(הקדמה ל“ספר שירים” מאת היינריך היינה)

לֹא בַעֲבוּר שֶׁמְּשׁוֹרֵר אַתָּה גָדוֹל, הַמְּשׁוֹרֵר וְהַחוֹלֵם!

וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁיְּהוּדִי אַתָּה, יְהוּדִי בְלִבְּךָ וּבְפִיךָ,

גַּם לֹא מִפְּנֵי זֶה שִׁמְךָ שֶׁיָּצָא לְךָ בָּעוֹלָם –

תִּרְגַּמְתִּיךָ.

גַּם־אֲנִי מְשׁוֹרֵר כָּמוֹךָ, וְחוֹלֵם גַּם חוֹלֵם כָּמוֹךָ,

עַל שֶׁמֶשׁ בֶּהָדָר שַׁרְתִּי וְעַל הַיָּרֵחַ הַלָּבָן,

גַּם לִבִּי יֵשׁ יִצְהַל וְלֹא יֵדַע שֶׁהוּא בוֹכֶה

וְלֹא יָבִין.

גַּם־אָנֹכִי בִלְהָטַי עוֹשֶׂה… בּוֹחֵן וּבוֹחֵשׁ בְּמִלִּים,

לַחֲשָׁן וְנַחֲשָׁן יָדַעְתִּי וְסוֹד הִצְטָרְפוּתָן,

חָנֹט חֲלוֹמוֹת בַּחֲרוּזִים וּרְגָשׁוֹת לְהַחֲיוֹת בִּצְלִילִים

גַּם אַחֲרֵי מוּתָן.

גַּם־אָנֹכִי חֻנַּנְתִּי בִצְחוֹק וְדִמְעָתִי בָעַיִן, –

לֹא לְתַרְגֵּם אֶת שִׁירְךָ נוֹצַרְתִּי, שָׁר גָדוֹל וּפֶלִאי!

לֹא לִבְצֹר יֵין גֶּפֶן נָכְרִיָּה, לֹא לְהָרִיק הַיַּיִן

מִכְּלִי אֱלֵי כֶלִי.

אַךְ אַתָּה אָהָבְתָּ… בְּמִדְבַּר הָאָרֶץ פֹּה מַטָּה

לְךָ הָיָה גַן־עֵדֶן נָטוּעַ וְעָרוּךְ לְךָ הָיָה הַתָּפְתֶּה,

שָׁתִיתָ מִכּוֹס־תַּעֲנוּגִים וּמְצָרֵי שְׁאוֹל פֹּה יָדַעְתָּ –

אַתָּה אָהָבְתָּ!

בֵּין גְּדוֹלֵי הָרוּחַ, בֵּין רַבֵּי הַשִּׁיר וְהַמְּלִיצָה,

אוּלַי גַּם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי יֵשׁ יִדְמוּ וְיִשְׁווּ לְךָ, הַיְנֶה;

אַךְ אַהֲבָה זֹה לְלֹא־חֶמְלָה, מִשּׁוּרוֹת שִׁירֶיךָ מְצִיצָה –

לָהּ אֵין שֵׁנִי.

יָחִיד לִפְנֵי זֹה הָאַהֲבָה – שִׁירָה לָהּ שַׁרְתָּ יְחִידָה,

הַשִּׁירָה – בַּת־תַּלְיָן בְּךָ עוֹרְרָה וּבְנוֹת הַשֻּׁלְחָנִי הֶעָשִׁיר;

אָהַבְתָּ הָאִשָּׁה, וּבַאֲהָבְךָ – שִׁירָה מַחֲרִידָה

לָהּ תָּשִׁיר.

כְּלוֹת־נַפְשְׁךָ שַׁרְתָּ לָאִשָּׁה עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה,

עַד אִם לֶחְיְךָ צָמְקָה, חוּט־שֶׁדְרָתְךָ עַד יָבֵשׁ –

שִׁיר אֶחָד מֵרֶחֶם הָאֵם עַד יְצִיאַת נְשָׁמָה:

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ, כְּלוֹת־נֶפֶשׁ.

כְּלוֹת־נֶפֶשׁ מָלֵאתָ וְאַהֲבָה, תִּלָּחֵץ אֶל סְפִינְכְּסִים בִּמְשׁוּבָה,

תְּסַפֵּר עִם פְּרָחִים בַּלֵּילוֹת, הַלְּבָנָה – פְּנֵי כַלָּה לָהּ חִוְרָה;

בַּת־מְלָכִים שֶׁמֵּתָה – אוֹהַבְתֵּךְ, וְתֵבְךְ עִם אֲהוּבָהּ

בְּקִבְרָהּ.

בְּשֶׁל אַהֲבָה זֹה לְלֹא רַחֲמִים, הוֹ אוֹהֵב גְּאוֹנִי,

בַּת־צַעַר־הָעוֹלָם, מָצָאתָ בְּסִפְרְךָ נִיב לָהּ –

שֻׁתָּף נַעֲשֵׂיתִי לְשִׁירְךָ, גַּם עֹצֶב־יְגוֹנִי

בּוֹ נִבְלָע.

עד כאן! רק מתוך שיר דיברתי אתו פה אל פה; בפרוזה אני ירא… יראָה זו הרי היא לכאורה יראָה מפני הכבוד, מפני כבוד המת, ונוסף לזה… אני מהסס, שמא יקום ויעמוד לנגד עיני. כי הנה רק שירו, אשר שר לנו, בן־אלמוות הוא, חי הוא ומפרפר; המשורר עצמו – הוא הלך לעולמו, הלך ואיננו… והמתים הגדולים – כשאני נזכר בהם, תוקפני משהו הדומה לפחד, וּשׂער ראשי מעט סומר. המתים הגדולים – ודאי שאינם יודעים שינה ומנוחה גם לאחר מותם: יש שמרגיזים אותם גם מתוך קברם. המתים הגדולים, ה' יודע אותם, כאשר צר לנו עד־מאוד וכאשר אנו קוראים להם – יש שהם עולים מן הארץ.

אי, אי, ינוח לו המשורר הגדול על משכבו בתוך קברו, אל־נא יקום ויעמוד לפָנַי זה המעונה, שְׂבַע הצער והמכאובים, אל־נא ישוב אל החיים לאחר שנחלץ מהם. ירא אני להעלותו מן הארץ. יראתי את שאלתו: למה הרגזתני?

