נולד בי“ד סיון תרכ”ט (1869) באוסטיה (פלך פודוליה, אוקראינה). הוסמך לרבנות ואחרי כן השתלם באוניברסיטאות באודיסה, בציריך ובברן, והוכתר בשנת 1901 בתואר “דוקטור לפילוסופיה ולביולוגיה”. מפעילי אגודת הסטודנטים הציונים באודיסה, ואחרי כן בפאריס ובברן, חבר “בני משה”. מראשוני המורים העברים בחוץ־לארץ. בשנת 1904 עלה לארץ־ישראל. שנת 1906 יסד את הגמנסיה “הרצליה” ביפו, עד 1912 היה מנהלה ועד יומו האחרון מורה בה. מחברי “אחוזת בית”, ממיסדי “הבמה העברית”, ממיסדי בית העם בתל־אביב. היה גם ממיסדי רמת-גן הסמוכה לתל אביב. מפעילי האגודות להשלטת עברית. יסר וערך שבועון עברי מנוקד לעולים – “העברי”. חיבר כמה ספרי למוד: “יסודי הבוטניקה”, “האדם” (אנטומיה), ספר דקדוק עברי. נפטר י“ז אדר תרפ”ט.

לא לד“ר מטמן־כהן הפדגוג המצוין והעסקן הצבורי רב הפעלים אקדיש פה את דברי זכרונותי, אלא לד”ר מטמן־כהן מיסד בית הספר התיכוני העברי הראשון, הגמנסיה “הרצליה”. מטמן־כהן היה גם מראשוני הבונים של תל־אביב ומקובעי פרצופה, אבל גולת הכותרת בפעולותיו היא “הרצליה”.

עודני זוכר את הרושם הראשון, שעשתה עלי המודעה הצנועה, שקראתי לפני כשלש עשרות שנים ב“ראזסוויט” הרוסי על פתיחת גמנסיה עברית ביפו.

ידעתי על קיום בית הספר לבנות ביפו, אשר נתמך מאת ועד חובבי ציון באודיסה; ידעתי גם על קיום כמה בתי ספר עממיים במושבות ארץ־ישראל. בבתי ספר אלה הורו רק את הלמודים העבריים בעברית, ואילו הלמודים הכלליים לשון הוראתם היתה בימים ההם צרפתית או גרמנית. והנה נתבשרנו על פתיחת גמנסיה עברית ביפו. בשורה זו התפשטה חיש מהר בחוגי הציונים והיתה לשיחת הרבים. באחד מימי טבת תרס"ו פנו אלי כמה הורים בייליסבטגרד עיר־מגורי, ובקשו ממני פרטים נוספים בדבר תכנית הגמנסיה העברית ביפו וסדר קבלת תלמידים בה. ואני התכוננתי אז לעלות אל הארץ והבטחתי לכולם למלא את מבוקשם.

בראשית אדר תרס"ו הייתי כבר ביפו, ולאחר ימים מספר החלטתי לבקר בגמנסיה העברית.

תארתי לי בדמיוני בנין גדול ורחב ידים, המתנוסס לתפארה בתוך גן יפה ונהדר. חשבתי למצוא כאן מחלקות מרווחות, מלאות אור ואויר ומצוידות במכשירי למוד מודרניים; קויתי לראות פה חדרי עבודה לטבע, פיסיקה, חימיה, גיאוגרפיה ועוד. שוטטתי ברחובות ובסמטאות יפו כמה ימים, חפשתי את הגמנסיה העברית ולא מצאתיה. פניתי על ימין ועל שמאל, שאלתי את מכירי שנפגשו על דרכי למקום הגמנסיה העברית, וכולם הביטו עלי מתוך תמהון ולעג מר. גם בחוגי המורים, הסופרים והעסקנים נתקלתי ביחס של זלזול ולגלוג כלפי בית הספר ומיסדו אשר העיז לכנותו בשם “גמנסיה עברית”.

אכזבה מרה תקפה אותי בראותי, בפעם הראשונה, באחת הסמטאות הצרות והמזוהמות, בית ערבי קטן, ובכניסה שלט קטן עם כתובת “גמנסיה עברית”. עוד יותר התאכזבתי עם כניסתי לפני ולפנים של בית האולפנא.

