א

תולדות העמים משופעות, כידוע, מלחמות ומעשי־אלימות ומהפכות־דמים, שמחולליהם השיגו באמצעותם את מבוקשם או חלק ממנו; ואף כאלה שנסתיימו בכשלון, בחורבן ארצם ובאובדן מה שהיה להם, ולא פעם גם בהשמדה הדדית. כנגדם אתה מוצא בדברי ימי המדינות מהלכים מדיניים גדולים, משא־ומתן נמרץ, התדיינויות מפוכחות, בוררוּיות מושכלות, שנסתיימו בהסכמים ובפשרות, בכריתת־בריתות, ובעשׂיית־שלום, שביטלו את הסיכסוך או דחוהו לזמן רב, ובינתים נשארו שני היריבים בחיים, התעצמו ושיגשגו. פעמים התערב גורם שלישי, חיצוני, וסייע בידי היריבים לפתוח במשא־ומתן חסוּי, שבהמשכו נעשה גלוי וקירב את הצדדים זה לזה; שכּן צד שלישי עשוי להצליח יותר משני היריבים, הואיל והצעת היריב האחד, תהיה מה שתהיה, טעונה מטען רגיש ויצרי רב ומעורר בכך התנגדות שאינה ראציונאלית בלב יריבו. פעמים צעדי־הגישוש באו מבפנים, בחשאי, מאחורי הקלעים, בהיסוסים ובהסתייגויות, והם נתפתחו, תוך משברים וקשיים, כדי שיחות גלויות, שנשאו פרי והביאו לידי השלמה הדדית.

לעולם אין אתה יכול לומר בוודאות, שמלחמת־הדמים היתה כורח גמור, ולא היה אפשר למונעה. ייתכן שאילו אותה שעה היו עומדים בשני חלקי החזית, מזה ומזה, מנהיגים בעלי שיעור־קומה ובעלי שיקול־דעת רב יותר, היה מהלך־המאורעות שונה בתכלית, וההרג והחורבן היו נחשׂכים מן הבריות. או: אילו נבלמו המדון וההתנגשות בראשיתם, אפשר שהתוצאות היו טובות יותר.

אמוֹר מעתה: כל מי שחייו יקרים לו, מצווה לאחוז תחילה בדרך־הבירור ולהגיע עם יריבו לידי הסכם. כלל זה כוחו יפה ליחיד ולקיבוץ, לחברה ולעם. אפילו מעצמות גדולות אינן פותחות מיד במלחמה, ואף משתדלות לצנן מלחמות חמות ולהפשיר מלחמות קרות. גרמניה הנאצית החזקה והמזויינת מכף־רגל ועד ראש, התגרתה מלחמה בלי־הרף, וסופה הובסה תבוסת־שפלים. הישׂגי־ראשית משכּרים, אך אינם מכריעים, והם אמנם היו סם־המוות לגרמניה של היטלר, שנתפתתה להאמין בכוחה הכל־יכול וביצעה מעשי־פשע מזוויעים כלפי עמים רבים – והודברה באחריתה. היא היתה אנוסה להשלים עם שלום כפוי, בלא שהיות יתירות. קל וחומר, עמים ומדינות קטנים. הם ביחוד מצווים על הזהירות ומוזהרים על היהירות, ומחוייבים לנהוג בשיקול־דעת ובדרכי־בירור ומשא־ומתן – עד קצה הגבול האפשרי. ובהם בעיקר הכתוב מדבר כאן.

ב

יצר־החיים הסוכן בכל יחיד ובכל ציבור לחש להם לומר, שרבים מדי הם האינטרסים המנוגדים בין אדם לחברו, בין ציבור לציבור ובין עם לעם; ואם הניגודים ייושבו או יוכרעו בכוח ההתמודדות המזויינת ובשיטות “כל דאלים גבר” – לא שבקת חיים לכל חי. שכּן תוצאתה עלולה להיות התלקחות מלחמת־כּל־בּכּל, ואש תמיד תוּקד בחברה האנושית, שתהא מלחכת את יסודותיה; נכסי־התרבות ויחסי־אדם יוחרבו בזה אחר זה, והחיים ייהפכו להוויית־אימים. באה התבונה האנושית, המשמשת כמורה־דרך לאדם במאבקו על קיומו, והתקינה לו מכשיר של מיתון ומיצוע, ששמו פשרה.