לא ארגיז את הנביא, את הנביא היינה. המשורר הגדול הזה לא התנבא בספר־שיריו לגורל אחרים, ואולם על גורלו הוא התנבא. חזות קשה, קשה חזה לו לעצמו, וכנביא ממש התנבא, מתוך חמימות נפלאה שבלב, מתוך מחזות־לילה של נעורים. עוד נער היינה, רך ומשוח, ויחלום חלום, ואת חלומו זה שר בחרוזים קלים, יפים ובפשטות של ילד ממש, פשטות נשגבה זו המצויה אצל בעלי־נבואה. בחלומו – והוא מתהלך לו בגן עטרת־צבי. פרחים מציצים בו בתום, ציפורי־חן מסלסלות מבינות הענפים, והשמש שופך זהבו על כול, ריח־ירק יפך ורוח נושבת קלה – והכול מזהיר וצוחק. אך הנה באר של שַׁיִשׁ לנגדו בתוך הגן, וילדת־חן כובסת סות על באר־השיש, כובסת ומזמזמת:

זְרָם־נָא, זְרֹם, גַּל־מֵימַי צַח,

כַּבֵּס־נָא לִי הַבַּד הַזַּךְ.

היינה הרך מתבונן בה והיא כה זרה וכה ידועה לו. את גורלו ראה הנער, גורל חייו. הן גורל חיינו הוא, הזר לכאורה לכל אחד מאתנו, ואשר כל אחד מאתנו מרגיש בו מתוך חלומותיו ולפעמים רחוקות, ברגע של התגלות, כמובן, גם בהקיץ. יש אשר גם בהקיץ אנו מַפנים ראשנו לאחור ואין איש. זה היה מגע כנפו הקלה, כנף הגורל שאנו קשורים אליו בעבותות שאינם ניתקים, שאינם נראים לעין, ושאנו נמשכים אחריו בהיסח־הדעת תהומה, אל תהום האבדון. גורלו של כל אדם מובילו אל תהום. אשריכם שהנכם נגררים אחרי גורלכם בהיסח־הדעת. היינה הלך אחרי גורלו בעינים פקוחות. בעודו נער ראה את התהום אשר תבלעהו. מתוך הכרה הלך. זה היה הפרפר, שידע לכתחילה אשר להבת־הנר תאחז בו, ובכל־זאת סבב עליה, סבב וחיזר אחריה. מתוך צחוק הלך היינה אחרי גורלו, – זה הצחוק שאדם צוחק בפחדיו הגדולים שתקפו אותו על דרכו.

אַתְּ, יַלְדַּת־חֵן, נָא אִמְרִי לִי,

סוּת לְבָנָה זוּ לְמִי?

העלם הרך שואל את הנערה על באר־השיש, זה סמל גורלו המתחפש, – וגורלו עונה לו מפי הנערה, גלוי:“תכריכי מת אכינה לך!”

לא לכל־אדם מדבר הגורל גלוי; להיינה העלם ברור ימלל – הוא יעצור כוח.

“תכרכי־מת אכינה לך”, כלומר: “על־ידי, על־ידי ילדת־חן זו שאתה רואה, תבוא מיתתך”.

ואולי לא ראה היינה בנבואה כלל, רק שיר כתב משורר רך בשנים, שיר סתם? ואף אמנם קראנו את השיר בתחילתו מתוך הנאה מרובה, בשחוק של רצון על שפתינו, כמעט שהתענגנו על התמונה היפה, המרהיבה עין, שעל באר־השיש… אלא לאחר שקראנוהו עד הסוף, לאחר שחזה המשורר את החזוּת הקשה שלוש פעמים, עבר קור בבשרנו… זאת היתה נבואה, שנזרקה מפיו. ואולם לא נזרקה, – חזוּת קשה שנשנית ומשתלשת אינה מתמלטת סתם מן הפה, אלא שכך מתנבא המתנבא מתוך הכרה גמורה; וכל השומע אותה – קור עובר בבשרו.

אַךְ דִּבְּרָה דְבָרָהּ יַלְדַּת־תֹּם –

וּפִי הַבּוֹר אָז נִפְתַּח דֹּם,

וּבְעָמְדִי כֹה עַל פִּי הַבְּאֵר,

וּבְכָל עַצְמוֹתַי עָבַר קֹר;

אֶל קֶבֶר, אֹפֶל בּוֹ וָהָס,

הָשְׁלַכְתִּי –

טוב להיפגש בגן עדן עם נחש מַשִּׁיא מוות, טוב לשמוע לאחר חטא את קול ה' הנורא מתהלך בתוך הגן, מאשר להיפגש בגן עם הגורל המדבר גלוי.

מה ארחמך, הוי, מה ארחמך, עלם אומלל!

יותר מדי מדברים אלה, המדברים בהיינה, על־אודות בנות דודו. אלמלי באו אלי, בה בשעה שאני יושב על ספר־שיריו של היינה, ואמרו לי: בבית פלוני מתגוררת בת השולחני העשיר אשר אהב, שמא תחפוץ לראותה? – בהן שלי, שלא הייתי מניח את ספר־שיריו של זה מידי כדי לנוע ולהתבונן אל פני אהובתו. הן לא אהובתו, כי־אם אהבתו היא, רבת הכאב והצער, אשר צדתני, זאת האהבה ביסוריה היא מלאתני; ואם אניח מידי את ספרו, אלך ואחזור על פתחה של האשה אשר אני אוהב!

לא האהובה, כי־אם האהבה הגדולה של היינה, זֹה האהבה ללא־רחמים.

יותר מדי מדברים בבנות דודו של היינה. תולים בהן את הקולר. יש מאשימים אותן על אשר דחו מעליהן את המשורר בשתי ידים, שהקשיחו את לבן ממנו. יש שמודים להן בסתר־לבן: אלמלא כך – ולא שר לנו את שירו הנשגב על האהבה ללא־תקווה. ויש אשר יוּנקֶר מגוחך בקנאתו יחמוד לו לצון על המשורר היהודי הגדול, אחד מגדולי משוררי אשכנז, ונוזף בה בבת־דודו שלא נתארסה לו לתועלת הספרות. לוּ נישאה לו ולא היה מכניס לעולם את מחזות־התוגה, הגרועים לפי דעתו, אשר כתב באהבתו אותה ללא־תקווה! (אגב, יש להעיר, ששני המחזות אלמנזר ורטקליף הרי הם שתי פנינים יקרות באוצר ספרותה של אשכנז).

