נולד בשנת 1867 בביאליסטוק (פולין). משנת 1886 בארץ־ישראל. פועל, ואחרי כן —סוחר ופרדסן. 1893 — חבר המרכז “בני משה”, ממיסדי לשכת בני ברית “שער ציון” ביפו, גן הילדים הראשון ביפו, הלוואות וחסכון יפו־תל־אביב. 1903 — ממיסדי ההסתדרות הכללית של הישוב בזכרון־יעקב ומזכיר המרכז שלה. 1906 — חבר הועד הזמני הראשון לארגון חברת “אחוזת בית” ומפעילי העסקנים ליסוד תל־אביב (הציע בנין שכונה מודרנית ביפו עוד ב־1896). 1907 — בא־כח הסוחרים במועצה הארצישראלית. פעיל בארגון מוסדות־צבור שונים ביפו ובתל־אביב, ממיסדי בת־ים ועוד.

מבני העליה הראשונה. עם בואו אל הארץ, בערב ראש השנה תרמ"ו, שם פניו לחקלאות — לקח את האת בידו ונכנס לשורות העובדים בכרמי ראשון־לציון.

בימי נעוריו, בשבתו בעיר מגוריו ביאליסטוק, עזר לאביו הסוחר הסיטונאי בעסקי מסחר של תבואה וקמח. אולם על אדמת המולדת החליט הסוחר בן־סוחר לעזוב חיי כרך ופרקמטיה ולהפרות בזיעתו את אדמת הארץ שכם אחד עם אחיו החלוצים הראשונים. ולא כאכר מתנחל ומעביד, אלא כפועל שכיר יום פשוט.

י. סוכובולסקי התמסר בכל לבו לעבודת האדמה, והיה גם חבר פעיל ב“אגודת הפועלים” הראשונה בארץ־ישראל. ארגון העובדים בחר בו כמזכיר, ואת תפקידו האחראי מילא במשך ימים רבים בהתנדבות.

אולם החיים בשלהם ובמרוצת הזמן נאלץ לעבור מראשון־לציון ליפו ולפתוח חנות מכולת בשוק הדגים.

חנות קטנה זו נעשתה עד מהרה למין בית ועד של אכרים ופועלים ממושבות יהודה, שהיו מתכנסים שם בעיקר לשם דיון בבעיות הישוביות.

המתיעצים היו קונים להם שביתה על שק קמח או סוכר, חביות נפט, פחי שמן ועוד. וב“מועדון” זה תוכנו תכניות ישוביות, כלכליות, מדיניות וחנוכיות.

וסוכובולסקי עצמו, היה אגב שקילה ומדידה ובין קונה לקונה המחכה בתור — מאזין ומקשיב לדברי הנואמים והמתוכחים, מכניס הצעות מעשיות משלו וממשיך בעבודתו.

על פי תכונתו ענותן, צנוע ושתקן. מעולם לא אהב גבוב דברים סתם ווכוחי סרק אלא אהב פעולות ומעשים, ואת עסקנותו הצבורית עשה תמיד בהתנדבות של חובה.

בעלותי לארץ בפעם השניה, באביב תרס"ו, יעץ לי דודי משה סמילנסקי להמלך בעניני התישבות עירונית בדעת ידיד נעוריו יחזקאל סוכובולסקי, מתוך שהחשיב מאד את ישרו, אמונתו וגלוי לבו.

נסיתי כמה פעמים לבקרו במעונו, ברחוב בוסטרוס ביפו, והעליתי חרס בידי. רעיתו היתה עונה לי פעם בפעם, בעברית צחה, שבעלה הוא “אורח לשעה” בחוג משפחתו, ואם איננו בחנות — הריהו בודאי באיזו ישיבת עסקנים.

קשה מאוד היה לתפסו בחנות, לשם שיחה. תמיד צרו עליו מבקרים מבני המושבות, שהיו באים אל ידידם לשמוע “על המתרחש בעולם”, לשמוע ולהשמיע. ועל הותיקים נוספו פעם בפעם למועדון סוכובולסקי" גם עולים חדשים, שרק זה עלו בנמל יפו.

יש שהייתי עומד ותוהה: מנין לו ליהודי הצנוע מכל ימות השנה כל כך הרבה מרץ, כח התמדה וסבלנות לעבוד יומם ולילה?

