ריאלי מטפוס גבוה של שווייץ וגרמניה, ליסיי בצרפת, בית־ספר אינטרמדיאט באנגליה, פובליק סקול, הייסקול ושתי שנים של קולג' באמריקה וכו'.

לדרישת ההורים הכניסה הגימנסיה בשנת תרפ"ד, לשם נסיון, מגמה שלישית – כלכלית־מסחרית, אך מחוסר תקציב מספיק נסגרה לאחר שתי שנות קיומה.

בשביל בוגרי הגימנסיה, שגמרו את לימודם בשנת תרפ"ג, יסדה הגימנסיה קורסים מיוחדים להכנת פקידים. הקורסים נמשכו כששה חדשים, וכל התלמידים והתלמידות, לאחר גמר חוק־לימודם בקורסים, הסתדרו בפקידות הממשלה.

השפעת בוגרי הגימנסיה היתה ניכרת בכל ענפי החיים בארץ ובכל שדרות הישוב: בקבוצה חקלאית, בהנהלת משקי הפועלים והפועלות, בהוראה בבתי־ספר תיכוניים ועממיים, וגם באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקידות ההנהלה הציונית, בעירית תל־אביב, בחברת החשמל, במוסדות ממשלתיים, במוסדות צבוריים, כלכליים, סוציאליים, תרבותיים וכו' וכו'.

במשך 25 שנות קיוּמה של הגימנסיה הוציאה 18 מחזורים, 730 בוגרים ובוגרות, מהם: בעלי מקצוע מדעי וספרותי – 118; מורים ומורות – 65; מתלמדים באוניברסיטאות – 203; פקידים – 68; אכרים ופועלים חקלאיים –45; סוחרים ומנהלי בתי־מסחר – 12; בעלי מקצועות שונים – 160; מבוגרי המחזור י"ח אין עוד ידיעות ברורות – 49; מתו – 19.

ממספר 730 בוגרים ובוגרות המשיכו 350 את לימודם בבתי־ספר גבוהים. הם השתלמו בארצות אלו: בצרפת – 69; באמריקה – 56; באנגליה – 50; בארץ־ישראל – 48; בגרמניה – 37; בבלגיה –31; באיטליה – 24; בשווייץ – 15; בשאר ארצות – 20.

ארץ־ישראל תפסה אותה שנה את המקום הרביעי, ואין להתפלא על הדבר, הואיל והאוניברסיטה העברית בירושלים נפתחה כשש שנים קודם לכן.

מלבד בוגרי הגימנסיה השתלמו בבתי־יהספר הגבוהים בחו"ל ובארץ עוד כששים תלמידים, שגמרו רק שבע מחלקות בגימנסיה.

מכל המשתלמים גמרו לפי שעה 177 איש, ומהם נשארו בארץ 107. והשאר מפוזרים בארצות שונות. ומן המשתלמים בעלי 7 המחלקות, הספיקו לגמור את חוק למודם בבתי־ספר גבוהים לפי שעה 27, מהם נשארו בארץ 21, והשאר הם בחוץ־לארץ.

גם המלחמה להוראה בלשון העברית בתכניון החיפני נגמרה בשעתה בנצחון, בעיקר מחמת קיומה של הגימנסיה, שעמדה באותה שעה לפני הוצאת מחזורה הראשון. הגימנסיה הוכיחה שאפשר להורות בהצלחה את כל הלימודים בעברית.

*

הרבה נלחמה הגימנסיה העברית הראשונה על קיומה – גם מבחינה כספית, גם מבחינה פדגוגית, גם מבחינת כיבוש הלשון העברית בכל ענפי הלמודים. אך מלחמתה לא היתה לשוא: היא זכתה להיות חלוצת כל הגימנסיות העבריות וסוללת דרכן. שמה יישאר תמיד בתולדות החינוך העברי: "הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”.