מובן, שבספר תולדותיו של היינה אפשר לציין ולסמן בין מעשים, מקרים, מאורעות שונים ופגישות, האומרים הרבה, גם דברים שאינם מעלים ואינם מורידים. ואולם בדבּרנו על־דבר שירי האהבה של היינה, דבר אין לנו, לא עם ה“קוּזינות” ולא עם יתר הנשים אשר אהב. השם הפרטי, הריאלי, ולוּ גם שמה המפורש של בת־המלך הכי־יפה – אם הוא נצמד לשיר הוא פוגמו, נוטל ממנו הרבה, כמעט שהוא מחללו.

המשורר, שאהב בסתר־לבו ושר על אהבתו, לא גילה בזה את אהבתו, לא הודיע אותה ברבים, להיפך: עוד העטה אותה בשירו במעטה סוד ומסתורין, כיסה את מערומיה בצעיף־תעלומה. זוהי הפרוכת לארון־הקודש, הכפורת והעטרה לתורה. השיר, שהושר לכבוד האשה על האדמה, מרים אותה מעל פני האדמה, נופח בה נשמה יתירה והרי היא מרחפת. ולוּ נתן לנו משורר בצד שירו את תמונת אהובתו כמו שהיא, את הפוטוגראפיה שלה, היה מחלל את שניהם, גם את השיר המלא הגות־לב והשתפכות־נפש נישאה וגם את האשה שאָצלה רק עליו מרוחה ושראה אותה באור אחר לגמרי משרואה אותה בשר־ודם אחר. גם השיר וגם האשה הפסידו.

בהוצאה מהודרת של כל שירי משורר מנוח מפורסם נתנו את תמונת האשה, אשר מת עליה במלחמת־שניים. לכתחילה היה כל הענין מעולף־סוד: אשה שהוקרבה לה נפש גדולה ועשירה זו!… ואולם מכיון שהסתכלנו בפני האשה, סר מעליה כל הקסם ואנחנו פולטים מתוך שויון־נפשנו: אי… בשל זו!… והליצנים שבנו יש שיוסיפו: לא היה כדאי.

השיר – לאחר שכתב אותו המשורר וְשָׂם אותו בספר, נעשה קניינו של קוראו. שירי שלי הוא בשעה שאני קורא בו; ועל־אודות האשה אשר אני אוהב כתוב בו. אם אין בו בשיר מאהבתי אני, מששוני ומצערי אני – לא היה כדאי שייכתב.

בספר־השירים אני מוצא את אהבתי אני, את ששוני ואת צערי.

ספר־השירים הרי הוא שלי ושלך, אחי. בנות דודו של היינה והשאר לא היו ולא נבראו, מָשָׁל הן.

היינריך היינה, שנולד בדיסלדורף על הריינוס, ביום השלושה־עשר לחודש דצמבר, בסוף השנה האחרונה למאה השבע־עשרה, פתח את “ספר־השירים” בחלומותיו משנת 1817, בחלומות שחלם בהיותו בן שבע־עשרה. אמנם “חבלי נוער” תוססים בחלומות אלה, יסורי עלם עדין ורך שוקקים בם, יסורים של אהבה אשר לא יֵדָעֶנה עוד, טרם נגלתה לו בהקיץ, אין היא יוקדת עוד בלבו ובעצמותיו. היא רק מרפרפת סביבותיו, נוגעת בו ואינה נוגעת, היא מתגנבת אליו על משכבו, מופיעה לעיני־רוחו בחלום חזיון־לילה.

כלום לא חלמתם גם אתם את החלומות הללו בנעוריכם? דפקו נא חרש־חרש על שערי לבבכם – ועלו אלה זכרונות־הנוער מתהום הלב. זכרונות־בקרים אלה אינם נידפים כענן־בוקר. שאלו להם – ואתם נזכרים בם, מתוך רעד שבנפש. הן בימים ההם, כשהייתם מקיצים מתוך חלומות אהבה פליאה זו, הייתם רועדים. כשהייתם מקיצים מתוך אלה החלומות אשר סביב שתו עליכם, נערים רכים, נערים עם חלב־האם על שפתיים, נערים בלי חתימת־זקן – הייתם רועדים. הן אלה הם החלומות אשר לא סיפרתם ולא שרתם אותם לאחר שהקיצותם; אך צמרמורת עברה בכם בבוקר־בבוקר בפקחכם בצער אשר לא־יתואר את עיניכם – והן תוהות, תועות ונוהות וכלות לה לזרה ולנסתרה, לָאהבה –

ואולי יש אשר נפש קרובה ונאמנה מצאתכם בחוורת פניכם, מצאתכם עם אד־החלומות בתוך עיניכם, שלא נתנדף עוד, ושָׁאלה להם, לחלומותיכם. נעתרתם לה וסיפרתם את אשר יכולתם להעלות על שפתותיכם, והנה זו הנפש הנאמנה והאוהבת אתכם לא חרדה, לתמהונכם הגדול, למשמע־אוזניה. ואולם בסתר־לבבכם לא תשתוממו כלל, כי את המחריד באלה החלומות לא גיליתם לה, כי למחריד ביותר באלה החלומות, לעיקר – לא מצאתם כל ניב. את העיקר לא יכולתם לספר.

חלמתי והקיצותי. בזה הרגע דפקה יד קלה בדלת חדרי. פתחתי והנה רעוּתי היא.

– הו, מה־זה היה לך, ידידי?

– חלום חלמתי! – עניתי לה לרעוּתי, ואת פָנַי אני כובש בכפות־ידי. בָּרְאי, התלוי בקיר שכנגדי, ראיתי את פָּנַי, והם חוורו עד־מאוד, נעוו, נעוו פני, ולכן כיסיתים.

רעותי הטובה קרבה אלי, אחזה בשתי זרועותי והסירה אותן מעל פני:

– מה־זה היה לך, הגידה?

– חלום חלמתי, – חזרתי ועניתי לה בקול נרגז קצת. כמעט שחרה לי על אשר תצחק. הרי היא מסתכלת בי וצוחקת.

– ספרהו נא לי, אנא, אבקשך! ואצלת־נא מעָצבּך גם עלי.

