א    🔗

הנכנס לבית דפוס רואה בין שאר העצמים החיים והדוממים איש הצמוד לשולחן ומשוּקע בקריאת פסי נייר ארוּכים וצרים. משקפיים רחבי־זגוגיות על חטמו, עיניו משוטטות, קוּלמוּסו בין אצבעותיו וכולו תהייה וחיפוש. יש שהוא קם ממקומו, ניגש לערימת כתבי־יד, מהפך בהם, משווה ומקביל, ולאחר שמצא את מבוקשו, מיד יחזור בתנועה מרושלת, כאילו נתלש מן המחוּבר או חרג ויצא מאיזו מסגרת־בראשית ועליו להשתבץ בתוכה שנית.

זהו הוד מעלתו המגיה.

יושב הוא כאחד מל"ו צדיקים, כביכול, מסוּלק מעסקי עולם הזה. מסביבו, או בסמוך לו, רעש וגעש, אנשים עוברים רצוא ושוב, נותנים זה בזה עין יפה או זעופה, ואילו הוא מעיין בעלי־ההגהה. רעש מכאן ורעש מכאן ושקט באמצע. נתוּן הוא במלכוּת של אותיות בהירות ומטושטשות, קטנות וגדולות, עליזות ועגומות. וכל אות דובבת אליו, משחקת אתו במחבואים, משתובבת, קושרת לעצמה כתר זר, משתרבבת לתוך מלה שלא כהוגן ומתערבת עם שונים. והוא ממתיק סוד עמהן, בוחן את ישרוּתן, מניח להן לכשרות וגוזר גירוש על הפסוּלות. אין אות יתומה; לכל אות מזוּמן בן־זוגה, אלא שאין האותיות רשאיות לבחור להן את בני זוּגן. למחבר לבדו ניתנה רשות לצרף ולזווג. וכל אות שאינה מצייתת למחבר, והיא יוצאת זנב, ורואה את זמן ההדפסה כשעת־כושר להתחבר, מעשה שעטנז, לאות שאינה מן המנין או למלה שאינה מן הבנין — אחד דינה להעקר ממקומה בלי רחמים.

האותיות הן בריות חיות, וככל ברייה יש להן מזג ואופי שונים. יש ביניהן מהימנות וצנוּעות, שאינן יוצאות לתרבות רעה, אלא לעתים רחוקות. ויש ביניהן בוגדניות, שאם אתה גורע מהן עין רגע כמימריה, מיד הן סוטות מן הדרך הישרה. ויש גם בינוניות, החוטאות רק לעת מצוא. הרבה פרצוף האותיות עושה. יש בעלות פרצוּפים חתוכים וברורים, ויש בעלות פרצופים מטושטשים ויש דו־פרצופיות. דרך משל: הוא“וין והיו”דין, הה“אין והח”תין, הנו“נין והגימ”לין, הבי“תין והכ”פין — כאילו נולדו בערב שבת בין־השמשות והן משנות בתנועת־חן אחת את צורתן, ולפיכך הן טעונות שמירה מעוּלה. קלות־דעת הן וקלות רגל. כהרף עין מתגלגלת אחת בחברתה. הרבה רעה כבר גרמו לעולם. הרבה לבבות נבוכו בגללן. וטבעי הוא, שאין המגיה בעל־הנסיון נותן אמון רב בהן ובודקן היטב, שכן וא"ו שרגלה אינה יפה, כל גוּפה צריך בדיקה. ולרוב גם שבע בדיקות אינן מועילות הואיל והאותיות מערימות עליו על המגיה ומסנוורות את עיניו בקריצת־עגבים, ולמחרת מתגלית תרמיתן: במקום חוה נמצאת חיה, כּת במקום בּת, גמל במקום נמל. אולם למזלנו לא כל האותיות סוּרן רע. והמגיה, היודע את נפש כולן מתוך מגעו ומשאו עמהן, יחסו לכל אחת קבוע ועומד.

