¹

 

א    🔗

צפרא טבא! אני בא שוב עם ספר שירי… אך זה לפני עשרים ושבע שנה הגשתי והקטרתי לקרובים ולרחוקים את הבושם הזה, את שירי, את דמדומי, בליל אורות וצללים, שהטלתי בצדי דרכים. ועתה, אחרי הפסקה פורתא של כ“ז שנה ולא יותר, מזל־טוב! שוב אותו בר־נש עם הקאטארינק”ע…

לסוב כה בעצם, בסימטת יהודים, עם תיבת־זימרה אחת לכ“ז שנה – אין בזה משום שכיחות יתירה. במשך כ”ז שנה כמעט שנשכחים מן הלב ולא כל שכן מן הפה… ואם נזכרים בך, כאילו נזכרים במשהו רחוק ובמישהו שניטשטשה צורתו… אה… וזו תיבתו – יניענה עוד, לא ניחרה? פלאי־פלאים!

כה יניענה, הסב כה והניע:

"הוֹי, אִמִּי, לָמָּה יְלִדְתִּנִּי?

לָמָּה יְצַרְתָּנִי, אֵל?"

זוהי! זאת התיבה! אך דא עקא, שאין הקוף עובר לפני התיבה, אין תוּכי אסור אליה בשלשלת ותריסר עכברונים לבנוניים אינם רצים רצוא ושוב על מכסה התיבה…

לפני כ"ז שנה, טרם עוד הוכרזה המלחמה, טרם עוד קורא לטבח הגדול, לא היה צורך בו בקוף, גם לא בתוּכִּי ובכל אותה קופת השרצים… הפעם היה הדבר כדאי… קוף ותוכי וכל השאר, אם נלווים בעתים אלה לתיבת־זימרה – הרי הם קומפלט שלם, ראשית קרקס או חבר של ברית לאומים.

קומפלט אין לי… רק תיבת־זימרה בלבד. הארמוניקה מתמתחת בקרן־זווית, מתכווצת כמו מאליה, באפס־יד. היא משתרבבת עד היום מתוך הרחבה וחדווה, נכנסת מתוך יסורים אל קרבה ונחבאת בעינוייה הקשים אל הכלים, ובשעת מעשה היא מנהמת, משמיעה קול, היא מזמרת.

היא מזמרת ומהגה כיונה מתוך מעי דגה בלב ים סוער, כל משבריו וגליו עליה עוברות, והיא, תיבת־הזימרה בשֶׁלָּהּ, היא מזמרת… מלחמת־העולם עברה עליה, מלחמה שעירבבה עליה את התחומים ואת התקופות. גלגל־הזמן חזר לעיניה אחורנית וימי־ביניים, ימי חרפה וקללה שבו אלינו, שבו לעכור את עמק הבכא, ימי־ביניים ביתר חושך וביתר אפילה, רצידיב איום ונורא. מה שגרוע ביותר – הרי זאת האמונה, שהיתה חיה בלב בן ימי־הביניים של אז והנעדרת עתה. ימי־ביניים אין ואין אמונה… דור מבול – ונוח, איש תמים בדורותיו, אין… דור מבול – ומבול שוטף, סוחף את חלאת המין האנושי, אין…

היה, היה מבול, גם קץ כל רוח היה, אך קץ כל בשר לא היה. אין מחסור בבשר…

אָנֹכִי רְאִיתִים, רָאִיתִי בְּצֵאתָם לַשָּׂדֶה חוֹצֵץ –

קַלִּים וְעַזִּים הָלְכוּ וּבַרְזֶל חַרְבוֹתָם נוֹצֵץ.

הֵם הָלְכוּ בַסָּךְ וּגְדוּדִים, גְּדוּדִים,

מֻשְׂלָמִים וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים וְנוֹצְרִים וִיהוִּדים.

כָּל בָּחוּר וָטוֹב, כָּל גִּבּוֹר בְּעַמָּיו הָלָךְ –

נִשְׁאַר הַמְּצוֹרָע וְהַזָּב וַאֲשֶׁר אָבַד עָלָיו כָּלַח.

חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן, בַּעַל הַמּוּם רַק הוּא נוֹתָר,

מוּגֵי הַלֵּב וַאֲשֶׁר עָמְדָה עָרְמָתָם לָהֶם וְלֹא יוֹתֵר –

וכו' [רוחות בוקר, כ' א', 59]

אנחנו גם אנחנו רקדנו בחתונה זרה זו. הוזמנו אליה ושלא ברצוננו עם שאר אזרחי הארץ, יצאנו יחד אתם במחול המוות, סובבנו במערבולת ההרג ושטף הדם, חצינו בה עד צוואר, נלחמנו מלחמות שונאים ומעלילים, נלחמנו חינם, וחינם מתנו ועוד ביקשו עלינו תואנות, שמו בנו עלילות דברים, העידו בנו עדוּת שקר, הורגנו על קידוש השם באלפינו וברבבותינו, שׂמו עלינו דמי מלחמה בשלום – ואת חטאי, את חטאי אני מזכיר: בימי פטלוּרה ימ"ש, בימי בלכוביץ וכל כת דיליה נעה, סבבה יד תיבת־הזימרה, הנעימה בתמימותה שיר…

יָדַעְתִּי, לֹא תִשְׁמְעוּ שִׁיר,

זוּ אָזְנְכֶם קְטַנָּה, אֲטוּמָה

כְּאֹזֶן הַכַּד וְהַסִּיר,

שֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת מְאוּמָה.

שְׁמַעְתֶּם בְּהַכּוֹת הַתֹּף,

וַאֲנִי לָכֶם שִׁיר אֲשֶׁר נָדַם;

אֲנִי הָאוֹמֶרֶת: אֱהֹב,

אֲנִי שִׁיר הָאָדָם לָאָדָם.

שְׁכַחְתֶּם הָאָדָם הַמָּךְ,

אֲהַבְתֶּם אֶת כְּרוּבֵי הַכָּתֶם;

אַךְ שֶׁמֶשׁ הַשְּׁחָקִים, הִיא תַךְ

עֵינֵיכֶם אֲלֵיהֶם נְשָׂאתֶם.

אִם אָזְנְכֶם תַּסְכִּית לַגַּיְא,

מֶבַּטְכֶם לָאָרֶץ אִם נָפָל –

וּרְאִיתֶם הָאָדָם הַחַי,

וּשְׁמַעְתֶּם גַּם שִׁירוֹ בַשָּׁפֶל.

