3.3.65    🔗

פנקס זה נועד לו לאמנון בלבד. מקרהו הוא מן המעניינים ביותר הן מן הבחינה התיאורטית והן משום שאמנון – שהוא כיום בן עשרים ותשע – פנה אלי בפגישתנו האחרונה במספר שאלות שלא יכולתי להשיב עליהן מיד. פשוט, לא נמצאה לי תשובה מן המוכן. אני מודה ומתוודה, כי לאור נסיוני כרופא פסיכואנליטי ובעל ותק של עשרים וחמש שנה, מקרה כזה הנהו נדיר ביותר. על פי רוב יש עמי תשובות, קצתן מן המוכן, קצתן צצות בראשי תוך כדי שיחה עם השואל. ואילו הפעם, נתפסתי להיסוס שאיני רגיל לו והחלטתי אפוא לנהל שיג ושיח עם עצמי על דבר אמנון, שמא יתבהר לי הדבר לאחר מכן או במרוצת השנים הבאות. סבלנותי רבה ואין להיחפז. אמנון כבר אינו פציינט שלי, במובן המקובל. שנה שלמה ביקרני שלוש פעמים בשבוע עד שעלה על דרך המלך. הוא השתרע על הספה המסורתית, אני ישבתי מאחוריו והצלחתי – כך סבור הייתי אז – לסלול לו דרך בחייו הסוערים. באותו זמן היה אמנון בשנות העשרים הראשונות. טרם ידע איזה מקצוע יבור לו, האם רצונו להיות משורר או מוטב כי יתמסר לציור ולגרפיקה שימושית. יעצתי לו להיות גרפיקאי, מקצוע שיש בו כדי לפרנס את בעליו, ואילו הציור יהיה לו בחינת תחביב. חייו הפרטיים היו סוערים למדי ובלתי “יפים” כל עיקר. תכופות הסתבך. הוא נשא אישה בגיל צעיר, ולא חלפו אלא כשמונה עשר חודש וכבר גמר אומר להתגרש. המעשה היה כרוך בהפסקת הריון, בתביעות כספיות וכיוצא באלה. אולם הקשיים החיצוניים התחילו נמוגים מאליהם. סיבת הדבר כי חייו הנפשיים הלכו הלוך והתבהר. שוב התהלך ברווקותו, מאושר, שקוע בעול העבודה ומתפרנס בכבוד. בשנים שלאחר מכן ביקרני אחת בחודש או אחת בחודשיים ומסר לי דוח על חייו כאותו קאתולי השופך שיחו לפני כוהן וידוי. התרגלנו לשבת זה מול זה. כארבע שנים לאחר האנליזה שלו אירע והודיעני פעמיים או שלוש כי מצא סוף סוף את האישה המיוחלת. תרועת ניצחון עלתה מדבריו. נסיוני לימדני להתייחס בספקנות להכרזות מסוג זה. עמדתי היא – דבר זה למדתי מאבי ז"ל, הרב הנאור מטרנוב – כי מוטב לו לזוג להינשא שנה לאחר האירושין. להצדקתו של אמנון עלי לומר שילדותו ונעוריו לא היו קלים. אמו מתה מיתה משונה, בהיותה בין הפרטיזנים, בתקופת השואה. תופעה שכיחה היא אשר בן שאמו אבדה לו בגיל רך, לא יצלח לידבק באשה באשר מחפש הוא בה את תכונות אמו הנערצה. כשהודיעני אמנון על ביקורו הקרוב דפדפתי בכרטסת שלי ומצאתי כי חלפו כשלוש שנים מאז הופיע אצלי לאחרונה. באותה תקופה מהרהר הייתי בו לפעמים. פרישת שלום עקיפה מקבל הייתי מפרסומיו של משרד הדואר, אשר מנה את שמו בין הזוכים בתחרויות לציור בולים חדשים. כאשר הופיע לפני אתמול היה מראהו מצויין. שזוף, משוחרר, עלם נאה ובוטח בעצמו. בתחילת שיחתנו סיפר לי על עבודותיו הגראפיות, בולים, מודעות, עטיפות לספרים ולתקליטים. פניו נהרו משמחה כשדיבר על הסיכוי לתערוכת יחיד ראשונה של תמונותיו בגלריה חדשה ונודעת בצפון תל אביב. “אולי אתה מכיר אותה”, העיר כלאחר יד. ידע שמנהגי לבקר בתערוכות מודרניות ועניין לי בכשרונות צעירים. “כן”, אמרתי, “מכיר אני גלריה זו. מהו מועד פתיחתה של התערוכה?” “בעוד שבועיים, במוצאי־שבת” השיב, ומיד הוסיף בהיסוס מה: “רציתי לבקשך לשאת דברי פתיחה. היום עלי למסור את ההזמנות לדפוס”. הופתעתי. “האם זהו המניע היחיד לביקורך אצלי?” שאלתי.