חכם־נפש גדול ואוהב־הבריות היה אותו אדם, שניסה לראשונה ליישב טענות של בעלוּת ורכוש, או יחסי־שכנים, או סיכסוכי־גבולות, בכוח הפשרה. הוא היה אבי כל נשק־הגנה כנגד יצרי ההשמדה ההדדית, הגנוזים במעמקי־הנפש של היחידים והעמים. ואמנם, מקדמת דנא היתה שיטת־טיפול זו מקובלת על רוב העמים בעניינים שבין אדם לחברו, בין כת לכת, בין עם לעם, ובין מדינה לחברה. צורות טכניות רבות לבשה, אך מטרתה היתה אחת: למנוע התחדדות הניגודים והיחסים, ולהביא לידי כך, שכל צד יצמצם מרצונו את תביעותיו ויגיע לידי הסכם עם מתנגדו. כל מימשל, ואפילו הוא מונארכי או דיקטאטורי, אי־אפשר לו בלי אותו אמצעי, המיישר הדורים ומיישב סיכסוכים ומקרב רחוקים – בלי הפשרה. ולכן היתה זו מושלת בכל כיפה ומופיעה כמבשרת־ישועה.

הפשרה היתה צו־חיים ביהדות. הדין הצרוף מיצוי־הדין, אינו די לבניין העולם והחברה, אף־על־פי שחשיבותו העקרונית רבה. לעתים אין פסק־דין מורגש לשני הצדדים כדין־צדק, ואינם מודים בו אלא לאחר שכופין אותם. ולעיתים בוערת טינה בליבו של צד אחד, ואינו משלים עם דינו ומצפה לשינוי. ראוי לשים לב למאמר פסיכולוגי של חז"ל על הכתוב: “אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם”. הם תמהו ואמרו: “והלוא כל מקום שיש משפט־אמת אין שלום, וכל מקום שיש שלום אין משפט־אמת? הווי אומר, זה הביצוע”, היינו הפשרה. והשאיפה לפשרה אינה רק פרי נטיה מוסרית חיובית, אלא היא קודם־כל צורך־חיים, חכמת־חיים. בלעדיה לא היתה תקווה לשלום פנימי וחיצוני, ולא שלום מקומי או אזורי, אלא כל סיכסוך היה מסתיים באסון פרטי או כללי. ולא עוד, אלא שהצטברותם של אסונות כאלה עלולה להמיט שואה על העולם כולו.

ודאי, קל לדבר בשבחה של הפשרה, אך קשה לקיים אותה. אפילו בחיים היומיומיים, בסיכסוכים שבין אדם לחברו ובין מעמד למעמד בתוך אומה אחת, לא תמיד ננקטת דרך הפשרה, על אחת כמה וכמה בחילוקי־דיעות שבין עם לעם ומדינה למדינה, כגון סיכסוכי־גבולות, ניגודים כלכליים ופוליטיים מלחמת לשונות, ומאבקים על ספירות השפעה. בסיכסוכים אלה מתלהטים לא־אחת יצרים לאומיים ואנוכיים, המהבהבים זה דורות ומגיחים מזמן לזמן לאור־עולם להרבות מהומה ומבוכה. אל האינטרסים הממשיים, שאפשר לכנותם ולהגדירם כהלכה, מצטרפים גורמים אפלים וטעמי יוקרה וכבוד, וטינות ואף עלבונות היסטוריים, שאין להם שם ואינם נתפסים בשכל. הללו מפרכסים לצאת כל־אימת שפורצת מחלוקת או מתגלים ניגודי־אינטרסים. הם מחדדים את הסיכסוך, נותנים לו צבע חריף, ואינם מניחים לו להתיישב. רק דור הזוכה למנהיגים בהירי־עין, הרואים מראש את העלול להתרגש על העם מן הסיכסוך הגועש ומן העיקשות המונעת את יישובו – ניצל מדינה של שואה.

