א
ובכן, הגיעה שעת הפרישה. כבר אמר האומר, שפרישה ממפעל־חיים יקר ואהוב היא אחד משישים של פרידת הנשמה מן הגוף. ואמנם, השבועון “הפועל הצעיר” יקר ואהוב עלי מאוד, וכל גליון היה בשבילי הרפתקה רוחנית. לפני 48 שנה התחלתי לקרוא בו. במשך 44 שנה השתתפתי בו ככותב, 36 שנה עבדתי בו בקביעות ו־22 שנה הריני עורכו. מפעל, שמקופלות בו כל־כך הרבה שנות חיים ועמל, טבעי הוא שייהפך לחלק מישותי, והפרידה ממנו היא כניתוח אבר מן החי. מכאן תבינו, חברים, שמעמד זה, אף־על־פי שהוא משמחני כמתן ביטוי של הערכה, הריהו מרגש אותי ביותר.
אולם, עם כל האופי האישי שיש תמיד למסיבות כאלה, אין ברצוני לשקוע בפרטיות יתירה, שכן “הפועל הצעיר” היה והווה עד היום הזה חטיבה רוחנית וציבורית מיוחדת בנופה של ארצנו. הכרה זו לא הרפתה ממני מעולם, והיא שנסכה בי כוח לעמוד בימים קשים ואף האצילה עלי – ואל נא תראו יוהרא בכך – מהרגשת שליחות. אותו ייחוד, שהיה בראשיתה של תנועתנו פרי המציאות הארצישראלית וטופח ביד־אמונים וברוח עירנית על־ידי אנשי־סגולה כשלמה שילר, יוסף אהרונוביץ, א. ד. גורדון, אליעזר יפה, יצחק וולקני, חיים ארלוזורוב, יוסף שפרינצק, יצחק לופבן, לוי אשכול, וייבדלו לחיים אליעזר שוחט ושלמה צמח – הטביע חותמו גם עלי. זה היה חותם־צרבת, שלא יימחה עד עולם. במה היה עיקרו של ייחוד זה. כפי שטבעוהו ראשונים? לדעתי, אפשר להעמידו על שלושה: א) אידיאליזם ריאליסטי; ב) יעוד לאומי, תרבותי וחברתי, הצמוד לצרכי האומה ההיסטוריים והמעשיים; ג) בדיקת האמצעים לאור המטרה.
א) יש אידיאליזם כחלחל, הנולד מן החלומות וההזיות, שהם מחוץ לכתלי המציאות. אידיאליסט כזה יושב ספון בלשכת־הגזית, הרחק מן החיים ההומים, בונה לו מגדלים הפורחים באוויר, ורוקם לו תכניות על עולם חדש ועל חברה חדשה ועל אדם חדש. הלה, שלא ניסה להציג את כפות־רגליו על קרקע־הממשות ואינו מכיר ואינו יודע החתחתים שבקרקע זו, יונק מהירהורי־ליבו בלבד. לפיכך כשאידיאליסט כזה נתקל במציאות ובמכשוליה, הריהו מתאכזב ונשבר, ושברירי־חלומותיו מתגלגלים אחרכך כמכיתות־זכוכית.
מה שאין כן האידיאליסט הריאליסטן. אף הוא נמנה עם בעלי־החלומות, אך חלומותיו מבוססים על המציאות, בחינת סולם־החלומות מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. הלה בקי בהוויות העולם ויודע שיש בהן נפתולים ועקמומיות, ושלא בנקל מתחדשים חיי אדם וחיי חברה – ואולם דווקא מתום הכרת המציאות העכורה הוא בא לידי חזון הוויה חדשה. כזה לא יישבר לעולם. כל קושי וכל מכושל מחזקים אותו בדרכו.
יוצרי “הפועל הצעיר” ושמא רוב האישים של העליה השניה, קורצו מחומר זה. הם היו אידיאליסטים ריאליסטים, אנשי־מופת, שהמציאות האכזרית חישלה את חזונם.
