א    🔗

הוא אחד האישים היוצרים המזהירים אשר על מפתנה, מזה ומזה, של המאה העשרים, שכל מי יבוא, בעתיד הקרוב והרחוק, לדבר בגדלותה המקורית ושיאי השגיה הרוחניים (אם בקשר לתהומות שפלותה של מאה זו ואם בלעדי קשר זה) — יצין את תורתו ואת תפארת בטויה, מתוך התרוממות־נפש וכמו נושם אל קרבו אויר הרים גבוהים, ויראה בה, בלי כל ספק, אחת התחנות הגדולות והמופלאות, אשר בצומת הדרכים המובילות את האדם אל הפגישה (פנים־אל־פנים) הנכספת עם האלוהות; נושאי מחשבתו היו, כמובן, נושאיה ה“ישנים” והנצחיים של הפילוסופיה, אולם מגעו בהם העלה מתוכם עשירות מופלגת ובלתי־מצויה, שהיתה שוכנת בתוכם בכוח בלבד, והיא עכשיו כל־כך מצויה בפועל; מרכוּז דעתו על מהותם של החיים, על כוחו של שכל וטעמו של רגש, על לידה ועל מות, עם הרהוריו על פיסיקה ומטפיסיקה — התחילו הללו שופעים ומגלים פנים שהיו עמם, אלא שלא ידעוּן קודם־לכן ואף לא נחשנוּן; כקוסם־אדירים הופיע זה הפילוסוף ה. ברגסון, שקם ואכלס את עולמנו בהמון שוקק מחשבות מפליאות חקר, שדבקו, אפשר לומר, חיש־קל בהויתנו, קושרות יחסים טבעיים ואיתנים עם כל מסכת חיינו, קשרים אינטימיים ושומרי מרוָח כאחד; “קוסם”, ולא בלהטי דברים, לא בלשון הפילוסופיה המסורבלת, כרגיל, אלא דוקא בתכלית הבהירות, במלים צלולות מאד, ממש מאירות — לא, עוד יותר מזה, בפרוש כמו שאמר אחד הפרופסורים הצרפתיים: “מלים שהן עצמן האור”: והמחשבה עצמה? אל תאמר: — קשה, אלא נכון יותר: — גבוהה, גבוהה מאד, ומי שכוח של עיון בשכלו, מי שמחונן בכלים יפים לקליטת חשיבה, — יעלה עם מחשבתו של ברגסון ויגיע עמה גם אל שיא משיאיה; רק אל נא ינסה המנסה “לצנוח” עליה מן החוץ, אל נא יהרוס אליה בסערה, שאינה מרוחה, אלא יארח עמה, כי עמה ורק עמה יבוא אל חדרי חדריה, אל מרומי־מרומים.

ב    🔗

טבעי ומוסבר מאד הדבר, שאומתנו מבקשת להתפאר בבנה זה המרומם־מעם, אעפ“י שלא חונך בתורתה ויצר לא בלשונה, מחמת טעמים ידועים ומובנים: ואדרבא — שלולא עשינו כך, כי עתה היה בזה משום חוסר טבעיות ומשום מקוריות חולנית; ועוד יותר — טבעי ומוסבר אפילו זה, שצרפתים מיחסים לעצמם את הגאון הזה — מתוך משהו גניב־דעת והסתמכות על העובדה שנולד והתחנך במדינתם, יצר בלשונם והורה בה בבתי־מדרש גבוהים להשכלה פילוסופית; ולכו נא וקראו את מסתו המבריקה של נ. סוקולוב על דבר מוצאו של ה. ברגסון, מסה השופעת חוכמה, המבטלת, כביכול, את הרצון הקטן לרתום את הפילוסוף הגדול לעגלה היהודית, והוא מתחכם באופן מפליא ממש ורוצה להוכיח שגדלותו של האיש ותורתו הן למעלה משאלה זו, ואגב שיחה רהוטה ונוטה לכמה וכמה צדדים — הוא מראה לנו בכ”ז בעליל, שה. ברגסון יהודי־שביהודי הוא, לא בגופו בלבד, אלא בכל רוחו, בחכמתו העליונה; אוצר של שירה השקיע נ. סוקולוב במסתו הנ"ל, ומי שיקראנה פעם לא ישכח את הכותב החשוב כשם שלא ישכח גם את נושאו הנשגב; ולספר “מבוא למטפיסיקה” שיצא עכשיו בתרגום עברי. הקדים פ. וולטש מבוא בשם “חיי ברגסון ומשנתו”, ואף הוא נוגע בשאלת המוצא של הפילוסוף, שואל לקשרי תורתו עם תורת היהדות, מנתח נתוחים רציניים ומראה על מדת קרבה ורחוק בין זו לזו, שואף להיות אוביקטיבי, לברר את הענין בדרך האמת ולא כמי שנוגע־בדבר, הוא גם מצליח בכך ודבריו נבונים ומלאי טעם; יפה שעשירת ענין היא מסה זו כשלעצמה, והיא טובה גם כפתיחת שער, כהדרכה מחכימה לשלוש המות של הספר (“מבוא למטפיסיקה”, האפשרי והממשי“, האינטויציה הפילוסופית”).

