אין מטילים חובות על אדם אלא אם יש לו שכר החובות המוטלות עליו בצדן: שכר החובות הללו הרי הן הזכויות.

חובותיו של האדם לאדם הן שונות. החובות שאנו דנים עליהן עכשיו היותר נכבדות הן, הלא הן החובות הקדושות המוטלות עליו.

חובה קדושה מאי? לא הכוחות מבחוץ מעמיסים עלינו את החובה הקדושה, לא מתוך ציווי והשפּעה חיצוניים: מקרבנו היא באה החובה הקדושה, מתחום הנפש היא עולה, החובה הזאת — חובת־הלבבות היא!

חובת המורה לתלמידו — חובת־הלבבות היא. חובה זו בעיקרה, הרי היא באה ממעמקיו ומתוך־תוכה של נשמתו.

החובות, שמטילה עלינו החברה — אם לא נפריעם, לא יהא חסרונם מורגש ביותר, השמש בגבעון לא יעמוד, לבית־דין של מטה אולי ימשכונו, ומשם יצא משפטנו לשבט או לחסד.

חובת־הלבבות — שמא לא שילמנו, חובה קדושה שמא לא מילאנו והתכחשנו לו — לכוח יצירה התכחשנו ועתידים אנו ליתן את הדין בפמליה של מעלה, — לשמים חטאנו!

החובה הקדושה — הרי הוא הרצון הכביר ליצור, ממעמקי־הנפש הוא נובע, דרך צינורות גנוזים שבנשמה, החוצה הוא שואף לצאת, ובצאתו החוצה הוא יוצר.

חובת המורה לתלמידו — זהו רצונו הטמיר ליצור.

חובותינו המוטלות עלינו מבחוץ — למה הן דומות? לכלי־זינו ולתכסיסי־המלחמה העצומים של גָליַת, שיעמדו לו ביום קרב, יגנו עליו ככל האפשר. אין להכחיש, אמנם, נשק זה, שאדם מזדיין בו — דבר נחוץ הוא בחיים, אם כי לפעמים הוא כורע ורובץ תחת כובד משאם. עולה עליו החובה הקדושה שמקורה פּנימה, ״מפליאה לעשות״ היא, מחוללת גדולות, להטים לה וקסמים בידה: האם אין היא דומה לקלוּתו של הנער האדמוני, יפה־העינים, ועם הכוח הגדול המבצבץ מתוך אותן העינים, המכה את הענק הבא לקראתו מסורבל בכלי־זינו הרבים.

המורה הבא להורות לקטנינו, שואלים אותו: מה הרכוש הבאת אתך? ואמר לךָ: ״כלום אינךָ רואה את אשר אני טעוּן? ימים ושנים ישבתי באוהלה של תורה, יצקתי מים על ידי חכמים וגדולים, על עמודי־התווך של ההוראה והחינוך התרפּקתי, בלעתי ים של ספרים, ובקרבי הם, ישן על חדש!״

אנו מטים אוזנינו ושומעים, מברכים אותן על העושר הרב אשר הביא אתו, אלא שמשפּילים אנו את קולנו ושואלים אותו שוב. אנו שואלים אותו בלחישה: ומשלךָ, אדוננו המורה, מה יש לךָ משלךָ?

— משלי?

— משהו משלךָ, ידידי. ברוך תהיה לנו על כל הטוב אשר הבאת אתך בשביל ילדנו, ואולם כל ההון הזה, הון זרים הוא אשר ימתק לילד, בלי כל ספק, ואולם אתה עצמך, מה תתן אַתה לילד, משלך מה תתן?

— משלי? למה לו לילד משלי? כבודי במקומי מונח. אלמלא מצאתי בי משהו המקרב אותי לנפש הילד, לא הלכתי לי לנוע אל בתי־המדרש לחינוך ולהוראה, לא הייתי מקדיש את כוחותי ושנותי לתכלית זו. נולדתי מורה! ואולם מה דמיון לזה המעט אשר לי לזה שאספתי מעזבונם של גדולי הפדגוגיה! כלום אביא בחשבון את פרוטתי־אני בין דינריהם, דינרי־הזהב של גאוני הרוח אשר הבאתי אתי״.