לנגר עיני עמד אדם מלא כח עלומים, צורה יפה, זקוף קומה, ראש מורם ושערות מסולסלות. זה היה הד“ר מטמן־כהן. הסתכלתי בפניו ועמדתי רגעים מספר כנדהם ממראה עיני. כמנין ילדים וכמה ילדות מגיל 10 – 11 שנה שחקו בחצר הקטנה, ואני העיפותי עין על החדרים הדלים, על הספסלים הפשוטים ועל הלוח השחור שהיה על הקיר. שאלתי לתומי את הד”ר מטמן־כהן למקום הגמנסיה העברית, ותשובתו היתה שאני נמצא בתוך כתליה.

הוא הציג לפני את אשתו, את הגברת פניה מטמן, אשר טיפלה במחברות התלמידים. באותו מעמד הראה לי את המודעה הראשונה, שהודבקה בבתי התפלה בנוה־שלום בערב סכות תרס"ו. המודעה נכתבה בעצם ידו, כי בימים ההם עוד לא היה כל בית דפוס עברי ביפו.

והרי נוסח המודעה ככתבה וכלשונה:

"בית ספר בינוני ביפו.

“אתכבד להודיע. כי פתחתי בית ספר גמנסיאלי לילדים ולילדות. כל הרוצה לתת לילדיו חנוך הגון כללי־עברי, באופן היותר רצוי, ישלחם לבית ספר כזה. בו ילמדו מפי מורים, מומחים כל אחד למקצוע שלו, מלבד הלמודים היקרים ללב כל איש עברי, גם את הידיעות והשפות הנלמדות בכל גמנסיה באירופה ובאמריקה. במשך תשע שנות־למודם ירכשו להם התלמידים במידה מרובה את הידיעות האלו: תנ”ך, לקוטי תלמוד, שפת ערב וספרותה, השפות: צרפתית, גרמנית, אנגלית, ערבית, רומית, חשבון, הנדסה, אלגברה, הערכת ספרי־מסחר וידיעות המסחר, פיסיקה, חימיה, זואולוגיה, בוטאניקה, עיקרי גיאולוגיה ומינרלוגיה, דברי־הימים, גיאורגרפיה, שרטוט, ציור וכו'. תלמידים מתקבלים אל שתי המחלקות הראשונות ולמכינה"…

קראתי את המודעה הכתובה באותיות בהירות, ישר והפוך בה, והסתכלתי בפני הדובר בי. הלזה יקרא “גמנסיה עברית”? האם לילד הזה התפללנו? ובעוד אני מהרהר אם להמשיך את בקורי או להפסיקו, והד“ר מטמן־כהן הוסיף לספר לי, שעוד בהיותו חבר באגודת “צבא התחיה” באודיסה – חלם על יסוד גמנסיה עברית בארץ העברים. מאודיסה עבר לציריך ואחר כך השתלם באוניברסיטה בברן. בין חבריו הסטודנטים הציונים בברן היו: א. מ. בורוכוב, ח. בוגרשוב, מ. גליקסון, ב. מוסנזון, י. מהרשק, י. עוזרקובסקי (עזריהו) ועוד. משאת־נפשו בימי נעוריו היתה ליסד בית ספר תיכוני בארץ, והוא מאושר שזכה להגשים את תכניתו אשר נשא בחובו שנים על שנים. מתוך דבריו נודע לי, שביום כ”ה תשרי תרס"ו החלה הרשמת התלמידים הראשונים לבית־ספרו ביפו. ובאותו יום עצמו הונחה אבן הפינה לבנין בית הספר התיכוני הראשון, זה התופס כיום מקום חשוב בחיים החנוכיים והתרבותיים בארץ.

בימים הראשונים נרשמו ארבעים ילד וילדה. אולם המוסד החדש בצורתו העלובה עורר יחס של אי־אמון מצד רוב ההורים, ולאחר ימים מספר התחרטו והכניסו את ילדיהם לבתי־ספר “עזרה”, “חברת כל ישראל חברים” וגם לבתי ספר זרים של המיסיון. בתחילת חשון תרס"ו נפתחה המכינה הראשונה עם 9 תלמידים והמחלקה הראשונה עם 8 תלמידים.

העזה גדולה היתה לקרוא לבית הספר הדל בשם “גמנסיה”. יחד עם זה התפלאתי על ההורים (ד"ר הלל יפה, ז. ד. ליבונטין, נתן קייזרמן ואחרים) שלא הססו למסור את חנוך ילדיהם לידי זוג צעירים שזה עתה עלו אל הארץ.

