א    🔗

הכל חוזרים ומצינים, שמחזה זה “הוזמן”: המלכה, מקובל לספר, בקשה לראות את פלסטף בתפקיד של מאהב, והמחבר הגאון עשה את רצונה; שוב מוסיפים ומודיעים, שהקומדיה נכתבה “בחפזון” רב, — במשך שבועים בסך־הכל וכל כך למה? כדי למצוא צדוק לעובדה המתמיהה, כביכול, שיצירה זו “יוצאת דופן” בין כל יצירותיו של שקספיר, אפילו בין הקומדיות שלו; והאם לא מתמיה יותר הוא הדבר, שמבקרים והיסטוריונים של ספרות — קשה להם להשלים עם זה, שיוצר גדול “חורג” ממסגרתו וכותב דוקא פעם אחת בלבד משהו שונה תכלית שנוי מן הכתוב על ידיו כל ימיו; והלא יוצא־מן־הכלל הזה מעיד כמאה עדים על בחירה־חפשית אצל אמן בעל שעור־קומה ומוכיח בעליל, שאין הוא, חס ושלום, כמין מכונה, שאפילו היא משוכללת, לא יתכן כל שנוי אצלה מפני שהרצון לא נתן בידה; האח, כמה נהדר, עד מה אנושי־נעלה הוא, שאף גאון־עולם זה, ששמו וילים שקספיר, הזקיק עצמו ליצירה שובבה, קלת רוח, למין קומדיה, שהקפריסה בבנינה מרובה מן החוק ההנדסי; וכי לא שמחה היא לראות שגם הפנטומימה או הפרסה, חשובות הן לאמנות, ואפילו יוצר כשקספיר נמשך אליהן, ועושה בהן מה שעשה במחזה “נשי וינדזור העליזות”; והרי לפנינו קומדיה שהנפשות הפועלות שבה קלות־בנין הן, לא מגולפות דוקא, אלא משורטטות שרטוט דק בלבד וכאלו מרחפות באויר; ואף על פי כן כמה מקושטות הנפשות הללו בכשרון יוצרן, עד מה עשירות הן אם לא בגופה של החכמה, הרי במאור שבה זה המיטיב לב, המעורר את השמחה התוססת, את הצחוק העליז, הנובע והולך כמעין, המשחרר והנותן כנפים להתעלות, ליציאה (יפה ומופלאה) מן הכלים. —

ב    🔗

מבקר אנגלי מצין בצדק ואומר שמעלה חשובה אחת יש במחזה זה, שאינה בשאר מחזותיו של שקספיר, הלא הוא הדבר, שכל הנפשות כאן, מחוץ לפנטון, אינן בנות־עבר, כרגיל, אלא הויות אנושיות, שהדם החי נוזל בעורקיהן; כלומר, זוהי קומדיה שאינה מצריכה לא את המחקר המוקדם של ההיסטוריה, לא את קורות־הימים ולא את תולדות המקום, כדי להבין יפה לרוח הגבורים ולטעום את טעמו הנכון של שיחם ושיגם; במחזה “נשי וינדזור העליזות”, — הכל אַקטואלי, גם הטיפוסים וגם העלילה, כמו ביום שנכתבו והועלו על הבמה בפעם הראשונה; “האביר השמן” פלסטף, כמו הנשים העליזות, המתעללות בו ספק מטוב־לב וספק מחמת… תסביך“; הבעל המקנא הזה, גברת קויקלי, זו השליחה־השדכנית של הנשים העליזות — הכל־הכל הולם במדה שוה את המאה העשרים כשם שהלם את ראשיתה של המאה השבע־עשרה; והבלתי־רגיל ומה שאינו שכיח, — הריהי, כמובן מאליו, החכמה הגדולה של שקספיר, השופעת מכל משפט ומשפט, זו החריפות העדינה, אשר בלשונו של אמן־האמנים; ו”יוצא־דופן" במחזה הזה: רובו־ככולו כתוב פרוזה, ומעט־מן־המעט דברי־שירה לפי הצורה (איזה פזמון קצר, משפטים ספורים, והם מדודים וממושקלים), וראו פלא: איזה קצב פיוטי לפרוזה הקלה הזאת! מה חגיגי הוא המגוחך שבכל המחזה, כמה אמת נעלה בהפרזה הזאת, במעשים הפנטסטיים הללו! כמה נפלאה היא הכונה — לשמוח, לא רק לגרום שהזולת יהיה מגוחך, אלא לעשות דברי־“שטות” לעצמו — כדי לצחוק ולצחוק; וכי אין יורדת על כולנו פעם אחת שעה גדולה כזאת, שאנו נעשים ילדים והננו בודים והולכים מצבים מבדחים, כאלו מדגדגים את עצמנו, כדי לצחוק? קראו נא, הסתכלו נא וראו נא בעיני רוחכם את ו. שקספיר העושה־הכל כדי לבדח־אותנו; אלו המצאות המציא הגאון מתוך רצון לצחוק ולהצחיק; ראו נא הקו המתפתל מד"ר קיוס, זה הצרפתי העלג והנלעג, ועד לסצינה המסימת של בנות־היער המדומות, — איזו צבעוניות מרהיבה של הקומי, אלו סכלויות שופעות שכל!

אין כל ספק בדבר, שאם יש אמת באמרה המפורסמת “הצחוק מבריא”, הרי שהכונה היתה לצחוק היפה הזה שעשוי לגרום מחזה כ“נשי וינדזור העליזות”.