א    🔗

כוח השפעתו של התרגום, — גדול בספרותנו הרבה יותר מאשר בכל ספרות אחרת; כונתי לתרגום בכלל, אפילו של ספר בעל חשיבות בינונית מפוּרסמת לתהלה, כל שכן של יצירה קלסית משובחת ומקובלת על הקורא מראש ומלכתחלה; כי אין להתעלם מן העובדה, — ואין הדברים נאמרים לא לגנאי ולא לשבח — שיחסו של הקורא העברי אל הספרות הלועזית אינו של סקרנות בלבד ושל צמאון לדעת, כמו אצל הקורא בכל אומה אחרת, אלא שזה גם יחס של קנאה, של השתוקקות לקנות מופת לעצמו, כלומר של הערצה ללא־תנאי כמעט; ועוד יותר (ושוב אין בזה לא גנאי ולא שבח): — בשום אומה ולשון אין הסופרים עצמם מושפעים מן היצירה הזרה במדה שמושפעים ממנה הסופרים העברים; ומשום כך, — משום משקלו של תרגום אצלנו שוה לכל הפחות למשקלו של המקור, ולפעמים לא רחוקות אפילו מרובה ממנו, — מוסברת וגם מחויבת החרדה, מדעת ושלא־מדעת, שאנו רוחשים בנוגע לאיכותה של מלאכת התרגום בעברית; וכל עוד לא הגיעה ספרותנו, ביחוד בחלקה הפרוזאי, למדרגת התפתחות, שבה הבינוניות הטובה מכובדת, אבל לא נערצת, כמו היום, וגם כשכתיבת ספור ורומן תהיה בחינת מעשה שבכשרון ולא שבנס, — עד אז טוב שתהיה אימת הצבור על המתרגם; התרגום אצל אומות העולם, גם התרבותיות ביותר, מפורסם ומורם־על־נס רק בתור יוצא־מן־הכלל; מצב דברים כזה היה גורר אצלנו סכנת ירידה, ועל כן יש להרחיקו מעלינו ככל האפשר; אנו מצוּוים עוד לדקדק דקדוקי־אניוּת עם המתרגמים.

ב    🔗

בקי בנושא זה — יודע כי בדרך כלל כבר נוצרו אצלנו כלים נאים והולמים לתרגום דברי פרוזה וגם שירה; וסופר המבורך בסגולה של לשון נקיה וביכולת של סגנון משפטיו, אם יש באפיו גם מדה הגונה של קפדנות ואהבת־המעשה — יש לאל ידו לתרגם כל יצירה בעלת משקל ובעלת רמה אמנותית; נתעשר ונתעדן אוצר המונחים לכל המקצועות בתחומי הרוחניות וההפשטה כמו בשטחי המעשה והמקצועות; גם אין כל חשש שיפגמו במשהו בעטיה של לשוננו כשלעצמה, בתנאי קיומה וחיותה בזמן הזה; הכל תלוי עכשיו רק בבעל־הלשון, במדת כשרונו האָמנותי בכלל ובדרגת זיקתו לתרגום־שביצירה בפרט; ורק החבור הכתוב בלשון עממית, מתובלת ב“סלָנג”, או הספור והמחזה שעיקרם בהוּמוֹר עשיר ודק, — רק הם צריכים עוד לכשרון המיוחד, לסופר המחונן בחוש לשוני גמיש ומובהק, זקוקים למי שמלבד ידיעה, בקיאות, טעם ושאר סגולות בינה, — עודו מבורך בחכמת הוירטוּאוֹזיות; אכן, יש לשבח את התיאטראות שלנו, הבוחרים לתרגום הקומדיות בין א. שלונסקי לנ. אלתרמן; וכאן מותר להביע את הצער על שרוב תרגומיהם נגנזו בארכיוני הבמות ולא נתפרסמו בספרים, כי ודאי לנו שהיו מאצילים מיכלתם לספרותנו והיו משמשים גם דוגמה ולקח.