היא ישבה לצלעי לצד הספה ואני סיפרתי לה את אשר חלמתי:

– בחלומי ואני מַתִּי. מַתִּי כמו שמתים כל האנשים, כמו שמת אתמול שכני בבית הסמוך לנו. אני שוכב מת על מיטתי, והנה פלא! אני חולם גם לאחר שֶׁמַּתִּי. בחלומי, לאחר מותי, ואני רואה אותך באולם ארוך־ארוך וצר עד־מאוד, נרות רבים בקני־מנורות למאות דולקים לאורך כל האולם, ואולם האור המסתנן אדמדם כה וכהה ביותר ומעולף אד. קולות כלי־זמר אטומים בוקעים מעמקי האולם ומגיעים לאוזני. נשף־חשק פה. בין זוגות המחוללים והמחוללות, הסובבים באולם, אני רואה גם אותך יוצאת במחול. אני הכרתיך, לבושת שחורים; בן־זוגך סובב אתך באולם ולוחצך בסערת־המחול אל לבו; את החרַשת; אני רעדתי כולי: שתיקה זו ואלה שמורות העינים המוּרדות – הן הן אשר משכוני, אשר כה משכוני אליך בעבותות אשר לא יינתקו, גם עתה לאחר שֶׁמַּתִּי… כלפי מי את שותקת עכשיו? פרשתי לקרן־זווית, ניצבתי קודר מן הצד, ממקום שם יֵקל לי לראות את פניו, פני בן־זוגך הסובב במחול אתך. בפני בן־זוגך זה החדש – בפניו של זה ודאי אכיר צער ידוע לי מכבר… והנה – הוי אלי, אלי! זה העלם לבן־הפנים, שהיה סובב אתך באולם – אני הוא, אני הוא!

– וזה הכול?! – קראה רעוּתי וכאילו חייכה לי שוב.

– אמנם, זה הכול… זה כל החלום… ואולם דומה, שלא סיפרתי לך איזה עיקר, עיקר שאין אני יכול לספרוֹ, שאינו נתפס במו־שפתי…

היינה ידע לספר ולשיר את עיקר־חלומותיו, מבין שורות כל שיריו הוא מבצבץ, זה העיקר שאינו נתפס, ולכן הוא חָרֵד כה בשירו ומחריד בו את הרבים.

אֶל אַרְמוֹן גָּדוֹל הֱבִיאַנִי שַׂר הַחֲלוֹם –

והארמון מכושף כולו, אור פלאי בו, אור מסתנן בעד ערפלים, ועם רב, עם רב נוהרים דרך אולמיו הרבים, אחוזי־אימים וסופקי־כף, כל אחד מבקש לו פתח אשר יצא בו מתוך מערבולת של תאים זו. גברים ועלמות נסחפים בה וגם הוא בתוכם, גם הוא נסחף עם הזרם.

רק חלום ולא יותר ראה העלם. עוד בראשית החלום, אשר הוא מספר בחרוזים כה שוקטים למראית־עין ובריתמוס כה צונן לכאורה וזר כה, עובר בלי־משים קור של קפאון בבשרנו. הקול, אף כי ברור הוא למדי, כאילו מרחוק הוא בא. ומבלי אשר חפץ בזה הנער החולם – לבנו מהסס בנו מזה אשר אנחנו שוערים בנפשנו: זה הארמון, האם לא העולם הגדול הנהו, זה עולמנו, ואלה התועים בו, המתלבטים בין כתלי אולמיו ומבקשים מוצא, מוצא – האם לא אנחנו הם, המון גדול של תועים?… אבדה פה דרכנו בארצות החיים, ומתוך בולמוס של שגעון התוקף אותנו אנו מבקשים מוצא. כאילו יש מוצא.

אַךְ פִּתְאֹם אַבִּיט, אֶתְמַהּ בְּחֶרְדַּת לֵב.

אֲנִי לְבַדִּי נִצָּב –

פתאום – והוא לבדו ניצב. אלה החליפות שבחלום, הבאות לפתע־פתאום – מי מאתנו לא ידען? העדה נעלמה. יחיד לנפשו הוא תועה, מאולם לאולם, מִגֵּו לְגֵו –

בחלום חזיון־לילה אחד בגר העלם. יצא בו מתקופת־חיים אחת ונכנס לתקופת־חיים שניה. לכתחילה היה נגרר אחרי כל המחנה, התבולל בין ההמון, ועתה הוא עושה את דרכו אחד, הוא תועה לבדו; הנה סר אל השביל השומם, שהאדם עובר בו יחידי, רגליו כבר בצקו, עייפו, מאוד עייפו. את לבו לוחץ כאב. אך הנה השער, זה השער האחרון אשר בו יֵצא, אל השער האחרון לחיים הגיע, לצאת בו הוא חפץ, הוא שואל את נפשו למוּת, ואולם – אל אלהים! את מי הוא רואה בסוף דרכו זה?

זֹאת הָיְתָה אֲהוּבָתִי אֲשֶׁר עָמְדָה שָׁם,

עַל פִּיהָ כְאֵב וְעַל מִצְחָהּ יִשְׁכֹּן עָצֶב.

“חֲזֹר!” –

זאת היתה אהובתו, אשר עמדה על־יד השער האחרון. זֹה האשה אשר הוא אוהב, היא לא תתנהו לעבור את הגבול. היא, היא שנשאה אליו רוֹם את ידה, שצוותה עליו במפגיע: שוב! העלם הרך – עוד הוא עומד לפני השער האחרון. אין אנו יודעים, אם יחזור או אם יעשה את דרכו הלאה… הוא מתבונן אל פניה, תוהה ושואל: מה האות אשר היא מראה לו? מהו הכאב אשר על פיה, וזה העצב, השוכן על מצחה, מהו? כלום רחמים הם, או אולי אהבה? “חֲזוֹר!” היא מתרה בו: לך מזה, אל תעבור את מפתן השער האחרון, אל תמות! ואולי קצף הוא? היא קוצפת עליו על אשר עשה את דרכו האבלה הנה, על לכתו הנה גלמוד, ועל אשר הוא דוחק את הקץ. האומנם שכח, שיש לו עוד מעוז בחיים, שיש מפלט לו… מדוע לא נזכר בה, בצר לו? האומנם שכחה? היא מסתכלת בו, חודרת לתוך עיניו, מבטה עז ובוחן אותו, אך מלא אהבה – היא קוצפת עליו משום שהיא אוהבתו, ובוחנת היא אותו משום שהוא אומר לצאת בשער האחרון – האומנם אוהב הוא אותה? אחד שהוא אוהב – כלום יבקש את נפשו למות?

