פנחס פרידמן — נולד י“ב טבת תרכ”ו (1866) בחוטין (ביסרביה). מנעוריו — פעיל בתנועת חבת ציון, מקורב לפינסקר וללילינבלום. עלה לארץ בשנת 1889. ציר באספות חובבי־ציון באודיסה ובקונגרסים הציוניים ה־6 וה־7. ממיסדי הספריה “שערי ציון” ביפו והספרן הראשון שלה. מראשוני הבונים של תל־אביב, יחד עם אשתו אלקה, ומראשי “אחוזת בית”. בשנים 1922– 1932 בארצות הברית — בשליחות חברת “הכשרת הישוב”, פיתח פעולה רחבה לטובת הציונות וביחוד לטובת הקרן הקימת לישראל. נפטר כ“ז טבת תרצ”ח בתל־אביב.

לפני כיובל שנים הכרתי לראשונה את ר' פנחס פרידמן ז"ל.

היה זה בתקופת זאב טיומקין, בעת שהחיים הכלכליים והתרבותיים של הישוב העברי החדש התרכזו בלשכת ועד “חובבי ציון” ביפו. בראש הלשכה עמד זאב טיומקין, ועל ידו שני סגניו, ר' יחיאל מיכל פינס ויצחק בן־טובים.

יפו היתה אז הנמל הראשי, שבו נכנסו ארצה רוב העולים והמתישבים, התיירים והנוסעים. כל מי שעלה אל הארץ היה פונה בראש וראשונה ללשכת ועד “חובבי ציון” לשם התיעצות בענינים הישוביים שבעיר ובכפר.

בבואי בפעם הראשונה לארץ, באביב תרנ"א (1891), עם אבי ועם אחי, נערים צעירים כמוני, הלכנו למחרת בואנו ללשכת ועד “חובבי ציון”, שהיתה באחת הסימטאות הצרות ביפו העתיקה.

באולם ההמתנה מצאתי הרבה עולים חדשים, אשר זה עתה ירדו מן האניה, שחכו בקוצר רוח כדי להכנס לחדרו של ראש הלשכה זאב טיומקין. גם אבינו עמד בתור, ואנחנו, הנערים, סרנו מיד לאולם הקרוב, שבו נפתחה הספריה “שערי ציון” בהנהלתו של הספרן פנחס פרידמן.

לנגד עיני עמד צעיר בעל קומה נמוכה, פנים שזופים מעוטרים זקן קצר ושפם שחור, עיניו שחורות, בולטות ומביעות עוז, מרץ ובטחון פנימי. תנועותיו מהירות והליכתו זריזה ומדבר בקול נמוך.

הספרן קבל אותנו בסבר ידידותי נעים, ולאחר רגעים מספר יצא אתנו אל הגזוזטרה, נתן לכל אחד מאתנו “שלום עליכם”, לטף אותנו ונכנס אתנו בשיחה לבבית על שאיפותינו ומטרותינו. בגמר שיחתנו הקצרה חזרנו לאולם הספריה, שנתמלא המון מבקרים בני יפו ומושבות יהודה: פתח־תקוה, ראשון־לציון, רחובות, נס־ציונה, עקרון וגדרה. והספרן פרידמן שקד על משמרתו במסירות ובנאמנות וענה לכל דורשיו מתוך חבה וחדות היצירה.

וכאן עלי לתקן שגיאה שנשתרשה, שהספריה הראשונה ביפו נוסדה בשנת תר“ן. בעתון “החבצלת” מס' 38 משנת תרמ”ו אנו קוראים: “מודיעים לנו מיפו, כי בהשתדלות האברך הא' מיכל הורויץ נ”י נוסד בית עקד ספרים ביפו לתועלת בני המושבות לאחינו בני ישראל אשר סביבות העיר. החכם ר' אלעזר רוקח נ“י הקדיש לזה אחד מחדרי ביתו, והוא גם הסוכן והמזכיר בבית הזה. לראש הבית ומנהלו הופקד אחינו הרופא הנכבד ד”ר שטיין נ“י. ברכתנו מוגשה גם למיסדי ומנהלי הדבר הזה, יתן ה' וחפצם יצליח בידם ומעשי ידיהם יכונן”. כאן אנו רואים שהיוזמים הראשונים לספריה הראשונה ביפו היו מיכל הורויץ ואלעזר רוקח.

שנים מספר היתה הספריה הקטנה באחד החדרים של א. רוקח, ועם בואו של פרידמן בשנת תר"ן הוא “הוציאה למרחב”, הגדיל את אוצר הספרים והכניס בה כמה שפורים ושכלולים.

