רקע
גרשון שופמן
רסקוֹלניקוֹב

מזמן לזמן אני יושב על מדוכה זו: מהיכן שאב יוצרו את הדמות הזאת ואת כל הכרוך בה? כיצד יכול לתאר בדקוּת כזו את כל הסיוט האיום הלז, לפני הרצח ואחריו? ואת הרצח גופו? החויה האישית כה מורגשת בכל אלה, עד שעל כרחנו מתגנב חשד, שהוא, דוסטוייבסקי עצמו, נתנסה בכך באיזו צורה שהיא. אבל היתכן?..

בכל יצירה ספרותית אנו מבחינים בין חויה וּבדיה. ב“האחים קרמזוֹב”, למשל, עם כל עוצם התנופה שבהם, מכריע יסוד הבדיה. את העבודה הקבינטית אנו חשים שם, את אשר הרה והגה המחבר בד' אמות של חדרו. לא כן ב“החטא וענשו”. כאן הרושם, כאילו המחבר עצמו חי את כל אלה, כאן מורגש אויר החוץ, והרי הוא משתף גם אותנו הקוראים בכל האימים הללו. ונשאלת השאלה: כיצד?

עוד שני מצבי־נפש איומים תיאר דוסטוייבסקי, שניהם בסיפורו “אידיוט”, והם: הליכת הנדון אל הגרדום ונפילת הנכפה. גם באלה ניכרת החויה האישית, אלא שכאן אנו מכירים את הרקע, בהיות הוא עצמו בעל הדבר. אבל רסקולניקוֹב?! כל אותם הפרטים ופרטי־הפרטים, שחותם המציאות טבוע בהם – מהיכן חפר אותם? מהיכן?

בכל הספרות הביוגרפית, שנכתבה על דוסטוייבסקי, וכן במכתביו וביומני אשתו וכו', לא מצאתי אף נקודת־אחיזה אחת, שתהא מפענחת את הדבר.

מובן, שיש לישב בדוחק. אולי בקטוֹרגה סיפר לו אחד הפושעים על מעשה־רצח כזה, עם כל האַטריבּוּטים החיצוניים הללו, ואת הצד הפנימי העביר במקצת מההליכה אל הגרדום הידועה לו (על כך הוא רומז שם בעצמו) – ואף על פי כן…

לא נשאר איפוא אלא לזקוף את השייר הבלתי מובן על חשבון גאונותו בלבד, שאינה ניכרת בשום מקום אחר ביצירתו, כמו כאן, בחלק הראשון של “החטא וענשו”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.