הנה אני רואה אותו ברחובות יפו השואנים, אץ ונחפז בצעדים מהירים לחנותו בשוק סלאחי, ובעוד רגעים מספר נחפז שוב לבנק אנגלו־פלשתינה (אפ"ק), ומשם לדויטשה־פלשתינה בנק ולמוסדות כלכליים אחרים. בדרך הליכתו מתעכב פה ושם ונכנס בשיחה קלה עם יהודים ולא־יהודים.

ואגב שיחה מהירה רושם משהו על פסת נייר מקומטת או על מעטפה משומשת איזו רשימות. מחשש שמא יעלמו מן הזכרון.

עבודתנו המשותפת הראשונה היתה בבית החרושת ליציקת ברזל ונחושת, מסגרות ובנית מכונות של ל. שטיין ושות' ביפו, שהעסיק 120 פועלים יהודים. שנינו, סוכובולסקי ואני, השקענו בבית חרושת זה כמה עשרות אלפים פרנקים זהב. ולאחר עבודה מאומצת במשך ארבע שנים (תרס“ו־תר”ע) הפסדנו את כספנו, ככל יתר השותפים ו“יצאנו נקיים”.

לאחר כשלונו זה לא רפו ידיו של המאמין הגדול בעתידה של התעשיה העברית בארץ, והוסיף להשקיע סכומים הגונים בתעשית שמנים של האחים ברסלב וגם בתעשית לבנים אדומות במוצא. בכל המפעלים הללו לא הרויח, הפסיד הרבה מממונו, כיתר חלוצי התעשיה בארץ. אולם על חורבות אלה הוקמו אחר כך מפעלי תעשיה חדשים, שמשכו הון עברי של מיליוני לא"י ומעסקים כיום רבבות ידים עובדות.

בשבתו ביפו עסק בצרכי צבור: היה ממיסדיה הפעילים (בשנת 1890) של הספריה “שערי ציון” ביפו; השתתף ביחד עם העסקן המובהק שמעון רוקח ביסוד בית החולים העברי הראשון ביפו; עזר הרבה לשמעון רוקח ז"ל ביסוד לשכת “בני ברית” וגם שימש במשך שנים מספר כנשיא הלשכה.

מפעולותיו הרבות בשטח החנוך, התרבות, הכלכלה וכו' אזכיר את אלו:

"היה ממיסדי גן־הילדים העברי הראשון ביפו, ממיסדי בית ספר “עזרה” ביפו בשנת 1906, השתתף בהוצאת ספרים “קהלת”ביפו. בשנת 1903 נמנה סוכובולסקי על מיסדי ההסתדרות הכללית של הישוב העברי בארץ, והיה מזכיר מתנדב של הסתדרות זו. בעזרתו הפעילה נוסדו בשנת 1903 “הלואה וחסכון וגמילות חסדים” ביפו. ובשנת 1907 ייצג את הסוחרים היהודים במועצה הארצישראלית.

היה גם ממארגני הקהלה העברית הראשונה ביפו, ולא היה כמעט מפעל ומוסד צבורי ביפו שידו של סוכובולסקי לא היתה בהם.

בשנת 1906 נצטרף סוכובולסקי לחמשת היוזמים הראשונים של החברה לבנין בתים “אחוזת־בית” ביפו, ושנים מספר היה חבר ועד החברה.

בועד הזמני הראשון של החברה היו: ע. א. ויס, ד. ברגר, י. חיותמן, י. סוכובולסקי וד. סמילנסקי. בועד המצומצם שנבחר בג' אלול תרס“ו, היו: י. חיותמן, ע” א. ויס וי. סוכובולסקי. ובהגיע מספר חברי “אחוזת בית” לשלושים נבחרו עוד 2 חברים נוספים לועד המצומצם והם: מאיר דיזנגוף ומיכל הורביץ.

לאספה הכללית בי“ז טבת תרס”ז באו ארבעים וששה חברים מתוך חמשים שנרשמו כחברי “אחוזת בית”. באותה אספה נבחר ועד חדש בן שבעה, ובהם שוב י. סוכובולסקי. גם בועד החדש בן חמשה, שנבחר בא' חשון תרס"ח, אנו מוצאים שוב את סוכובולסקי בין שלשת החברים שנשארו מן הועד הקודם.