בימי החירום שלאחר המלחמה, בהיאסף טובי־עם ומיטיביו, בשבתם מתוך הפשלת תבלולים שבעינים למעלה על הדוכן ודברם גבוהה־גבוהה על שלום רב, על שלום בני־אדם על אדמות, עד שמרוב דאגה לשלומם לא יראום, ואם גדול עוד מספרם גם לאחר השחיטה… מרוב עצים לא יראו את היער… לא יראו את האדם, ועל אחת כמה וכמה את האדם מישראל. בימי החירום ההם ניתן לנו על־ידי עמים ולשונות שבעים, בהסכמתם הם ובהשגחת שלטון אלביונים, לא היה כמוהו לעורמה ולהבטחות־שווא, בית לאומי בארץ אבות, ניתן לנו לשחוק וללעג ולחרחור ריב… מחקים הם, שוחרי הביבליאה הללו, את הקב“ה. את אשר עשה הקב”ה למשה הם עושים עם עַם משה: זאת הארץ, ארץ אבותיכם, הראינוכם ושמה לא תבואו…

הלב כמה הוא נואל, שהנהו מתחמץ, האגרוף מורם וצונח אין־אונים למטה ותיבת־הזימרה היא בשלה…

 

ב    🔗

היא בשלה ועל־פי דרכה ולפי הרגלה – היא מזמרת, בהברה “אשכנזית”. לעיניה שינתה הלשון העברית את טעמיה, פשטה צורה ונשמה ולבשה – עדיין לא לבשה! היא מרחפת עדיין על פני חולות הפּלַשָה של ים השירה מלרעית וערטילאית, והודות לזה ראינוה כמו שהיא, והיא ספק זכר וספק נקבה, אנדרוגינוס, רחמנא ליצלן.

תינוקות של בית רבן בארץ־ישראל, הם המצפצפים והמהגים ספרדית, הם אולי יושיעו! אולי יחיוה תינוקות בהבל פיהם… התינוק הארץ־ישראלי ודַבּריה הנערצים, שלא שמעתי עוד בשום מקום דיבור וחיתוך של דיבור יפים כאלה שלהם, רק הם ורק בנוגע לדברים שבע"פ יאשרוה, לעת עתה… ועד אשר תבוא התשועה מי יתן ולא יהיו נכווין וניזוקין בגַחלת הספרדית גם שליחי השירה העברית בארץ, מי יתן ויוָשעו גם הם!

לכתחילה ליגלגתי להם, לליבּוֹשיצקאים², לאלה הסנוניות הראשונות, שהפכו בין לילה נוצתן, ליגלגתי להם מתוך שימת־לב מועטה ביותר, לא הייתי חושש לסכנה הקרובה הנשקפת לשירה העברית מנסיונותיהם של שניים, שלושה מאתנו, שהצטיינו רק בחדש זה, בטהרת הספרדית. עשיתי אתם חסד (החסד שאינם עושים אתי…) וקראתי את שיריהם בהברתם ובנגינתם הם, החדישה. אודה, להנאתי אני נעניתי להם, כדי להוציא יקר מזולל.

אך עתה אראה עד כמה נתעיתי בשווא שלא להאמין “במהפכה” משונה זו… ועתה? אינני אוסר מלחמה, חלילה, לא אני ולא חברי המעטים אתי, תפילת־שווא היא, משום איחור זמן…

עם אליעזר בן־יהודה בשעתו לוּ ניסינו דבר! לוּ התחכמנו לו אז ולא נוספה גם ההברה על צרותינו! עם בן־יהודה זה, שהקיץ בבוקר לא־עבות אחד, כנהוג בירושלים, וחמד לו לצון עם חמדה זוגתו, פצה את פיו ודיבר אליה עברית, בהברה הספרדית דווקא, כלומר, בשפה שהיתה, כפי שיגונב אלינו, זרה לה אז, לוּ ידעה הגברת בן־יהודה עברית והתקוממה לשגעון זה בלי כל ספק. אי־ידיעתה עברית היתה בעוכרינו, שהיתה דומה אז לקטנה שנולדה, שהיתה בחזקת תינוקת, שזה עתה היא מתחילה לפצות פה ולא איכפת לה ההברה… והתינוק – מכיון שהתחיל לא נוכל לו! הוא בתומתו ובאמונתו יחזק. הלוואי ויחזק לשיר־שיריו החדש בלי אותן הקפנדריות של אלה אשר התחילו והרגילו עצמם לטעמי לשון אחרים, ואני – כאשר עבדתי – עבדתי…

אודה, לא עלה כלל על לבי לנגוע בנגע ההברה שהוכינו בה ר"ל, שבללה ובילבלה את שפתנו… זאת ההברה – אם לא רוח היא? לא בלשון גרידא כי אם באדם החי בה. קשה לו לאדם להפוך את עורו, את רוחו – על אחת כמה וכמה.

פייטן אידישאי אחד, שאינו יודע עברית, מכר ותיק ודורש, לכאורה, טובתי, שאוזנו גנבה שמץ על דבר הוצאת שירי, פגשני ברחובה של עיר, תחב זרועו אל מתחת לבית־שחיי, הלך אתי שעה קלה שלוב זרוע ויעצני, שלא להוציא את שירי בהברתם הישנה, כי אם לשבת על הדוכן, על כרכי שירי, להעבירם תחת שבטי ולשנותם מהחל ועד כלה, לפי ההברה המקובלת בארץ־ישראל!

האיש ההוא, כפי שהודעתי לעיל, הריהו כותב שירים, פיוטים ופסקי דזמרה בכל מיני צורות ונוסחאות, בעלי משקל וקצב!

לא עשיתי את הדבר הרע הזה… אמנם, רע היה הדבר בעיני ובאוזני ובכל־בי…

הַמִּשְׁקָל! הוּא! לֹא גִיל, לֹא כְאֵב…

וְאִם לְפִי הַמִּשְׁקָל

מְיֻתָּר בּוֹ בַשִּׁיר – הַלֵּב,

וּמְחָקוּהוּ חִישׁ־קַל…

צְלִיל נֶפֶשׁ – הוּא שֶׁיִּיקַר לִי,

לֹא טַעֲמֵי נְגִינָה;

הַנְּגִינָה אֵינָהּ עִקָּר לִי –

לִי עִקָּר הַמַּנְגִּינָה.