הד"ר מטמן־כהן היה המנהל והמורה הראשי והיחידי לעברית ולטבע. ואשתו הגברת פ. מטמן – מורה לחשבון. באמצע שנת הלמודים הוזמנו עוד שני מורים: מר ברנרד מושנזון לצרפתית, לציור ולשרטוט, ומר וילקנסקי לעברית.

צריך היה להשיג אמצעי כסף להחזקת המוסד בראשית התהוותו, ועוד יותר קשה היה לערוך את תכנית הלמודים שתתאים לדרישות הפדגוגיות והחנוכיות. ספרי למוד בעברית לא היו, ואת מקומם מלאו רשימות בכתב יד בשביל המורים והתלמידים. חסרו גם מורים מקצועיים שידעו להורות את המדעים בעברית.

בימי החופש תרס"ז נוספה דאגה: צריך היה לדאוג בעוד מועד לקראת פתיחת המחלקה השניה.

המצב היה חמור מאד. המוסדות, העסקנים וגם המורים לא החשיבו את בית הספר הקטן, והתיחסו אליו ואל מיסדו בבטול גמור.

לאשרו של ד“ר מטמן־כהן נצטרפו אליו מ. שיינקין ז”ל והד"ר חיים בוגרשוב. זה היה מפנה חשוב בהתפתחות הגמנסיה העברית. הצעירים האלה פתחו תעמולה רחבה והתוצאות לא אחרו לבוא.

בראשית תרס“ז עלה מספר התלמידים והתלמידות מ־17 ל־48, נוספו מורים חדשים: ד”ר ח. בוגרשוב לגיאוגרפיה, הסטודנט ה. הררי לעברית, מ. אלדמע (אייזנשטיין) לציור ולשרטוט, וצ. נשרי (אורלוב) להתעמלות.

בשנת הלמודים השניה נפתחה המחלקה השניה, ובעזרת התעמולה עלה לרכוש קצת מכשירי למוד ורהיטים בשביל המכינה ושתי המחלקות. אותה שנה נוסדה גם אגודת הגמנסיה העברית ביפו. האגודה רשמה בראש מטרותיה: “ליסד בארץ ישראל מכון חנוכי, שיתן לילדים הצריכים להשכלה ריאלית או גמנזיאלית את היכולת לקבל השכלה כזו בארץ בבית ספר עברי לאומי”…

“אגודת הגמנסיה העברית” רכשה לה במהרה אימון בקרב הצבור הארצ־ישראלי, מאות מניות בנות 250 פרנק זהב, או 100 רובל, או 10 לירות אנגליות, נמכרו בחוץ־לארץ וגם בפנים הארץ. ברבות הימים עברה הגמנסיה לרשות האגודה. נבחר ועד מפקח ונבחרה גם מועצה פדגוגית של מורי הגמנסיה, ומתוכם נבחרה הנהלה מצומצמת, שאחד מחבריה היה הד"ר מטמן־כהן.

בשנת תרס“ח נוספו עוד מורים, ובהם הד”ר בן־ציון מוסנזון (לתנ"ך ודברי ימי ישראל). אותה שנה נפתחה המחלקה השלישית ונוספו עוד עשרות תלמידים ותלמידות שבאו הנה מחוץ־לארץ. החלו באים גם ילדי המושבות. מ. שיינקין וד“ר מוסנזון הגדילו את התעמולה בחו”ל והשפיעו על ועד חובבי־ציון באודיסה ועל הועד הפועל הציוני בקלן להשתתף בתקציב השנתי.

עם רבוי התלמידים התרחבה הגמנסיה, עזבה את הבית הקטן והעתיקה דירתה לבנין יותר גדול שהכיל 6 – 7 חדרים. אבל גם הבנין החדש היה באותה הסמטה הצרה בקרבת תחנת הרכבת ביפו. סמטה זו היתה ידועה בשמה – “סמטת ד”ר מ. שטיין“. כאן גרו ד”ר הלל יפה, לוליק פיינברג, ז. ד. ליבונטין, יהודה גרזובסקי, נ. קיזרמן, משפחת ד"ר מטמן־כהן ועוד כמה משפחות מבני העליה הראשונה והשניה.

בינתים הוזמנו עוד כמה מורים: ד"ר יוסף לוריא לדברי הימים, ח. קרצ’בסקי לזמרה ולנגינה, אברהם רוזנשטיין (ד"ר א. ברוך) למתמטיקה ולפיסיקה.