סוכובולסקי היה מן הראשונים בין נתיני מדינות זרות, שהסתלקו מנתינותם הקודמת ונעשו לאזרחים ארצישראליים על ידי “התעתמנות”. לא רבים היו אלה שנאותו לוותר על חסותם של הקונסולים הזרים ועל הזכויות המיוחדות של נתינות זרה.

בין המעטים היו אליעזר בן יהודה, דוד ילין, אלברט ענתבי (ראש חברת “כל ישראל חברים” וראש חברת יק"א) בירושלים, ד“ר יוסף לוריא, ד”ר י. ל. מטמן־כהן, יהודה גרזובסקי ויחזקאל סוכובולסקי ביפו, אהרן איזנברג ברחובות ועוד כמה יחידים בערי הארץ ומושובותיה.

סוכובולסקי היה גם מן הראשונים שויתרו על שמות המשפחה הגלותיים, ושינה את שמו מ" סוכובולסקי" ל“דנין” (שבט דן).

וסוכובולסקי־דנין השתמש לטובת הרבים בזכויות המיוחדות שהעניקה לו נתינותו העותומאנית. מכיון שלפי החוקים העותומאניים היתה אסורה קנית קרקעות בארץ־ישראל ליהודים נתינים זרים והאיסור הזה הכביד מאד על רכישת קרקע, היה דנין כיהודי עותומאני בין המעטים שקרקעות יהודים נרשמו רשמית על שמם.

במשך הזמן, ובעיקר לאחר הכבוש הבריטי, העביר דנין במשרד ספרי האחוזה של הממשלה מגרשים, בתים, כרמים ופרדסים בעיר ובמושבה על שם הבעלים האמיתיים. ועם כל העברה היה מוסיף את הברכה: “ברוך שפטרני מענשו של זה” בחוגי הממשלה התורכית הביטו על דנין כעל אדם עתיר־נכסין.

דנין היה מן ה“מנין” הראשון ממש, שנכנסו לדור בבתיהם אשר בנינם הוחל בתמוז תרס“ט ב”אחוזת בית" (כיום רחוב הרצל).

הרבה התחבטו בשאלת חמרי הבנין. הבנאים המקצועיים, ברובם מבני הישוב הישן ומותיקי העולים, צדדו בזכות אבני “בלדי־דבש”, קרי: אבני־חול, המתאימות — לדבריהם — לאקלים המקומי. ודנין נטה לדעתם. אולם הואיל והיתה רווחת הדעה שאין יהודים מומחים בבנאות מאבני המקום, החליטו רבים להעסיק בבנאות פועלים ערביים, שהתמחו במקצוע זה.

אחדים הקימו את בתיהם מלבני־בטון של בית החרושת ארבר, בית החרושת היהודי הראשון על גבול תל־אביב. אבל דנין נתן את היתרון לאבני המקום והעמיד תנאי מפורש שהקבלן יעסיק בבנאות אך ורק בנאים יהודים, וכך נבנה בית דנין מן המסד ועד הטפחות בידי יהודים.

משפחת דנין היתה אחת המשפחות הראשונות ביפו, שלשון הדבור שלה היתה עברית בהברה הספרדית. לכך עזרה בעיקר עקרת ביתו מסעודה, היא אחותו של דוד ילין. קורת־רוח היתה לשמוע את הדבור העברי השוטף והחי בהברה יפה ובהטעמה מזרחית בביתו של “הסוחר מביאליסטוק”. את חמשת בניו וחמשת בנותיו חינך בבתי ספר עבריים (רבים, גם מן ה“יהודים הטובים”, בחרו לחנך את בניהם ובנותיהם בבתי ספר של זרים) ביפו ובתל־אביב. בן הזקונים שלו, אהרן, היה הילד הראשון שנולד בתל־אביב, בשנה הראשונה להתישבותנו בה בכ“א שבט תר”ע.

גם כיום, בהתקרבו לשנת ה־75, אני פוגש את יחזקאל סוכובולסקי־דנין כשהו נחפז וממהר יום יום, ודאי בעסקי צבור. ממעט בדברים, צנוע ונחבא אל הכלים, אומר מעט ועושה הרבה — כך ממשיך את חייו אחד מבוני תל־אביב, בעיר הגדולה וההומיה.