השבועון “הפועל הצעיר” היה כלי־מיבטאם של אלה. הוא דרש התבוננות במציאות כמות שהיא, והפיכתה לאחרת. הוא תבע תמיד ראיית שני הצדדים של המטבע, על־כן לא גרס אותן תורות ציוניות או מהפכניות, שהובאו ארוזות ומוכנות מן הגולה; אלא השתדל ללמוד מן החיים וצרכיהם ולנסח תכנית עיונית ומעשית, שהורתה ולידתה במציאות המתרקמת בארץ ולאור השאיפות לחידושה של אותה מציאות. זאת היתה מהותו הפנימית.
ב. יעוד לאומי, תרבותי וחברתי. אחת החזיתות האידיאולוגיות של הפוה“צ היתה נגד “תעוד היהדות” בנוסח אחד־העם. “נושאי מוסר היהדות, כתב יוסף אהרונוביץ, בבואם לדבר על מרכז ליהדות, אין לנגד עיני־רוחם סמל אחר של שלימות מאשר הישיבה שביבנה במובן הרוחני והלנדלורדים שבאנגליה במובן הכלכלי”. “הפועל הצעיר” מתח ביקורת קשה על תפיסה תיאולוגית־מופשטת זו. גם “הפועל הצעיר” גרס יעוד, תעודה; אך לא כלפי חוץ, אלא כלפי פנים, כלפי העם היהודי. קודם כל עלינו להיות עם־אדם, לתקן את עצמנו, להחזיר לנו את האטריבוטים של עם עובד ויוצר, להסיר מעלינו את נגע הפאראזיטיזם, לכבוש את העבודה, לשוב לעבודת־האדמה, להתחדש בטבע, לברוא לנו ניב־שפתיים עברי, ליצור יצירה תרבותית מקורית, ולנער מעלינו מה שנדבק בנו בגולתנו הארוכה. “הפועל הצעיר” ראה עצמו כנושא המורשת הרוחנית של היהדות וכמגשים ערכיה. רעיון התעודה לא בטל, אלא הוא הוסב פנימה, כלפי האומה והיחיד. לא להדליק אור לגויים באנו לא”י, אלא להדליק קודם־כל אור בבתינו, בביתה של כנסת ישראל ובביתו של אדם מישראל; היינו, ליצור חברה עובדת ללא מנצלים ומנוצלים, המבוססת על צדק והגינות.
“הפועל הצעיר” היה שקול בדיבור, אך מהפכן בהגשמה. הוא נרתע מפני כל מילוליות ראדיקלית, בין ציונית ובין סוציאליסטית, מפני סיסמאות קולניות הקלוטות מן החוץ. על־כן אנו רואים את העיתון הזה מראשיתו נלחם בקנאות להחדרת הלשון העברית, לחברה חדשה, להתיישבות שיתופית, ודווקא בשטח שמבחינה גיאוגראפית רשמית היה שייך לעבר־הירדן. הריאליזם לא הביא איפוא לידי צימצום האופק, אלא לידי הרחבתו.
ג) בדיקת האמצעים לאור המטרה. הקנאות למטרה והנאמנות לשאיפות, חייבו קנה־מידה גם בבחירת הדרכים והאמצעים. מעולם לא נעלם, למשל, מן “הפועל הצעיר”, המפלגה והעיתון, ש“התנאי ההכרחי להתגשמות הציונות – כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על־ידי היהודים”, לא יתקיים במציאות חלקה, שכולה מישור.