הקורא התמים ביותר לא יהיה כל־כך תמים כאותו הפייטן בעל התחבולות. הקורא התמים ביותר יבין, ששיריו של בן־אדם הרי הם ילדי “רוחו”, שבאו אמנם מתוך חבלי־לידה קשים ונאמנים, יבין, שגם אחרי שנולדו אפשר לטפל בהם מתוך אותו כוח של יצירה, אפשר לפחת בהם רוח עוז, רוח מישנה, אפשר לשפרם, להוסיף להם לווית־חן, את זאת נוכל, אך בשום אופן לא נוכל לשנות את רוחם ואת טעמיהם בם…

לכאורה, אין בה בהברה הספרדית, שהשליטוה משוררים שבארץ על השירה העברית, משום שינוי רוח… דומה, שההברה אינה אלא לבושו של השיר, צורתו בלבד, החלק שמלבר… כך נראה לנו לכתחילה, ואולם באמת אין הדבר כך! הברת השיר לא צורתו היא החיצונית, לא לבושו. אין לשיר לבוש, לא כסות ולא שום דבר שהוא מלבר, מחוצה לו… השיר הוא כולו פנים, קרב הוא, לב…

הרי כך, ההברה – אבר מן החי היא, וכדאי להזהר בה. לא הברה היא בעצם, אלא סגנון והסגנון – אתו, עם המשורר גח מרחם.

המשוררים, שיקומו לנו מבין ילדי ארץ־ישראל, לא רק שהם רשאים, אלא מחויבים מטעם זה לשיר בהברה הספרדית, שנולדו בה בטהרה.

במקרה זה אנו גורסים לא לפי הגירסא המקובלת אלא את הָפכה: לתלמיד – מותר ולרבי לאו דווקא! שהתלמיד הוא תל־אביבי, עין־חרודי, יליד בן־שמן, והרבי הוא, עד מאה ועשרים, יהודי ליטאי, בן־ווֹהלין, יליד פולין, שנולד בה בהברתו המשובשת ושאינה נגרשת. היא קשורה בו יותר מן האשה אשר הוא אוהב… קשה לגרש אשה, והברה – אסור!

משורר רך ומשוח, שזה עתה יצא שם בארץ־ישראל מקליפתו, הוא בבחינת “ויקם מלך חדש”, אשר לא ידע את יוסף, את ההברה אשר בה שרנו, את כל מנעמיה ותענוגיה… הוא כי ישיר לנו בקרוב בספרדית שלו, לא ישנה בזה את רוח שירו, טעמיו יעמדו בו שהברתו היא, עצם מעצמיו ובשר מבשרו, שספָגה אל דמו עם חלב אמו. אנו אם נעשה בשירנו כמוהו – סירסנוהו תכלית סירוס, הלא הוא שינוי יסודי ברוח השיר, ושינוי רוח וטעם מעושה בשיר – לא חבלי־לידה הם, רק זיעת־אף ועמל־כפיים. מלאכה היא ולא מלאכת־מחשבת.

ילד אם יולד לנו, ואם בא לעולם בצבע עינים כחול, אין מטבילין אותו בשחור, לא נמשוך בחוטמם של קטנים שבחזית פניהם כדי שייפו יותר; כך נולדו על ברכינו, על האָבנַים, וכך נאהבם.

ההברה – זה זוג העינים, עיני־יונים נוגות, צוהלות של שיר. אחת היא לי אם עלו מן הרחצה כחולות, אם שחורות ואם חומות… לא דאגתי לו לזוג העינים לכתחילה – מה יהיה צבען? כמו שהנן – כך ניחא לי, חלילה לי מהעביר עליהן מכחול־יד.

לאחר כ“ז שנה עוד, אם ירצה השם, מסופק אני אם ירצה… שאני עצמי, ככל אדם מישראל, אין לי ברגע זה חשק להאריך עוד כ”ז שנים על אדמות, אך אם כך נגזרה עלי ואחיה, ואם לא אחיה לשווא, כלומר, אוסיף אוציא לאור ואגיש לו לאיש ישראל קובץ שירים חדש – בטוח אני שאף הם, שירי ההם, לא ייבדלו במאום מאחיהם אלה, לא אחליף דינרי, לא אמיר את דעתי! אני עם חלב אמי ספגתי אל קרבי את העברית המשובשת, הרי הם הכתיב והקרי שבלב, שאין משנים ואין מתקנים אותם.

זאת הספרדית, כשהיא לעצמה, יפה היא, לא תמלאנה אוזני משמוע, גם אמלל בה… עוד לשון אחת על שבעים הלשונות, שאדם מישראל שוגר על פיו, אם נוספת – במה נחשבת היא! לא ביישתי את זימרת הארץ (דברי ספרות), קראתיה ספרדית כדי שלא לקלקלה, ולפעמים – שלא לקלקלה עוד יותר… ואולם בשעה שאין איש אתי, בה בשעה שֶׁהֲמִית שירי עולה מקרבי, שוב איני נזקק לה ליעלת־החן, לספרדית זו. אני נאמן אז לאהבתי הראשונה.

נאמנים אנו באהבתנו לא רק לבחורה אלא גם להברה… ההברה אשר בה החילונו למלמל, לגמגם שיר… ההברה הטבועה בלשון האדם רב כוחה, לפני ולפנים, היא נכנסת אל תוך־תוכנו, טובלת בדמנו, חותרת למעמקי נפש, דבקה בנו, נעשית לבשר אחד ולרוח אחת… לא מעשה להטים היא ההברה! סיגלנו אמנם לנו אי־אלו מעשי להט “במקצוע” שלנו, מקצוע השיר, ואולם דבר אין להם עם ההברה, שהיא שזורה ורקומה ביסודו של השיר, היא הדם שבעורקיו וקול הדממה הדקה…

אולי לא טוב הדבר שאני עושה, שאין אני נסחף עם “הזרם”, ואולם – חי האלוהים, שקשה… קשה לפעמים יותר לשחות עם הזרם מאשר נגדו. אני ניתלה שוב ב“קרי וכתיב” שבתורה! אין אנו נוגעים בם כמלוא נימה, כקוצו של יו“ד, מחמת קדושתם, בהברה – על אחת כמה וכמה שלא אגע בה, לא אחליף זו בזו כאדם המחליף כסיותיו, לא אשנה את טעמי, לא אֲתַו על דלתות שער… גם דוד, נעים זמירות ישראל, לא התהולל אלא מפני הסכנה… לאו מלתא זוטרתא היא הברה, ענין של נפש היא, ואני לא אעשה שקר בנפשי. לא אחליפנה באחרת. ואתכם, תינוקות שבא”י, הסליחה… ראיתי אחד מכם על שפת הים בבגדו של אדם הראשון, ערום היה כמו שילדתו אמו, ולבוש היה בכל־זאת, הוא לבש גיל, לבש חוסן, לבש און, ראיתיו כשהוא תוקע שיניו בתפוח מארצות רחוקות שבצפון, תפוח אנטוֹנוֹבאי, כגודל גולגלתו ממש, ואכלוֹ בכל פה ובכל עינים, ואקרא: חי נפשי, בחור’ציק זה שבתל־אביב, כשיגדל, עוד ישאל לשירי, יבלענו אל קרבו על הברתו האשכנזית!