לגמנסיה יצאו מוניטין בעולם, והחלו נוהרים אליה תלמידים רבים מן הגולה. מהסמטה הצרה עברה הגמנסיה לבית בן שלש קומות, סמוך לשכונת הגרמנים בדרך הראשית מיפו לפתח־תקוה. 14 חדרים בשתי קומות נתפסו ע"י הגמנסיה, ובקומה השלישית גר חבר הועד המפקח אליהו ברלין ומשפחתו.

אותה שעה תוכנה התכנית של בנין פרבר עברי מחוץ ליפו. חברי הנהלת הגמנסיה (ד“ר חיים חיסין, ד”ר י. ל. מטמן־כהן, מנחם שיינקין, א. ברלין, ד“ר ח. בוגרשוב וד”ר ב. מוסנזון) הבינו את הערך הגדול שיש למוסד החנוכי עם המצאו בסביבה של ישוב עברי טהור. בהשפעת הד“ר צ’לינוב והד”ר בוגרשוב, שהשתתפו בקונגרס השמיני, תרם השופט יעקב מוזר ז"ל מברדפורד שמונים אלף פרנק זהב לבנין בית בשביל הגמנסיה על אדמת הקרן הקיימת בתל־אביב. לשם השלמת הבנין על כל אגפיו הוסיף ברבות הימים עוד כארבעים אלף פרנק.

בעשירי לחודש מנחם אב תרס“ט הונחה בחגיגיות רבה אבן־הפינה לבנין הגמנסיה העברית ברחוב הנקרא כיום “רחוב הרצל”, ומאז קבעו שהמוסד יקרא בשם גמנסיה עברית “הרצליה”. הבנין הוחל באב תרס”ט ונסתיים בסוף תר"ע. לפי תכניתו וגדלו היה זה אחד הבנינים המפוארים ביותר שהיו אז ליהודים בכל ערי ארץ־ישראל.

בראשית שנת הלמודים תרע"א יצאה הגמנסיה מן הבית הערבי השכור ביפו ונכנסה למקומה הקבועה – לבנינה ברחוב הרצל.

בשנת 1909 נוסדה הגמנסיה העברית הראשונה בירושלים. והד"ר מטמן־כהן היה מתומכיה וממדריכיה הראשונים, ולשם כך היה נוסע שבוע שבוע לירושלים והשתתף בזמן הראשון בהנהלתה ובעיבוד תכנית הלמודים של המחלקות הראשונות.

ד“ר מטמן־כהן היה קנאי גדול ללשון העברית, ואת תקיפותו זו הבליט במלחמה נגד מגמת ה”עזרה" (מיסוד יהודי גרמניה), אשר שימשה גורם גדול להשפעת הלשון הגרמנית בבתי הספר העבריים בארץ, שנתמכו על ידה.

אזכיר פה אפיזודה, אחת מרבות, בדבר מסירותו העקשנית להשלטת הלשון העברית ועל מלחמתו המתמדת נגד הלשונות הזרות ובתוכן גם נגד אידיש.

זה היה בשנת 1913 או 1914, בעת שחיים ז’יטלובסקי בא בתורת תייר לא"י, ובזמן בקורו בתל-אביב רצה להרצות בבית פרטי באידיש.

הדבר נודע לד"ר מטמן־כהן ומיד גייס עשרות תלמידים, ויחד עם כמה ממורי הגמנסיה צבאו על הבית ולא נתנו לזייטלובסקי לנאום.

לאחר ימים מספר ניסה ז’יטלובסקי את מזלו בנוה־שלום, אולם גם פה הופיע ד"ר מטמן־כהן בראש תלמידי הגמנסיה, ועל אפם וחמתם של “פועלי־ציון” לא ניתן למנהיגם לחלל את כבוד הלשון העברית בארץ העברים.

למחרת היום עברה קבוצת “פועלי־ציון” ברחוב הרצל והפגינה נגד הגמנסיה העברית ונגד הלשון העברית. מרחוב הרצל עברו המפגינים לרחוב אחד־העם ואחר כך לרחוב השחר, וצעקו “בוז לגמנסיה העברית”, “בוז לד”ר מטמן־כהן“, ובאותו זמן זרקו אבנים לביתו של ד”ר מטמן־כהן ונפצו את השמשות בחלונות ובדלתות.

עם פרוץ מלחמת העמים בעשרה באב תרע“ד (5 שנים לאחר הנחת אבן הפינה של הגמנסיה העברית “הרצליה”) ועם כניסת תורכיה למלחמה, הגלו מן ארץ מנהלי הגמנסיה, הד”ר ב. מוסנזון והד“ר ח. בוגרשוב, ואחריהם גורשו הד”ר יוסף לוריא וראש הועד המפקח מ. שיינקין.