מציאותם של הערבים היתה תמיד לנגד עיניהם. הם כאבו את כאב ההתנגשות האוביקטיבית. על־כן היתה גישה הומאנית לערבים כיחידים תוך עשיית כל המאמצים למנוע עוול אישי, בלי לקפל את השאיפה להיות “כמות של רוב ביחס לסביבה”, כהגדרתו של יוסף אהרונוביץ. הוא הדין בתחום “כיבוש העבודה”. העבודה הנוצרת בא"י על־ידי עולים יהודים, מן הדין שהפועל היהודי יעשנה; אין היא באה לדחוק מישהו, אלא ליצור לעם היהודי תנאים לחיי עבודה ולעצמאות, וכדי למנוע היווצרות מעמד של עובדים זרים ומעמד של לנדלורדים, יהודים מין “מיעוט עליון”. ולא על חשבון אחרים ייעשה הדבר, כי אם מתוך מאמץ לאומי עצמי עליון. גם ניסוחיו המדיניים של “הפועל הצעיר” עמדו בסימן של עקרון זה.
רבותי, אל נא תטעו בדברי. אינני סבור שרק “הפועל הצעיר” דגל בעקרונות אלה; אולם סגל־חבורה זה עשה זאת כקולקטיב, ועל־כן הניח את רישומו בכל שדות החיים והמחשבה.
ב
ההתקרבות בתחום התפיסה הציונית הסוציאליסטית של שתי המפלגות, “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר”, חייבה איחוד גמור, שהביא עימו תנופה כבירה בחיי תנועת העבודה, ביישוב ובציונות. זה היה פרי גידול אורגאני. על־כן כינו אותו בשם “איחוד המאוחדים”. תחושת המציאות החיה, התבהרות החזון הלאומי והחברתי, וכן נטילת האחריות הכוללת לענייני ציבור הפועלים, היישוב והציונות – הן שעשו אותן חטיבה אחת רבת כוח ומעש. “הפועל הצעיר” נעשה כלי־מיבטאה של מפלגת־פועלי־א“י. השלשלת נמשכה כשחוליה חדשה ננעצה בתוכה. העיתון נהפך למרכז המחשבה, ליוזמה ולביקורת. המערכות הגדולות עם ממשלת המנדט, עלילותיה של “ההגנה”, כיבוש העבודה, ההיאבקות לטוהר המחנה, ביצור מעמדה של תנועת העבודה בציונות וביישוב, המשך ההתיישבות והפיתוח, ריסון האבטלה, ועיקר העיקרים – המלחמה לחלוקה ואחר־כך למדינה יהודית, אלה השתקפו ב”הפועל הצעיר" באספקלריה המאירה. חברה מופלאה של אישים מראשי “אחדות העבודה” נתמזגו עם אישי הפוה“צ ותרמו לו לעיתון מן השבח והעליה: ברל כצנלסון, ש. יבנאלי, אליהו גולומב, מ. שניר, יצחק בן־צבי, שלמה לביא, ויבל”א דויד בן־גוריון, זלמן שזר, טבנקין, ואחריהם אנשי העליה השלישית והרביעית, שהצטיינו במידות ובמעשים ולא באו בתביעות צעקניות, אלא בפעלתנות יוצרת, המפלסת לה דרך משלב אל שלב, ללא קפיצת־דרך וללא ניצול קוניונקטורות. אנשי העליה השלישית והרביעית לא היו אפיגונים, אלא יוזמים ומתחדשים; הם שנתנו חיות וקיום של קבע ליצירה החברתית השיתופית שלנו בהתיישבות ובעיר, והם שהציבו את דלתותיה של מדינת ישראל. גם לבטיהם הרוחניים ומחשבתם, חקוקים ב“הפועל הצעיר”.
והנה באו המערך והאיחוד המשולש; לאחר מלחמת ששת־הימים הורעשה ההוויה הישראלית, ובתוכה הוויית העובדים, עד היסוד. מסגרות ציבוריות ישנות נעשו שיגרתיות ומיותרות, וקמה מפלגת העבודה הישראלית. ושוב היה זה “הפועל הצעיר” שנעשה כלי־מיבטאה, שבו מקופלים כל הפולמוסים והמשא־ומתן והניסוחים שמלפני האיחוד, וכן חיי החג והחולין שלאחר האיחוד. חוליה חדשה זו צעירה היא לימים ונמשכה עד עכשיו, ונקווה שלא תיפסק.