“כן ולא” גימגם ופניו הסמיקו. תופעה זאת חדשה היתה אצלו. “האם תמונותיך כבר נמצאות בגלריה?” “קצתן” השיב. “אם כן, אשמח לעבור שם הערב אחרי שמונה. ברצוני להעיף עין במוצגים ורק לאחר מכן אשיבך תשובה”. הוא הודה לי בעירנות. קם וברח. דברים בגו, אמרתי אל לבי.

אמש ביקרתי ב“אורנה”. הגלריה היתה כמעט ריקה מאדם. אמנון חיכה לי. ציוריו טרם נתלו באולם, הצטופפו במשרד הקטן שעונים אל הקיר. שנים רבות לא ראיתי את עבודותיו והופתעתי מהרעננות והאופטימיות שנשתקפו מן הגוונים, מבטחון הרישום, מן החן והכשרון. בעיקר נהניתי מכך שיכולתי להבין ממבט ראשון משמעותה של כל תמונה. הבעתי הסכמתי לפתוח את התערוכה. הוא שמח שמחה גדולה, מאושר על כי יש ביכולתי לעזור לו, לעודדו, להשיבו לחיים. ישבנו בגלריה ולגמנו יין. הופיעה גב' אורנה בעלת הגלריה, אשה נאה, בת חמישים ומעלה, צעירה מכפי גילה. רוח עלומים שפעה מאישיותה. אמנון הציגה לפני. היא ישבה עמנו ושוחחנו על דבר הפתיחה. פתאום נפקחו עיני. אשה זו היא היא סיבת בואו אלי. בעיניו קראתי את השאלה אשר לא נשאלה בדבר דעתי עליה. אך גם לי היתה שאלה משלי: “כמה זמן אתה מכיר את גב' אורנה?”. נפניתי מעליו כאילו איני מעוניין כלל בתשובה. כשליווני אמנון החוצה, אמר: “שנתיים ומעלה”.

