יוסף אליהו בן אהרן שלוש — נולד בסיון תר“ל ביפו. מנעוריו — סוחר. בשנת 1890 יסד עם שני אחיו, אברהם־חיים ויעקב, בית חרושת ובית מסחר לחמרי בנין, שנעשה במשך הזמן לאחד ממוסדות התעשיה הגדולים בא”י. היה קבלן ובונה בתים. מנעוריו —עוסק בעסקנות צבורית. בתרס“ג נבחר לועד הקהלה ביפו והיה חבר בו כחצי יובל שנים. חבר ועד “אחוזת בית” ועד תל־אביב ואחרי כן חבר עירית תל־אביב. היה גם חבר בעירית יפו (עד 1926). יסד כמה וכמה חברות ומפעלים במלאת לו ששים שנה, ב־1930, פירסם ספר אבטוביוגרפי “פרשת חיי”. נפטר י”א אב תרצ"ד.

את ר' יוסף אליהו שלוש הכרתי מקרוב עשרות שנים. פגישתי הראשונה עם המנוח היתה באדר תרס"ו במעונו של מ. דיזינגוף, שגר אז באחת הסמטאות הצרות והמזוהמות, ברובע “מנשיה” שביפו.

בימים ההם כמעט שלא היו יחסים קרובים בין העדות האשכנזיות שעלו אל הארץ מרוסיה, פולין, ליטא, רומניה, גליציה ושאר ארצות מערב־אירופה, ובין העדות המזרחיות שבאו הנה מארצות הבלקן, ממרוקו, אלג’יר, תוניס וכו'.

העולים של העדות השונות שבאו מעולמות שונים ומסביבות שונות, היו זרים אחד לשני, ולא היו כמעט מתערבים ביניהם לא בענינים צבוריים וחברתיים, ולא ביחוסים משפחתיים. איש־איש לפי עדתו ומנהגיה ולפי דרכי חייה לבדד ישכון בחוג צר של פנתו המצומצמת.

לא כן ר' יוסף אליהו שלוש. הוא היה אחד הראשונים שהחל בתקופת העליה השניה לגשור גשרים בין העדות האשכנזיות ובין העדות המזרחיות.

לנגד עיני עברו כמה פעולות בצורות חשובות שהמנוח לקח בהן חלק ניכר מאד.

אציין בזה רק קוים אחדים המסמלים את אפיו ואת דמותו:

בראשית התהוותה של החברה “אחוזת בית”, מעטים היו מבין ילידי הארץ שהתיחסו בחיוב אל הרעיון הנועז לבנות פרבר מודרני על גבעות חול השוממות — הרחק מישוב העיר. על היחידים והמעטים שהאמינו בהגשמת המפעל הישובי נמנה ר' יוסף אליהו שלוש. הוא לא פקפק הרבה, ומראשית הוסד האגודה נכנס לשורות המגשמים והמבצעים. והוא לא הסתפק בהצטרפותו הוא, כי אם האציל מרוחו גם על מכיריו וידידיו, שנספחו כעבור זמן מה למיסדים והבונים הראשונים של תל־אביב.

קשים היו חבלי היצירה של המפעל החדש בתנאי ההתישבות המסובכים של המשטר התורכי. וי. א. שלוש טרח ויגע הרבה מאד, ביחד עם המחוללים הראשונים, בבחירת המקום המתאים לרכישת הקרקע, בתיכון התכנית לישור החולות, סלילת הדרכים ובנין הבתים הראשונים. יום־יום היה י. א. שלוש נפגש עם העסקנים הראשיים של אחוזת בית, והיה עוזר הרבה מאד בעצותיו הנכונות, בהדרכתו ובבקיאותו הגדולה בתנאי הארץ ובהילכות הממשלה ושכנינו.

עוד אז, לפני עשרות שנים הספיק י. א. שלוש ליצור קשרים אמיצים בספירות הממשלה התורכית, בעירית יפו ובחוגי תושבי הארץ, לא רק מבין היהודים, כי אם גם מבין המושלימים והנוצרים. כולם כבדו אותו והתיחסו אליו באמון גמור.