ג
משהו על דרך העריכה: כבר ערכתי במות שונות בימי חיי, ורשאי אני לומר משהו על עניין העריכה. העריכה, כחברתה הכתיבה, אם כי רובה מלאכה, אינה מלאכה בלבד. יש בה יותר מזה. אין לחבר “שולחן ערוך” שעל־ידו יערוך העורך. ודאי, גם האימון והתרגיל והנסיון עושים הרבה לשיכלולו של מקצוע זה, אך ביסודו של דבר העריכה היא כשרון־מלידה. היא מחייבת טעם מיוחד וחוש־המידה, אחריות ויחס כבוד אל הכותב. היו עורכים שעשו את כל המחברים לפי האימום שלהם. כל הסופרים הנערכים כתבו אז לפי נוסחם של דרויאנוב וש. בנציון. זוהי עריכה חורגת, אסורה. ודאי, העורך איננו תיבת־דואר, ששמים בתוכה מאמר והוא מוציאו מתוכה ומשגרו לדפוס. העורך חייב לתקן את הטעון תיקון ולמחוק את הטעון, לדעתו, מחיקה, עד כמה שאפשר בהסכמת המחבר. אבל אסור לו להרכיב דיעותיו על המחבר, ואף לא מטבעות־לשון שאינם הולמים אותו, העלולים לעשותו למגוחך; שכן הכל יודעים, שפלוני או אלמוני אינו משתמש בלשון כזאת על זה יש לאו מפורש: לא ילבש הנערך שימלת העורך. העורך־המתקן צריך, איפוא, לדעת את נפש המחבר. הוא צריך להתגלגל לשעה קלה לנפש המחבר. העורך הוא יועץ, מסייע. כך השתדלתי לנהוג. הרבה סופרים ועיתונאים צעירים, התופסים עכשיו מקום חשוב, התחילו בעיתון זה.
דבר שני: הלשון. עניין זה שתי בחינות לו: א) טיב הלשון, יופיה ודיוקה; ב) תרבות הלשון ונקיונה.
“הפועל הצעיר”, ככלי־מיבטאה של הגדולה במפלגות ישראל, נראה לי תמיד כאחראי לא רק לענייני מדיניות ובטחון, כלכלה וחברה, אלא גם ללשון העברית. עורך של עיתון כזה אינו יכול לדמות בנפשו אפילו רגע קט, שיש איזה עיתון אחר או מוסד אחר, ולא הוא, החייב לשקוד על תקנת הלשון העברית. מפלגה האחראית לעם כולו, אחראית לתרבותו, ללשונו ולכל אורח־משבתו. לפיכך הקפיד “הפועל הצעיר” שלשונו תהא מתוקנת, נאה, הממזגת בתוכה מסורתיות ומודרניות. וכשם שאיננו צריך לתת לקורא רק מחשבה כזאת, שהיא כבר ידועה לו, אלא עליו לעורר בו גם מחשבה חדשה, כך עליו לתת לו לשון טבעית העומדת על רמת הזמן, והמחייבת אותו לפעמים לעיין במשמעותה המיוחדת של מלה או מושג. וכשם שלא ייתכן שהתכנית הכלכלית והמשקית של המפלגה תפגר אחרי ההתקדמות בארץ ובעולם, כך לא יצוייר שלשון בטאוניה תהא נחשלת.
