רקע
ישראל זמורה
מרסל פרוּסט

 

א    🔗

משוררים, מספרים, מבקרים וחכמי פסיכולוגיה בצרפת ובארצות רבות אחרות כותבים עכשיו על מרסל פרוסט ומנשאים לתהלה את כשרונו, כל אחד מבחינתו שלו; ואם כי גם ספוריו הראשונים ואף הכרוניקות שלו היו טבועים כבר בחותם של מקוריות, לא במהרה הכירו בעלי־הטעם המובהקים ביחודו, ואפילו המלצתו הקצרה והיפה של אנטול פרנס לספרו הראשון “תענוגות וימים” לא הועילה הרבה, לא עוררה את תשומת־הלב אליו ולא הקדימה את פרסומו; והדבר מובן מאד: — לא ברק של צורה ולא רעם של תוכן אתה מוצא ביצירתו של מספר מהולל־פה־אחד זה, אעפ“י שגם הצורה האישית־מיוחדת וגם התוכן מקורי כמעט בכללו, כל־שכן בפרטיו; כן, ההפתעה מיצירתו הכבירה של מ. פרוסט שונה לחלוטין מן המקובל, והיא באה לא עם ההכרות הראשונה, אלא דוקא לאחר זמן של הרהור בה ושיקולים עליה, ואפשר לומר, איפוא, כי זוהי — הפתעה־ריטרוספקטיבית; כי המדובר כאן הוא ביצירה בעלת כבוּדה רבה, שאיננה נתנת לתפיסה על־פי בחינה מהירה, כי אם מתוך כבוש אטי וקניה ארוכה מאד; ומענין הוא — אין האטיות להכרת כשרון גדול זה באה משום שרק היצירה כולה, על ראשיתה וסיומה יחד, עשויה לגלות את הסגולות המצוינות שבה, כי הנה קובע ואומר עליו נבון־ספרות כמו פול ולרי: “הענין ביצירותיו מצוי בכל קטע; אפשר לפתוח את הספר בכל עמוד שתרצה; חיוניותו אינה תלויה לחלוטין בזה שקדם”; ואמנם כן — כאן כל עמוד ערכו לעצמו, ואין לך כמעט משפט אחד ש”תפקידו" להיות רק כעין קשר בין הקודם לו לבין הבא אחריו, אלא שהוא גופו בעל נפש חיה משלו; ושמא באמת זהו עיקרו, הבלתי־שכיח במדותיו ועקביותו, של מ. פרוסט, שהוא כתב ספור, או רומן, המלא וגדוש תוכן עד אפס מקום, ובכל זאת אין אתה יכול להרצות את תכנו בפני מי שלא קראו; אותו פול ולרי, בהדגישו נקודה זאת שביצירת מ. פרוסט, אומר: “בהפוך מן השיר אפשר לסכם כל רומן, כלומר לספר אותו עצמו”, ואלו “פרוסט הפיק תועלת בלתי־מצויה מן התנאים האלה, שהם כה פשוטים וכה נרחבים”; וחבל רק שפ. ולרי שכח לצין בהמשך דבריו שהרומן של מ. פרוסט יש בו מעלות פיוטיות חשובות, שאתה מוצאן בכל דף, אלא שאעפי"כ יצירה זו ששמה “בחפוש אחר הזמן האבוד” יצירה של פרוזה היא, ולא פואימה בפרוזה, כדעתם של כמה מבקרים; וראוי לשלב כאן רעיון נכון של המבקר הצרפתי אלברט טיבודה, אם כי הביע אותו בלפידריות יתירה, באמרו, כי מ. פרוסט שפץ את הרומן שנתישן לאחר מופסן, בלזק ופלובר, ממש כשם שכל אחד מאלה גם הוא שפץ אותו ולא השאירו במצב שהניחוהו הקודמים לו; אבל העיקר הלא הוא בזה, שאת החדוש המובהק בצורה כבתוכן, שוה מ. פרוסט לרומן, נתן בו טעם נוסף, שלא נמצא בו לפני כן, העמיק את שרשיו והרבה את ענפיו.


 

