א    🔗

כל הטענות כנגד שירתו שהיא קשה־להשגה וסתומה, ואף ההאשמות, בלשון דקה או גסה, שהוא בלתי־מובן בכונה תחלה — לא גרעו מאום ממדת־הכבוד והיחס־שבכובד־ראש שהטילה שלא מדעת ועל כן בכוח בלתי־מעורער לעולם — אישיותו הפיוטית, הקורנת באצילותה מטבעה; עכשיו, לאחר כך וכך עשרות־שנים לקיום יצירתו השירית, שנחקרה חזור והחקר והוערכה לפרטי פרטיה על ידי מבקרים, חכמים ומשוררים, שכשרותם מודעת וכשרונם מכובד ואף נערץ, — הן הוכח ונקבע ללא ספק כי כל דברי סטפן מלרמה רחוקים תכלית הרחוק מכל מה שנתן לראות כ“מעורפל” בשביל השכל ויכולת־ההשגה בכלל, אלא שהם הולמים־כמו דוקא את ההגדרה היהודית המופלאה, העממית־הקלסית: — “והמבין יבין”; אכן, אין אנו מתעלמים מן הידיעה, כי משהפטרנו מושג זה הננו מסכסכים את עצמנו עם כמה קוראים, מעטים או רבים, הדוחים בתוקף רב, ואף בשאט־נפש, את עצם האפשרות הזאת, של דעה, כי תתכן שירה שאינה מובנת להם; ועוד יותר מזה, — שירה כזאת פגומה בעיניהם, לא אמנות היא ואסורה לבוא בקהל; כלומר, — לא זו בלבד שאין אדם מגיב באדישות לגבי שירה בלתי־מובנת לו, אלא אדרבא, — נוזף בה ומגנה אותה, יען כי היא… עולבת אותו; וראוי לצין במיוחד, כי כך נוהגים בעיקר אותם הקוראים שהם גם סופרים, אלה הנהנים מעצמם על שאין בהם, חלילה, שום דבר שיהיה גבוה מכל כושר־הבנה שהוא, ואפילו שכלו מועט מזה של בר־בי־רב; ואם תתמה ותשאל: — בשלמה אין מתביש אדם, גם אם הוא משכיל, להודות שאינו מבין, נגיד, מתמטיקה גבוהה ומתביש דוקא באי־הבנה של שירה מן השירות השונות, — לא נדע לענות ברורות ונסתפק רק בהנחה, כי יש כאן פשוט שבוש בענין מושג השירה וערכה בחיינו הפרטיים והצבוריים, וכידוע — “שבשתא כיון דעל — על”; הה, אלו אפשר היה באיזה אופן לעקור מלב הרבים את הטעות המרה והפטלית, הסוברת שהאמנות והיופי הם נוחים ומנעימים, ולטעת במקום זה לו אחד־מני־אלף מאותה הגדרה גאונית שהגדירה המשורר הצרפתי פול ולרי (אגב: במכתב על דבר שירתו של ס. מלרמה): "הגדרת היופי קלה: זהו הדבר המביאך לידי יאוש. אלא שיש לברך את המין הזה של יאוש המפקיעך מכלל טעות, המלמדך בינה, — וכמו שאמר הורציוס של קורניי, —

המסיֵע בידך…"