אולם ישנה לא רק טהרת־לשון, אלא גם טהרת־מושגים, הקשורה עימה קשר הגיוני ומוסרי. עיתון, הנלחם לאמונות ולדיעות ורוצה להפיצן בעם ולרכוש להן נפשות, חייב לדקדק במושגים ובמונחים ולשמור על הוראתן הברורה. הדיקטאטורות למיניהן שיעבדו לא רק את האנשים, אלא עשו מעשה־אונס גם בלשון האנושית. הן הפכו אור לחושך וחושך לאור. אין לך מושג מסולף כמו המלה דמוקראטיה בדמוקראטיות העממיות. הוא הדין במלה אימפריאליזם. מאז דור ההפלגה ומגדל־בבל כרוך כל אסון רוחני בבלילת השפה, בבילבול הסמאנטיקה. כש“אמר אחד לחברו: ‘הבא לי מים’ – הביא לו עפר”. אתה אומר לדיקטאטור: “תן לי חירות”, והריהו אומר לך: “אתה פאשיסט”, ומביאך לבית־הסוהר.
כל עיתון מחנך צריך לחנך את קוראיו על סמאנטיקה ברורה, על תורת משמעויות מוגדרות. שאיפתו של “הפועל הצעיר” היתה עיקבית בכיוון זה. במשך כל קיומו בירר את המושגים לאומיות, ציונות, סוציאליזם, דמוקראטיה, תרבות, מולדת, אמת ושקר, מטרה ואמצעים, כדי שלא לתיתם לאנסים רוחניים ולדמאגוגים מנוסים. במטותא מכם, טלו בידכם את המפתח לחמישים שנות “הפועל הצעיר” ותיווכחו לדעת שאינני מגזים כהוא־זה. שם תמצאו אוצר בלום של דיעה ומחשבה ונפתולי־ביטוי.
“הפועל הצעיר” בעריכתי הקפיד על נקיון הלשון. ודאי, אפשר יהיה למצוא פה ושם סטיות ומשגים; אולם אלה היו פליטות קולמוס מתוך בולמוס, בעידנא דריתחא. העורך התאמץ בכל יכלתו, שחילוקי־דיעות יבוררו לגופם. הוא גרס חריפות, ולא חירופים.
היו ימים קשים, אפשר לומר טראגיים, למפא"י, וממילא גם לעיתונה, ובוודאי נשתרבבו גם לתוך דפיו ביטויים או משפטים פולמוסיים, שאינם מהוגנים; ואולם אם מאמרי המערכת הם השער לעיתון, יכול אני לומר בסיפוק, שהם היו פנויים ככל האפשר ממגרעת זו. היו בשעתם ויכוחים עם בן־גוריון ועם טבנקין, אך שמרתי מכל משמר על עטי לבל יתלכלך במלה של גנאי כלפיהם. חילוקי דעות – כן; גידופים – לא. על תבלין זה ויתר העורך מדעת, אם כי לא פעם התרעמו עליו בשל כך.
ויורשה לי לרמוז גם על סוגיה אחרת, המעוררת ביחוד את סקרנותם של אנשים מן החוץ. כוונתי לחופש־ההכרעה של עורך עיתון מפלגתי. הללו בטוחים, שעורך כזה מקבל כל בוקר הנחיות מאת המזכיר, ואת אשר ישים בפיו אותו יגיד. כוותיק בקרב עורכי העיתונים בארץ יכולני לומר, שהכל תלוי בעורך עצמו, לפי מה שהוא. עורך, שאיננו “קדיש שכיר”, אלא אחד מן החבורה, שיש לו שורש וענף במפלגה, יהא מעמיד על עצמו וינהג לפי מיטב תבונתו ומצפונו. אני הרגשתי את עצמי תמיד במצב, שבגרמנית מגדירים אותו Treu und Frei, כלומר: נאמן ובן־חורין. ולפי שאיש לא פיקפק בנאמנותי, לא נתקפחה חירותי. ואפילו אירע משהו שלא השביע את רצון המזכיר – לא היה איכפת לי הרבה, אי־הרצון היה חולף כענן־בוקר. העיקר הוא האמון ההדדי היסודי, והוא היה, לשמחתי. מפא"י על כל גילגוליה היתה מבחינה זו ממלכת־החירות, ומסופקני אם היה כך באיזו מפלגה אחרת. בימי פרשת לבון כשדעתי לא היתה כדעת הרוב, לא עיקמתי את הכתובים ולא העלמתי את מחשבותי. מאמר המערכת לאחר החלטת־ההדחה נקרא בשם “הכרעה אשר עצבון בה”. ואם קרה המקרה ולא הייתי שלם עם איזה עניין או החלטה, ביקשתי שמישהו אחר יכתוב על כך ולא אני.