ולא אותיות בודדות מתממזרות בשעת הסידור וההדפסה, אלא אף מלים: ולא מלים בלבד מסתרסות, אלא אף שורות זזות ממקומן וקטעים שלמים יורדים מן הפסים וקונים להם שביתה ברשות זרה — והמגיה צריך להחזירם למדורם הנכון. כל זמן שאות או מלה אחת סורחת, הריהו מייסרן בשבט־נועם ומתקנן כבדרך אגב, אך יש שרוח תזזית נכנסת בשורה שלמה או בפיסקה גדולה והן נודדות ממקומן ומשרכות את דרכן; אותה שעה נראה לו למגיה כל הענין כמרידת־המונים בסדר הקיים, כהפיכת הקערה על פיה, והריהו מחזירן למוטב במקל־חובלים ובגערה, המתמלטת מפתחי־פיו. אז עֵטו רועד וסימני התיקון נראים כעצבניים במקצת. ואלמלא הרגשת סיפוקו של המגיה, שהציל את המחבר מן הפורענות, היה לבו פוקע בו.

ב    🔗

המחבר ורצונו משמשים בדרך כלל דוּגמה למגיה. כתב־ידו הוא הנוסח המוסמך, שעל פיו יתקן את היריעות. זהו לו טופס מקורי, כמעט מקודש. ובשעת ההגהה לא יסיר עינו ממנו והריהו לו כאורים ותומים. אף־על־פי־כן, המגיהים הגדולים והמנוּסים, שתורתם בתוך מעיהם, מגיסים לבם גם במחבריהם, אלא אם כן גאון מופלג הוא ומקובל עליהם. אין כמגיה רואה ללבב המחבר, לחיבוּטי כתיבתו, לאי־בטחונו הפנימי. הוא הראשון הבא בסודו. לא נעלמו ממנו לא גבורותיו ונפלאותיו ולא חולשותיו והיסוסיו. לפיכך רוחש הוא יחס של “כבדהו וחשדהו” לא רק כלפי האותיות וכלפי הסַדָר, אלא גם כלפי המחבר. וכשהוא מרגיש איזה מקום “מחוספס”, אין הוא נמנע מלשלב תיקון משלו, תיקון נוסח ולא הגהת מלים.

שני מקורות לטעויות: יש טעויות שהמעתיק או הסַדָר גרמן, ויש טעויות שהמחבר גרמן בחפזו או בבערותו או ביהירותו. תיקונן של הראשונות נעשה על ידי המגיה מתוך חובה, מעשה בעל־מלאכה המתפרנס ממשלח־ידו, ואילו תיקונן של האחרונות נעשה על ידו מאהבה, בהתעוררות גדולה, כמורה־להועיל, כמזכּה את הרבים. אותה שעה הוא מתעלה בעיניו, מתפשט את בגדי המלאכה ולובש שיראין של בקי וחריף, של למדן וזכרן. מתדמה הוא אל המחבר ואפילו רואה את עצמו גבוה ממנו מדרגה אחת, שכן יודע הוא מה שאין המחבר יודע…

אם המחבר הוא מכת הבינונים, שגם חידושיו וגם טעויותיו אינם עשויים להפתיע את העולם, אז ישקוט המגיה במכונו ואינו יוצא מגדרו ואינו מחזיק טובה לעצמו על תיקוניו. אך אם המחבר הוא מן האריות שבחבוּרה, שדבריהם שואגים בראש חוצות וסמכותם מקובלת על הבריות, מיד נהפך המגיה לאיש אחר. פניו, שיש להן כרגיל מבע של חומרה וקפידה, משתנות בתכלית; בת־שחוק רכה עוטפת אותן וכולו מתוח כלקראת שמוּעה טובה המדשנת עצם. רגש של נחת מתגבש בו בקריאה בלחש או בלי קול: תפסתיך, תנא קמא! כסבור היית, שכל היוצא מעטך טהור טהור ואינו צריך תיקון? בוא ואלמדך, למדן מופלג שלי, פרק בהלכות כתיבה. הרי לך טעות אחת, ועוד אחת, ואל תזוח דעתך עליך…

