החברה המוסיקאלית “הזמיר”, שהתקיימה בפולין עשרות שנים, שימשה זמן רב גורם חשוב להפצת הרעיון הציוני בגולה, ובעת ובעונה אחת נעשתה לכח פועל ומשפיע על שדה המוסיקה היהודית לכל סוגיה.

עקב המצב הקשה, שנוצר בשנים האחרונות בפולין, הפסיקה חברת “הזמיר” את פעולותיה ועסקניה נתפזרו לכל רוח.

בשנת 1931 נוצרה בתל־אביב, ביזמתו של הקומפוזיטור והמנצח מר ליאו ליוב ממיסדי “הזמיר” בוורשא בשנות 1908–1919, מקהלה של כמה עשרות זמרים וזמרות מצעירי המקום, שהיתה תחת חסותו של מ. דיזנגוף, ועל־פי הצעתו היא נקראה “מקהלת תל־אביב”.

בשנים 1931–1934 ערך ליוב שורת קונצרטים בתערוכה, בבית־העם, באוהל־שם וכו', שנתקבלו על־ידי הצבור בחיבה רבה. מקהלת תל־אביב נתחבבה על רבים, ורכשה לה שם טוב גם מחוץ לתל־אביב. עתים נדמה היה, כאילו היא נשתרשה כבר ואין עוד כל סכנה לקיומה.

אך בינתים הוזמן ליוב לחזור לארצות־הברית, לשם הגברת פעולותיו המוסיקאליות בניו־יורק, שהחל בהן בשנת 1919 והמשיכן עד שנת 1933. מחוסר תמיכה מתאמת מצד המוסדות והצבור המאורגן, נשתתקה מקהלת תל־אביב.

והיה בזה מן הצער, שדוקא בזמן גידולו של הישוב העברי בארץ כולה, ובתל־אביב, חלה הפסקה בהתפתחות המוסיקה העברית. והרי היו לנו ימים של גיאות ועליה במפעלים המוסיקאליים, והצבור עקב בשמחה אחרי התפתחותם היפה.

לאחר תקופת זוהר הפסיקה את קיומה, לאחר מאבק קשה, האופירה הארצ־ישראלית, מיסודו של מ. גולינקין. זכורים לנו ימי נצחונותיה של האורטוריה הארצישראלית מיסודו של המנוח חנינא קרצ’בסקי, ואחריו – מר פורדהאוז בן ציסי, שני המפעלים, האופירה והאורטוריה, שרוממו את רוחו של הישוב התרבותי וקצרו תהילה – נאלמו שניהם דומיה.

גם המקהלות של מנשה רבינא ואחרים הפסיקו פעולתן לאחר כמה שנות פעולה.

כל המפעלים האלה מילאו תפקיד חשוב מאד מבחינה אמנותית־לאומית, וגם מבחינה חנוכית ותרבותית.

אפילו עמי־התרבות הקטנים (העמים הבלטיים, הליטאים, הלטביים, הפלמים, האירלנדים וכו') יודעים לטפח מקהלות־עם, להקות אופירות ואורטוריות.

כיום אין עוד צורך להרבות דברים על ערך המוסיקה הקולית ועל חשיבותה הרבה בפיתוח התרבות. מוסיקה זו על כל צורותיה וסוגיה היא יסוד ושורש לכל מוסיקה לאומית מקורית אצל כל אומה ולשון. את התפקיד המכריע במוסיקה הקולית יכולה למלא מקהלה משוכללת ומאורגנת בניצוחו של אמן מובהק ומנוסה.

לשם מילוי החסר הזה בארצנו נוסד “הזמיר”. במסיבה שבה השתתפו כמה עשרות סופרים, משוררים, אמנים ועסקנים פעילים מחוגים שונים, קיבל עליו “הזמיר” לבוא לעזרת המקהלה בתל־אביב שנתחדשה על־ידי ליוב שחזר לארץ על מנת להשתקע בה.

במשך חדשים מספר נתארגנה בתל־אביב קבוצת זמרים וזמרות בת 100 איש, ובאותו זמן נוסדה ברעננה מקהלה שניה בת 100 צעירים וצעירות, ושתי המקהלות המאוחדות בניצוחו המצוין של ליוב הופיעו בפעם הראשונה על בימות הקונצרטים באולמי התערוכה של יריד־המזרח (אביב 1934).

הקונצרט הראשון עורר בחוג חובבי המוסיקה הקולית ואוהדיה ענין רב, והקהל הרב הריע למנצח ולמקהלה המאוחדת.

לשם ביסוס קיומה של מקהלת תל־אביב נוסדה חברת “הזמיר”, שנרשמה רשמית במשרד הרישום של הממשלה.

חברת “הזמיר” החלה בפעולות נמרצות לשם הרחבת חוג התומכים ולשם השגת האמצעים הדרושים לביסוס המקהלה מכל הבחינות.

הקריאה הראשונה מצאה הד בחוגים רחבים, ומספר החברים הולך וגדל מיום ליום.

מטרת “הזמיר” לערוך לעתים תכופות קונצרטים ונשפי נגינה של מוסיקה עברית נבחרת, ולשפר את טעמו של הקהל במוסיקה מעולה וחדישה.

“הזמיר” הטיל על עצמו לערוך שורת הרצאות מדעיות על המוסיקה העברית והכללית, על תולדות המוסיקה ועל תולדות היוצרים המוסיקאליים היהודים.

“הזמיר” יקשור קשרים בין המוסיקאים שבארץ־ישראל ובין המוסיקאים שבגולה, לשם מזיגת הכוחות המפוזרים ושיתוף פעולתם לפיתוח המוסיקה המקורית והעברית.

יש לקוות, שבעזרת האוהדים והתומכים מכל שדרות הצבור המאורגן והקהל הרחב תתעלה מקהלת תל־אביב לגובה הדרוש, והיא תשמש מכשיר תרבותי, שיכשיר את הקרקע לפיתוח הזמרה הלאומית והמוסיקה העליונה.