“הפועל הצעיר” נתן מקום רב לביקורת אחראית על המפלגה, הממשלה וההסתדרות ומעשיהם של מוסדות. הוא נמנע מלפרסם רכילות או השמצות אישיות. אך כל־אימת שנתגלו מראות־נגעים בקירות־הבית, השמיע העיתון את קולו. אמת־המידה לביקורת של אמת היא בכך, שמורגש בה צערו של המבקר על מציאותם של הקילקול והרע. כל שמחה־לאיד, או בקרנות לשמה, פוסלת את הביקורת.
מראשיתו ועד היום היה שוקד הפוה“צ על טיפוחה של הספרות העברית הוותיקה והצעירה. כמה מן הסופרים שהתחילו בעיתון זה, נעשו אחר־כך סופרי־מופת. העיתון לא רק פירסם ממיטב פרי־רוחם של הסופרים, אלא גם ליווה את יצירתם בביקורת פרשנית, שעשתה לה אזניים בקהל. מדור הביקורת היה מקיף ביותר, ותמיהני אם היה ספר חשוב או מחזה חשוב שהוצג, שלא הוארו על דפי הפוה”צ. המדור הספרותי היה פתוח לכל הטוב. מעולם לא נשאל סופר לשייכותו המפלגתית. סופרי כל המשמרות והגילים השתתפו בו, ובלבד שדריהם היו ראויים לפירסום.
ד
אני יודע, שמטיחים תמיד בפני עיתונות הפועלים הטובה את העובדה, שאין היא נקראת על־ידי הרבים, הנוהים אחרי עיתוני ערב. איני מזלזל בבעיה זו, והיא טעונה ליבון ופתרון. איננו רשאים להפקיר את ההמונים בידי עיתונות קלה וסתגלנית, המזלזלת בהשקפת־עולם ובערכי־קבע. אולם אין להתעלם מהשפעתה של עיתונות רעיונית טובה, אפילו קוראיה מועטים. בתחום הרוחני והחינוכי – המעטים חשובים מן הרבים. כשם שנר אחד מדליק נרות רבים, כך איש אחד, שנתחנך על ברכי ערכים חיוביים, עשוי להכשיר עשרות ומאות. כאשר עשבים יעלו על גליונות העיתונות הקלה וההפכפכנית, עדיין יישבו ויטפלו הטובים שבדור הבא בעיתונות הגרעינית. רק קצרי־ראיה וקצרי־דיעה לא יראו זאת.
רבותי, אין בכוונתי כלל ועיקר להקנות לכם רושם שהייתי מרוצה מעצמי, או שחשבתי שהעיתון הוא כלי שלם. העיתון היה רחוק משלימות. שמעתי ביקורת הרבה, ידעתי להבדיל את העיקר מן הטפל. אני עצמי הייתי המחמיר ביותר בביקורת העיתון וידעתי את מחסוריו וחסרונותיו, ועשיתי ככל שידי מגעת כדי לתקנו ולשכללו. אולם האמצעים היו מוגבלים עד מאוד, ולא כל המאוויים יכלו להתגשם, ובוודאי גרם גם קוצר־ידו של העורך, שאף הוא רחוק מן השלימות. כשחשבתי ביני לבין עצמי אם הצלחתי בעריכת העיתון, עלתה בדעתי הגדרה של בובר, הנראית לי הולמת גם אותי, כשנשאל בובר מה דעתו על הצלחת התנועה הקיבוצית כיוצרת חברה חדשה, השיב: זהו אי־כשלון למופת!