— שקולה בעיני הפרוטה משלך כנגד כל הדינרים של אחרים ולו גם רבו שבעתיים.

שכח המורה הישר והתם, שהוא־הוא הבא במגע־ומשא עם הילד יום־יום, שלידיו הוא נמסר. לוּא בא¹ אלינו במקומו פסטאלוצי ופרבֶּל, היינו מבכרים אותם על פּניו, אולם כאלה לא באו, רק אחד המורים בא עם תורתם בתוך מעיו: אנחנו, אמנם, נחזיק לו טובה בעד זה, אלא שבשום אופן לא ניחא לנו, שיהא המורה רק כעין כלי ריק, שנתמלא מחוליית אוצר טוב והרי הוא מוריקו לכלי אחר.

המורה והתלמיד — עצמם חיים הם, המתפרנסים לא רק מעזבונם של עשירי־רוח סתם, אלא זה מזה הם יונקים וניזונים.

המזון הטוב והמבריא הבא בפי הילד, עדיין לא הכול הוא. יד האם הרכה, הענוגה והרחמניה, המעניקה לו את מזונותיו מתוך אהבה — הוא עיקר.

תורה זו, שניתנה לנו מן השמים — טעמם של כל רבותיה עומד בה: יש בה הרבה משל משה רבנו, משהו משל יהושע, שמץ מכל הזקנים, קורטוב משל גאונינו, אמוראינו ורבנינו וקצת משלו, משל רבי ומלמדי בליטא, משל שלמה ישעיה׳ס, זכרונו לברכה.

כולם הרי הם שותפי הקדוש־ברוך־הוא לתורתו, כל אחד מהם השלימה בנופך משלו.

אל תהא פרוטתך קלה בעיניך, אדוני המורה. פרוטתך — הריהי חובתך הקדושה לילד.

אם במורה סתם דברים אלה אמורים, במורה־עברי — מכל־שכן.

אין הדבר מוטל בספק, שהמורה, אם כי קלט אל קרבו את כל המדעים הפדגוגיים וכל שבילי החינוך נהירין לו, מן הצורך הוא שיהא גם בעל־אישיות במידה מסוימה. ואם אין מוותרים על אישיותו של מורה סתם, על אישיותו של המורה העברי אין לוותר בוודאי. דרכו של המורה סתם הרי היא סלולה, היו לו דואגים אשר הסירו את כל המעקשים שהיו מונחים על דרד החינוך. גלו לו נסתרותיה, סלו לו את המסילה אשר ילך בה לבטח: על המורה רק להגות בתורתם של חכמיו היוצרים, אשר ביררו וליבנו את כל הדברים הקשים, מצאו פתרונים לכל חידה סתומה. המורה הוגה בם, מבין לרעם, עושה כמתכונתם, ויוצא בזה ידי־חובתו לתלמידו. המורה העברי שֶאני. אמנם הערכים הללו ברובם גם בעד המורה העברי נוצרו והרי הוא משתמש בם לטובת הילד העברי, אלא שמן המוכרח הוא גם לחדש משהו, לפעמים יש להוסיף על תורתם של הגדולים ולפעמים מן הנחוץ הוא לגרוע.

אפשר לסמוך עליהם, על גדולי חכמי אומות העולם, אשר הקדישו את חייהם לילד, אשר עבדו על שדה־החינוך בקדושה ובטהרה. יוצרים היו, יוצרי רוח הילד, אמנים היו, נביאים היו, אַך עברים לא היו.