בעוד כ“ז שנה – ואולם אל נא כה תיעצבו, אתם הלוחמים והמקנאים לה להברת אליעזר בן־יהודה… כמה כ”ז שנה איכא בחיי יהודי בהאי שעתא?

כך, ידידי, מעוות זה שאתם רואים בי, מודה אני עליו שכך הוא, הצד הטוב שבמעוות הוא, שאינו יכול לתקון, ואולם האסון בכללו אינו גדול ביותר… ציפור־דרור אחת לא תביא בכנפיה את האביב ועורב אחד לא יביא את החורף ולא אדם אחד יחזיר את ההברה ליושנה… חבל!

 

ג    🔗

ועתה מספר מלים עוד בנוגע לסידור שירי בשלושת הכרכים. לא נתתים בספר: ראשון – ראשון, ואחרון – אחרון, משום שאין סדר זה מחייב בהוצאה נוכחית זו. שירים שסודרו לפי תאריך היום, החודש והשנה שחוברו בהם, יש בהם משהו מן הווי חייו של מחברם. זה למה לנו? אל נא ישמשו שירים יומן, שבן־אדם כותב בו זכרונותיו. ספר שיריו של אדם לא ספר זכרונותיו הוא, המביא בעיקר גופי מאורעות ומקרי־יום ממש. כל דבר שנפל בחייו – תאריכו המדויק בצדו, שבאם לא כך, לא יהא מאורע חייו של אותו בעל הזכרונות והגבתו לגביו מובן ומחוּור כל צרכו. בספר שירים – שאני, שהווי אין בו, לוּ נמצא בכאן הימנו, כדאי היה לטשטשו, שלא פה המקום, אין מקום להווי חייו של מחבר בספר שיריו אלא לדבר־מה שהוא למעלה מזה… איזה עיקר שאינו נתפס… משום זה אין מוקדם ואין מאוחר בשירים, וערבוב התחומים והתאריכים בהוצאת שירים זו נאה לה, אין סידור של שלום ושלוות־השקט הולם הפעם את שלושת קובצי. שירַי כולם, כשהם באים ביחד, אינם, לכאורה, אלא שיר אחד בלבד, ולא מן ההכרח הוא לקבוע ולציין זמן כתיבתם, שאין זה אומר כלום. כלום קובעים זמן קימתו של נחשול בים? של גל מים המזנק על, על מרחבי ימים? לא גלים הם בדיעבד, כי אם גל אחד פרא, ממרה, מעז; תאריכו – מקדמת־דנא ועד היום הזה… אף שירים כך, כלומר, השיר, אף השיר! אף הוא מתהומות עולה, לבנת קצף וקצב לו ויקרת הבדולח… ואין נפקא־מינה – שיר בן י“ג כשיר בן נ'. הצד השווה והסממן המכריע בהמון שירים הוא התום, תומתם היתירה אשר ניחַנו בה, בן י”ג כבן נ'.

אמנם, לוּ ניתן פה לשירים והיו תובעים בפיהם כל אחד את בן־זוגו, כל אחד היה רוצה לדור בכפיפה אחת עם בן־גילו, בן־זמנו ותקופתו, כדי שיֵחם לו בספר ובתוכן העניינים… ואולם אני התאכזרתי להם, שהפרדתי בין הדבקים, הרחקתים זה מזה בחוזק־יד, כדי שיכמהו זה לזה, יערגו ויצעקו באלם פה מתוך כרך שירים אחד אל השני… טוב אשר יחלו, יכלו בכלות־נפשם ומתוך שוועה אילמת, מאשר ייחנטו, תאומים ודומים זה לזה, חיים…

ואולם פטור בלא כלום אי־אפשר. בתוכן העניינים סימנתי אמנם בצד כל שיר את שנת היוולדו, אולי לא כיוונתי באחדים מהם בדיוק לשנתם, שלא ציינתיה לכתחילה ובכל פעם בשוליהם. מעתה איטיב דרכי… אנהג כבוד בילדי רוחי החדשים ואשמור על תעודת לידתם.

נזכרתי אמנם בזה באיחור זמן קצת, כמעט שאין הדבר כדאי… הנה אנו, אני ובני־גילי, מתקרבים אל הגבול, לא מרוב שנים, לא היו רבות ואל תרבינה כמותן, שרעות היו, ולא אלו שהיו כאלו שהנן, שאנו חיים בהן עתה, ביום זה, בשעה זו –

אוֹרֵחַ מֵאֹפֶל בָּאתִי וְאֶל אֹפֶל צְפוּיָה דַרְכִּי,

הָבְטַח לִי פֹה יוֹם אוֹר, הָבְטַח לַשָּׁוְא לִי –

כִּי עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר יָסִירוּ אֶת רֹאשִׁי מֵעָלָי.

[רוחות בוקר, כרך א', דף 189]

 

ד    🔗

אכן, מצאני אלוהי, בשעת־חירום זו, בקלקלתי, במעשי זימרה… אכן, אין קהה־הנפש ומטומטם־הלב אלא בעל השיר! עוד ישאלני הקב"ה: לשמחה זו מה עושה? בני טובעים בים ואתה אומר שירה?

לוואי וישאלני! אך לשווא, לא ישאלני אלוהי… הוא שואל על מעשה ידיו, על המצריים, על הרודפים, כשהם טובעים בים, את הנרדפים אין הוא אוהב, לנעלבים ואינם עולבים לא ישים לב. וכאילו לא בניו אנחנו, שהוא מתנכר לנו… לדידיה – אשב ואחרוז את שירי לאור האש ששולחים במושבותינו, ואטבול את העט בדם אחי השחוטים לעיני… לא יגיב הקב"ה על שום אָז ישיר משלנו, לא יקשה, לא יבוא בשאלה, לא אלוהי ולא עמי… לא יעמדו על זה גם בני עמי: לשירה זו מה עושה? שבני עמי אוהבים לשיר… בחיי־שלווה וישיבה לבטח – לאו דווקא, בחיי שלווה – יש יסתובב עליהם ראשם, והם מתכחשים לעצמם… לא נאה עשירותא לישראל! אמנם, לא נוּסינו בחיי שלווה והשקט, ואולם למוּת מתוך שיר אנו אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המוות, כלומר, היות מובלים לגרדום ולשיר… גם בשעה שאנו מועמדים אלי קיר, אנו רגילים לשמוע אל הרינה ואל התפילה. הרגל זה כבר נעשה אצלנו טבע, אנו שרים ועולים בדם ואש ותמרות עשן. אנו שרים ועולים מאז ומעולם ועד ימי־הביניים של שנת 1937…³