ג

עם ישראל זכה ושב למולדתו. כמאה שנה הוא עמל בשיבה לציון. צירוף מופלא ונורא־הוד של עלילות ומאורעות ומעפּלים הכשיר את התנאים להקמת מדינת ישראל. לא כשי הוגש לנו הדבר; במלחמת־השיחרור לפני עשרים ושבע שנים, הינחנו יסודותיה; ובמשך תקופה זו, תוך מעלות ומורדות עקובים מדם, אנו מציבים את דלתותיה. יצרנו משק חקלאי מגוּון ופיתחנו תעשיה מודרנית, הקמנו צבא למופת, הגברנו כוחנו בים ובאוויר, עיצבנו צורות חברתיות חדשות, יצרנו ספרות ואמנות, ונעשינו אומה ממלכתית מעוררת־כבוד. רק דבר אחד לא הישגנו: את השלום. והוא מבוקשנו כל הימים. מדינות ערב השכנות מאיימות עלינו במלחמות־השמד בנוסחאות שונות. בארבע מלחמות גדולות ובכמה מלחמות קטנות יצאנו מנצחים. אולם לא עלה בידנו להפוך את ההישגים הצבאיים בשדות־הקרב להישגים מדיניים במערכות בין־לאומיות. ואחרי כל מלחמה חזר המצב, בשינויים קלים, לקדמותו. נעשו הסדרי־עראי נוחים פחות ונוחים יותר, אך את השלום הנכסף לא הישגנו. במלחמת יום־הכיפורים, שהיתה האכזרית מכל המלחמות, זכינו באחריתה בהישג חשוב ורב־תוצאות: מדינות ערב שנלחמו בנו, הסכימו בסופו של דבר לנהל משאו־ומן, באמצעות ארצות־הברית, על הפרדת־כוחות ועל הסדרים שונים, שכוחם יפה עד היום ושיש להם סיכוי להתחדש. על כל פנים, הם עשויים לשמש נקודת־ראשית למשא־ומתן על שלום. יתירה מזו: ערכם ייבחן רק בהיותם תמרור בדרך המשא־ומתן על שלום על שלום של ממש, שיביא עימו הכרתן של מדינות ערב בקיומה של ישראל וקביעת גבולות מוסכמים ובטוחים. שלום כזה עודנו רחוק מאיתנו מאוד, ולפי שעה אנו מסתפקים בהפרדת־כוחות, בהפסקת־אש, ובהפגת־מה של המתיחות. אולם אי־אפשר להכחיש שההידברות, על־ידי שליח, נמשכת, ולוא גם בצורות הנראות מוזרות ותוך כדי איומים בפתיחת מלחמה חדשה. דווקא מלחמת יום־הכיפורים הוכיחה למדינות ערב, הטוענות לנצחון מכריע, שיש מעין מאזן־אימה ביניהן לבין ישראל; ושום רטוריקה לא תחפה על העובדה, שגם לאחר ה“נצחון” עדיין אין בכוחן להוציא מידי ישראל את השטחים שברשותה, ורק הסכם מדיני יאפשר להן להשיג חלק מהם. הן יודעות יפה־יפה, שבמלחמה הבאה, אם הן יחדשו אותה, ייעדר יסוד־ההפתעה, ואינן בטוחות כלל ועיקר בתוצאותיה. חשבון ריאלי זה הוא שמכשיר את הקרקע למשא־ומתן מדיני, ותהיינה ההכרזות וההצהרות המלוות אותו מה שתהיינה. ברור גם להן, שההחלטות שנתקבלו במוסדות או"ם, עם כל חריפותן ועוקצן, המופנות נגד ישראל, נטולות כל ערך מעשי ואין בהן כדי להזיז את ישראל אפילו טפח אחד ממקום עמידתה. רק הידברות עם ישראל, שתישא פרי ותביא לידי הסכם, עשויה לקרב אותן אל מטרתן.

לפיכך ראוי לומר, שעם כל התהפוכות ושינוי־הקולות, בנאומים ובתביעות שאנו שומעים יום־יום יוצאים מפי מנהיגי ערב, רושם הוא בנו שנתגבשה עכשיו נקודת־התחלה, המוסכמת בחשאי על שני הצדדים, לפתיחת גישושי משא־ומתן לגופו של דבר. משא־ומתן הססני זה היה ויהיה מלא סיקוסים וקוצים, וירבו בו קפיצות ורתיעות; אך לאחר שיעבור את השלבים ההיוליים הראשונים, עשוי הוא להוליך להתוויית פתרון של ממש. והמסד למשא־ומתן זה תהיה: נכונות לפשרה. ולפי שפשרה פירושה ויתור מכאיב על דברים חשובים, ויתור משני הצדדים, הכרח הוא להכשיר תחילה את הנפשות ואת דעת־הקהל לעצם הפשרה. לא הסכמה בלב־ולב לפשרה, או דיבור טכסיסי עליה, המתבדה מיד בהיתקלו בהצעת־פשרה בפועל, אלא צידוק־דינה והשלמה מראש שלא הכל יושג, ושהטיית היריב הרציני להסכים לחלק משאיפתנו אינה נקנית, אלא במחיר ויתורים בעלי משקל מצד ישראל.

