צינה חיה דיזנגוף נולדה 1872 בז’יטומיר, אביה – שלמה ברנר, רב מטעם הממשלה בקונסטנטין־ישן, ווהלין. נישאה למאיר דיזנגוף בשנת 1893 ועלתה עמו לארץ־ישראל. 1905 – מורה לצרפתית בבית הספר לבנות ביפו ופעילה במוסדות העזרה והחנוך ביפו ובתל-אביב. נפטרה כ“ג שבט תר”ץ.
בלבה של תל־אביב, על פרשת רחובות המקשרים את דרומה ומזרחה של העיר עם צפונה, משתרעת ככר עגולה המתרוממת קצת משטח הרחוב. ככר נטועה עצי־מצל, שיחים וערוגות־פרחים. ובאמצע הככר – בריכת־מים מפוארת ומזרקה היורקת סילונות־סילונות עליזים כלפי מעלה ומרעננת את האויר ואת המדשאות אשר מסביב. צחוק תינוקות וילדים משתעשעים מהדד כל היום ובשעת הערב בככר זו.
“ככר צינה דיזנגוף” היא זו, על שמה של גברת העיר הראשונה. המקום הוא אחד מפלאי תל-אביב, המרהיב ביפיו עין תושב ואורח.
פנת־יקרת זו, המאחדת את יפי הטבע ואת מלאכת האמנות של האדם כאחד, אין כמוה מזכרת הולמת את אישיותה של אם העיר, ששמה נקרא עליה.
אלפי התושבים ורבבותיהם, הבאים להזין את עיניהם ביפי הככר, רואים את השם צינה חיה דיזנגוף רק כמושג גיאוגרפי, אבל ותיקי תל־אביב זוכרים ומזכירים את האישיות הנעלה, שהיתה בחייה פאר לעיר הזאת.
כמו חיה עומדת לנוכח עיני האשה היפה והאצילה בקומתה הזקופה, ובעיניה הנוגות והמלטפות שבהן השתקף עולם מלא רוך ועדינות.
היא היתה חברתו בחיים של ראש העיר העברי הראשון, “רעיתו הטובה, חסד נעוריו, אהבת כלולותיו”, אשר הלכה אחריו “במדבר בארץ לא זרועה” בעת אשר נשים עבריות אחרות בחרו לשבת בארצות הנוחות של אירופה. אבל היא היתה לא רק “אשת חבר”, אלא אישיות בפני עצמה, חלוצה במלוא המשמע, אחת מסוללות הדרך לרבים. היא היתה מבונות העיר העברית ומיוצרות הנוסח שלה, ממטפחי היופי בה וממעודדי הצמיחה והפריחה. לא נואמת ולא עסקנית רועשת, ואף־על־פי כן – חלוצה למופת ממדרגה ראשונה, יפה כתב עליה הפרופ' קלוזנר (בחוברת שהוציא לזכרה מאיר דיזנגוף):
“יש בני אדם, שפועלים ומשפיעים על ידי ספריהם, ויש פועלים ומשפיעים על־ידי עסקנות צבורית, לאומית, מדינית וחברתית. ואולם יש בני־אדם, שיש להם, אם אפשר לומר כך, ערך עצמי. מציאותם היא פעולתם ועצמותם היא ערכם וחשיבותם בעולם ואשה כזו היתה המנוחה צינה חיה דיזנגוף…”
בחייה חלמה צינה חיה על פארקים רחבים, גנים מפוארים, ככרות דשא שטוחות, פרחים ושושנים כדוגמת הערים המודרניות והתרבותיות. במעונה בשדרות רוטשילד, בפנים החדרים, על הגזוזטראות, על הגג השטוח ובגנה שעל־יד ביתה התנוססו לתפארה עציצים עם פרחים רעננים וריחנים, ובחצרה גדלו עצים רמים ועבותים. הבית כולו כאילו היה טבול בחורשת עצים ובגנת ירק ופרחים. בית דיזנגוף היה מסמל את עיר הגנים שעליה חלמו מיסדיה הראשונים. ומה שלא זכתה צינה דיזנגוף לראות בחייה נתגשם לאחר שמונה שנים מיום פטירתה, על הרחבה הנקראת “ככר צינה דיזנגוף”.