לא ישאלוני, לא עמי ולא אלוהי, על כרכי שירי שאני מוציא לאור בשעת צרה זו לישראל… אני עצמי לא ניחא לי, מאוד לא ניחא לי – ובכל־זאת… איני עוצר ברוחי – ואני שר! שר ואיני גונז את שירי, איני צופנם לעת אחרת, לעת יותר טובה אני מוציאם לאור, אחרונים בתוך ראשונים, בליל אחד… אני הוא החתול וגם הטבח במשלו של אחד הממשלים, אני החתול על גבי ספל השמנת וגם הטבח המוכיחו על זה… אנחנו, היהודים, בשעה שחרב מונחת על צוארנו, כשהסערה היותר גדולה מתחוללת על פני הים, כשאנייתנו מחשבה להישבר, יש שאנו נרדמים וחולמים ביַרכתיה. יש אשר החיים והמוות – היינו הך הם בשבילנו, נשכב ונירדם ויעבור עלינו מה… אכן, יש אשר אנו בורחים מפני הקב“ה, הדואג לרשעי נינוה ואומר להושיעם על־ידינו דווקא, על־ידי אלה שנינוֵה זו עתידה להחריבם ולכלותם מן העולם… אמנם יש אשר תימאס עלינו מלאכת הקודש להושיע כאלוהים ואנו בורחים מזה כבני־אדם. בבורחנו מתעודה זו – שוב אין לנו נפקא מינה לאן תובלנה אותנו רגלינו – תרשישה או למעמקי ים? איך שיהיה – אשרינו! גמול טוב לרשע – יש, אשר זה דומה כאילו אנו מחניפים לו… אשרי הבורח! עת לומר: תחי נפשי עם פלשתים ועת ל”תמות נפשי עמהם!" אלה ואלה דברי אלוהים ואנשים חיים הם!

בנוסחנו סיגלנו לנו כוח מיוחד: בכל מיצר ובכל מצוק אנו יכולים גם לשיר וגם להירדם. אנו שרים מלב מצולה בה הושלכנו.

ולא רק גדולים שבנו הם ראיה לדבר, אף אני, הצעיר באלפי יהודה, אם אני בא עתה עם צרור שירי, לא יגדל חטאי… את חטאי עוד אני מזכיר: אני נותן לפעמים שינה לעיני בגיהנום חיינו, ובשעה שאני ישן, יש… אודה על אמת זאת, אם כי תהי לפלא בעיני רבים, בשעה שאני עוצם את עיני, יש אשר אראה חלום טוב. מתוך כך אני מחליף כוח, מתנער וקם ושר… השירה הנה היא! המשך החלום הוא, אשר ראיתי, בשעה שהיו עיני עצומות… הנה כי כן, אף אני מבני העדה אנוכי, האחראים והערבים זה בעד זה, גורל אחד לכולנו, משום כך מותר לי, מותר לי להירדם, להקיץ לבהלה ולאימת־מוות, לבטלן באחת – ולשיר, לשיר, לשיר… כלומר לחלום בהקיץ. לא שירים נתתי בזה, אלא קטעי חלום בחרוזים, הפלטתים בבורחי… בבורחי מפני ההווי, הווי חיינו.

אני בורח, מיום שנפקחו עיני לראות – אני בורח, ועיני נפקחו – כאילו עיניו של אדם הראשון, כלומר בעודני בגן־עדן, אך טרם עוד אכלתי מעץ־הדעת, בעודני ילד… בעודני בקארֶליץ, עיירה בה נולדתי, בליטא. עוד לא למדתי לעמוד הכן על רגלי, נשאתים ואברח מפני גוי, שהרים עלי קרדום לחצוב בו.

מן היום ההוא אני בורח.. זה עשרות בשנים שאני בורח, שאני אוטם את אוזני מפני הרוחות הרעות המנשבות בהן… אשריכם שלא עשיתי מכל זה מטעמים. שרתי על העצים ועל האבנים, ועל דברים של מה־בכך ואולם לא על כל אותם המראות והזוועות, שהיו מתרחשים לנגד עיני, שהיו באים עלי כחתף. היה בהם כדי להמם ולטמטם את חושי בי הערים והשׂשׂים אלי גיל… שלא בהכרתי החרשתי על כל זה ברוב שירי, כדי שלא לדכא בי את רוחי עוד יותר. רוב שירי היו מעין מנוסה, מעין בקשת מפלט ואחיזה בקרנות מזבח. אחרי כל מחי גרזן הייתי בוחן ובוחש בי מתוך כתיבת שיר סתם אם עודני חי, הייתי ממשש ברמ"ח אברי אם עודם חלים ומרגישים. בכל פעם שניחתה בי אבן, קראתי: מישהו מאתנו, אני או האבן, יצא בשן ועין, מישהו מאתנו ניזוק, אם לא נופצה גולגולתי, ודאי שהאבן נשחקה כולה. ומתוך חשש זה הייתי בודק בו במוחי אם יהגה, בצד לבי אם עוד יפעם בי, גם אנסה צחוק, שמא שכחתיו חלילה, ומתוך כך – ויצאו העגלים המרקדים האלה, אלה קטעי השיר! משל למה הדבר דומה? לאדם שהובא אל בין המצרים ולא היה לו מוצא, רק אחת משתי אלה: לשים קץ לחייו או לתת בשיר קולו… ובחר בשיר, בחיים.

 

ה    🔗

אלה החיים הרי הם בעצם ענין יהודי, שהוא אוהב לענות בהם, שאינם נמאסים עליו… הבו לו ליהודי חיים, חיים בלי כחל ושרק – הוא אם יכבשם, אם ישתלט עליהם, יקבלו אצלו צבע, ישַווה להם המון צבעיו הוא, יפליא לעשות כאותו עושה הנפלאות –

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְוַדְּעוּ אַחִים לְאַחִים

עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים,

עַל שְׂפַת נְחָלִים וּנְהָרוֹת

וְתַחַת צִלְלֵי עֵצִים –

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְוַדְּעוּ הֲמוֹנִים לַהֲמוֹנִים,

שַׁיָּרוֹת לְשַׁיָּרוֹת,

יְהוּדִים מְשֻׁנִּים וְשׁוֹנִים,

יְהוּדִים מִכָּל הַמִּינִים,

מֵהֶם מוּקְיוֹנִים וְלֵצִים

וּמְאֹד מְאֹד רְצִינִים,

אֵלֶּה צוֹהֲלִים וְאֵלֶּה דִמְעוֹתָם נִגָּרוֹת,

בֵּינֵיהֶם זְקוּפֵי קוֹמָה, בֵּינֵיהֶם שְׁחוֹחִים,

וְהָיָה אֶחָד בְּתוֹכָם

שֶׁלֹּא הִכִּירוּהוּ, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדוֹ,

שֶׁמֵּהוֹדוּ בָּא וַחֲשָׁבוּהוּ לְהוֹדִי.

וַיִּקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ,

וַיִּשָּׂא אֲלֵיהֶם מְשָׁלוֹ: אָחַי,

אֲנִי מֵהוֹדוּ אֲנִי, מֵהוֹדוּ וְלֹא הוֹדִי,

אִם תִּגְרְעוּ מֶנִּי יוּ“ד וּלְהוֹדִי יוּ”ד תּוֹסִיפוּ –

הוּא יְהוּדִי יִהְיֶה וַאֲנִי, אָנֹכִי הוֹדִי,

וְנִמְצָא: זֶה לֹא נֶהֱנֶה וַאֲנִי, אָנֹכִי חָסֵר,

אַל תִּגְרְעוּ מֶנִּי יוּ"ד!

אני נפלא­ות בָּהּ, בַּיּוּד עָשִׂיתִי,

אֲנִי פַקִּיר הָיִיתִי בְכַּלְכֻּתָּה,

בָּלַעְתִּי שָׁמָה אֵשׁ וַהֲקֵאוֹתִי,

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שָׁלַחְתִּי בַאֲוִיר הָעוֹלָם

נָסַקְתִּי עַל אַחֲרֵיהֶם, נֶאֱחַזְתִּי בָם

וְנִשְׁאַרְתִּי תָלוּי עַל הַקּוּרִים.

בְּשַׁעֲרֵי בּוֹמְבֵּי כָרַתִּי רֹאשִׁי מֵעָלָי,

הִטַּלְתִּיו מָרוֹם מֶנִּי,

חֲטַפְתִּיו בְּיָדַיִם שׁוּב,

שַׂמְתִּיו שׁוּב עַל כְּתֵפִי וְהָלָכְִתִּי.

עַל שְפַת הַגַּנְגֶּס, יָשַׁבְתִּי לִי עִם עָרֶב,

אֲנִי וְאִישׁ אֵין אִתִּי,

אֵלַי עִם פִּרְחֵי לוֹטוֹס הוֹפִיעָה הַנִּירְוַנָּה

וּמְחוֹקְקָהּ הַגָּדוֹל בּוּדְהָה –

הֵם אָמְרוּ לְיַשְּׁנֵנִי:

שְׁכַב וִישַׁן, יְהוּדִי!

נִלְחַמְתִּי בָם, וּלְעֶזְרָה

בָאָה לִי הַיּוּ"ד הַקְּטַנָּה.

הֵם בְאָלֶ"ף פָּתְחוּ – אָיִן!

וַאֲנִי בְיוּ"ד – יֵשׁ! יֵשׁ!

מָה אוֹעִיל אִם גַּם אֶעֱצֹם אֶת עֵינָי?

הֵן לִבִּי עֵר וְחַי וְנוֹקֵב אֶל כָּל תְּהוֹם.

וְהוּא הַהוֹדִי, נוֹרָא הוֹד, הוּא הוֹשִׁיט

יָד לַשֶּׁמֶשׁ; רְאֵה,

הֵן זֹאת הַשֶּׁמֶשׁ – אִתָּנוּ הִיא,

לְאַט, לְאַט דּוֹעֶכֶת,

הוֹלֶכֶת הִיא וְכָבָה,

נִמְשֶׁכֶת הִיא אַט אַט אֶל חֵיק נִירְוַנָּה.

הַלַּיְלָה רַד, הַשֶּׁמֶשׁ דֹּם צָלָלָה,

וּכְאִלּוּ צָלְלָה לָנֶצַח.

הַמַּלְכָּה, הִיא וּבֶן הַמֶּלֶךְ –

כְּאִלּוּ נָשְׁבוּ בָהּ, בָּהּ נָשְׁבוּ וְדָעָכָה.

הֵם עָמְדוּ עוֹד עַל יָדִי, עַל הַגַּנְגֶּס,

הֵם הָיוּ אִתִּי שָׁם וּכְמוֹ לֹא הָיוּ…

הָיִיתִי עֵר,

הוֹצֵאתִי נֵר מִתּוֹךְ תַּרְמִילִי, הִדְלַקְתִּיהוּ,

וּלְאוֹר הַנֵּר אֲנִי אֶת דַּרְכִּי עוֹשֶׂה הָלְאָה

בִּנְתִיב הַחַיִּים.

 

ו    🔗

הלאה, בנתיב החיים! עד כאן עושה־הנפלאות… ואולם אנוכי, אם כי רגיל אני במעשי להטים כמוהו, שכמה פעמים בלעתי אש ולא כלום, הראיתי פנים כאלו לא נכוויתי. כמה פעמים תליתי אף אני את עצמי בקורי עכביש וכו'… כמוני כמוהו! אך מאמין כמוהו אינני, הוא מאמין באלוהים ובאדם, ומלבד זה גם באנגליה המציעה לנו מלכות ישראל בגבולות בין צָרעה ואשתאול… אני מה? האומר הן או לאו? ובדרך השיר דווקא, ועל תריסר גליונות דפוס, פואימה! ואולי בהתעטף עלי נפשי, ברוב כלימתי, אעשה עוד פעם את אשר עשיתי לא־אחת, אסיר את ראשי מעלי, שיהודי אנוכי, מבני הפקירים, המתנקשים בנפשם הם, ולא אחד מבני דן, שבצר להם דבקו באל זר, בפסל, ובין לילה אחד מלקו ראשי שבט צידוני… אני יהודי אני, יושב ירושלים, בצר לי אסיר את ראשי מעלי, אך אל נא יסירוהו אחרים מעלי, אל נא יקצצו בירושלים, ראש שמחתי, אל נא תיכרת מעלי, לא על־ידי ארי ולא על־ידי פּיל⁴ –

אבוי, בימינו עלה פיל… בימינו, בימינו עלה פּיל ועצתו אשר יעץ עלינו מצאתני בפיינינים… בצר לי – לא ישבתי לארץ ולא נשאתי קינה, בצר לי קיללתי את מי שהוא באלוהיו, קיללתי סתם ואעלה על הסוקוליצה, גבעה נישאה בחיק שצבניצה –

לְרַגְלֵי הָהָר הַגָּבֹהַּ

עָמַדְתִּי וְהִבַּטְתִּי מָעַל:

רָנוּ לִי רֹן מַעְיְנוֹת פְּלָאָיו,

קָסְמוּ לִי שְׁבִילָיו כַזָּהָב –

וָאֶשְׁמַע וָאֶפָּת וָאַעַל…

עוֹד אֲנִי עוֹלֶה הָהָרָה –

וְלִבִּי הוּא הֵחֵל נוֹקְפֵנִי,

וּכְאִלּוּ לִי אָבְדָה אֲבֵדָה,

נֻתַּקְתִּי – מִבְּלִי אֲשֶׁר אֵדָע,

מֵחֵיק עוֹלָם אֶחָד אֶל שֵׁנִי.

