א    🔗

מאז היותו של ז’ן רסין — הקימה צרפת, ומוסיפה להקים, אישים רבים דגולים ביצירה ספרותית, משובחים בשיר ומהוללים בפרוזה, ולא מעטים מהם בעלי שם־עולם, עומדים למשל ומשמשים מופת; אבל במשך כל הדורות הללו — חזרו ובחנו, וחזרו וקבעו, כי ז’ן רסין גאון־צרפת הוא, ראשון גדולי הרוח וראש למשוררים; וכל הרוצה לשבח אדם גדול, המצטין בבהירות המחשבה ובנקיון של לשון, אל ז'. רסין ישוה אותו, אם במדה זו ואם במדה אחרת; כאלו במאזנים ממש שקל זה האמן את כל דבריו, לא החסיר ולא הוסיף לעולם אפילו כחוט־השערה לרעתה של השקיפות המוחלטת; האם צריך לומר את המובן מאליו, כי קמו לו גם מקטרגים, שתהו על קנקנו ועל אשר יש בו ומצאו, כי רסין היה עשיר בשכל ומופלג בהגיון עד כדי כך, שלא נשארה בו רוח ולא נותר לו לב; וההוכחה? — הלא היא זו הבהירות שלו, ישמרנו האל; ואם כי עם מחוי דעה זו נמנים גם שמות כמו סטנדל, בּלינסקי ולסינג — אעפי"כ הוכיח הזמן והורו הנסיונות הרוחניים, כי אין זו אלא טעות־חכמים מותרת, ואלו גדלוּת יצירתו של רסין ותפארת אמנותה לתמיד עומדת, ולא קטנים מאשר ווֹלטר, גתה, פושקין, ורבים וכן משובחים אחרים בשיר ובדרמה, הושפעו השפעה ישרה ומבורכת מגאון רוחו ומכשרונו המקורי של ז’ן רסין; יודעי־טעם מובהקים, מכוּבדים באחריות הדעה, לא הססו מלבקש ומלמצוא אצלו קוים מקבילים עם שקספיר וגם נפרדים הימנו: “האדם אצל שקספיר נטוע בתוך הטבע, הוא בשר ממש כשם שהוא רוח; ואלו אצל רסין — אפילו האינסטינקט עצמו הופך רעיון”; אכן, אין להרחיק ולגבות עדויות, אם רסין עצמו היטיב כל־כך להגן על מחזותיו ולקבוע את מהותם: “כל התמונות אצלי מלאות תוכן, קשורות קשר הכרחי ביניהן, כל הנפשות הפועלות שלי מופיעות על הבמה באופן כזה, שמוסברת הופעתן, במעט מאורעות ובכמות מצומצמת של חומר אני יוצר מחזה, המושך את תשומת־הלב מאלף ועד תיו”; וזאת לדעת, — האיש היה צנוע ועניו וגם לגבי עצמו מדד בשבע מדידות את דבריו, ולא אמרם אלא מתוך הכרח ובכל מלוא היושר והאמת; אכן, יוצר מיוחד במינו היה רסין והוא דוקא שטבע את המטבע לאפיה של היצירה הצרפתית, והקורא בשמו הפרטי, בארצו כבחוצה לה, — קורא בשם השלמות של שירה צרפתית בכלל: בהירה, מדויקת, מגובשת, — מועט המחזיק את המרובה; ויחד עם הקצב החמור, הקפדני, עד לקוצו של־יוד, — לא חסרה אצלו גם רוח־שעשועים אנושית, הוּמור עדין, מוּסיקלי בנשימתו בהגוּתו כבהגויו.