ג    🔗

ואם כל קומדיה לועזית טובה אינה מוצאת את תקונה בלשוננו על־ידי סופר שההרקה אינה אצלו מלאכה אלא יצירה ותשוקה, לא כל שכן קומדיה של שקספיר, אשר לכל הגדלות הבלתי־שכיחה השקועה בה, נצטרפו לה, כחלק אורגני ממש, הוד־קדומים והערצה של דורות, שאף אותם יש להלביש לבוש עברי; הה, מה רב ההבדל בין יצירה עתיקה במקורה לבין אותה יצירה שאתה עומד לתרגמה! — כשהיא במקורה, הנך משאיר אותה לחיות בזמנה ובמקומה, ואתה הוא הקופץ קפיצת זמן ומקום כדי לבוא בסודה, ולטעום את טעמה־כמו; ואלו בתרגומה — אם לא תדע למצוא את הסוד, — היאך להשאירה בעתיקותה ובו־ברגע ממש לקרב אותה אל זמנך ומקומך, — מלאכת־רמיה עשית מלאכתך; וכאן לא די בכשרון, ואף הוירטוּאוֹזיות אינה מספיקה, — כי צריך שתהיה אצל המתרגם גם חכמת המזיגה של זמנים, זו החכמה להגיש את הדברים בצורה כזאת, שתרגיש בהם גם חריפות של יין עתיק וגם את ניחוחו הרענן של האשכול שממנו דורך יין זה.

ד    🔗

הנה משום מה הננו מתפעלים מתרגום “נשי וינדזור העליזות” על־ידי נתן אלתרמן, אפילו יותר משהתפעלנו מתרגום “פדרה” על־ידו; — לגבי רסין כלל היצירה עיקר, והפרט — אינו יותר מפרט, ואלו אצל שקספיר — הקטן בפרטים עיקר גדול הוא ואינו נופל במאום מן הכלל של היצירה; אצל רסין אתה מוצא שלד, שעליו ועל־פיו נלבשו כל הפאר וההדר, ואלו אצל שקספיר — אין שלד, אלא חוט־שני בלבד, ולא הוא הקובע את ערכה של פנינה ופנינה הנחרזת עליו; רק את ה“חוט” הזה תרגם נ. אלתרמן לעברית, אבל את הפנינים, כל אחת לחוד, — העלה מחדש מתוך אבן גלמית, גזר וחתך את הזויות, לטש ונתן בה את הברק, את הטעם המוצק והחריף של שקספיר, שאף־על־פי־כן יש בו גם זוהר רב וגם חן של חיוך קל; לקורא רק עברית צפונה בזה הנאה כפולה: — מקריאת יצירה חשובה של שקספיר, הנאה של שלמות מוגמרת, כמו במקור, שהיא גם הנאה מהעדר כל מחשבה על היחס שבין הלועז לעברי; וגם לקורא השומע אנגלית צפונה הנאה כפולה: הנאה ראשונה מן הקריאה העברית על שלמותה, והשניה — בשעה שיעמוד וישוה תרגום למקור, כי אז ישתומם על התאום המופלא הזה, על אספקלריה עברית אמנותית נקיה זו, המשקפת בתוכה את מלוא קומתו היוצרת של שקספיר, כמו שקבע אותה, הוא עצמו, בקומדיה שלו “נשי וינדזור העליזות”; כי תרגומו של נתן אלתרמן יושב על מלאת, אין בו כל סימן ואות של כלי שני, — הוא נוהר בכוח ובעליצות, הוא מלוטש ומסוגנן. ואעפי“כ — קל ועממי, הוא שופע המצאות וצרופים אישיים ובכ”ז — לא נטל מאום מצביונו של הזמן והמקום, מרוחה הנושנה של התקופה שחלפה; זהו תרגום, שאפשר לומר עליו בפה מלא, כי זכינו לטעום בו מטעמו של שקספיר בעברית.