עוֹד טֶרֶם הִגַּעְתִּי לַמָּרוֹם,

מְרוֹם קִצּוֹ מְעֻלָּף עֲנָנִים –

וְאָנֹכִי כִמְעַט שָׁכַחְתִּי

הָאָרֶץ שֶׁבָּהּ הִתְהַלַּכְתִּי,

חָיִיתִי בָהּ רַבּוֹת בַּשָּׁנִים.

כְּכָל אֲשֶׁר אֵרוֹם כֵּן אֵקַל,

קַלּוֹתִי כָרוּחַ, זַכּוֹתִי,

רָזָה וְנֶחְבָּא בִי בְשָׂרִי,

נִנְעַר מֵעָלַי עֲפָרִי,

עוֹד מְעַט תִּתְפַּזֵּרְנָה עַצְמוֹתָי.

וַיְּהִי בִדְרֹךְ רַגְלִי עַל שִׂיאוֹ –

וַאֲחָזַתְנִי שָׁם צִנָּה

לְמַרְאֵה הַתְּהוֹם רוֹבֶצֶת תָחַת –

כְּלוּם אֲנִי וְהַתְּהוֹם אָנוּ אַחַת?

כֹּה אַבִּיט וְלֹא אַאֲמִינָה.

כמה זה משונה ולא מובן, רבותי, האף אין זאת? אחרי מהלומה בקדקוד מטפס לו בן־אדם על אחד ההרים, שדבר אין לה עם גבעות ירושלים השדודה, והוא מחבר שם שיר שאין לו שום שייכות וסמיכות הפרשה עם איכה ועם טענות איוב… אני אמנם לא עליתי על ההר, אלא לנסות את רגלי אמרתי אם תוכלנה לכת והעפל מעט למעלה. גם שירי הקטן הזה, אף הוא לא בא רק להזיז קצת את מוח עצמותי ולהשביח בו המיית לב נעכר ולא עלה בידי… עלבוני בעינו עומד! מי יתן ולא יכריעני. הן לזאת יצפו אויבינו בנפש, מגמתם היא – להכריענו.

הנה, כמעט, בצד כל שיר שבשלושת הספרים יעגם דבר־מה בלתי־נראה לעין, שונה ממנו ברוח ותוכן, ואתם לא ידעתם.

ואולי ידעתם… וגילוי סוד זה אולי למותר הוא, ידעתם אותו לא פחות מן המשורר הוותיק שכתב שיר מלא מרורות, מגילת קינים והגה והי אחרי שחיטה ביהודים, וכשנתגלגלה בינינו השיחה, אמר לי בהמשך דבריו: ידעתי, אחי, שמכאוביך אתה, אחרי מאורע הדמים, לא היו פחות אנושים מאלה שלי…

לא חיכה עד שאנענע לו בראשי, אלא הוא עצמו ניענע לי בראשו הוא – ידעתי ידעתי… אם כי קראתי את שיר האהבה הקטן שלך אשר כתבת יום או יומיים לאחר־כך… האמין לי.

אמנם, שונים הם הכואבים, זה בוכה וזה, אוי לו, יש אשר הוא צוחק במכאוביו. אין לדון אותו לכף חובה. אדם הגון מן הצד לא יהיה כמרגל לגבי צוחקים, בשעה שנפשם עליהם מתעטפת, ולא יעמוד בהקפדה: על מה שר הפייטן בשנת 1905 ובשנת 1907 ובשנת 1937? הא לא בהא תליא ואין הכרוניקה של יום ידוע הולכת בד בבד עם תוכן השיר של אותו יום ואינה מכריעה… יעמוד־נא, מי שעמד טעמו בו, על השיר עצמו, שהשיר לנו הוא, והנושא לאלוהים. אלוהים הוא היודע באיזה אורח פלא, אנו גמולֵי מפוגרומים ועתיקי מחרמות, יהבהבו בנו כל הני “השטויות” שבין אדם לחיים.

כך, גם על הדברים הללו בהקדמתי, הייתי יכול לוותר, לא להביאם בכאן, ואם אמרתים – לא אמרתים אלא להניח את דעתי אני, בשום אופן לא הבאתים בתור התנצלות לפני מי שהוא, חס וחלילה… איני מתנצל, אין לי בפני מי ועל מה להתנצל… לא חבתי⁵, לא נתחייבתי לשום איש, לא הבטחתי שום־דבר לשום בן־אדם, לא חתמתי על שום שטר… דבר אין לי עם הני אינשי שדרכם וכוונתם לכתחילה לבוא בטענות: הלמאי? הלמאי לא קרעת בדש בגדך? הלמאי לא הרימות קולך, לא צווחת, לא צרחת ככרוכיה על דא ועל הא?… כבר עצרני בר־נש זר לי לגמרי ברחובה של עיר והוכיחני על פני, על שאני ממעט בעת האחרונה לכתוב עברית… אתה מקמץ בעברית ולעומת זאת אתה מפרסם מזמן לזמן דברי יצירה ב“אידיש”! –

לכתחילה נבוכותי, שרציתי להיזכר בו, היכן ראיתי פרצוף זה? והוא בשטף דבריו מודה לי שלא ראם כלל, את דברי באידיש, מפי השמועה רק… זה שנים שאינו רגיל בקריאה, לא עברית ואין צריך לומר – אידיש… לא הוא ולא בניו, הוא – משום שאינו הולך בטל… ובניו – אלה הנשואים ואלה העומדים להינשא – עברית מנין להם? לא למדוה, לצערו, באיבם, ועל מה שאין כמובן להצטער, גם אידיש… אלא שאין זה מעניָננו. בתור… בתור יהודי וגם קצת ציוני, כלומר לא ציוני בפירוש, אם כי אלה מקרן־היסוד הוציאו פעם אחת ממנו אפותיקא יפה… – ובכן, מכיון שאינה המקרה לידי ונתקלתי בך, אני עוצרך ונוזף בך, שבתור סופר אינך עומד ברשותך אתה, שלנו אתה! ואני ועוד כמוני, רשאים אנו להוכיחך על פניך ולומר לך שאין לך רשות להתבזבז ולהתבזות!