ג    🔗

ההגהה אומנות נעלה היא, מלאכת־קודש, שליחות. אין זה דבר־של־מה־בכך, שיהא אדם מקדיש את שעתו ודעתו כל ימי חייו לתיקון טעויות. לפינוי מוקשים, ליישור הדוּרים ולהצלת האנושות מן השגגה העולה זדון. הקדמונים הרגישו בחומרת הענין הזה. בתלמוד (כתובות י"ט) נאמר: “ספר שאינו מוגה — אמר ר' אמי: עד שלושים יום מוּתר להשהותו, מכאן ואילך אסור להשהותו, משום שנאמר: ואל תשכן באהליך עוולה”. אנו יודעים איזו מהומה הביאו עמהן לא־אחת טעויות המעתיקים, או שיבושי הדפוס, או השמטות, או תוספות; איזו מחלוקת פוסקים נתעוררה בשל נוסח בלתי מוּגה כהלכה או של סירוסי כתובים. יש שמחשבתו של דור שלם הוּטתה לצד שאינו נכון בשל איזו פליטת קולמוס או שרבוב אותיות וחלופיהן. בימינו, כשמוציאים לאור כמה מספרי הפילוסופיה העברית בימי הבניים במהדורות חדשות ומתוקנות, אנו רואים בעליל, שמקומות קשי־הבנה שנתגבבו עליהם פירושים רבים וחריפים, אינם עמוקים כל כך, אלא שהמעתיקים או המדפיסים טעו בהם או שסירסום מחמת בערות. ההשוואה לנוסחאות ראשונים העמידה את הדברים על פשטותם, ועכשיו רץ בהם הקורא ואינו נכשל.

לפיכך כיבדו מאוד את עבודתו של המגיה. כשנוסד הדפוס ראו המלומדים זכות גדולה לעצמם ליעשות מגיהים בבתי דפוס משוכללים וידועי־שם. רופאים, עורכי־דין ובישופים עסקו במלאכה זו מתוך הרגשת יעוד. וכך היה גם אצלנו. סתם מגיה בר־אוריין היה. מטעם זה היו המדפיסים מוסיפים בשולי הספר על שמותיהם גם את שמות המגיהים והמוניטין שיצאו להם. מסורת זו נשתלשלה והלכה מימים ראשונים, עוד לפני היות הדפוס. במשנה־תורה מעיר הרמב"ם (אהבה, הלכות ספר תורה) הערה זו שענינה רב:

“וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים, להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין, לפי שהגיהו בן־אשר, ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו, ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו”.

מכאן, שאהרן בן־אשר היה בעיני הרמב"ם המוסמך בה' הידיעה, כאילו ניתנה הגהתו למשה מסיני.

כתב־היד קודם הגהתו היה נחשב כחומר גלמי, כעפרות־מתכת, ועבודת המגיה היתה דומה בעיני קודמינו כמלאכת זיקוק וצריפה. ואף אמנם קראו למגיהים בשם “מזקקים”:

“והפועלים אצים לאמור למזקקים, כלו מעשיכם דבר יום ביומו” (הכוזרי ויניציאה, שנ"ד).

ובהקדמה לתנ"ך בוקשד' כתוב לאמור: “כי בהביאם הדף לפני המגיה לנקותו ולצרפו ולזקקו ככסף, צריך המגיה לסמוך עליהם (על הפועלים) והמגיה דיבר אתם קשות”.