– חזוֹר! חֲזוֹר! – ואולם אין לדעת אם חזר העלם, אם היה חוזר, אם עצרה האשה בעד הרעה – העלם הקיץ.

החלום שלאחריו פחות פלאי ואיום, אך קשה ומעיק יותר. הלא הוא החלום המתחיל:

לַיְלָה נָח עַל עֵינַי,

עוֹפֶרֶת עֲלֵי פִי –

העלם המת הקיץ בקבר, יד דפקה על קברו: קום, היינריך! אף אמנם מַתָּ, אך הנה בא היום הגדול, כל מֵתֵי העולם קמו לחיים, לחיים שאין להם סוף.

אתם, בשמעכם את הדברים הללו, האם לא התעוררה בכם התשוקה לקרוא בקול: אך שקר היא מבשרת ומכרזת! עוד כולנו מתים, עוד לא קמנו. מרמה היא אותך, צודדת־נפשות זו, אסון היא חפצה להמיט עליך, להצעידך למדחפות היא אומרת, להקימך היא חפצה, – בשם ה', אל תקום!

ואף אמנם זו הנערה, שדפקה לו על קברו, לא אהובתו היא, בת החלום שקדם לו! אף כי שתי הנשים – כוונה אחת להם: לראותו חי. ואולם כמה רב ההבדל בין שתי הנשים. האחת לא תתן לו למוּת, וזו מושכת אותו לאחר מותו אל חיק החיים.

האחת – אף כי לא נסתרו מעיניה יסורי אהובה, – הן היא־היא שמצאה אותו “על הגבול” במכאוביו הרבים, בגודל צערו ויאושו, ובכל־זאת היא מצַוָה לו לשוב, גם מבלי אשר תמתיק לו את ממרורי החיים, לא תתן שום תקווה בלבו, אינה מדברת על־דבר אהבתה אליו, מלבד עיניה שמגידות לו זאת. אמנם, לא טובים ביותר החיים על הארץ, היא עצמה על ספו של השער האחרון עומדת; ואולם שם מאחורי השער – שם אין כול.

בלילה שלאחריו קם הדבר והיה: המשורר העלם עבר את הגבול. עינה העֵרה והמשגחת של השומרת אותו אך סרה מעליו לרגע – והוא מיהר ו“גנב” את הגבול. אך הס! הוא כבר שוכב בקבר, פצוע וחולה הוא שוכב למעצבה בבור. אל תרימו קול, אל תקראו לו, אל תעוררוהו. ישכב לו, ינוח. בנוחו ינוחו אתו מכאוביו, לא יפתחו פצעיו פה. אך מי זאת העולה ודופקת לו על קברו, מי היא זאת הקוראת לו מכליות האדמה? – קום, היינריך! – שמא אהובתו היא? בת חלומו מן הלילה שעבר? אך לא! לא אהובתו היא. הנשים שאינן נותנות לנו לאבד את־עצמנו לדעת, מכיון שנהיה הדבר, מכיון שאנחנו מונחים בקבר, לא תקראנה לנו. הן תספוקנה כף, תָּמֵרנה, אך לא תקראנה לנו לשוב אל עמק־הבכא… מכיון שהלך – אין כדאי לשוב… החיים הללו כלום שווים הם שישובו אליהם?

נערה זו, הדופקת לו על קברו, הרי היא אחרת, בת־מכשפים צהבהבה, צודדת־נפשות אכזריה, אחות לוֹרֵלַי היושבת בהרים, רוצה היא להתעלל בו עוד, בקורבנה. רק קוסמת ובעלת־אוב מעלות את המתים מקבריהם.

הַאִם לֹא תָקוּם, הֵינְרִיךְ,

בָּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב –

אי, אי לך, כוזבת קטנה, צהבהבה ואכזריה!

אך הנה קול מארץ עולה, קול עמום, קול העלם מקברו:

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אם לא מתחתיות האדמה בא הקול הזה? קרוב לארבעים שנה אחר־כך, כשמת היינה שבע עינויים וצער בפאריז, לא היה לו חיבוט־הקבר יותר גדול משבחלומו זה.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

עב כיסתה את עיניו, ולבות העינים – הן כבו בבכי.

והיא, זו החתלתולה, ירוקת־העינים, היפה, “הָרי־זהב” היא מבטיחה לו, היא אך תישק לו על עיניו וצעיף־הליל יסור ויעלה מעליהן, עיניו תאורנה, במקום בני־אדם ישוב ויחזה מלאכים. מלאכים דווקא!

– קום! – את ידה תנח לו על לבו הפצוע ולא יפך עוד דָמו.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

“אני חץ־מוֶת יריתי ברַקָתי, יד פושעת כי הפרידה בינינו”.

– הוי, קום! קום! – בשערותיה תסתום את פי הפצע אשר ברקתו. ושב ראשו ויחי.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אך קם… פיתתה אותו בת־המכשפים וייפת. לא המוות, רק החיים עושים את האדם למלומד־הנסיון. עלם תמים כי ימות, עוד אפשר למשוך אותו מקברו, עוד אפשר לרמותו, יד ענוגה אך תדפוק־לו על גל העפר התחוח. אם ידפקו לו על קברו על המונמארטר אשר בפאריז – לא יקום בלי־ספק. במשך איזה עשרות שנות־חיים על־פני האדמה מחכימים. אינם נפתים עוד להאמין לכל דבר, אינם שבים עוד… גם אם יבואו אליהו ואלישע אל מתים שהחכימו – לא יקימום.

לֹא אוּכַל קוּם, אֲהוּבָה –

אבל קם. העלם תמים־הלב האמין לה וקם. ובקומו לחיים – כל פצעיו אשר נקרמו כמעט – נפתחו, מכאוביו אשר נתנו דֳמִי לו בקברו – חָיוּ, וּדמֵי לבו וראשו אשר נעצרו בבור – שוב הם שותתים.

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וָאֶרְאֶה אֶת־עַצְמִי בַעֲדִי־

שְׁחוֹר־לְבוּשִׁי עוֹמֵד –

עצם החלום הזה, בצורה של סוֹנֶטה, הוא כה פשוט, שאלמלי חלם אותו אחד מאתנו, לא היה מספרוֹ מחמת חוסר ענין לענות בו. ואולם מה־טוב שסיפרו לנו היינה! מה רבה הברכה שהניח לנו בשירו הקטן הזה! כמה רך וכמה טוב פה לבו, כמה נוח הוא לכאורה ושקט וקר־רוח מבחוץ. האש העצורה בו מהבהבת פנימה, חפצה לפרוץ ואינה פורצת.