ב    🔗

בשביל קוראים שללשונם לא תורגם עוד הרומן של מ. פרוסט, בן ט"ו הכרכים, עיקר הענין הוא, כמובן, לא בהערכה הישרה של היצירה, אלא דוקא — הצד התיאורטי שבדבר, ציוּן מקומו של האיש בתולדות התפתחותו של הרומן בספרות העולמית והדגשת הבעיה, שאין לראותה לעולם פתוּרה ועומדת, אלא פתוחה ונתונה לשנויים, אם להלכה ואם למעשה; כי מה תואר נקשור לרומן גדול זה של מ. פרוסט? אפשר לומר בפה־מלא שהוא ממין הרומנים הפסיכולוגיים, כי על כן אין המחבר נותן שהנפשות הפועלות בו תצטירנה לפנינו מעצמן, מתוך השתלשלות המעשים והשיחות, אלא שהוא מנתחן ומגדירן מראש, ולאחר מכן יספר את מהות הנפש הפועלת; אולם, בה במדה יצדק גם האומר כי זהו רומן־זכרונות, כי אין כל ספק בדבר שרובם הגדול של הדברים ביצירתו של מ. פרוסט כמוהם כעובדות, אלא שהן עטורות מחשבות והרגשות, אם שהיו אותה שעה ממש ואם שהמחבר מוסיף את אלה בחינת פרוש מאוחר וחוזר; אכן, מתקבל על הדעת, כי גם המחשבות וגם ההרגשות הן דוקא אלו שהיו בשעת־מעשה, ואף הן נמסרות בדיוק כעובדות מוחשיות — משום שמ. פרוסט מבורך היה בזכרון מדהים בכוחו והקפו; מדהים, — יען כי הוא שומר לא רק על גופם של הענינים, אנשים וחפצים, אלא גם על צל המלוה אותם, על נצנוץ עין, על בן־הרהור המתחמק, על חויה שלא באה על התגבשותה, על הד־קול, על רסיס של צליל ודברים קלים ודקים גם מאלה; מכאן גם שפע הסטיות, אלה הדיגרסיות המפורסמות אשר ברומן של מ. פרוסט, אם בסוגרים, שמספרם גדול מאד, ואם בלי סוגרים; סטיות שיש משבחים אותן מתוך שהן נותנות חן רב בדברים ויש מגנים אותן על שהן מסיחות את הדעת מן העיקר ומכבידות על הרכוז ותפיסת הענינים; ושוב — באותה מדת הצדק נתן לכנות את הרומן גם פילוסופי, כי על כן הוא מלא עד גדותיו הגיונות שיש בהן מן השיטתיות, והם דברי בקורת והערכה של תופעות חברתיות, של אישים היסטוריים, של דברי־שיר ופרוזה, של יצירות במוסיקה ובציור וכדו'; הנה כי כן יש שקובעים ואומרים שזהו רומן ברגסוני, מתוך שיחסו בספורו לזמן ממש כיחסו של ה. ברגסון לזמן, בשיטתו הפילוסופית; זה אומר שכאן רומן אֶפי, וזה אומר שהוא לירי; ואלו המספר האנגלי המפורסם א. מ. פורסטר, בעל “המסע להודו” — רואה אותו כמו רומן… הרפתקני, כיון שהמוח והלב משתתפים בקריאתו מתוך מתיחות והתפעלות; וכדאי להביא בזה פרט קטן אחד שמספר זה תולה אותו ביצירתו של מ. פרוסט:

“…החולי והמות אורבים לכל יחיד, אולם רק בשעה שאנו עצמנו חולים, או שהננו סומכים מטתו של ידיד, או עת שאנו עוברים בפרוזדורו של בית־חולים, מצטיר לנו הדבר באופן חי. אצל פרוסט דבר זה חי תמיד, בשעת נשף־חשק ובעת משתה ממשיכה התולעת לכרסם ולפורר את גופותיהם של האורחים”.

והאם לא מענינת העובדה שאמן בעל שעור־קומה כפורסטר זה, שהוא, אגב, גם מרצה לספרות באוניברסיטה ואף מבקר מהולל, מוצא עוז בעטו הרציני למשוך קו־השואה בין יחסו של פרוסט אל האוהבים לבין יחסו של דנטה באותו ענין? ומבקר צרפתי בקי וחריף כמו א. טיבודה — מנתח את יצירתו של מ. פרוסט ומוצא, כי היא מין מזיגה של סן־סימון, ששלב ביצירתו חיי־אדם וסגנון דבורו שלוב קיצוני עד לבלתי הפריד בין זה לזה, ושל מונטן, שהעיקר אצלו היה מוסר־ההשכל; ואגב, — כאן ראוי מאד להתעכב במיוחד על שקוליו של מבקר גדול זה, המצין בסוף דבריו:

"דמויים אלה בים פרוסט ומונטן, זו קלות־התנועה המיוחדת שאצל שניהם, האין בזה מן הקשר עם מין אחד של הורים? ידוע שאמו של מונטן, מבית לוּפז, היתה יהודיה; הנה כי כן, מונטן הוא היחידי בין סופרינו הגדולים שדם יהודים נוזל בעורקיו. ידוע שיחוסו הדומה של מרסל פרוסט — — — “אישים כמונטן, כפרוסט, כברגסון, יוצרים באוניברסום הספרותי המורכב והעשיר שלנו, משהו שאפשר לכנותו בשם זווג צרפתי־שמי, כשם שיש זיווגים — צרפתי־אנגלי, צרפתי־גרמני, צרפתי־איטלקי, וכשם שצרפת עצמה היא זווג של הצפון עם הדרום”; הרי שלנו העברים יש בזה משום ענין נוסף ביצירתו של מרסל פרוסט, אם כי זהו ענין שלאחר־מעשה, כמובן, ובדיעבד, ולא פתח־דבר ועיקר ראשון כל שהוא, ומה גם, שודאי לנו, כי אם מי שהוא מתוכנו יבוא לחקור יצירה זו לעצמה, או בתוך מסגרת של חקירה מקיפה יותר מנקודת־ראות זאת דוקא, — מצוא ימצא סימני־הכר שונים ואף יגיע, כמובן, למסקנות אחרות, שמא גם מנוגדות; ודרך אגב — ביצירתו של מ. פרוסט אתה מוצא יהודים כנפשות פועלות, וגם דבר זה ראוי להערכה נוספת מצדנו אצל יוצר מקורי שכמוהו; והאין כל הענינים הנזכרים לעיל, כל הדעות השונות ורבות־המשקל, שרק אפס קציהן הראינו בזה, — האין כל אלה מוכיחות ואומרות בפשטות, כי לגבי היצירה “בחפוש אחרי הזמן האבוד” כל מסגרת, או הגדרה, לא תצלח לה, ובה במדה כל מסגרת והגדרה יפה לה, כי על כן זוהי יצירה שכמוה כפספס, רבת־פנים, רבת־גונים, עשירת־תוכן, מופלגת בצורה וצורות, יצירה בת הזמן הסוער והנסער של ראשית המאה העשרים ויצירה שתעמוד, ללא ספק, לדורות רבים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50055 יצירות מאת 2765 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!