שכּן אין לך דבר קל יותר מהשמעת הצהרות ותביעות קיצוניות שצד אחד משמיע באזני הצד האחר, בצירוף איומים מתונים או קשים. ברם, הכל יודעים שפגישה כזאת מסתיימת בדרך־כלל בחידוד־היחסים ובהתבצרות של כל צד בעמדותיו המשוריינות. שום דבר טוב עוד לא יצא מעיקשות כזאת.

ד

כשאתה מדבּר בזכות הפּשרה ההכרחית, מיד יקיפוך בשאלות כתנור של עכנאי, שכולן מכוּונות להוכיח את אי־ממשותה של פשרה. לפיכך יוּגד להלן, מה אין לראות בפשרה:

הפשרה איננה פרי תמימות ואי־הכרת המציאות. זו בדותה, שמתנגדיה בודים על כל מי שמציע אותה. דווקא מי שנוקב ויורד עד תהומה של המציאות, ויודע מה סכנות צפוּנות בה, הוא שדולה מתוכה את הפשרה כתרופה עיקרית.

הפשרה איננה מעשה־תרמית. המתנגדים אומרים על הנוטים לפשרה, שהם מתכוונים להוליך שולל את הצד השני, ואילו לאמיתו של דבר אינם מאמינים בכוחה של פשרה; ולכן יש בה פסול מוסרי ונזק מעשי, שהרי עד־מהרה תתגלה הרמאות ותתבטל הפשרה. זוהי הבלותא. שכּן, לעולם אין שני צדדים רציניים נכנסים לבירור כבד־משקל על יסוד הנחה, שהוא מחוכם וממולח מחברו ויגנוב את דעתו או יסוֹבבוֹ בכחש. אפילו היתה כוונה ראשונית כזאת, הריהי עתידה להזדקר בתוך המשא־ומתן ולעשות לאַל את כל המלאכה הזאת.

הפשרה איננה ויתור מוחלט על השימוש בכוח, או הוכחה לחולשתו של אחד הצדדים. אדרבא, כששתי מדינות שלא נוצחו מתדיינות על מציאת מוצא מוסכם, בידוע שמאחוריהן עומד כוח, שאפשר להשתמש בו בשעת־הצורך, וביחוד אם ייכשל המשא־ומתן והצדדים יתיצבו שוב זה מול זה כשני אויבים נלחמים. תוך משא־ומתן עם הערבים על פשרה לקראת השלום, מן הצורך להרכיב גם בהם את החרדה, שחידוש המלחמה יסכּן אותן לא פחות משיסכּן אותנו, ואחרי מלחמה חמישית ייתכן שיהיו נתונים במצב קשה שבעתיים. שכן עם כל סלידתנו במלחמת־דמים, נקדש אותה על כל מי שיעז לקעקע את מדינת ישראל. כי בנפשנו הוא. נמצא, שהאיום בשימוש בכוח קיים בהעלם בכל משא־ומתן על פשרה, אלא שאותה שעה הוא נחבא ושובת, כביכול, ואינו פועל. שוחרי־הפשרה אינם, איפוא, “צמחונים”, אלא בעלי השקפה ריאלית.

הפשרה אינה מייחסת צדק מוחלט לצד אחד, אלא מניחה מראש שגם לצד השני טענות צודקות, או שנראות לו כצודקות, ויש לבודקן ולהביאן בחשבון. הנחה זו מחייבת דו־שיח, שבו כל צד שוטח את ענייניו ותביעותיו מנקודת־השקפתו שלו, ועצם הקבּלת הטענות והמענות, לא זו בלבד שהמרירות באה בה לידי פורקן, אלא שגם העוקצין מתקהים ומשהו מצידקתו של צד אחד נדבק בלא־יודעים ובלא־הודאה בצד השני. וכך נסללת הדרך לפשרה המפייסת.

הפשרה איננה בת־הנצח, ואין לייחס לה חיי־עולמים. היא באה לפתור בעיות לדור או לחצי דור, ולכן היא מקפלת בתוכה גרעין לשלום־קבע. אבל יצוייר, ששינוי תנאי המקום והזמן יגרור אחריו ביטול הפשרה וחיוב אחרת במקומה. על־ידי כך אין הפשרה מפסידה את ערכה וחיוניותה, אלא להיפך, היא באה ליתן תשובה על שאלות בוערות של השעה, שלולא היא היתה השעה נטרפת, ועימה גם החיים בה. כי הפשרה היא מיצוי האפשרי באותה שעה וכורח המיצוי של אותה שעה. החמצת המיצוי הזה עלולה להיות בכיה לדורות.

