בכ"ח ביולי 1923 נערכה הצגת־הבכורה של האופירה “טראוויאטה”, בעברית, בראינוע “עדן” שברחוב לילינבלום בתל־אביב. היתה זו פתיחת העונה הראשונה לאופירה הארצישראלית, מיסודו ובהנהלתו של מרדכי גולינקין. ההצגה הצליחה, והקהל הריע לכבוד הלהקה ומנצחה. זה היה מאורע בעולם האמנותי שלנו. ברכנו ברכת “שהחיינו” על אופירה עברית ראשונה.

מרדכי גולינקין – מנצח בעל־שם ברוסיה, שעלה לארץ־ישראל לאחר מלחמת־העולם הראשונה, אשר הגה את רעיון האופירה העברית עוד בימי שבתו בגולת רוסיה – הוצרך לאסוף את השבלים הבודדות מן הכוחות המקומיים ולהשתמש במשחקים וזמרים שהיו מפוזרים בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה ועוסקים בפרנסות ומלאכות שונות רחוקות ממוסיקה. הוא קיבץ את חלקי הסימפוניה והמקהלה שהופיעו מזמן לזמן על בימותינו, והשתמש גם בי"ב התלמידים של בית־הספר לנגינה “שולמית” לשם יצירת תזמורת, והוסיף עליהם סוליסטים אחדים מבני הארץ וגם מחוץ־לארץ, ובמשך זמן קצר הצליח גולינקין ללכד את החלקים המפוררים לחטיבה אחת.

האופירה הארצישראלית עוררה ענין רב בחוגי הצבור היהודי, בין פקידי ממשלת המנדט, ובין תושבי הארץ האחרים: אנגלים, גרמנים, ערבים וכו'. כולם היו מבקרים בהצגות ברצון. שמה הטוב של האופירה נתפרסם גם בחוגי התיירים, שחיוו את דעתם החיובית על המפעל האמנותי הזה.

במשך זמן קיומה של האופירה הוצגו על בימת ארץ־ישראל י"ב אופירות (טראוויאטה, ריגולטו, הליצנים, פאוסט, רומיאו ויוליה, אותילו, קנאת בן הכפר, כרמן, המכבים, רוסלקה, הוגינוטים, הספר מסביליה). בעונת־האופירה הראשונה הגיע מספר המבקרים בהצגות – בתל־אביב, ירושלים וחיפה ל־40,000 איש; בעונה השניה הגיע מספרם באותן הערים ל־50,000 איש; בעונה השלישית ל־53.000 איש; בעונה הרביעית גדל מספר המבקרים. לראשית העונה הרביעית, הגיע מספר המשחקים והמשתתפים בהצגות האופירה למאה, בהם: 15 משחקים, 30 חברי המקהלה, 26 חברי התזמורת, 10 חברי הבאלט, 20 מתרגמים, פועלי הבמה, חייטים, תופרות, ציירים וכו'. זה היה מעין קיבוץ אמנים ומשחקים שיצרו בכוחות משותפים מפעל אמנותי ראוי לשמו. גם מבחינה חינוכית שימשה האופירה שרות חשוב. הנוער נתחנך באוירה של מוסד תרבותי שהפיץ מוסיקה קלאסית ואמנותית. הדים חיוביים של האופירה נשמעו גם מחוץ לגבולות ארץ־ישראל, ואנטריפנורים מן הארצות הסמוכות (מצרים, יון, סוריה ועוד, וגם דרום־אפריקה הרחוקה) הזמינו את מ. גולינקין לערוך שם את הצגות האופירה הארצישראלית, כי בכל המזרח הקרוב אין עדיין אופירה בלשון המדינה וחבר משחקים וזמרים משלה.

במשך ארבע שנות־קיומה הראשונות הספיקה האופירה לרכוש ידידים ותומכים נאמנים. אף עירית תל־אביב הקציבה תמיכה שנתית לאופירה, ונוסף לכך הפחיתה את מס השעשועים ב־50%. ממשלת הארץ הפחיתה אף היא את מס ההכנסות, והנהלת הרכבות נתנה הנחה של 50% ללהקה בשעת מסעיה לשם הצגות.

הצד החמרי של האופירה הלך והתבסס, ההכנסות מן ההצגות היו טובות למדי וכיסו כמעט את ההוצאות. מספרים הוכיחו שהאופירה הארצישראלית יכלה להתקיים ולהתפתח על בסיס בטוח, אך המשבר הקשה, שהתחיל בשנת 1926 וגדל עוד יותר בשנת 1927, השפיע באופן ניכר על הפחתת ההכנסות מן ההצגות, הכנסות ששימשו בסיס עיקרי לקיום האופירה. כתוצאה מזה הפסיקה האופירה את פעולותיה. מ. גולינקין לא אבד את אמונתו והמשיך את מלחמתו בעקשנות, וחיפש דרכים לחיזוק האופירה. לעזרתו באה קבוצת חובבים בתל־אביב ובירושלים, חברת האופירה הארצישראלית והועד למען האופירה. בתעמולתו הצליח גולינקין לעניין בניו־יורק כמה חוגים מחובבי האמנות העברית, והם יצרו שם ועד למען האופירה הארצישראלית. בעזרתו נפתח המכון למדעי המוסיקה, שמרכזו בירושלים, וסניפו – בתל־אביב. המוסד הזה, שהתנהל על־ידי מ. גולינקין, הפרופ' דוד שור והקוֹמפוֹזיטור שלמה רוזובסקי – התחיל להכין כוחות מוסיקאליים לאופירה ונתן לתלמידיו חנוך מוסיקאלי מדעי.