כל זה אמר לי באידיש עסיסית ושוטפת ועל רגל אחת כמעט, שאץ לו דרכו, כנראה. לא היתה לו, כנראה, שום אפשרות להקדיש יותר זמן לתועלת ולטובת הכלל… לאחר שהתאוששתי, שיפשפתי ידי זו בזו, ואולם אותו בר־נש, הוא כבר היה ממני והלאה…

 

ז    🔗

אל ספר שירי, בעיקר בספר הראשון, “ברוחות הבוקר”, הוכנסו אחדים, אם לא משירי הילדים ממש, אולם מאלה המתאימים גם לרוח בני נעורים, כגון:“חלום”, “יונה”, “עם שמש”, “אמי” וכדומה. לעומת זאת נפקדו מקומם של כמה משירי לגדולים, שראו אור בהוצאה הקודמת. את שירי “השמש צולל תוך להבות” על־פי “די זון פארגייט אין פלאמען”, השגור בפי העם, נתתי בשני נוסחאותיו, הראשון בצורתו החופשית, מלפני שלושים שנה והשני דומה במשקלו למקורו, כפי שהוא מושר בפי כול.

חלק הגון משירי הישנים, שקבעתים בספרי אלה, מצאתי לנחוץ לשנות קצת, יש שהוספתי לאחדים מהם כמה שורות ומאחדים גרעתי שורותיים ויותר, על־פי־רוב לפי כתב־היד והלך־הנפש שנשתמרו אתי מאז.

היו בידי איזה מציוריו של חנוך בארצ’ינסקי, והם קרובים בתוכנם וברוחם לשירי, לאחדים מהם נתכוון לכתחילה ונתתים, ברשות הצייר, בצד השירים הנ"ל. עשרת שירי אלה כאילו כל אחד מהם נדפס בו בספר פעמיים, בשינוי צורה ובכלי־מבטא אחר, אלה כתובים בעט ואלה בחרט, ולא באו אלא להשלים זה את זה.

הארכתי, כן, הארכתי הפעם שלא לפי טבעי ולא כפי הרגלי… כל זה מתוך מעט חדווה, שרווח לי קצת, הוקל לי… השלכתי מעלי עול כבד, עול שירי… דומה אני לזה שהשיא בת, בתולה לא מנוולת כלל ולא מיותרת במשפחה, להיפך, בחורה צוהלת, מלאת גיל, כנף־רננים נעלסה שבבית, ואולם בת היא שהגיעה לפרקה ואחת דתה – להשיאה!

הארכתי הפעם, מתוך שמחה הארכתי, ומתוך הכרת אשמה קצת… מתוך שמינית שבשמינית ממוסר־כליות… כי הנה השלכתי מעלי עול שירי והעמסתיו על אחרים… הנני בבחינת מי שגאל את עצמו והביא בעול את אחיו.

שיר – הרי זה עול, עול קשה ביותר ולפעמים גם מעיק. לכתחילה יהמה בנפשנו, ינהם בתוך תוכנו, ישאג, יחרוג ממסגרותיו, יחפוץ צאת כילד מרחם אם. ובצאתו, למזל־טוב, לאוויר העולם, נכיר בצער גידולו, גם יחנן קולו, ייַבב זה השיר, כבעל־חיים ממש, עד שטיפחנוהו, ריבינוהו, הבאנוהו לתוך אנשים על־ידי עתון יומי, מעל דפי שבועון וירחון ולא ניחא לו עוד, גם לנו לא ניחא; עד היכן יהא שוכב למעצבה בערימת עלים בלים, בין ערב־רב שמות ודברים, שכבר עבר זמנם ובטל ענינם… כלום זה יעודו של שיר? אם לכך נוצר?

אהה, מי זה נגרר לצלענו? מי מייבב כה באזננו עלי דרך? זה השיר, שירנו מאז, לא יתן דמי לנו… אנחנו כמעט ששכחנוהו, בזמנו אמנם נהם בקרבנו, הרגיזנו במעמקינו, ואולם לאחר שגחו כציפורים עפות מקרבנו, טבולי דם לבנו ואבדו תחת שמי התכלת – כמעט ששכחנום… אך “התשכח אשה עוּלה”? הנה ירדו עלינו שירינו מאז ומייבבים נוגות באוזננו – ואין אנו יודעים: נהמת שיר מבפנים יבבתו מלבר, מלפני כמה שנים – מה עדיפה?

דברי שירה קטנים של אדם, ששרם, לכאורה, לצורך עצמו, אם יצרם מתוך חבלי לידה, אם נקנו ביסורים, הרי הם כדברי בשורה בשביל העולם כולו. לא רק הנביא והמוכיח בשער בית אלוהיו לא הסתפקו בזה שהגו, הרו וילדו, גם לא בזה שהשמיעום באוזני בני דורם ברחובות עיר, אלא גררו אחריהם אל כל אשר הלכו את תופשי העט המהירים, כל אחד את ברוך בן נריה שלו, שיכתבם על הגליון, שיחקקם בעץ ובאבן, שישימם בספר, כדי שתצילינה אוזניהם, כדי שיפעמו לבבותם של הדורות הבאים. אף שירתנו אנו, שירת בני חלוף פשוטים כמשמעם, היוצאת מן הלב, אינה מסתפקת בחיי שעה… לא ינוחו, לא ישקטו – לא השר ולא השיר, עד שהם נכנסים לספר, מקום שם הם מוצאים את תיקונם.

אל נא ירע לבו של מי שהוא לדברי בן־זמנו על המשל הזה, שלא לשיריו דווקא נתכוון, כי אם לשירה בכלל, לכל שירה שהיא. ממה־נפשך, אם יש בהם בשירי בן־זמנכם ברכה ונשארו לדורות, ואם אין – ומצאו השירים, שירי־תמותה, מנוחתם בכבוד בספר, והיו ככל האדם ההולך סוף־סוף לעולמו ומצבת־אבן תוקם לו, באשר הוא אדם.

מה נרחמכם, שירים ישנים נושנים!

הרי כך, אנו מדברים אליהם טובות ולבנו בל עמנו… כי אליבא דאמת, מה לנו ולשירינו מאז?

מַה שִּׁירִים שֶׁהוּשָׁרוּ?

דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם?

לא נכחש: ביחסנו אל שירינו שראו אור, יש יותר מן החובה מאשר מן האהבה… מחובתנו היא שאנו קובעים את שירינו מאז במקום כבוד, במדור מיוחד, בספר. שם ימצאו תיקונם… או שיחדשו שם נעוריהם או שייחנטו בו כמלכי מצרים… העיקר – לא ייַבבו עוד במבוא אוזננו, ניטלו טענותיהם, וכאילו חדלו להיות כולם שלנו; משבאו בספר נעשו ירושתם ומנת־חלקם של רבים, רבים נושאים בעוּלם, בעוֹל השירים.⁶