י. א. שלוש לא היה בין ראשי הנואמים והדברים — מקומו היה בין ראשי העושים והעוסקים בעבודה מעשית. הסיסמה “לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה” ליותה אותו לאורך החזית הארוכה של עסקנותו הצבורית.

י. א. שלוש הצליח בחייו הקצרים לסלול לו דרך רחבה בעבודה החברתית הצבורית, ובעת ובעונה אחת רכש לו שם טוב גם בעולם המסחר, התעשיה, הבנאות וגאולת הארץ.

בית המסחר לחמרי בנין של האחים שלוש רכש לו אמון רב בכל הבנקים ובמוסדות הכספיים וגם בחוג הצרכנים. בית החרושת למרצפות, מדרגות ועמודים ולכל מיני תעשיות מלט ומוזאיקה של האחים שלוש, היה אחד הראשונים והותיקים בין התעשיות העבריות, והרוח החיה בכל עסקי האחים שלוש היה ר' יוסף אליהו שלוש.

מימי נעוריו אהב את הבנאות, ובמשך שנים אחדות רכש לו נסיון גדול במקצוע הבנין, ונעשה לקבלן ובנאי ראשי. את הבנינים הגדולים ביותר בשכונות נוה־שלום ונוה־צדק, כמו: בתי פינגולד על שפת הים, בית הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי ציון, בית הספר של חברת כי"ח, וכמה בתים פרטים הקים ובנה י. א. שלוש בתורת קבלן ראשי. בנין הגמנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, שנחשב אז בימי הבנותו לאחד הבנינים הנשגבים והמפוארים ביותר, הוקם על־יד י. א. שלוש.

בבנין ששים הבתים הראשונים בתל־אביב היה לי. א. שלוש חלק ניכר מאד. בקרבת תל־אביב היו מחצבות אבנים שהעסיקו מאות פועלים, בשכונת נוה־שלום העסיק עשרות פועלים תעשיות מלט, ובמקומות אחרים היו לו תעשיות סיד וגבס, ובעיר יפו בתי מסחר לחמרי בנין.

ולא רק בנין הגמנסיה “הרצליה” נבנה על ידי שלוש מהמסד ועד הטפחות, אלא גם כמה בתים פרטיים הוקמו על ידו בשנים הראשונות לבנין תל־אביב.

גם שאר הבתים שהוקמו בקיץ תרס“ט על־ידי קבלנים ובנאים אחרים, היה נתונים לפקוחו הישר של י. א. שלוש, שהוא היה הנאמן והמפקח הראשי מטעם חברת אנגלו פלשתינה (אפ"ק) על ששים הבתים הראשונים, שנבנו בעזרת ההלואה של הקרן הקימת ונמסרה על־ידי אפ”ק לבונים הראשונים.

שנים רבות היה י. א. שלוש חבר בועד של אחוזת־בית ותל־אביב ואחר כך גם בעירית תל־אביב. תודות למסירותו, לדיקנותו ובקיאותו בבנינים, בסלילת דרכים ובבנין כבישים, היה ממלא מתוך כשרון רב כמה תפקידים חשובים בבנין תל־אביב.

בכל מקרה של הסתבכות הענינים עם פקידי הממשלה התורכית ועם השכנים, היה י. א. שלוש הצעיר הנאמן של הישוב העברי ביפו ובתל־אביב, ותמיד היה מצליח בשליחותו הצבורית.

מטבעו היה בעל מזג חם, ער ורגיש, ואם כי היה לו אופי צבורי, שנא היה את הפרסום הרב, כי אם הצניע לכת. את כל פעולתיו עשה י. א. שלוש לא ברעש, כי אם בשקט, בצנעה ובדעה צלולה ומחושבת.