הפשרה היא פרי בינה עמוקה בכוחות הפועלים בחברה, במדינה ובזירה הבין־לאומית. היא משערת את כוחו של כל צד מתדיין, שוקלת במאזני השכל והטאקטיקה את יכולת התנגדותו ובודקת את היתרונות ואת גנזי הסכנות שבכל ברירה וברירה. אפשר שבשעת הדיון הפומבי לא כל חשבון ולא כל חשש באים לידי ביטוי; אבל בינם לבין עצמם יודעים היריבים שנצחון שלם הוא מן הנמנעות, ועל כל פנים הוא כרוך בסכנת הפסדים עצומים, השקולים כנגד ההישגים הבלתי־ודאיים.

הפשרה היא הסדר־גומלין, מתן הדדי, פתרון על יסוד “חיה, וחי זולתך עימך”. היא שוללת תכתיב. בה מקופלת הודאה בדוּ־קיום. אין הטופס הראשון של הפשרה מחוייב לפתור לאלתר את כל הבעיות; דיו אם יהא משמש פתח לפתרונן, בהסירו מיד את העילה להתנגשות מזויינת, או למלחמת־עמדות מרה. יש הגיון לפשרה מוסכמת, אפילו היא רופפת ובינונית, שדרכה להוליך לפשרה טובה יותר, או להסכם ולברית. הפשרה נהפכת לבריה חיה וממללת, בעלת דינאמיקה, הפועלת במגמת ההתקדמות.

ה

אין אנו עוד עם פרולטארי, שאין לו מה לאבד אלא את כבליו. לאחר אלף תשע מאות ושש שנים לחורבן, ולאחר השואה, שאין לה אחות בחיי־גלויותינו, רכשנו לנו בכוחותינו האחרונים ריבונות מחודשת, מדינת ישראל. היא בשבילנו עולם ומלואו, עצם חלקנו בעולם הזה ובעולם הבא, קניין־סגולה, נשמת־אפנו, ועלינו לגונן עליה בכל נפשנו ומאודנו. איננו שואפים להישנותה של טראגדיית “מסדה” עם כל ההוד שבה, אף־על־פי שהיא חתומה בבשׂרנו ובדמנו. חפצי־חיים אנחנו. אנו רוצים ליהנות ממורשתנו הרוחנית והממלכתית הגדולה, ולהוסיף עליה מרוח־היצירה אשר בקרבנו. יש לנו מה לאבד, ועלינו להגן על נכסינו לא רק מפני אויבים וחורשי־רעה מבחוץ, אלא גם – ואני יודע שאני אומר אמירה קשה – מפני קנאים וקיצונים מבית, שכוונתם טהורה אך ראייתם עכורה, שמשאלתם התמה והחסודה להשיג הכל עלולה להביא לנו לא־כלום.

ואני יודע ומכיר מי הוא הצד השני, ומה פני שותפינו למלחמה ולמשא־ומתן. כיובל שנים אני קולט רשמי חיים ומוות מהם ומהמונם, ושומע את לשונם וחש במזימתם ובנכליהם. ואני יודע גם את נפתולי המשא־ומתן וסבכי־ההתחמקות וסכנות־הסחיטה, כדרך שאני ער וקשוב לאזהרה: ארי בדרך! שפיפון עלי־אורח! חלקה היא אדמת־הויתור, ועלולה להביא לידי דירדור. אזהרה זו אינה מליצה, אלא הרגשה־שביקיצה. אף־על־פי־כן, כורח הוא להעמיד את עצמנו במצבים כאלה ולא להירתע מפני הסכנה. כי אין ברירה אלא להתדיין עם מדינות ערב בכל מקום ובכל דרך אפשרית, תוך הודעה ברורה, שכל ויתור מכוּון להבטחת קיומה של מדינת ישראל, וכל הצעה שמטרתה לערער את בטחונה וקיומה תידחה על הסף. ואין אנו באים למשא־ומתן זה כעני בפתח, כעם שתש כוחו. אנו במלוא־אוננו בשדה היצירה הכלכלית והחברתית ובשדות־הקרב. אפילו גדולי ההוזים והדמאגוגים בקרב מדינות ערב אינם יכולים להכחיש, שגם הם היו מעוניינים בהפרדת־כוחות, כלומר, לניתוק מגע, שהיה הרה־סכנות בשבילם; ואף לפניהם גלוי וידוע, שאנו מוצבים עדיין בסיני וכל שאר העמדות שעמדנו. שום רטוריקה לא תבטל מצב זה, וגם לא החלטת או"ם. רק נכונות למשא־ומתן על שלום, איטי או מזורז, רק הסכמה מראש לקחת על־מנת לתת, ורק הכרה במדינת ישראל ובגולותיה ושינוי גישה אליה – יש בכוחם לספק חלק מתביעותיהם.