ולפי שהשיבושים בספרים היו בעיניהם עבירה חמורה ופורענות גדולה, נשמרו מפניהם שמירה מעולה. תחבולות רבות חיבלו כנגדם, כדי לבערם מן העולם ולא חסכו כל הוצאה הכרוכה בכך. ב“תיקון סופרים” (אמסטרדם תכ"ו, 1666) נמצא כתוב:

“ולא חס[ה] עינו (של המו"ל) על כספו וזהבו לקנות לו מגיהים אחרי מגיהים, אשר תיקנו את מעוּות הטעויות אשר בקודמים, והכל במתון ובישוב גדול, שלא כדרך שאר המדפיסים, שמהירות מלאכתם היא גרמא בנזקי הטעויות. ולא זו בלבד, אלא אחרי הדפסת כל קונטריס וקונטריס שלחו לבית המדרש ליד הבחורים לחקרו ולדרשו, ועל כל טעות שימצאו בו נתן להם שכר קצוב”.

ועל אחד מראשוני המדפיסים, רוברטוס סטיפאנוס (1559–1503), מסופר שטרח מאד להוציא את ספריו מנוקים מכל טעות. לפיכך היה תולה את עלי־ההגהה במקומות פומביים והיה משלם ביד נדיבה לכל אלה, שהצליחו לגלות בהם שיבוש.

והאפיפיור ליאו העשירי הכריז, שהוא מוכן לשלם במטבעות זהב לכל מי שיגלה טעות בדפוסי אלדוס מנוציוס, הנודעים לתהילה.

וכך עשו גם כמה מדפיסי תנ“ך וש”ס אצלנו, שהיו מגיהים הגהה אחר הגהה ולא היו חסים על ממונם ובלבד שינוכשו השיבושים. על כן היה המגיה מכובד על המדפיסים ועל הקוראים, שכן הוא בחינת מסיר מכשול מלפני עיור ומסייע לה לתורה שתהא מסולתת וטהורה מכל סירוג ודילוג.

ד    🔗

הטעויות והעקמומיות הן כמַחַט בבשר החי. מלוות הן כצל את החיבור ואת הכתיבה. תמיד הן נפלטות מן הפה או משתרבבות אל בין השוּרות. והנה ראה האדם שאף על פי שהוא ער ועינו פקוחה והמגיה בודק כל אות בדיקה מעולה, הטעויות נופלות כחתף ומחבלות כל חלקה טובה, מיד נכנסה יראה גדולה בלבו, יראה מפני הפלאי והסתום. העוורון השולט בכך והתדהמה שלפפתו למראה הסירוסים שנתגלו פתאום, למחרת הדפסת הספר, העציבו מאד את רוחו ועשאוהו נוח להאמין אמונה תפלה. הבריות, שאין דעתם סובלת חידה ללא פתרון, עמדו והתקינו להם הסבר פשוט: לא חולשת העין או מיעוט הריכוז גורמים, אלא כוח עליון, שטני, הצורר לדעת צרופה ואורב לו לאדם ומתנכל להדיחו מן הדרך הטובה ומן ההבנה הישרה.

כך נטבע הביטוי אצל כמה עמים: “שד הדפוס”, מין מוקיון או לץ מצוי בדפוס, המסַכּל כל כוונה טובה ומעוור את עיני המגיהים, ואין עצה ואין תבונה כנגדו, הגע בעצמך: זה־עתה היה מוּנח לפניך עלה־ההגהה וקראת בו בצלילות הדעת ובבהירות העין, ומוכן היית להשבע בנקיטת חפץ שהפעם הצלחת לעקור את כל העשבים השוטים ולהבר כל פסול ומסולף; והנה אהה, אך יצא הדבר ממכבש הדפוס והשמטות או טעויות מפזזות ומכרכרות לנגד עיניך ממש במין משובה קונדסית, כאילו משחקות הן אתך במחבואים: קוּ, קוּ, קודם נעלמנו, עכשיו הרינו כאן!…