אַתְּ הַכַּלָּה? תְּחִי הַכַּלָּה!

קַבְּלִי־נָא בִרְכָתִי, הַחֲמוּדָה!

הו, כמה צעיר הוא כאן! וכמה נחמדה היא בתמימותה זו האירוניה! אמנם, רק פִּיקֵחַ כהיינה היה יכול להרשות לעצמו תמימות אשר כזאת.

למה נכחד, משהו מן התום הזה צפוּן גם בנו. הנה כי כן! הוא צפוּן בנו. אנחנו מכסים עליו כמכסה על חטא. תמימות זו הצפוּנה בנו – אל־נא תיגל, חס וחלילה, לעין, עוד יכולים לחשוד בנו שהישָׁנו ה' מעט שכל טוב… הוי, אלמלי היינו פקחים באמת!

העלם לבוש־השחורים עומד לפני הנערה אשר הוא אוהב זה־כבר והנישאת עתה לאיש אחר. העלם לבוש־השחורים, באפודת־המשי ובמאנשטות על ידיו גוחן, מחווה לה קידה וקורא בשאלה אירונית ומתוך נימוס: “אַתּ הכלה? תחי הכלה!” בודאי הושיט לה את ידו ולחץ את זו שלה, הרכה והענוגה, ובשעת־מעשה מילל לה את ברכתו, ברכה קרה, שכמעט שָׂמה מחנק לגרונו.

את לחיצת־היד לא הזכיר כאן היינה, גם לא את קידתו אחר הברכה, משום שלא היה להן מקום במסגרת־הסונֶטה הצרה, אלא שכל זה מורגש בה בשירה קטנה זו. מלבד תמימות זו, שאין נעלה ממנה, מודגשת כאן כל אהבתו הרבה אשר הוא אוהב אותה. כלום לא עבר גל חם את לבכם לתשובתה של האהובה? הן היא השיבה לו על ברכתו האירונית, בגל של דמעות אשר פרץ מעיניה השיבה לו. ואולם זה היה חלום! רק בחלומו ריחמה וניחמה אותו בדמעות עיניה. בהקיץ לא בכתה לו

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם, כּוֹכְבֵי אוֹר וַחֲנִינָה,

אַף כִּי בְהָקִיץ שִׁקַּרְתֶּן לִי לֹא־אַחַת,

אַךְ גַּם־בַּחֲלוֹם בָּכֶן עוֹד אַאֲמִינָה!

באמצע הסונֶטה הקיץ, – העלם שאג אז ביסוריו וסגר באופן כל־כך נפלא, בשלוש השורות האחרונות, את הסונֶטה.

הוֹי מְתוּקוֹת הָעֵינַיִם –

שלוש השורות הללו אינן אלא שאגה לאחר יקיצה.

“אַתּ הכלה?” – וחתנה?… בחלום־הלילה ראה גם אותו, בר־נש קטן עד־מאוד. הדור מאוד בלבושו, כבסיו שעל בשרו צחים מני־שלג וכו' וכו', אך כמה הוא נתעב מבפנים! מבפנים לא רחוץ היה ולא נחוץ –

כך הוא מתאר את מר פרידלֶנדר. אפשר, שמר פרידלֶנדר אשר בחר בו השולחני העשיר להיות לו לחתן לא היה כל־כך מכוער. אך אלוהי החלומות הראוהו לו בפנים אלה בחזיון הלילה, ואלוהי החלומות לא אדם הם ויכזבו. הן על־יד חדל־אישים זה ניצבת גם אהובתו, זו יעלת־החן, כמו־שהיא, – מדוע לא שינו אלוהי החלומות את פניה היא לרעה? מדוע את פני החתן דווקא?

אלוהי החלומות אלוהים טובים הם, מראים לו לעלם האוהב את אשר הוא חפץ לראות. במה ינחמו אלוהי החלומות את העלם האוהב? הישיבו אליו את לב אהובתו? אהה, כי קצרה ידם! או אולי יגרשו אותה, יעקרוה כליל מלבו? הוי, כי גם הדבר הזה לא לפי כוחם הוא! רק את זאת יעשו לו: הם ישקצו את זה הזר, יראוהו לו בנוולותו כשהוא עומד על־יד אהובתו על הבמה.

“הֲתֵדַע מִי וָמִי הוּא? בֹּא וּרְאֵה!”

לִי קָרָא שַׂר־הַחֲלוֹמוֹת וְהֶרְאָה לִי אֶת פְּנֵי

חֲדַל־אִישִׁים זֶה –

הוי, כמה הוא מכוער, זה הזר, הַמְקַדְּשָׁה עתה לעיני הרב… והזר לא היה כלל מכוער, גם בשעה ששניהם, זה הזר וכלתו, ענו ואמרו: “הן!” – לא צחקו אלפי שד, ולא קראו אחריהם: “אמן!”… רק נדמה לו.

באחד הבקרים, כאשר היו מר פרידלֶנדֶר ואשתו הצעירה מסובים לשולחן־הקהווה ומעלעלים בעלים לספרות שנתקבלו לביתם, נתקלו בסונֶטה זו של בן־דודם, הארי היינה. הראשים של הבעל ואשתו, המורכנים על עלי הספרות, נגעו זה בזה ועיניהם רצות ועוברות בסקרנות על שורות הסונֶטה, ואולי קראוה בקול – ועל דעתם לא עלה, שאליהם נתכוון המשורר. ביחוד לא הרגיש בזה הבעל הצעיר: אני, הן לא גוץ אני! וכאן בסונֶטה כתוב בפירוש: גוץ.

אל חתונת אהובתו לא הוזמן. יותר מדי אהב זה העלם. ובבית השולחני ודאי שהיו נזהרים בו באיש שאהב ביותר.

לא הזמינו אותו לליל־כלולותיה. אלוהי החלומות – הם נשאוהו להתם.

לא, לא! אלוהי החלומות אלוהים לא־טובים הם.

מַה־יִּגְאֶה, יִסְעַר בִּי הַדָּם?