עם פרוץ מלחמת העולם התחילה פרשת הענויים והיסורים הקשים בשביל הישוב העברי כולו בעיר ובכפר, ויותר מכולם סבלה תל־אביב, שנחשבה בעיני הרשות התורכית מעין מבצר הציונות. יום יום וצרותיו, יום יום וגזרותיו הרעות. הפקודות הצבעיות היו נמסרות על־ידי המושל והמפקד הצבאי לראש הועד מ. דיזנגוף. פעם דרשה הממשלה מדיזנגוף להמציא את ההוצאות הדרושות להחזקת המיליציה התורכית, פעם דרשו במפגיע להמציא נשק, שקים ריקים, פחי נפט וכלי מלאכה לצבא התורכי. פעם דרשו השלטונות הצבאיים עובדים לסלילת כבישים, או לרחוב חדש על שם ג’מאל פחה (כיום קוראים את שם הרחוב ביפו “קינג ג’ורג'”), מזון ועוד ועוד.

במקרים קשים אלה היה י. א. שלוש אחד היועצים התמידיים ויד ימינו של ראש הועד מר מ. דיזנגוף. ימים על לילות היו שניהם מטכסים עצה איך להחלץ מן המיצר, ואיך להציל את הישוב מסכנת ההרס והכליון שנשקפו לו בתקופת המלחמה הארורה.

עם הכרזות הגיוס הכללי של היהודים, שהתעתמנו מתוך הכרח בראשית המלחמה, לאחר תשלום ה“בדל אסכר” (כופר צבאי) עמדו מאות גברים בפני גיוס לחזית המלחמה ול“עמליה” (עבודות צבוריות). הצבא התורכי היה מחוסר מזון ובגדים, ותנאי העבודה בחזית, תחת השוט של המפקחים התורכים, היו למעלה מכח אנוש. ומי שנלקח לחזית לא זכה לראות יותר את אור החיים. בעת צרה זו עמד לעזרת המגויסים יוסף אליהו שלוש, שביחד עם מר מ. דיזנגוף הטיל על עצמו קבלנות צבאית גדולה — לבנות כבישים בסביבות עזה ובאר־שבע ובשאר הנקודות הקרובות לחזית המערכה הצבאית. לפי החוק הצבאי שוחררו מעבודת הצבא כל אלה שעסקו בעבודות צבוריות הנוגעות לצבא התורכי. עשרות ומאות יהודים הצטידו אז ב“וסיקות” — תעודות המעידות על העסקתם בעבודות צבוריות של הקבלנים הצבאיים דיזינגוף ושלוש. ועל־ידי כך ניצלו מסכנת מות שארבה להם בחזית התורכית. העבודות הוציאו אל הפועל לפי התכנית ולפי דרישות המפקדה הצבאית, הפועלים באו גם על שכרם, אולם הקבלנים עצמם הניחו את כספם לא באמתחתם כי אם באמתחת המפקדה. שלפי המסורת הקדומה לא היתה מזדרזת לשלם את חובותיה.

המנוח י. א. שלוש היה חבר פעיל בועד להקלת המשבר שהתקיים בשנות המלחמה, בועדות החטה והקמח וגם לקח חלק בועד ההגירה בעת שיצאה גזירת הגרוש מיפו ומתל־אביב.

עם גמר מלחמת העולם ועם שיבת הגולים לתל־אביב, חידש י. א. שלוש את עבודתו הצבורית ביתר מרץ וביתר שאת.

ראוי לציין כאן עובדה אחת המאלפת על שרותו התמידי לתל־אביב, שהיתה ילד השעשועים שלו:

