נולד ד' שבט תרכ“ו בסלונים (פולין). ממיסדי “החדר המתוקן” ברוסיה. הנהיג שיטת עברית בעברית. היה חבר חובבי־ציון, בני־משה וציר ועידות ציוניות ברוסיה (מינסק ועוד). היה סופר “לשכת הדואר” בקישינוב, בהנהלת ד”ר כהן־ברנשטיין, משנת 1904 בארץ־ישראל. מששים הבונים הראשונים של תל־אביב. היה חבר ועד תל־אביב וחבר ועד הקהלה, מזכיר ויו“ר מרכז המורים, חבר האספה המכוננת והמיסדת של הועד הזמני. פרסם מאמרים בעניני החנוך בעתוני ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, השתתף בחבור ספרי למוד. נפטר בכ”ד מרחשון תרצ"ח ומצא מנוחתו בבית־הקברות הישן בתל־אביב.

אף הוא, המורה והפדגוג המובהק, יחיאל יחיאלי, היה מקומץ הבונים הראשונים של “אחוזת בית”, ועוד שנים רבות אחרי כן התהלך בתוכנו בקומתו התמירה, בהדר שיבתו, בארשת הכבוד אשר לכל חזותו, כבוד לצבור המורים העברים אשר אליהם השתייך וכבוד לעיר העברית אשר בה הכה שרשים עמוקים וחינך דור שלם. השם “יחיאלי” נעשה במשך הזמן כעין שם נרדף ל“בית ספר”, ולאחר פטירתו כאשר העיר העברית מצאה לראוי להנציח את שמו בעיר בה פעל והרביץ תורה – החליפה את רחוב “בתי הספר” בנוה צדק (בה הרביץ תורה ונהל את בית הספר לבנות במשך עשרות שנים) לרחוב “יחיאלי”.

אכן בעלות יחיאלי ארצה, הביא אתו כבר עבר גדול, קופה של זכויות ומעשים טובים. מיוצרי בית הספר העברי בגולה היה, ממיסדי ה“חדר המתוקן” ושיטת עברית בעברית, אשר נאבקה מאבק קשה בתנועת הטמיעה וההתבוללות מיסודה של חברת “מפיצי השכלה” ברוסיה (בראשה עמדו הגבירים־השתדלנים והמקורבים למלכות – הבארון גינצבורג מפטרבורג, ברודסקי “איל הסוכר” מקיוב ואחרים). מלחמה קשה היתה ב“רחוב היהודי” לאנשי התנועה הלאומית היהודית, לציונים, בכל הרוחות הזרות מימין ומשמאל שנשבו אז במחנה. ואותו “חדר מתוקן”, שיוצריו ומחולליו היו מורים עברים צנועים ועקשנים, מילאו תפקיד גדול מאד במלחמת הדעות והזרמים אשר השפעתה ניכרה מיד, כרגיל, בחנוך הדור הצעיר, דור העתיד. מלחמת קומץ העברים בימים ההם היתה מלחמה נועזה מאד, ורק אידיאליסטים אמתיים, שכורים ונלהבים לרעיונם הקדוש, יכלו להטיל על עצמם את הטורח לאסור מלחמה על כל האגודות והחברות וההסתדרויות הותיקות שהשפעתן היתה בלי מצרים. מלחמת העברים היתה מלחמת חנוך ותרבות, מלחמת יום־יום, מלחמת בית. ואם ניצחה התנועה העברית את תנועות הטמיעה ואם קמה לתחיה הלשון העברית בפי מאות אלפים יהודים בארץ תחיתנו – נצחונו של המורה העברי הוא, המורה העברי בארץ ובגולה, ולו זר הנצחון.

יחיאל יחיאלי היה, כאמור, מיוצרי בית הספר העברי בגולה.

בבתי ספר אלה – שיריבינו ומתנגדינו קראו להם בהלצה בשם “חדר מסוכן”, כיון שבמבטא האשכנזי מבוטא הת“ו כ”סמך" – למדו כאמור לפי שיטת עברית בעברית. ראשוני ה“חדרים המתוקנים” היו בניקוליוב (בראשו עמד יחיאל יחיאלי), בהומל (בראשו עמד יש"י אדלר) ובחרסון (בראשו עמד אליעזר פפר) ועוד.

בתי ספר אלה הביאו מפנה חדש בחנוך הלאומי של יהודי רוסיה.