אמור מעתה: זהו ענין שלמעלה מן הטבע ומן הנסיון. השגחה עליונה יש כאן, המבטלת את ההשגחה התחתונה. יש טעם ועילה לעקמומיות ולקלקלות, המבריחות את הגבול ומתחמקות מעיני הבודקים והמגיהים ומתיישבות דווקא במקומות הרגישים והעדינים ביותר. ודאי מוח־של־מעלה מוליד אותן ויד־של־מעלה מכוונת אותן אל המקומות ההם. ואתה, המחבר, המגיה או המדפיס, חייב לקבל את הדין. ואם בר־מזל אתה וניתנה לך שהוּת — קום והצב בסוף הספר “לוח התיקונים”, אך תן דעתך והקפד מאד, שהתיקונים האלה לא יסורסוּ שנית, שאם לא כן נמצאת מכפיל את הרעה…

כך קנה לו שביתה מין פאטאליזם, מין אמונה בגזירה קדוּמה, ביחס לטעויות מעתיקים וטעויות דפוס, בחינת הכל צפוי והטעות נתונה. ואמנם כן. טעות הדפוס היא בתה של הטעות האנושית בכלל. ממקור אחד יצאו. שתיהן נעוצות בספירת הפגימה האנושית, באותו “ותחסרהו מעט”. לעולם לא תתום הטעות לא במחשבה ולא בדיבור, לא בכתב ולא בדפוס. המלאך שבּשיאֵל מלווה תמיד את האדם ואינו זז ממנו אפילו שעה קלה. המוטעה הוא הנצחי ואילו המתוּקן אינו אלא בן־חלוף. שכן מה שמוחזק בדור זה שלם ומוּשלם, יהא נראה בעיני הדור הבא כלקוי ומסולף. ושיטה או השקפה, הנחשבות היום ככלילות־השלימות, עתידות ליעשות מחוררות ככברה.

חסידים היו אומרים, כשיבוא המשיח יתוקנו מאליהן כל הטעויות המצויות בספרים ולא תיפול עוד שגיאה, הואיל ובני אדם יהיו דומים למלאכים, שאינם חוטאים ואינם טועים. אולם כל עוד בן־דוד לא בא, לא תיפסק הטעייה והיא תהא אחד מתארי האדם ומהוּתו. כך עשאו האוּמן. חושיו השיגו מדרגה גבוהה של חריפות ודקות, אך עדיין דבוקים בהם ליקויים ומומים, והם שורש כל משגה ותעתוע. דוק פרוש על עיני האדם. תאוות עוכרות את נפשו. כשאתה הוגה את שלוש האותיות אדם, אתה מצרף להן ממילא את יסוד הטעייה. ואלה הנוצרים, שייחסו לאפיפיור אלטעוּת, הוציאוהו מכלל אדם וראו אותו בחינת אלוהוּת, שליח אֵל עלי אדמות. ואף אמונה זו רפויה היתה אפילו בידי המאמינים. עש הספק עשה אותה נקבים־נקבים.

מספרים עליו על האפיפיור סיכסטוס החמישי (חי במאה ה־16), שהוציא את הוולגאטה במהדורה חדשה. ומפני שביקש לראותה מטוהרת ומצוחצחת מכל שגיאה, היה משגיח בעצמו על כל שורה ועל כל עמוד שהוכנס למכבש הדפוס. אולם לתמהונו הגדול יצא הספר לאור כשהוא משופע בטעויות גסות. הספר עשה רושם מבדח בגלל פסי־התיקונים שהודבקו על המקומות המשובשים. הכופרים יצאו מכליהם מרוב שמחה ושאלו: היכן אלטעותו של האפיפיור? סופו של דבר היה, שהטפסים נאספו והוחרמו והוטלה שמתא על כל מי שיחזיק את הספר המשובש הזה או יעתיק ממנו…

בפרשה זו ראוי להוסיף, שהיו נופלות גם “טעויות” מדעת, כדי להערים על הצנזורה. דרך משל: כאשר האינקביזיציה ברומא גזרה על השימוש במלה fata או fatum באיזה ספר שהוא, מצא מחבר אחד, שנפשו חשקה במלה זו דווקא, תחבולה מחוכמת: בפנים הדפיס facta ובלוח התיקונים שבסופו הגיה: צ"ל fata…