*
צינה חיה לבית ברנר נולדה בז’יטומיר וגמרה שם את הגמנסיה. עוד בימי נעוריה הצטיינה הילדה צינה חיה ברנר ביפיה ובחינה. ובהיותה כבת שש־עשרה נפגשה באחת האספות החשאיות של הנוער המהפכני עם החייל הצעיר מאיר דיזנגוף, שעבד אז בצבא הרוסי בז’יטומיר, ועם זה הקדיש את שעות הפנאי שלו לעסוק בספרות חשאית.
לאחר שחרורו מעבודת הצבא התמסר דיזנגוף עוד יותר לעבודתו המהפכנית. היה עורך אספות וקורא הרצאות על שנוי המשטר הקיים ברוסיה וכו'. ואחת השומעות התמידיות להרצאותיו היתה תלמידת הגמנסיה צינה חיה ברנר.
המשטרה החשאית שמרה את צעדי המהפכנים הצעירים, ובאחד החפושים הפתאומיים נתפס הצעיר דיזנגוף ועמו הרבה ספרות חשאית וגם רשימת החברים. הפושע המדיני הוכרח לעזוב את ז’יטומיר ועבר לאודיסה.
צינה חיה ברנר המשיכה את למודיה בגמנסיה עד הגמר, וברבות הימים גדלה, יפתה והתפתחה בכל המובנים. במשך הזמן הזה היו לה כמה פגישות עם הצעיר דיזנגוף בבית האסורים וגם באספות. הנערה היפה התקשרה יותר ויותר בבחור בעל הטמפרמנט החם והסוער. וכשדיזנגוף התקרב לתנועת חבת ציון, השפיע על החברה הצעירה שגם היא תעבור למחנה הלוחמים הלאומיים, שהיו קרובים ברוחם לחובבי ציון מאותה התקופה.
בינתים עבר דיזנגוף לפאריס, נכנס לאוניברסיטה, למד ועסק גם בעבודה הלאומית לטובת חבת ציון, והצעירה ברנר נמשכה אחריו ושהתה בפאריס כשנתים ובמשך הזמן למדה וקראה הרבה וסיגלה לעצמה את הלשון הצרפתית.
מ. דיזנגוף גמר את האוניברסיטה, ואחרי שקנה לו נסיון בבתי חרושת לזכוכית בצרפת ובבלגיה, נשלח על ידי הבארון רוטשילד לארץ־ישראל ליסד בית חרושת לתעשית זכוכית. וביוני שנת 1893 נישאו זה לזו מ. דיזנגוף וצינה ברנר – ושני החלוצים עזבו את אירופה התרבותית ויצאו לארץ־ישראל הקטנה והתישבו בטאנטורה השוממה והרחוקה מכל ישוב אדם. במקום זה בנה דיזנגוף את בית החרושת לזכוכית.
סביבת טאנטורה (נפת דאר) הצטיינה בביצותיה ששמשו קן ליתושים מפיצי מחלת הקדחת. כל פועלי בית החרושת סבלו מקדחת בלתי־פוסקת, ולעתים קרובות חלו גם בקדחת צהובה. גם צינה חלתה בקדחת קשה, ובכל זאת לא עזבה את המקום השמם, שהתחבב עליה על מדבריות החול וביצות הקדחת שלו. ורק כשהגיעו לה ימי הריון והקדחת היתה תוקפת אותה לעתים תכופות, צוו עליה הרופאים לעזוב את הארץ לזמן מה – לשם החלפת אויר וחזוק בריאותה. היא יצאה לפאריס, והקדחת גרמה לה ללדת בת על אדמת נכר…
הילדה היתה קצרת ימים ומתה בפאריס, ומאז הלך הזוג דיזנגוף ערירי.