רושם גדול עשו בשעתם מאמריו של י. יחיאלי (יחיאלצ’וק) ב“המליץ” (בשנת 1902/1903) על שעורי הסתכלות, על השיטה הטבעית ועל העברית בעברית. ועוד לפני ארבעים שנה ומעלה פרסם י. יחיאלי מאמר חשוב על “גן הילדים בתור פרוזדור לחדר”, בעוד גני הילדים היו רק בראשית צעדיהם, בפרט ברוסיה. לא רבים החשיבו את ערכם של הגנים בחנוך הילדים, ובין המעריכים היחידים היה יחיאלי. באותו מאמר כתב יחיאלי: “אחד התקונים העיקריים ביותר והודאיים ביותר ההולכים והנעשים ב”חדרינו" הוא בלי ספק תקון ההוראה על פי השיטה הטבעית, או כמו שיכנוה אחרים, השיטה הממשית. השיטה הזאת נתפרסמה ונתאמתה בישראל ובעמים כל־כך עד שהיתה כמעט למושג נרדף עם מושג תקון ההוראה בכלל. אולם גם התקון הרצוי הזה חסר את שלמותו על־ידי שפת הדבור שקדמה לבית הספר. על ידי שתוף השפות שבפי בנינו, והדבר הזה מצריך אותנו לבקש תקונים גם מחוץ לבית הספר".

המאמר (שהועתק בשלמותו ב“הד הגן” תרצ"ח, חוברת א – ב) דבריו ראויים להאמר גם בימינו אלה.

בני הנעורים, וגם הגדולים, שתו בצמא את דברי המורה המובהק, ואנחנו העסקנים הציוניים שמחנו כי קמו גואלים ללשון העברית ולתרבותנו הלאומית.

לא רק המתבוללים ומתנגדי התחיה הלאומית, אלא גם רבים מטובי הלאומיים והציוניים לא האמינו באפשרותה של החיאת הלשון העברית עד שאפשר יהיה ללמד בה את כל הלמודים הכלליים.

יחיאל יחיאלי עסק לפני עלותו ארצה בהוראה בניקולייב, חארקוב, ווילנא וקאזאן, ושמו הטוֹב הלך לפניו בכל תחומי הישוב היהודי ברוסיה.

את רוב מרצו וזמנו הקדיש להוראה ולהשתלמות מדעית, ומזמנו הקדיש גם לעבודה ציונית פעילה. השתתף בועידות וכנסים ציוניים, היה סופר “לשכת המכתבים” בהנהלתו של הד"ר ברנשטיין־כהן בקישינוב, אולם עיניו היו נשואות לציון.

ובקיץ תרס"ד (1904) עזב י. יחיאלי את עיר מגורו האחרונה ניקולייב ועלה ארצה עם משפחתו.

מיד נתקבל כמורה בבית הספר לבנות, שנתמך אז על ידי ועד חובבי ציון באודיסה. בית־ספר זה היה בראשית התפתחותו, מספר התלמידות כמה עשרות. הבנין היה קטן והכיל רק חמש מחלקות עם מורים אחדים.

עם כניסתו של יחיאלי וחבריו המורים מרדכי קרישבסקי (אזרחי) ויוסף עוזרקובסקי (עזריהו) החלה תקופה חדשה בתולדות המוסד הזה. בית הספר הקטן השתפר והשתכלל משנה לשנה והיה למוסד חנוכי גדול בכמות ובאיכות.

בבואי ארצה בתרס"ו הייתי נפגש עם מורי בית הספר הזה ומבקר אצלם.

רובם ככולם דרו בבית שכור בקומה הראשונה, ומחלקות בית הספר לבנות היו בקומה העליונה של אותו בנין. את הבית היו קוראים “אבטונומקה”, על שום שהלשון העברית היתה לה כעין “אבטונומיה” בין כתלי בית הספר ובמעונות המורים.

בימים ההם היו מנסרות ברחובות יפו כמה וכמה לשונות לועזיות: צרפתית, ערבית, תורכית, ספרדית, בוכארית, גורזית, יונית, בולגרית, אידיש ועוד. ואילו ב“אבטונומקה” היתה שלטת הלשון העברית לא רק בשעת הלמודים אלא גם באספות ובהרצאות שהיו מתקיימות שם. בית הספר לבנות ביפו נעשה לגורם חשוב בחנוך העברי ביפו ובמושבות יהודה ושומרון.