ג    🔗

בספרו הגדול והמפורט “ברגסוניזם”, אומר המבקר הצרפתי אלברט טיבודה, כי השירה אצל המשורר — מטרה היא, ואלו אצל פילוסוף, במדה שזו ישנה בכתביו, אמצעי היא; בהגדרתו זאת לא התכון, כמובן, המבקר המהולל להפחית את ערכה האבסולוטי של השירה הממלאָה את יצירתו הפילוסופית של ה. ברגסון על גדותיה, אלא רצה לומר ולהדגיש שהוא אינו טועה ואינו מטעה לחשוב שהשירה עיקר אצל ברגסון; אם מדעת ואם שלא מדעת, הרי רצה א. טיבודה לכסות על “חולשתו” הבלתי־נמנעת של מבקר ספרותי, הבא לדבר ביצירה פילוסופית והוא מונה בה קודם־כל את מעלותיה הפיוטיות; והדבר מופרך ומיותר לחלוטין, כי אין כל חטא ואף לא פחיתות־ערך בזה שמבקר־לספרות מעריך יצירה פילוסופית כהעריך אמנות בכלל ושירה בפרט, כלומר לפי הבחינות וקני־המדה שהוא חכם להם והם אצלו יעוד וכשרון; וכי מה עושה הפילוסוף, שעה שהוא מדבר וכותב יצירה פיוטית, האם לא מן הבחינה שלו ובקנה־המדה שלו, מנקודת־ראות פילוסופית הוא דן בה? האם אין ו. גתה יותר פילוסוף משהוא משורר — אצל ג. זימל בספרו “קנט וגתה”? והאם אינם ל. נ. טולסטוי ופ. מ. דוסטויבסקי יותר פילוסופים משהם רומניסטים בספרו של לב שסטוב? ומהו הלדרלין אצל ו. דילטיי אם לא פילוסוף בעיקר? ועצם ההבדלה בין שירה, שהיא “מטרה”, לבין שירה, שהיא “אמצעי” — מתישבת בדוחק, אם נתעלם מן ההמצאה שבהבדלה, ואם נשים לבנו למהותו של הענין; כי ממה נפשך, אם האחת נכבדה יותר, והשניה פחותה מחברתה, הרי שזו שירה והשניה — “במקום שירה”, כלומר שירה למראית עין בלבד, ואין להשוותן, ואם שני מיני שירה הם, הרי יתכן, ויתכן שפעם ישתמש גם משורר בזו שהיא “אמצעי” — לכונה מכונותיו, והפילוסוף יקנה את זו שהיא “מטרה” דוקא; והאמת לאמתה לגבי יצירותיו של ה. ברגסון, כמות שהן, הלא היא: — השירה היתה מדמו, מעצם מהלך מחשבתו ומכוחו היוצר; ולא חשובה העובדה, כי הוא מוכיח כמה וכמה רעיונות שלו באמצעות משלים ודוגמאות מעולם הספרות והאמנות, שהוא מזכיר פעמים רבות את שקספיר, הומרוס, מוליר, סיזן, רמברנדט ועוד — כי בכך בלבד אין הללו הופכים בשום פנים ל“אמצעים”; והראיה? גם כשהדוגמאות הן מעולם הטבע והדומם — השירה מדברת מתוכו; ויותר מזה: — עצם הרעיון של ה. ברגסון, ולא רק תהליך החשיבה — שירה; הפילוסופים שאינם משוררים, או שנדמה להם שאינם משוררים — הן “גנו” אותו על כך ונזפו בו, רחמנא יצילנו, בכנותם אותו “משורר”, כשם שמשוררים מסוג ידוע גנו את פול ולרי, למשל, שהוא “פילוסוף”; ואת הטעם העמוק לטעויות הללו, לאי־הבנות מסוג זה, הלא מצוא נמצאהו אצל ה. ברגסון עצמו במסתו “מבוא למטפיסיקה”, בדברו על ההבדל בין ראית השלם לבין ראית החלקים שלו, וראוי לקראם בקשר לכך; ובכלל למה לנו לבקש “הכשר” לעובדה זו, שהפילוסוף הגדול הזה — משורר גדול היה, אם הוא עצמו הכשיר את הדבר והביעו בדרך פילוסופית כל כך והיא גם פיוטית כל כך: “…סכנה נשקפת לנו, שלא נרגיש עוד ביסוד הספונטני שבמחשבה הפילוסופית”; וכל המוסיף גורע.