בימים ההם לא היתה כל קרן או קופה לעניני תרבות. ומה עשה פנחס פרידמן?עבר מבית לבית בחוג מכיריו וידידיו ביפו, ואחר־כך הלך ממושבה למושבה, ועשה “חפושים בשבעה נרות”, ודרש למסור לרשות הספריה המרכזית ביפו את הספרים שהיו גנוזים אצל כל אחד ואחד במעונו הפרטי. ובדרך זו הצליח פרידמן לרכז בספריה “שערי ציון” ביפו כמה מאות כרכים, שנעשו קנין הצבור הרחב. במשך זמן הנהלתו השתפרה הספריה ונעשתה למרכז תרבותי חשוב בשביל המורים, הסופרים ויתר הקוראים מכל החוגים.

עם שובו לאודיסה התמסר פרידמן בכל מאודו לעבודה הצבורית, שהתרכזה מסביב לועד “חובבי ציון”, השתתף באופן פעיל במלחמה במתבוללים, שעמדו בראש חברת מפיצי ההשכלה בין יהודי רוסיה, היה אחד ממיסדי בית הכנסת “יבנה” אשר שימש במשך שנים רבות מועדון מרכזי לחובבי־ציון ולציונים המדיניים באודיסה וסביבתה. פרידמן הרבה לפעול גם בהפצת הקערות בבתי־הכנסיות בערב יום הכפורים לשם אוסף תרומות לטובת ישוב ארץ־ישראל וכן היתה ידו מורגשת בכל פעולה להפצת שקלים, להפצת המניות של אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה וחברת גאולה, למכירת בולי הקרן הקימת ואוסף תרומות לקרן התרבות וכו'. הרבה מזמנו וממרצו הקדיש פרידמן להפצת חוברות תעמולה לציונות המדינית והמעשית ולכל פעולה המכוונת לטובת מוסדותינו הכלכליים, התרבותיים ןהחנוכיים.

עשרות שנים כיהן פרידמן בבית מסחרו של ויסוצקי באודיסה, אולם ראשו ולבו היו נתונים לקונגרסים הציוניים ולעבודה הישובית בארץ ישראל, הציונות המדינית והמעשית התמזגו אצלו לחטיבה שלמה. ואחת השלימה את השניה.

עם הוסד הגמנסיה העברית ביפו היה פ. פרידמן אחד ההורים הראשונים, ששלח ליפו את אשתו אלקה ואת חמשת ילדיו נפעוטים בראשית תרס"ו, כדי להקנות לבניו חנוך לאומי שלם בגמנסיה העברית הראשונה. הוא עצמו נשאר באודיסה, ושנה־שנה היה עולה אל הארץ לבלות בה את החגים במסיבת משפחתו ובאוירה הארצישראלית.

בראשית התהוות החברה “אחוזת־בית” הצטרף פרידמן למנין קטן של המיסדים הראשונים. ואחר כך הקים בשדרות רוטשילד את ביתו יחד עם עשרות הבתים הראשונים שנבנו על חולות יפו בקיץ תרס"ט ושמשו גרעין לבנין העיר תל־אביב.

פרידמן לא הסתפק בעבודתו הצבורית למען ארץ־ישראל באודיסה, ובאפשרות הראשונה העתיק את מושבו לתל־אביב בשנת תרע"ב, ומאז נשאר כאן כאזזרח קבוע, וביתו היה פתוח לרווחה ליוזמים ולמארגנים פעולות צבוריות חשובות, וגם הוא השתתף בהן באופן פעיל.

בראשית ארגון מתנדבי הגדוד העברי בשנת תרע"ח שלח פרידמן את בנו יחידו את אברהם פרידמן (כיום מהנדס מכונאי בברוקלין), מחניכי הגמנסיה “הרצליה”, לגדוד העברי הראשון בארץ־ישראל והוא עצמו עזר בהרבה לגיוס כמה מאות צעירי ישראל על אדמת המולדת.

פרידמן ידע להחשיב את ערכה הגדול של היהדות האמריקאית בעבודה המדינית והכלכלית לטובת הציונות, ומשנת תר“פ עד תרצ”ב עבד במחיצתו של לואי ברנדייס בניו־יורק, הקדיש הרבה זמן ומרץ ל“קהלית ציון” וליתר המפעלים האמריקאיים אשר נפתחו על־ידי קבוצת ברנדייס בארץ־ישראל.

יש החושבים את פרידמן לבן העליה הראשונה, יש גורסים שהוא משתייך לעליה השניה, ואחרים מצרפים אותו לעליה השלישית. ולדעתי היה פרידמן מסמל את כל העליות של חלוצי האומה הישראלית. מראשית כניסתו למערכת המלחה על שחרור עמנו וארצנו נשא מותך גאוה לאומית את דגל התחיה ונלחם בכל מאמציו בעד הישגינו הישוביים.

פרידמן הציוני הותיק לא נדחק אל מקום ה“מזרח”, לשורת המנצחים והמפקדים, אלא בתוך שורות העם השתדל לפעול במיטב כוחו ויכלתו, מתחילה בתקופת “חבת ציון” ואחר כך בתקופת הציונות המדינית, ועד יום מותו נשאר חייל נאמן לעמו ולארצו ולכל קנינינו הלאומיים.