מַה־יִּפְעַם בִּי הַלֵּב הֶחָם?

העל כי לא הזמינו אותו? זאת לא זאת… חלום רע חלם העלם: דוקא בא אליו שר־הלילה וישאהו אל בית מואר, קול כלי־זמר נשמע שם ושיר וצחוק

נִצַּבְתִּי דוּמָם עַל הַסָּף.

שר־הלילה הביאהו אל איזה בית. אל בית סתם. לא הכירוֹ.

ליל־כלולות… ליל־כלולות סתם. גם את הקרואים מסביב לשולחן איננו מכיר. אד כאילו נח על עיניו, כאילו תעו ונתבלבלו בו חושיו. זמן־מה לא ראה נכונה. אך הנה הוא זוג־החמד –

לְזוּג הַחֶמֶד אַבִּיט – אוֹי!

מַה־לַּאֲהוּבָתִי פֹה?

חוורו פני העלם. ולהלן – אל אלוהים! לו כתב היינה רק את יתר הבתים בשירה עממית קטנה זו ולא יותר – ולא ייסף שמו מן הארץ עד־עולם. ולוּ לא שָׂבַע עוד צער עד אחרון יומו, רק הצער אשר שבע בחלום־לילה זה – והספיק לו.

חוורו פני העלם… היֵצא? לא יצֵא. ישתה כוס־התמרורים עד סופה. מיד הוא נדחק בין המון הקרואים לחתונה זו, ובא עד כס הכלה. אל מי ילך? אחורי כסאו של מי יעמוד, אם לא אחורי כס חמדתו? כלום יש לו כאן נפש יותר קרובה, אשר יעמוד בקירבתה? הן זה צל־אהובתו, אשר אליו ישאף. ואולי לא ברצונו הלך ועמד אחורי כס חמדתו, שישבה לימין חתנה הזר? זה שַׂר לילו הקודר, שנשאהו אל הבית הזה, הוא הוא שדחפוֹ אליה, בחוזק־היד משכהו אל כיסאה והראה לו את הכל מקרוב.

אלוהי החלומות – אלוהים לא־טובים הם לגמרי!

פני הכלה נוהרים באושרה הרב, והוא את כפה הקטנה ילחץ… אז ממלא הזר את כוס היין האדום, שותה ממנה מעט ומגישה לה; היא מניעה לו מתוך צחוק בראשה: חן־חן! – ופיה הקטן והאדמדם –

אֲהָהּ,

זֶה דָמִי חַם אֶל־קִרְבָּהּ בָּא!

והיא – תפוח נתנה לו. היא עצמה שלחה את ידה אל הקערה, ובאצבעותיה נוטפות־מור לקחה את התפוח אדום־הלחי ונתָנַתּוּ לו חלף כוס־יינו. הוא לקח את התפוח ותקע בו את סכינו –

הָהּ!

הַבַּרְזֶל אֶל לְבָבִי בָּא.

וכאשר ישק לה הזר כן ישק קור המוות לו –

כמה זה תמוה! חיצי הרעל הרי הם ניחתים בגיבורו של שיר עממי זה בהדרגה ובכוונה מראש. הן שַׂר־הלילה הקודר הציגו כאן מטרה לכתחילה! ובכל־זאת אנו נרתעים לכל מחי גרזן היורד עליו. כל אסון בא עליו כחתף, כשוד משַדַי חדש.

הנה הוא רוצה לחזור ואינו יכול –

גּוּשׁ אֲנִי, בְּלִי־חַיִּים גּוּשׁ,

לֹא אוּכַל עוֹד מִמְּקוֹמִי מוּשׁ –

והמחול – הוא החל, המחול חג, חג מסביב לו; זוגות המחוללים מדי הסתובבם – וחלפו על־ידו, נוגעים בו וחולפים, את פניהם לא יזכור, רק לחישותיהם שהם מחליפים ביניהם נקלטות לתוך אוזניו. גם החתן לוחש דבר־מה על אוזן חמדתו… האדימו פני חמדתו, ואולם חָרֹה לא יחרה לה.

מה הדבר אשר לחש לה? מלה גסה בוודאי? נבלה נתמלטה מפיו. הוא פלט לה בוודאי: “אני אוהב אותך!”

אוי! כמה זה מכוער…

ריפרפתי קצת על־פני חלק חלומותיו של היינה שבראש ספר־שיריו. רק ריפרפתי עליהם, לא פתרתי אותם. חלומותיו של היינה – רק לאלוהים פתרונם!

אני ריחפתי עליהם כאותה דבורה בין פרחי הגן – וכאותה דבורה שָׁכרתי מריחם ועסיסם שבאו אל־קרבי. אולי יספיק לי הפעם. אמור אמרתי: על־פני כל תלמי הגן ארחפה, בכוס כל פרח אצלול ואינק… ואולם כל ספר־השירים אינו אלא חלום אחד. ועוד זאת: ספר־השירים, מלבד שהוא משַׁכֵּר, הרי הוא מכוון את לבו של אדם “יודע־נגן” לשיר את שירו הוא. נעול היה בי גני; אך עתה, בעוברי על שיריו, על האינטרמֶצו הלירי, על שירי־הים ושאר פניניו שב“הביתה” – התחיל שוקק בי מעייני אני. השירה כנבואה היא, מין מחלה מתדבקת, רחמנא ליצלן. שָׁאוּל בפגעו בחבר נביאים היה מתנבא עמהם. מכיון שאני נתקל בהיינה, עובר בי חום משונה, זה שירי נעור בי בהמיָה וחותר לצאת.

בַּחֲצוֹת הַלַּיִל, לֵיל אִלֵּם, קָר,

בַּיַּעַר אֵתַע עִם בִּכְיִי מָר,

נִעַרְתִּי אֶת הָאִילָנוֹת בְּנוּמָם,

בְּחֶמְלָה הֵנִיעוּ רֹאשׁ לִי דוּמָם.

לוּ כתבתי אני את השירה העצובה והנפלאה הזאת – ושמחתי עליה עד־מאוד. גם היינה בוודאי שמח לאחר שכתב את שירתו זו הקטנה. בראשונה הלך הלך וּבָכֹה ביער, ניער בשנתם את האילנות, שהניעו לו ראש בחמלתם עליו, אך אחרי כתבוֹ את כל זאת היה לבו שמח, כי שירה קטנה ונפלאה כתב!