חופשים היו היוצרים בשבתם על האָבנים וילדם, אשר שיחק בשעת מעשה לעיניהם, חָפשי היה אף הוא, ואנחנו — רק שואפי־דרור אנו. הם בני־חורין על אדמתם ״כציפּור־דרור דאגה אין לה״. נשתמר בם אָפיָם וטבעם, ואנו — בגלות, ואולם בגלות נשתמר בנו אָפיינו וטבענו.

מוריהם הגדולים, שבעפר רגליהם אנו מתפלשים, הם כמעט ראו שלמות בחיים ודאגו לפגימות ולסירוסים קלים להישירם ולהסירם מעל גוף בריא ושלם ולא התחשבו כלל, לא שמו לב לקרעי־נפשנו העמוקים־אנו: אמת היא שלא מרוע לב, אלא, פשוט, משום שלא היו עברים.

חובת המורה העברי למלא את החסרון הזה. כל מורה עברי, מן המוכרח הוא שיהיה לפעמים בבחינת יוצר. והיוצר — חובותיו מרובות יותר. על המורה העברי למצוא פתרונים לשאלות, אשר לא שאלו גדולי־הרוח מבני אומות־העולם: וגדולי הרוח לא שאלו את השאלות, משום שלגביהם לא היו אלה שאלות. הם למדו מן החיים, ואם המורה העברי ילמד בכול אל דרכיהם הם, לא ילמד מן החיים, כי חיינו שונים.

אבל אומות־העולם, בית־הספר והסביבה שנתון בה הילד הם, על־פּי־רוב, אחד, ואצלנו — שניים. שתי רשויות רחוקות זו מזו. רשות אחת של חיי גלוּת, חיי עוני, ניווּל וצער, ורשות אחת — של תורה, דעת, נחמה ויקיצה לחיים רעננים בריאים ושלמים. שתי הרשויות הללו אי־אפשר להן שתהיינה שולטות בנפש הילד העברי, לכאן או להתם? הילד נמסר, כמובן, לרשותו של המורה, מחנכו היחידי. ודווקא משום זה שהנהו מחנכו היחידי, חובתו לתת לילד את אשר הוא מוצא לנחוץ, להרחיקו ככל האפשר מדברים שהילד נתקל בו² בסביבתו, ואשר הוא מאמין שאלה הדברים מזיקים לרוחו.

אַכן, שאלות חינוך פשוטות, הנפתרות על־נקלה לגבי אחרים, לגבי המורה העברי מסובכות הן ביותר.

המורה העברי מלמד את תלמידו עברית מפני ההכרה העמוקה, שאין עוקרים נטיעה רכה משורשה, ושורשו של העברי היא עברית. השפעת הסביבה, שהילד נתון בה, שהנֶהָ בניגוד רב או במעט להשפעתו של המורה, אמנם מורגשת למורה, אלא שאינה מרפה את ידיו. ידוע ידע המורה העברי, כי כל מה שהוא נותן לילד אינו אלא צורך, אוויר לנשימה הוא, תורה היא, המתקבלת על לב הילד כדבר שבקדושה. ואין להתחשב הרבה בהשפעת הסביבה, שהנה על־פּי־רוב מקרית ואין בה לא יראת־הכבוד ולא הערצה מצד הילד.

אָמנם אין המורה מחויב לשקץ ולהבזות על הילד העברי את החיים אשר הוא מוצא מחוץ לאוהל התורה: יעבור עליהם בשתיקה, ואולם חובתו שלא לוותר על שלו, כי כל מה שהוא נותן לילד משלו הוא, רוח הוא נופח בו ונשמת־חיים.