עוד לפני המלחמה החליטה עירית יפו להקים בית מטבחים גדול בקרבת תל־אביב על המגרש, שכיום מתנוסס עליו לתפארה המלון היפה “ריץ” ברחוב הירקון קרן רחוב מאפו. ועד תל־אביב התנגד לבנין זה, אולם עירית יפו עמדה על שלה, ובמרץ יוצא מגדר הרגיל נגשה להקמת בית המטבחים. במשך זמן קצר הובאו על גמלים וחמורים חמרי בנין הדרושים והעבודה התחילה בטמפו מהיר. לאחר חדשים מספר הוקמו הקירות, הוצק גג ביטון עם קירות ברזל ונעשה גם הטיח הפנימי. אולם בינתים פרצה המלחמה באב תרע“ד (אבגוסט 1914) ומלאכת הבנין נפסקה לשנים אחדות. עם גמר מלחמת העמים, נזכרה עירית יפו בבית המטבחים והחליטה לגמור את בנינו. ולא הועיל המשא והמתן הרשמי בין ועד תל־אביב ועירית יפו. האחרונה התעקשה מתוך רצון לגרום “נחת רוח” לשכונה ההולכת ונבנית. עירית יפו אמרה, שבית המטבחים צריך שיבנה במקום רחוק מהישוב, ותל־אביב הקטנה הקיפה אז רק 8 רחובות. הגבול הקיצוני לצד צפון היו החולות של “חברה חדשה” שכיום קימים עליהם הרחובות: אלנבי, מזא”ה, בלפור וכו'. אולם י. א. שלוש האמין שתל־אביב עתידה להתרחב ולהגיע עד גדות הירקון — לא נח ולא נע, עד שהצליח באופן ידידותי לבטל את החלטתה של עירית יפו, וכתוצאה מזה נמכר הבנין עם המגרש (בראשית שנת 1921 ) לעירית תל־אביב, וזו האחרונה העבירה את הנכסים הללו על שם איש פרטי שהתקין את הבנין של בית המטבחים לוילה יפה, ואחר כך למלון נהדר הנשקף על פני שפת הים. כל הסביבה ההיא נחשבת לאחר הפנות היפות ביותר בתל־אביב.

חלק גדול היה לי. א. שלוש בהרחבת תחומי תל־אביב לכל עבריה, והוא השתתף באופן פעיל בגאולת הקרקעות שנקנו על־ידי “חברה חדשה”, מרכז מסחרי וכו‘. כל הקרקעות, שדרכן עוברים כיום חלקי הרחובות: אלנבי, מונטיפיורי, אחד העם, שדרות רוטשילד, גאולה, הכרמל, בצלאל וכו’ — נרכשו בעזרתו הגדולה של י. א. שלוש. בשנת 1924 רכש המנוח גם את אדמת אלונזו על גדות הירקון, אדמה זו נקראת כיום “אדמת שלוש”. חלק הקרקע נחכר לשכונת הגמלנים וחלק לאנשים פרטיים.

י. א. שלוש לא הצטמצם רק בהרחבת גבולות תל־אביב, אלא גאל גם אלפי ורבבות דונמים קרקע על הר כנען, הר הכרמל, מפרץ חיפה ועוד. חלק הקרקעות שייך גם כיום לאחים שלוש וחלק נחכר לחברות ולמוסדות שונים.

בשנים האחרונות תיכן י. א. שלוש כמה תכניות רחבות לפיתוח צפון תל־אביב, וביחוד חשב הרבה על שפור נהר הירקון, החוצה את תל־אביב לאורך כמה קילומטרים. הוא גם טיפל הרבה בפתוח הקרקעות של דרום תל־אביב לאורך כמה קילומטרים. הוא גם טיפל הרבה בפתוח הקרקעות של דרום תל־אביב וביצירת אחוד קרקעי בין תל־אביב המרכזית ובין החולות שעל־יד מקוה־ישראל, בת־ים ושאר החברות שבסביבה הדרומית, הגובלת עם החולות ראשון־לציון.

י. א. שלוש היה מלא שאיפות ותכניות לשם ביסוס ופיתוח תל־אביב המורחבת. הוא ראה בדמיונו את תל־אביב הבנויה משני עברי הירקון והמשתרעת עד גבולות מקוה־ישראל ומעלה, הוא חלם על העיר העברית בעלת אוכלוסיה של מאות אלפים יהודים החיים על המסחר, התעשיה והחקלאות. הוא שאף לעליה מוגברת ולהתישבות רחבה בכל קצות הארץ. הוא גם חיפש את הדרכים ליצירת יחסים טובים וענינים משותפים עם שכנינו. ובעצם תיכון תכניותיו הקונסטרוקטיביות פרש מלאך המות את כנפיו על אחד הטובים שבעסקני הישוב. — — —