לאחר אסונה זה שבה האשה הצעירה לטאנטורה אל בעלה. פה לקחה חלק חי ופעיל בחיי המושב הקטן, ותמיד היתה המקשרת בין בעלה נותן העבודה ובין הפועלים מקבלי העבודה; היתה מעודדת את רוח כולם בלי הבדל. כל שכלול בבית החרושת היה מוסיף לה עונג רב וספוק נפשי, ואת עובדי בית החרושת התהלכה ברעות ומצאה בשביל כל אחד מהם מלה מעודדת.
אחרי כשלון בית החרושת בטנטורה שב מ. דיזנגוף ואשתו לאודיסה, ובשנת תרס"ה, כשנתמנה מ. דיזנגוף למנהל ראשי של חברת “גאולה”, שהיה אחד ממיסדיה לא פקפקה אף רגע האשה הצעירה, שתפסה אז מקום חשוב בחברה ובצבור, ועזבה יחד עם בעלה את אודיסה המהוללת, יפהפית הדרום, על מוסדותיה התרבותיים והאמנותיים, על חייה הסואנים והעליזים; עזבה את ביתה המרוהט בטעם יפה, את נוה־שאנן שלה, את החברה הנאורה, את תענוגי האופירה, התיאטרון, הקונצרטים, ההרצאות וכו' וכו', ובאה לשבת ביפו.
בבואי ארצה בפעם השניה, בשנת 1906, מצאתי את צינה דיזנגוף גרה בביתה ערבי – בית פשוט ורגיל, באחת הסימטאות הצרות והמזוהמות בשכונת מנשיה. מסביב לבית – חצר קטנה ללא עץ וללא פרח, ובה באר ערבית עם מים דלוחים ומלוחים. מעונו של דיזנגוף הכיל ארבעה חדרים קטנים, שבאחד מהם היה בית המרפא של המנוח ד"ר ליאון כהן והשני שימש משרד לחברת “גאולה”, ומשפחת דיזנגוף הסתדרה בשני חדרים קטנים ומרפסת סגורה למחצה. בחדרים אלה התהלכה האשה הרכה והעדינה ושמחה בחלקה. לא הזכירה את חיי אודיסה ואת חיי פאריס העליזים אשר את טעמם טעמה. בחיוך מעודד ובחן מיוחד היתה פוגשת את העולים החדשים. מלאכי השלום רחפו כאילו בבית זה.
דל ומצער היה הישוב היהודי ביפו בימים ההם. בני העדות השונות מפוזרים ומפורדים, ומדברים לשונות ארצות מוצאם. העולה החדש היה מרגיש את עצמו בודד וגלמוד, היה משוטט ברחובות יפו, בלי אח וגואל. הפנה היחידה שמשכה אליה את העולים החדשים, היה בית דיזנגוף. כל מר־נפש וכל קשי־יום היה שופך את מרי שיחו לפני צינה דיזנגוף, והאשה האצילה היתה מפזרת את העננים הכבדים מעל פניו. בית דיזנגוף היה כעין תל־תלפיות שמשך אליו את כל אנשי הרוח והספר, הכלכלה והכספים, תושבים ותיירים. פה נשמעו לראשונה התכניות שהיו להן אחרי כן ערך מכריע בחיי הישוב.
בין באי בית דיזנגוף בשנים 1907 – 1908 היו: ד“ר חיים וייצמן, שחשב אז על פיתוח תעשיה חימית בארץ־ישראל; ד”ר ארתור רופין, שבא אז כתייר וחוקר את תנאי הארץ ואחר כך פתח ביפו את המשרד הארצישראלי הראשון; ד“ר שמריהו הלוי, שעלה לארץ לשאוב חומר תעמולתי מן המקור הראשון, מן המעין החי הנובע מאדמת ארצנו; פרופ' ב. שץ, שנגש להגישם את חלומו על בית ספר הראשון לאמנות “בצלאל”; מיסדי הגמנסיה העברית הראשונה; החולמים הראשונים על יסוד חברה לבנין בתים “אחוזת־בית”; מורי בית ספר לבנות וחבריה בעבודת ההוראה והחנוך (הגברת דיזנגוף עבדה במשך כמה שנים כמורה מתנדבת לצרפתית בבית הספר לבנות), ועד עזרת נשים, ועדי המושבות, הבילויי”ם וכו' וכו'.