המורה העברי הבא אל הילד העברי — כאל ילד חולה הוא בא. ברחובה של גלוּת נולד, גלות זו החליאתהו עוד בשחר ילדותו. העינים השחורות, הגדולות והרחבות, הצמאות והנוהות למזרח — עצבת נשקפת בהן. נפשו יוצאת לשמש — ולא ידע, ולחום קדם יערוג — ולא יבין, לעברית ישאף — ולא ירגיש. המורה העברי בא אליו וסם־תרופה אתו, עם עברית הוא בא, עם עברית שקויה טל וחום שמש מזרחי. הילד הרך, שכבר חלה, אולי אין דעתו נוחה לכתחילה מסמי־המרפּא, קשה לו להריק אל בית־בליעתו. לא ידע כי ברכה בהם. משום זה מתחייב המורה העברי להעניק לו סם־מרפּא זה מתוך טוב־לב, מתוך שעשועים וצחוק צוהל. אין העברית נקנית על לב הילד אלא מתוך צהלה וחדוות־חיים עליזה. חובת המורה העברי ללמד את הילד מתוך שמחה ומתוך אַהבה מיוחדה, מתוך אַהבתו לילד באשר הוא ילד, ומתוך אהבה לבן־נביאים קטן, שנשבה לבין עכו״ם ונתקיים בדרך נס — והלה מצאהו ומביא לו את אוצר אבותיו.

המורה המסוגל לאהבה זו ודאי שהוא מכבד עד כדי אהבה גם את סביבתו של הילד, אם כי גלותית היא. מכבד הוא עד כדי אַהבה את היהודית המדוברת, ילידת גיטאות זו, אשר לא טישטשה את צורת העברי הקטן, לא נטלה ממנו את צלם האלוהים, את ברק עיניו וחום לבו הישראלי.

חובת המורה העברי להילחם בסביבה שהילד ״חי״ גם בה ולאהבה. נלחם הוא עם היהודית המדוברת בזה שאינו מטפּח אותה: אף־על־פּי שהוא אוהב את בת הגלות הנאה והקודרה, שנתנה הרבה גם לו וגם לתלמידו — אינה מטפּחה…

טובה היא, זכה היא, רחמניה היא השפה היהודית, השפה המדוברת בפינו, בפי זקנינו, אחינו ואחיותינו ועוללינו, ואולם אלמלי ניתן פה ליהודית והיתה מדברת ומתחננת מלפנינו: אסור לחמול עלי, רחימאים, חוסו על הילד העברי ולמדוהו עברית, גם שורשי מן העברית הוא יונק.

בכדי לנהל מלחמה כזו צריך המורה העברי לרכוּתה של אֵם ולקשיוֹ של צור. המורה העברי צריך להיות איש חי ביותר, בעל הרגשה דקה במאוד: לא רק הספר אשר למד בו, אלא גם החיים העברים צריכים להיות פּתוחים לנגד עיניו תמיד. מורה־סתם ספרו וחייו הא בהא אחוזים, אצל המורה העברי הם שונים וחובתו לגהות ולתקן משהו, לפעמים בספר ולפעמים בחיים.

אין כמורה העברי הצריך לדבר־מה משלו, לחובותיו הוא.

אכן, מרובות הן חובותיו של המורה העברי. וכשם שחובותיו מרובות גם זכויותיו.

זכויותיו הכי נכבדות של המורה העברי הרי הן: תנו לו למלא את חובותיו לילד העברי.

מכיון שנמסר הילד ליד מורה עברי, נמסר לו על־מנת שלא יהא מלמדו ומורהו, אלא אומנו ומחנכו. אין המורה נכנע לסביבה הסובבת את הילד מחוץ לכותלי בית־הלימודים, אלא שהסביבה המכירה את חולשתה, רפיונה ועניוּתה — נכנעת למורה העברי, הבא אל הילד במיטב חלומותיו ואידיאליו, בנפש שואפת ומקווה לגדולות, ברצון חזק וכביר ובאמונה שבלב.

אם יקום לנו בשעת ״תוהו ובוהו״ זה ״מפליא לעשות״, גיבור שכל כוחו לא בכלי־זין כבדים וקשים בלבד, אלא שיהא מבורך בקלוּת נשגבה, פנימית — זה יהיה המורה העברי.

זכויותיו של המורה העברי רבות, משום שרבים הן³ חובותיו לילד ורבה האחריות המוטלת עליו.