בקיץ תרס"ז עובדה, לפי הצעת מרכז המורים, על־ידי חברי המרכז (יוסף אוזרקובסקי־עזריהו¹, יחיאל יחיאלי ומרדכי אזרחי) הצעה לתכנית הלמודים של בתי הספר העממיים בארץ־ישראל. כעבור שנים מספר (בתרע"ד) יצא לאור בהוצאת “קהלת” הספר “שעור הסתכלות וידיעת המולדת” לשלש שנות הלמוד הראשונות – מאת י. עזריהו, מ. אזרחי וי. יחיאלי.

אחר כך יצא לאור עוד ספר “תרגילי החשבון” לשלש שנים הראשונות מאת א. פפר, מ. אזרחי וי. יחיאלי.

עם הופעת" החנוך" - העתון הפדגוגי למורים ולהורים בשנת תר“ע, בעריכת מנהל בית הספר לבנות של אז, הד”ר ניסן טורוב – פרסם בו יחיאלי שורת מאמרים על בעיות חנוכיות שעוררו עניין רב. בכל שנות הופעת “החנוך” המשיך יחיאלי לפרסם בו מאמרים בשאלות הפדגוגיה והפסיכולוגיה.

בשנות תרע“ד ותרע”ה יצאו לאור ספרי למוד לקריאה עברית “ספרנו” מאת יש“י אדלר, פ. אוירבך, י, יחיאלי ומ. אזרחי בהשתתפות ד”ר ג. טורוב. כל המחברים היו אז מורים בבית הספר לבנות, שעבר בשנת תרס"ח מן הבית השכור הקטן לבנין גדול ורחב ידים, אשר הוקם על ידי ועד חובבי ציון מנדבת יצחק פיינברג מאירקוטסק (סיביר).

עם גרוש יהודי יפו ותל אביב פסח תרע"ז נתרוקנו שתי הערים מתושביהן, וכל בתי הספר נסגרו על מסגר. המורים והתלמידים נתפזרו במושבות יהודה שומרון והגליל.

לאחר כיבוש יהודה ארגן יחיאלי את המורים שחזרו מן הגרוש, ופתח בית ספר מעורב בבנין בית הספר לבנות. בית ספר ארעי זה התקיים מניסן תרע“ח עד ראשית תרע”ט. לאחר כבוש הגליל, כשכל הגולים שבו למעונותיהם, והגמנסיה העברית “הרצליה” נפתחה שוב בבנינה ברחוב הרצל, נפתח גם בית ספר “תחכמוני” ברחוב לילינבלום וכן גם חידשו יתר בתי הספר את למודיהם.

חבר המורים בבית הספר לבנות בחר ביחיאלי למנהל בראשית שנת הלמודים תרע"ט, ומאז ועד יום מותו עמד על משמרתו זו בשתי עשרות שנים. לפני זה עבד חמש עשרה שנה (תרס“ד – תרע”ט) כמורה באותו בית ספר, ולפני בואו אל הארץ עסק בהוראה ברוסיה, ובסך הכל כיובל שנים במערכת החנוך העברי.

יחיאלי לא הצטמצם רק בד' אמותיו של בית ספרו, אלא השתתף באופן פעיל בעיבוד תכנית בתי הספר העממיים העירוניים, היה גם חבר בועד הקהלה ליהודי יפו ותל־אביב, חבר בועד תל־אביב, מזכיר ויו"ר מרכז המורים, חבר האספה המכוננת והמיסדת של הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, שנוסד מיד לאחר הכבוש הבריטי.

יחיאלי היה מן הראשונים שנצטרפו לחברי “אחוזת בית”, ובנה את ביתו הראשון ברחוב הרצל.

ביתו של יחיאלי שימש כמה שנים בית ועד לסופרים, למורים ואנשי רוח. כאן תיכנו תכניות למוד והוראה, כאן נערכו כמה ספרי למוד תרגילי הסגנון שעורי הסתכלות, ספרי הלמוד “כרמנו” ו“ספרנו”, תרגילי חשבון ועוד.

צנוע וענונתן היה מטבעו, ממעט בדברים ובוכוחים באספות ובישיבות, ורק לעתים רחוקות היינו שומעים את הרצאותיו המענינות בכנוסי המורים.

עד יומו האחרון לא הניח את ההוראה ואת הנהלת בית ספרו, ובאחד הבקרים נרדם איש התפארת, המורה למופת, את תרדמת הנצח על כסאו בחדר עבודתו בבית הספר אשר בו השקיע את מיטב שנותיו.