אנו ניצבים לפני עמנו ולפני הערבים ולפני כל באי־עולם גם במלוא אוננו הרוחני והמוסרי. הרגשת־הצדק שלנו יונקת ממעמקי ההיסטוריה המוכאבת, ממצוקתנו הגדולה בגלויות, מטהרת כוונתנו ומן המציאות החדשה והמופלאה שיצרנו במו־ידינו בארץ־ישראל זה ארבעה דורות. כל הנסיונות, יבואו מהיכן שיבואו, לפגוע בצידקתנו, אינם אלא מישׂרטים על־גבי קליפתו של הגרעין המוסרי הטוב והבריא שבשאיפתנו הציונית לתחיה לאומית וחברתית. בגרעין עצמו לא פגעו ולא יפגעו. רישעות ושיפלות היא לפסול את שיבתו־למקורו של עם סכוף ודווי ונרדף, אך רענן וחפץ חיים ויצירה, ולהשוותה לכיבושים של עם אימפריאליסטי, המתפקע מרוב שובע טריטוריאלי וכלכלי, ומלסטם שטחים לא־לו. השוואה כזאת היא התגלמותו של עיווּת ההגיון והמוסר, ולכן היא קורסת ונופלת לפני האמת הלאומית והאנושית שלנו. עצם פסילת קיומו של העם היהודי, סילופי תורתו וזיופי הוויתו, אינם פרי ההתנגדות לציונות, הם נעשו דורות רבים לפני מלחמת ששת הימים. עשתה זאת התיאולוגיה הנוצרית, שהמציאה בזדון את אגדת היהודי הנצחי הנודד, עשתה זאת דת האיסלאם, ועושה זאת ברית־המועצות הכופרנית. אנו נאבקנו עימהן ויכולנו להן תוך הקזת־דמים מחרידה מגופנו. אינני חושש בתקופתנו מפני תיאולוגיה זו, אף־על־פי שהיא מתלבשת במסכות מודרניות שונות. אבל עלינו לחסן את הדור הצעיר מפני רעל זה של תעמולה אנטי־ישראלית, שבעיקרה אינה אלא גילגולה המשוקץ של האנטישמיות הצפעונית הוותיקה ורבת־הראשים משנים קדמוניות.

עם זה, חלילה לנו לראות את עצמנו באור המימרה: אשרינו, יתומים אנו! אדרבא, מן המידה הנכונה היא, שמדיניות־החוץ שלנו וכל אחד מאיתנו יעשה למען גייס את הנאורים והטובים והאצילים בעולם, ללקטם ולקרבם אלינו. ולא פסו חסידי אומות העולם, הן כיחידים והן כחברות וכאגודות, המוכשרים והרוצים להבין אותנו ולסייע לנו. הם עשויים להיות גם כוח מדיני ניכר, שייצור אווירה תרבותית וחברתית נוחה יותר, עד שיעברו ימי הזעם וישראל תתבצר ותשכון לבטח, ולא יעזו עוד להטיל ספק בזכות קיומה, ורוחות אחרות, טובות יותר, יהיו מנשבות בעולם.

יותר מתמיד אנו זקוקים לתבונה ולעוז, כדי שנוכל לטפל בבעיות־חיינו החמורות, תוך ריכוז הנפש והשׂכל, ולהביא לידי הכרעה עניינים הרי־גורל הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית. זאת היא מלאכת־מחשבת שאדריכל האיזון והפשרה מסתייע בה גם בטכסיסים שונים, כי בתחבולות תעשה לך לא רק מלחמה אלא גם שלום. אולם לתכלית זו הכרח הוא ליצור אווירה של אמון בשיקול הנכון. תקיעות־השופר של הקיצוניים לסוגיהם לא יערבבו את השטן, אבל הם עלולים לערבב את תבונתם של אלה המשמשים קברניטים לספינתנו. על־כן תפילתנו היא: מי יתן ויזכו לראות באספקלריה המאירה את החזון המבהיק ואת המציאות הקשה, לאזן את הצורך ואת היכולת, ולחוש את הסכונת ואת המוצא מהן!

תשרי תשל"ה