ב    🔗

המבקר האנגלי הידוע לתהלה, ליטון סטרצ’י, כותב במאמרו על ז’ן רסין: “בגיל של ל”ח שנים, לאחר שנתים של עבודה, השלים את היצירה, שבה מתלבט כשרונו בצורתו התמציתית, — הטרגדיה הגדולה “פדרה”; במחזה אנו מוצאים אחת המסות המפוארות והשלימות ביותר בספרות העולם על תאות־האהבה; התפקיד המרעיש של פדרה — שהוא כאבן־בוחן אחרונה של משחק גדול, והתופש על הבמה הצרפתית אותו מקום ממש שתופש המלט על הבמה האנגלית, — מקיף את כל המחזה ושולט עליו, מוסיף ועולה במתיחותו ממערכה למערכה“; ובסיום לדבריו הנ”ל מסיק סטרצ’י ואומר על רסין: “הוא ראוי להלך לידו של סופוקלס במקומות הגבוהים של הנצח”; ואמנם, הבקי ביצירות של רסין רבת ההשגים האמנותיים בכלל, הפיוטיים בפרט, והדרמתיים בפרט מפורט, הוא יודע ללא ספק, כי “פדרה” היא שיא אונו של היוצר הזה, כי בה נתן לבמה מין פתוס עליון, נוקב יצרים ואעפי“כ צלול בצלילות אחרונה, כמו שלא נתנו אלא מעטים וגאונים בעולם; צריך לקרוא את הקדמתו של רסין עצמו, להקשיב להודעותיו בה על מה שקרב מן המתוס היוני ועל מה שרחק, מה הניח בטעמו העתיק ומה שנה ממנו, לפי טעם זמנו ולפי השקפת עולמו, — כדי שנבין הבנה נוספת לכוונותיו הנשגבות של המחבר במחזה מפואר זה: “אפילו הרהור־פשע ראיתי כפשע; חולשות־האהבה חולשות ממש הן, התאוות נגלות רק כדי להראות את ההרס שהן גורמות לו” וכו' וכו'; איזו עלילה מורכבת היא במחזה הזה, אלו התנגשויות־גורל, רקום כל המעשה, ואולם רסין בנה הכל בניה פשוטה ושלב נוסף על שלב קודם בהגיון ברור; הנפשות במחזה, אם כי יש הבדלי מעלות ביניהן, הרי כל אחת לעצמה, אינה בשום־אופן אפילו “שניה”־במעלה, אלא תמיד במעלתה שלה האחת והמסוּימת; ומה נפלא הוא זה היחוּד השונה כל פעם אשר בתוך החרוז האלכסנדרוני, יחוד יחוד וגונו, אצל הנפשות השונות המופיעות בטרגדיה; לשון נשגבה אחת בפי כולן, אבל מה שונה קול יצרה של פדרה מזו של אריקיה, מה נבדל כוחם הפנימי של הדברים, — ונעימתם המוסיקלית אצל תיזיאוס האב ואצל היפוליטוס הבן; ובנדון זה הפליא להגדיר את הכוח האמנותי המושקע ב”פדרה" הכומר־הסופר הצרפתי הנרי ברמון אשר בחן ומצא, כי לעולם אין סימני־ביאוגרפיה במחזותיו של רסין ואין הוא מצין לא את גילן של הנפשות ולא את צבע שערותיהן, — כי אין מקום ולא חשיבות לפרטים אלה, בשעה שרעיונות משחקים ובזמן שיצרי־לב עומדים על הבמה לעינינו; לדעות ולרגשות יש כאן פנים ויש צביון חריפים, נבדלים ושונים מאד; — כאן הקצב הוא גיל, הדבור יש בו סימני־הכר כמו לגופו של האדם; ואם בכל מחזותיו של רסין כן הדבר, ב“פדרה”, כליל היצירות שלו, על אחת כמה וכמה.

ג    🔗

נושאו של ז’ן רסין ב“פדרה” יוני לא רק לפי תכנו ולפי שמות הנפשות הפועלות במחזה, אלא גם לפי מעלת־התוכן שבדבורן, ובתוקף הסמלים והציורים שבהם הן משברות את אוזן בני שיחתן; ואותה שעה ממש — הרי זה מחזה צרפתי, מן המקוריים ביותר, בלשונו המיוחדת למשורר זה, ובטעמו המובהק של דורו בעמו ובארצו; נתן אלתרמן, המתרגם של “פדרה” לעברית הקנה לנו את האוירה היונית כמות שהיא במחזה, העתיק לתחומנו את כל גדלותו היוצרת של רסין, הריק את תפארת לשונו ללשוננו, ואותה שעה ממש הפליא להשיג השג נוסף: המחזה כאלו חזר למקורו, אשר כמו בדרך של מקרה־חורג נכתב אחרת והוא חכה שיארע הנס אשר ישיב אותו להיות מה שצריך היה להיות מלכתחלה: מחזה עברי עתיק; ובכל־זאת — הרי זו גם שירה משירתו של נתן אלתרמן (ראה “שמחת עניים” ו“שירי מכות מצרים”), תג אחד כמעט לא זר לו, לא שונה מאפיו; המליצה מליצה היא, לפי כל חוקיה הטובים והאמתיים ואעפי“כ היא איננה זו אשר בדורות הקודמים, אלא מליצה חדשה, רעננה כל־כך, טעמה עוד ארכאי, כמובן, אבל ריחה — ריח צמיחה ופריחה הוא; וכמה טוב, שהתרגום הקלסי הזה נתן לנו ע”י נתן אלתרמן דוקא, זה שמקוריותו הלשונית העצמית חזקה אצלו, מובהקת עמו, זו שאינה מבטלת מאום ולעולם בפני לשון זולתו, ואם הוא בא לשוות לדבריו נוסח עתיק — הרי ששוה אותו באיל, בידיעת ערך הדברים, שלו ושל האחר, ויצר מזיגה המפליאה בתפארתה ובעצמתה; תרגום זה מעשה מרכבה הוא והנהו קל ומצוין בפשטות מרהיבה; לא נוצרה “פדרה” אלא לתרגומים ממין התרגום של נתן אלתרמן, שחשיבותו מרובה לבמה ולספרות העברית, בחינת לעצמו ובחינת למופת גם יחד.