ב    🔗

והאם לא בעיה מענינת ביותר היא זו: — “מעורפל” ו“בלתי מובן” הוא שירו של ס. מלרמה דוקא משום שהקדיש את כל חיי רוחו ואלץ — מתוך חדוה רבה — את כשרונו, שלא תהיה אף מלה אחת שנקבעה בדרך מקרה, גם אם זה מקרה מוצלח־שבמוצלח, שלא להשלים בדיעבד לא עם עצם ולא עם תואר שירד ונפל לתוך השיר, בלי שידע יוצרו מה מוצאו ומה מבואו; כלומר, — הוא לא רצה לזכות זכיה שבהגרלה במעשה־השיר שלו, בכללו כמו בפרטיו, אלא להיות אחראי באחריות אישית לכל מה שמשובץ בו, מאלף ועד תיו; והן כה מעיד על עצמו פול ולרי, כי כל התורה שקנה מרבו ס. מלרמה הלא היא: — “אם אמשיך לכתוב, כי עתה אוהב הרבה יותר לכתוב מתוך הכרה שלמה ומתוך צלילות־דעת מלאה משהו חלש, מאשר ליצור בזכות איזה טראנס ויציאה־מן־הכלים יצירה נשגבה ביותר”; ואם לדרך זו של יצירה פיוטית — אין דומה לעקביות קיצונית לס. מלרמה, — הוא בחן ובדק, הוא שקל ומדד וגרש מעל פניו כל חכמה שאינה הכרח השיר הזה והשעה הזאת שלו, ובטל בטול גמור כל “מציאה” טובה שנזדמנה לידו אגב־מלאכה והוא לא צלל בכונה תחלה כדי לדלות מאי־שם דוקא אותה ולא אחרת, אם לא לטשה ולא שוה לה צורה וצביון הרצויים לו והנחוצים לו לענין שהוא עומד בו; וצדק אפוא המבקר הצרפתי אלברט טיבוֹדֶה, שעה שהצטער על שאנו מיחסים את מדת ההירואיות לאדם הנאבק במלחמה, לפעמים גם לאיש מדע עליון, ומעולם לא נסו ליחס אותה למשורר מן המשוררים, כי אלו כן, אין ראוי לכך, לדעתו הנכונה, כמו ס. מלרמה, שהקריב את חלבו ודמו לטהרתה של מלה אחת בשיר, אפילו למלת־יחס, ואשר חבר שיר אחד, פשוטו־כמשמעו, עשרות פעמים, שהשהה אותו בבית־הצורף שלו כמה וכמה שנים, “ולא הקריב מאומה כדי למשוך לבו של קורא”; ועכשיו, — טבעי ומוסבר הוא שמבקר חשוב ובעל הבחנה־דקה זה אומר בפרק המסים את הספר המקיף שהקדיש לחקר שירתו של ס. מלרמה והערכתה: “די שס. מלרמה חי למען שלש־מאות בתי־שיר נפלאים שאין דומה להם במאום בשירה, למען השקפה עמוקה וחדשה על המלה, על החרוז, על התחביר, על מעשה־הספרות”.

ג    🔗

והאם לא מובן־מאליו, כי מי שהתיחס כך ללשון השיר ולצורותיו — היה ממילא גם בעל מערכת־חושים בלתי־מצויה ואיש של מחשבה, גבוהה ומהוקצעת? הבקיאים בתכני שיריו אינם תמהים לגמרי בקראם שביתו הצנוע של המשורר הזה היה לשם־דבר בימיו, וכל יום ג' בשבוע היו סרים אליו גם כמו אל היכל שבו מכהן אחד צדיק וישר וגם כפי שסרים אל חכם־בשער להנות את אזנם משיחת־חולין שצריכה למוד; באותם הימים די היה למשורר להיות מוזמן אל “רחוב רומא 89” כדי שיהיה מאושר וגא כאחד על שזכה לכך; לא היתה כאן בשום פנים ואופן בחינת אסכולה ולא כל שכן משום כת, — כי על כן אין להעלות אפילו על הדעת שס. מלרמה היה יכול לקשור את דבר שירו באיזו מסגרת של צבור וארגון ולהטיל עליו אפילו צל־שבצל של תלות בזולתו, אף היקר ונערץ עליו ביותר. ואף־על־פי־כן, — כמעט שלא היה בבית הזה אף פעם איזה משורר או אמן (עם באי ביתו נמנו גם הצַירים: מנה, ויסטלר, רופס ועוד) שלא היתה לו איזו שיכוּת־שברוח עם כל שאר באי “רחוב רומא 89”; ואל נא תחללו את טעמו של האיש והמשורר על־ידי שתראו את ביתו כראוֹת “טרקלין” ואת יום ג' בשבוע הקבוע כמין “ז’ור פיקס”, — כי אין כל שמץ מן הסנוֹבּיזם הנ"ל בזמון הזה; פשוט, — מסבת תלמידי־חכמים, הקרובים זה לזה בנפש ובדעת, שאת דוגמתה אנו מתארים לעצמנו אצל היהודים או היונים העתיקים; כאן אתה מוצא את פול ולרי ואת אנדרה ז’יד הצעירים, את ס. גיאורגה המתחיל וכדו' אישים בשעתם כבר או אישים־אמנים בבאות; וכמה מענינים כל הזכרונות, שנתפרסמו מאז ועד עתה, על־ידי כמה וכמה באי ביתו הפשוט והנעים של המורה־לאנגלית ס. מלרמה, שרעיתו ובתו קבלום בסבר פנים ובצניעות מרובה, כי תמיד־תמיד שפעה בזה חכמתו של המארח וקסם דבורו השקול והקצוב בקצב של אמת וטביעות, ללא זכר למלאכותיות ולכונה מכוונת.