נפסק הקשר החי בין ארץ־ישראל וחוץ־לארץ, ומאות תלמידים נשארו בגמנסיה בלי הורים, עשרות אמהות של התלמידים נקרעו מבעליהן וכולם נפלו למעמסה על הגמנסיה. נוצר מצב חמור מאד, ובימים טרופים אלה החליטו חברי הועד המפקח והמועצה הפדגוגית לבחור שוב בד“ר מטמן־כהן למנהל הגמנסיה ולסגנו את הד”ר א. ברוך.

בחורף תרע"ו הוכרז גיוס כללי בכל הארץ, ומורי הגמנסיה ותלמידי המחלקות העליונות נקראו אל תחת דגל הצבא העותומני. כשמונים תלמיד מן השביעית והשמינית וגם מן הבוגרים של שני המחזורים הראשונים (בהם משה שרתוק, דוב הוז, חיים אריאב, ועוד) נשלחו לבתי הספר הצבאיים בבעל־בק ובקושטא.

ובעוד הנהלת הגמנסיה שרויה בצער ובדאגה להשגת האמצעים הדרושים להחזקת התלמידים המגוייסים ולכלכלת התלמידים מחו“ל שנשארו בין כתלי בית־הספר, נתקבלה ערב פסח תרע”ז פקודה נמרצת לגרש את כל יהודי תל־אביב ויפו במשך 48 שעה.

גם הגמנסיה התכוננה לגלות.

תמונה מחרידה ומזעזעת היתה התהלוכה של מאות תלמידים של הגמנסיה העברית “הרצליה”, שנקרעו מעל אבותיהם מחו"ל. כולם הסתדרו ברחוב הרצל, המקלות בידיהם, וצרורות בגדים וספרים עם חבילות מצות על שכמם.

תחת פקודת מוריהם ומחנכיהם, בראש מנהלם הד"ר מטמן־כהן, נפרדו התלמידים מן המוסד החביב עליהם, וצעקו: “שלום, שלום, להתראות בתל־אביב בגמנסיה שלנו, יחי עם ישראל, תחי תל־אביב שלנו ותחי הגמנסיה היקרה והחביבה”…

הד"ר מטמן־כהן עמד דום, ולאחר רגעים מספר ניתנה הפקודה “קדימה צעוד!”

השירה “עוד לא אבדה תקותנו” מלאה את האויר, וכל העומדים הצטרפו לשירה הלאומית הבוקעת שמים. הכל שרו ובכו, והדמעות זלגו מעיני רבים. בכו גם שני קציני המשטרה התורכית שחנו בתחנת תל־אביב.

המורים והתלמידים שרכו את דרכם הארוכה ברגל, ועם חשכה, בערב פסח תרע"ז באו לשפיה, עיפים ויגעים מעמל הדרך נכנסו לתוך החורבה העזובה בחורשת שפיה, נפלו על הרצפה המלוכלכה בלי לפשוט את בגדיהם הספוגים זיעה ואבק, ותרדמה חזקה נפלה עליהם.

כך חגגה הגמנסיה העברית “הרצליה” את ליל הסדר הראשון בפסח תרע"ז.

עברו ימי הפסח והד“ר מטמן קרא לישיבה את מורי הגמנסיה שהיו פזורים בזכרון יעקב ובנותיה שפיה ובת־שלמה. בישיבה זו החלט לחדש את הלמודים תחת כפת השמים בחורשת שפיה. וכך נמשכו הלמודים בכל חדשי הקיץ תרע”ז.

עם התקרב ימות הגשמים עבר הד“ר מטמן עם מורים אחדים וקבוצת תלמידים לחיפה, ושם המשיכו את הלמודים מראשית תרע”ח עד ראשית שנת תרע“ט – עד כיבוש הארץ ע”י צבאות בריטניה.

בחשון תרע“ט שבו המורים והתלמידים לתל־אביב ובכסלו תרע”ט חודשו הלמודים בכתלי הגמנסיה “הרצליה” תחת הנהלתו של ד"ר מטמן־כהן.

בתולדות התרבות העברית, בתולדות הישוב העברי בארץ ובתולדותיה של תל־אביב ישאר תמיד זכרו של הד"ר יהודה־ליב מטמן־כהן כיוצרו של בית הספר התיכוני העברי הראשון.