תיקון־טעות מטוכסס יש לראות גם במסירת המודעה, שהיו נוהגים אצלנו לפרסם בשולי כל ספר, שבו נזכרו עכו"ם או עבודה זרה, שאין הכוונה לגויים של זמננו…

ה    🔗

וכשם שהטעות היא עצם ולא מקרה, פרי “שבירת הכלים” ולא תאונה חולפת, כך גם ההגהה. ההגהה רודפת אחרי הטעות ומבקשת להדבירה, אך לא תמיד עולה הדבר ביד. עולם התיקון ועולם ההטעייה הם שני צדדים של מטבע אחד. אף התיקון אינו דבר שבאקראי, אלא נטיה־שמבראשית הרגשת־עולם, יעוד. כל מה שברא הטבע צריך תיקון והכשרה, כל שכן מעשי ידיו של אדם.

אומנות ההגהה היא גם אמנות. כל מגיה הוא בעל אינטואיציה ויש לו מעין התגלות, “נבואה קטנה”. עבודתו איננה גלויה בלבד, היא גם סמויה. משתף הוא בשעת מעשה גם חוש נסתר, חוש ששי, שאלמלא אותו חוש, לא היה יכול להעמיד דברים על מכונם וליישר עקמומיות, לא של המחבר ולא של הבחור־הזעצער. כלל זה יהא נקוט בידנו: אין אדם עושה מלאכה כהלכתה בכוח האימון וההרגל בלבד, אלא אם כן מצטרף עמהם גם יסוד ההשראה. המגיה זקוק לסייעתא דשמיא. הנה מתלבט הוא בפסוקים מסורסים ואינו יודע כיצד ליישבם, ופתאום הבהיק רעיון במוחו: כזה ראה ותקן!

המגיה בחסד־עליון אוהב את מקצועו, להוט אחרי השיבושים ושמח לתקן אותם. במשך הזמן יוצרת אומנות ההגהה מעין אופן מיוחד של הסתכלות־בעולם. כל החיים נראים לו כעלה־הגהה ענקי, שטעויות וסירוסים רבים זרועים עליו, והוא ציר שלוח מאת ההשגחה העליונה לתקנם. בנפשו יביא טעויות לידי תיקונן.

אכן, הכל צריכים למארי דהגהה. בזכות המגיהים אנו ניצלים מן הבוֹרוֹת, השיחין והמערות. הם מוצאים אותנו מאפלה לאור גדול. ואם אתה קורא ספר ברהיטות ואינך נכשל, ונהנה הנאה מרובה מן הצורה ומן התוכן — דע, זכותו של המגיה היא! הוא נכנס לתוך חורשה של טעויות וכיסח וניכש וסלל דרך והסיר את המוקשים.

קו טראגי טבוע בגורלו של המגיה. הוא עושה תמיד ברשות אחרים. נוטר כרמי זרים ומתקין ערוגות בגנים שאינם שלו. הוא נותן את חלקו ויוצא בלא ברכה, מערה את דם מוחו ולבו לתוך עורקי יצירתם של אחרים — ונעלם. אפילו השבח הצנוע, שהמגיה היה זוכה לו בדורות הקודמים, שוב איננו ניתן לו בימינו. לרוב מסיחים המחברים ממנו את דעתם סמוך ליציאת הספר לאור, ורק בני־עליה מועטים מעניקים לו את ספרם כתשורה או מזכירים את שמו ואת חלקו.

ואף־על־פי־כן — אור זרוע למגיהים. על ל"ו מגיהים העולם עומד. עולם הטעות בלי עולם־התיקון אי־אפשר לו להתקיים אפילו שעה אחת. אשרי המגיהים, שהם נוחלים ומנחילים עולם הבא!

תש"י