חברים, “הפועל הצעיר” הוא העיתון היחיד בארץ המופיע שישים ושלוש שנים רצופות, המחבר את העליה השניה עם השלישית והרביעית, ואת כולן עם מדינת ישראל עד השעה האחרונה, ועד בכלל. בו מקופלות תולדות ישראל, ובמידה2 רבה גם תולדות העולם, של המאה העשרים, שבה השתוללו שתי מלחמות־עולם, שבה שכלנו שליש מן העם, ושבה התרחש נס התקומה על כל חבלי־המשיח שהיו כרוכים בכך. כשאתה מדפדף בכרכי “הפועל הצעיר” אתה מרגיש נשמות גדולות רוטטות בתוך אותיות הכתב. כי לא לשם בידור כתבו סופריו אלא בהתפקקות כל החוליות שבשידרה. “הפועל הצעיר”, לא הקטיר קטורת לאיש, לא החניף לרחוב, ולא הרכין עצמו בפני אופנה. הוא דרש אחריות בדיבור ובמעשה. הוא חינך על ברכי האמת, כפי שהיא נראית במציאות הממשית. כשצץ הצורך לתקן ולחדש משהו – לא היה כבול בדוקטרינה שאולת־חוץ, אלא הגה את הצורך הזה במפורש, דווקא משום שהיה צמוד לדיברות־ראשונים ולעקרונות איתנים.
וחובת־כבוד־ואמת היא לי להזכיר, ולא במלים מעטות, את שני עורכי העיתון הסגולים, יוסף אהרונוביץ ויצחק לופבן, ששימשו לי מופת, האירו עיני וחלקו לי מנסיונם.
יוסף אהרונוביץ היה יהודי גדול וישר־דרך, מורד במוסכמות, מקורי ובעל שאר־רוח. הוא יצר דוגמה של עיתון פועלים לוחם טהר־מידות, שענייני־היום וחזון־העתיד נדונים בו בכרך אחד. בבואו ארצה לא מצא הרבה מוכן לפניו, והיה צריך במידה רבה לחצוב מליבו את החלום ושיברו, התוכן והצורה, מצוות־עשה ומצוות־לא־תעשה, והוא עשה זאת בחדוות בראשית ובכשרון רב.
ואם אהרונוביץ היה ממשפחת החוצבים, הרי היה לופבן ממשפחת השואבים. הוא ספג תרבות־שם ותרבות־יפת, ובנפשו היו מזוגות דעת־האומה לדורותיה והשכלה כללית ססגונית ונרחבת. מבאר עמוקה זו שאב תרבות־כתיבה, הבעה, דימויים מיתולוגיים ומודרניים, חכמת־ההוכחה וחריפות־הפולמוס. לפיכך היה גורם לנו כל מאמר משלו מעין שמחת־בית השואבה, כי נהנינו מאוד מנסך היינות של תרבות העולם ומזיגתם, מן ההשוואות וההמשלים, שהיו נוסכים זהרורים של חג על־גבי בעיות ציבוריות אפורות. כל ימיו ישב באוהל של מחשבה וכתיבה, ולא ביקש לעצמו שום שררה או כיבוד, אלא היה קודש לתפקידו כעומד על המצפה.
ומודה אני לכל המשתתפים בעיתון, לפובליציסטים ולסופרים, שנענו לי בעין יפה, לא בשל שכר־הסופרים הגדול, אלא בשל האכסניה ויחסם לעורך. מספרם רב מכדי שאוכל למנותם כאן, והלוא הם כתובים במפתח של “הפועל הצעיר”, איש־איש ותרומתו בתחום הפובליציסטיקה והיצירה הספרותית. יבואו כולם על הברכה.
אני מודה לכל החברים שדיברו בי נכבדות. דבריהם יקרו בעיני מאוד. ואני מודה למפלגה על האמון שנתנה בי ושהקל מעלי הרבה בשעת עבודתי, שהיתה לא פעם משובשת בקשיים.
ניסן תש"ל, 1970
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.