הפכתי בעלי שיריו, עמדתי לתומי על השירה הקטנה והנפלאה הזאת ומלאתי ממנה –

חֲבוּ כמעט רגע: אם יהיה השיר, אשר אני רוצה לשיר ברגע זה, טוב – אתננו בסוף דברי אלה להיינה.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה, לֵיל־צַלְמָוֶת, יָשַׁבְתִּי בְבֵיתִי לְבַדִּי,

וָאֶזְכֹּר עֲלוּמַי הָרְחוֹקִים וּדְבָרִים כֹּה הַרְבֵּה מִכְּבָר;

קוֹלוֹת שֶׁנִּדְמוּ שׁוּב עָלוּ, וְשָׁבוּ וְצָלְלוּ וְנִדְמוּ –

וְהָיָה לִי צָר.

הָאִשָּׁה, אֲשֶׁר אֲהֵבַתְנִי, שׁוּב עָלְתָה מִתְּהוֹם שֶׁל נְשִׁיָּה,

בָּאָה וְעָמְדָה עַל סִפִּי, עָמְדָה וְחִיְּכָה עַד־בּוֹשׁ,

חִיְּכָה בְּחֵן לִי, הֵנִיעָה לִי קָדְקֹד וְנֶעֶלְמָה –

הוֹרַדְתִּי רֹאשׁ.

אַרְגָּז בַּשֻּׁלְחָן פָּתַחְתִּי – שָׁם צְרוֹר הַמִּכְתָּבִים,

גַּל שֵׁמוֹת וְחוֹתָם מְדִינָה וּמְדִינָה וְאָבָק כֹּה רָב;

שָׁלַחְתִּי אֶת יַדִי אֶל עָלֶה מִתּוֹךְ הַשַּׁלָּכֶת –

נִטַּשְׁטֵשׁ הַכְּתָב.

בַּלַּיְלָה הַזֶּה דֹם הוֹצֵאתִי סֵפֶר מִתּוֹךְ אֲרוֹן־סְפָרַי,

לְאוֹרוֹ הַקָּלוּשׁ שֶׁל נֵר הִסְתַּכַּלְתִּי בְסִפְרִי הַלָּז, –

פָּתַחְתִּי הַסֵּפֶר, וָאֵבְךְּ עַל דַּף כָּתֹם וְצָהֹב,

עַל שִׁירִי מֵאָז.

נתתי פה את שירי, אף כי היתה הרשות בידי שלא לתיתו, הן אני נתחייבתי לתיתו פה אם יהיה טוב! ואני, חי נפשי, לא אדע אם טוב הוא; רק אחת אדע: שירי זה, בטרם העליתיו על הגליון, כְּשֶׁהָמָה בקרבי – טוב היה באמת. אם כה ואם כה, זה שירי – מקומו יכירוֹ פה! אחרי שהאציל עלי היינה מרוחו, הישרה עלי מעט משכינתו, הוא הוא שכיון את לבי לו. בשירה קטנה, עצובה ונפלאה כיוונו:

בַּחֲצוֹת הַלֵּיל, לֵיל אִלֵּם, קָר –

הרי כך! שירת היינה האלהית היא כה אנושית, היא מפרה ומעדנת אותנו, מעוררת את הלבבות הנקשים, אלה האריות האילמים שבנו, והם נוהמים.

כשמסרתי את העלים הכתובים של ספר־השירים אשר להיינה, כדי להדפיסם, היכני לבי; ירא הייתי, שמא יאבדו. גם עתה, לאחר שהספר מונח לפני מסודר ומודפס עברית מרובעת ומנוקדת, עדיין מהסס בי לבי לרגעים, שמא יעשו להם העלים כנפיים ויעופו להם… ככה קלים הם, כה רכים, כה עדינים, קורי חלום.

חלומות. הנה הקיצותי – ואינם.

רגש מעין זה כמעט שלא ידעתי מעודי. שירַי אני, מכיון שהעליתים על־גבי הנייר שקולים, מוחרזים וכפותים בריתמוס כנהוג, לא חרדתי עליהם את כל החרדה הזאת. לבי היה נכון ובטוח שלא יאבדו, והיו מתגלגלים אצלי בתוך ארגז־שולחני ימים ושבועות עד שהייתי מרחם עליהם ומוציאם לאור.

שירי היינה – שאני. ספר־השירים של היינה, כשאני פותחוֹ עתה במקורו, נעשה לי קצת קר: השתפכות־נפש נשגבה זו, שמצאה את בטויה ביופי ובצחוּת של לשון מתוקנה ומלאה חיים, הבטחתי לתרגם עברית. הבטחתי לתרגם ותירגמתי. מה־טוב שכבר תירגמתי, שהדבר כבר נעשה. הנה הוא ספר־השירים בעברית, אני אוחזוֹ בידי היטב, שלא יברח. הריני הופך בו והופך בו, מעיין בכל שיר ושיר – וראה פלא: איני זוכר שתירגמתים… האומנם תירגמתים? מתי? הן שירַי הם!

צער עולמו של מי כאן? כלום לא צער עולמי הוא? ואהבה זו – אהבתו של מי היא? והלב – זה הלב המפרפר בין הדפים הללו, של מי הוא?

ואולם לשמחה מה זו עושה? על ספר שירַי אני, בצאתם לאור, לא שמחתי כל־כך מעודי. אמת, שעם הופעתו של כל אחד מספרַי נעשה לי חם בחזי, ולבי – לאחר שנתרוקן קצת מתוכו, שזה הספר נתמלא מחולייתו, הוא הָמָה־הָמָה לו לספר. בחשאי הָמָה לו ובצנעה. ואולם על־כל־פנים לא רגש של שמחה הוא, איזה צל של עצב נגרר אחריו ומלווהו. כל חיבור שלנו, אחרי צאתו לאור, יותר משהוא נותן לנו, הוא נוטל ממנו. וקורת־רוח זו, שאנו מרגישים בהופעתו – בתוגה חרישית היא מהולה.

ועתה זאת לי הפעם הראשונה שאני שמח קבל־עם, בפרהסיה, – אכן, לא ספר־שירַי הוא!

השירים הללו – שר אותם היינה, ואולם במקצת שרתי אותם גם־אני. הנני כאותו אדם שיצא לפדות שבויים שנישבו לבין עכו"ם; לאחר שפדה אותם להביאם לארצו ולמולדתו, הסתכל בפניהם – והנה בניו הם.