עם הווסד תל־אביב השתתף גם בית דיזנגוף בבנין הבתים הראשונים בשדרות רוטשילד. כל הפעולות והפקודות, מן הקטנות שבקטנות ועד החשובות שבחשובות, יצאו מבית דיזנגוף לבית הועד הסמוך לו. מבית דיזנגוף יצאו תכניות לפעולות ומעשים, הוראות ועצות למתנחלים ולמתישבים.
ובעת צרה לישוב שימש בית דיזנגוף מרכז להתיעצות ולהגנה.
בימי מלחמת העולם הראשונה וכניסת תורכיה למלחמה – היה הישוב העברי בארץ שרוי במבוכה נוראה. שליטי תורכיה בארץ שפכו את כל חמתם וזעמם על תל־אביב ועל מנהיגיה, ובראש וראשונה על בית דיזנגוף. צינה דיזנגוף הראתה אומץ לב מיוחד בעת החפוש הראשון, שנעשה בביתה על ידי הקיימאקם, הקומנדנט הצבאי, עם המון חייליו ושוטריו המזוינים שהקיפו את תל־אביב, ואת המצור הממושך ביותר שמו על בית דיזנגוף. גם כשיצאה הפקודה מאת השליט העליון לגרש מן העיר את מ. דיזנגוף ואת חבריו בעבודה הצבורית, וכל יום הביא צרות נוספות, איומים של תליה, גרוש כללי של בני תל־אביב במשך עשרים וארבע שעות, מאסרי המנהיגים ובראשם מ. דיזנגוף, שהיה תמיד כצנינים בעיני הרשות התורכית – לא נפלה צינה דיזנגוף ברוחה. את כל אחד ואחד היתה מנחמת ומעודדת במלים חמות ורכות.
גברת העיר אהבה אהבה עזה את תל־אביב, ילד השעשועים שלה. כל חצר, כל גנה, כל פרח וכל עץ היו יקרים וחביבים לה. היא שמחה שמחת אם על גידול “בניה ובנותיה”. ובמשך עשרים וחמש שנה יצאה לחוץ־לארץ רק פעמיים לשם רפוי. שלש שנים לפני מותה התחילה להרגיש חולשה ועיפות. בעמל רב עלה בידי רופאיה להשפיע עליה שתעזוב את תל־אביב לזמן קצר. הלכה להתרפא בפאריס, שבה כעבור זמן לתל־אביב מלאה תקוות. כשנה וחצי הרגישה את עצמה בטוב, וכאילו שבו לאיתנה.
אולם לא ארכו ימי שלותה. צינה־חיה נתקפה שוב על ידי מחלתה הקשה, והמטה אשר עלתה עליה לא ירדה שוב ממנה. בכ“ד שבט תר”ץ השיבה רוחה אל אלהים.
וכך ספד לה בעל נעוריה על קברה:
"צינה חיה היקרה, הנני נפרד ממך והולך להמשיך את אותה העבודה, אשר כל שבע ושלשים שנות חיים משותפים עזרה לי ועודדתיני לעשותה. ובבוא קצי הלא לא ימשכו עוד הימים, וחצבו לי קבר על יד קברך את ולא נפרד עוד לעולם.
ינעמו לך רגבי עפרך, עד נשימתי האחרונה זכרך לא ימוש ממני.
זכרתי לך, רעיה טובה, חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה –
יתגדל ויתקדש שמיה רבא".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.