ד    🔗

ידועות ומפורסמות המסבות ההיסטוריות המעציבות ביותר, שבהן נפטר ה. ברגסון והלך לעולמו, ותנאי המלחמה האכזרית מנעו מלהספידו כראוי, אם על־ידי חכמינו ואם על־ידי חכמי הגויים, שכבדוהו והעריצוהו; עכשיו הגיעו לידינו תעודות מצרפת הכבושה בידי הנאצים באותם הימים, וביניהן מתנוסס לתפארת־בטוי ולעומק הכאב והעלבון — הספדו של פול ולרי בישיבה מיוחדת באקדמיה הצרפתית, ומשיכה עזה מצוה עלינו להעתיק בזה כמה קטעים, גם מאלפים וגם מנחמים, גם מרוממים את רוחנו הנכאה בחשבנו על דמותו של עולם בשעת הסתלקותו של חכם גדול זה; ואלה הקטעים, שיש בהם משום נגיעה גם לנו:

“איני נוגע בפילוסופיה שלו. אין זה הרגע היפה לבחינה המצריכה התעמקות ואינה יכולה להעשות אלא לאורם של ימי בהירות ובשעת חרות מוחלטת למחשבה. (הוא הופיע) — — בתקופה שהבקורת הקנטיאנית החזקה, המצוידת בכבודה מהוללת של בקורת התבונה, ובטרמינולוגיה מופשטת המאורגנת באופן יסודי, שלטה בהשכלה וכפתה עצמה אפילו על המדיניות, במדה שהמדיניות נזקקת בכלל לפילוסופיה. מר ברגסון לא היה משועבד ואף לא נבהל מחומרתה של דוקטרינה זו, שחתכה באופן מחלט כזה את גבולות המחשבה, והוא התחיל להעלות את המטפיסיקה ממצב הזולות וההזנחה אשר בו היא נמצאה. — — — בה בשעה שהפילוסופים, מאז המאה הי”ח, היו ברובם תחת השפעה של נקודות־השקפה פיסיקו־מוכניות, נתפס, לאשרנו, אחינו הנעלה הזה להשפעתם של מדעי החיים. הביאולוגיה הפעימה אותו".

“הנרי ברגסון — פילוסוף גדול, סופר גדול, היה וצריך היה להיות, גם ידיד גדול של בני־האדם. טעותו היתה אולי לחשוב שהאנשים ראויים להיות בעלי ידידוּת”.

“דמות גבוהה ביותר, טהורה ביותר, נעלה ביותר, של איש הוגה, ושמא אחד האנשים האחרונים, שחשבו באופן מוחלט, מעמיק ונשגב, בתקופת־עולם, שהעולם חושב ומעין פחות ופחות, בשעה שהציביליזציה נראית, מיום ליום, כמצטמצמת בזכרונות ובשרידים שאנו שומרים מעשרו הרבגוני ומיצירתו הרוחנית והשופעת, בשעה שהעוני, הפחדים והכפיות מכל המינים מדכאים ומבטלים את נסיונות הרוח, וברגסון נראה כבר כשיך לדור שנסתים, ושמו — השם הגדול האחרון בתולדות האנושיות הרוחנית האירופית”.