עם שובו של גולינקין מאמריקה, החליט הועד למען האופירה לסדר מגבית ארצית לשם יצירת קרן להחזקת האופירה. במשך זמן קצר הצליח הועד לקבל התחייבויות מסויימות ממוסדות ומאנשים פרטיים. אך מאורעות אב תרפ“ט הפסיקו את המגבית בראשיתה. לאחר זמן־מה נתארגנה ועדה חדשה, בפיקוחו של הועד הראשי “למען בנין האופירה” (בראשו עמדו מ. דיזנגוף, ח. נ. ביאליק, א. ברלין, י. ל. גולדברג, ואחרים), ובכוחות משותפים חודשו הפעולות ביתר שאת. הועד הצליח לפטור מן החובות את הרכוש של התפאורות והתלבושות (קרוב לשלושת אלפי לירות), ולהעבירו לרשותה של עירית תל־אביב בבנין מיוחד. עם זה הספיקה הועדה לאסוף סכומי כסף, שאיפשרו את תקון התלבושות והתפאורות (הצגות אלו נערכו רק בהשתתפות כוחות מקומיים). עד זמן הכתבם של דברים אלה – נובמבר 1931 – הציגה האופירה את “בארון הצוענים” 13 פעם: בתל־אביב 9; בירושלים – 1; בחיפה–2 ובפתח־תקוה פעם אחת. ההכנסות מ־13 הצגות אלו עלו ל־55 לא”י. יש להביא בחשבון, שההצגות בתל־אביב נתקיימו באולם התיאטרון הקטן של מוגראבי, שהכיל רק כשש־מאות מקומות־ישיבה, והמחירים היו לא גבוהים מפאת המצב הכלכלי. בירושלים ובחיפה נתקיימו ההצגות באולמים יותר גדולים, ועל־כן גדלו גם ההכנסות. בירושלים נתנה ההצגה היחידה מאה לא“י, ובחיפה נתנו שתי ההצגות 162 לא”י.

מ. גולינקין המשיך לעבוד בכחות המקומיים, והכין את הצגות האופירה “רימון” (עוד אופירות בקשר עם המכביה, התערוכה והיריד). עמד גם במשא ומתן עם משחקים אחדים, שהיו מוכנים לבוא מחוץ־לארץ ולהקדיש את עצמם לבמה הארצישראלית.

החזקת האופירה כרוכה, כמובן, בהוצאות מרובות, שאינן יכולות להתכסות מהכנסות ההצגות בלבד. בארצות הנאורות תומכות הממשלות והעיריות במפעלי האופירה, ומלבד זה יש נדבנים פרטיים. לא כן בארצנו הקטנה. הממשלה המקומית – ממשלת המנדט – אינה תומכת במפעלינו האמנותיים, נדבנים חסרים לנו בהחלט, וגם תורמים מקריים הם יקרי־המציאות. “הבימה” ניזונה בעיקר מהכנסותיה, וה“אוהל”, יצירתנו הארצישראלית, נתמך מעט על־ידי חברים של צבור מאורגן וגם ידידים פרטיים. אף האופירה שלנו יכולה להתקיים בעיקר על הכנסותיה מההצגות, אבל היא זקוקה וראויה לתמיכת הישוב הרחב וגם של מוסדותינו האחראיים. לאופירה העברית הראשונה והיחידה יש ערך חשוב מכל הבחינות, גם במובן החנוכי והתרבותי וגם במובן הכלכלי. לאופירה שלנו יש ערך רב בשביל המוני התיירים והאורחים הבאים לבקר בארצנו, ומוצאים פה יצירה אמנותית בלשון העברית שאין דוגמתה בשום מקום. האופירה העברית ממלאת תפקיד גם בהתפתחות הלשון העברית, והיא מקנה את לשוננו להמונים רחבים. לאופירה יש גם ערך פוליטי, היא מרימה את ערכנו וכבודנו בעיני העולם המדיני.

עכשיו עומדת האופירה על סף העונה החדשה. לקראת התחדשות והתחלה מוצלחת. בהתאמצות ידועה מצד הצבור הרחב וברצון טוב תשוב האופירה לקדמותה, ותקום לתחיה בימים הקרובים. מחובתו של הצבור להעריך הערכה מתאימה את היוצרים האמנותיים. כל אלה שהפינה התרבותית ההולכת ויוצרת כאן בארצנו, יקרה להם, צריכים לעזור. ויש לקוות גם לעזרת אחינו מחו"ל. על־ידי כך תיבנה כאן פינה יקרה לאמנות העברית. וארץ־ישראל המשוחררת עתידה להיות המרכז התרבותי לכל עם ישראל.