6.3.65    🔗

קראתי הרגע את אשר כתבתי לפני שלושה ימים. טעות פרוידיסטית עשיתי כאשר כתבתי כי הוא שאלני שאלה שלא יכולתי לענות עליה מיד. בסוקרי עתה את שתי הפגישות, נדמה לי כי שאל שאלה מפורשת. ושמא בכל זאת שאל אם כי במילים סתומות. הוא אמנם ביקשני לומר דברי פתיחה אך בעקיפין רצה שאכיר אותה אשה ואברך על התקשרותו עמה. ברור כי אין זאת התקשרות אשר תזכה לגושפנקה רשמית ברבנות בתל אביב. יתום הוא ובודד ואני לו מעין אב רוחני. השתוקק כי עוד אדם, לפחות, יהיה שותף בהחלטתו. הדבר מעיד על בטחון עצמי ורצינות שלא היו מתכונותיו עד כה. לפניך ד“ר אהרון, אמרתי אל לבי, מקרה מובהק של יחסי אדיפוס. זהו בדיוק מה שלמדת ולימדת: בחור התאהב באשה קשישה ממנו בעשרים וחמש שנה. נחמא פורתא יש בדבר: טענותינו אין בהן כדי לשנות את התמונה והניסיון מוכיח כי מקרים אלה מרובים הם. איני מביא בחשבון, כמובן, כל אותם מקרים של התאהבות בן באמו הורתו, בגידת האם בבעלה, כלומר אבי־הבן, והתחברותה לידיד. במקרים אלה, מנסה הבן להרוג את האם וגם את אהובה כדי שיוכל לרשת את אביו ולתפוס את השלטון. נושא זה הוא עלילת היסוד של דראמות גדולות בספרות העולמית, החל במיתולוגיה המצרית, איליס ואוזיריס וכלה בשקספיר – המלט. לא, מקרים אלה אין בהם כדי ללמד דבר, שהרי כיסופי אהבה הם בין בן לאמו. נשוב למקור, אל אדיפוס המלך: נבואה ניתנה להוריו כי אדיפוס יהרוג את אביו וישא את אמו ועל כן רוצה האב להורגו בינקותו. האם מוסרת אותו לידיו של רועה אשר חס עליו. לימים, בא אדיפוס אל מלך קורינט ומלכתו הערירים והם מאמצים אותו לבן. כדי להימלט מנבואת האורקול מדלפי, עוזב הנסיך את מלך קורינט ואת מלכתו וחוזר לתבי, מולדתו האמיתית. הוא נתקל באביו בלכתו בשביל צר והורגו. הוא בא אל העיר תבי, מפענח את חידת הספינקס וזוכה בפרס יוקסטה, מלכת תבי. אמו האמיתית. הוא מולך אתה עשרים שנה והיא יולדת לו ארבעה ילדים. אלה חיי הנישואין המאושרים היחידים שהמיתולוגיה היוונית מספרת עליהם. עד שמתגלה האמת הנוראה. טרם שיוודע הדבר ליוקסטה היא קוראת: “ואיזה נער לא חלם בנעוריו לשכב עם אמו?” (מתוך “אדיפוס רקס” לסופוקלס). אבל בין חלום למציאות חוצץ חוק החברה: יוקסטה תולה עצמה, אדיפוס מנקר עיני עצמו במחווה של סירוס סמלי יוצא ארור לדרך נדודים עם בנותיו. אכן, סוף מר ל”חלום כל נער" שכפרה אין לו. בימי הביניים חי האפיפיור גריגור שקיים בנעוריו בלא יודעין יחסים עם אמו כאדיפוס, לפניו. כשנודע לו דבר חטאו ביקש את נפשו למות והתיישב כבול, בלא אוכל, בלא מחסה, על צוק בודד בים, שם חי בזכות נס. אולם צלמו אבד לו, הצטמק עד שהפך לכעין חיה קטנטונת. רק מקץ עשר שנים באו אליו שליחים מן הוואתיקן, שחררו אותו מכבליו, דמותו האנושית הוחזרה לו והוא היה לאחד האפיפיורים הגדולים בהיסטוריה. אמו, שגם לה נודע דבר חטאה – פרשה למנזר. בשומעה שבנה גריגור חי והיה לאפיפיור, עלתה, זקנה ושפופה, לרגל לרומא, כדי להתוודות בכנסיית סן פטר לפני בנה האפיפיור אשר מחל לה בשם שמים והם בכו איש בזרועות אמו – כפי שמספר תומאס מאן בספרו “האפיפיור גריגור”. ובכן מה אלמד מזה ואילו מסקנות אסיק? במקרה של אדיפוס, אשר זכה לפרסום עולמי על־ ידי סופוקלס ופרויד, רובצת הקללה על החוטאים. במקרה השני שאינו שונה ביסודו מן הראשון, ניתנת לשניהם סליחה וכפרה. אמנם יש להודות כי גם במקרה השני אין הדרך אל החנינה סוגה בשושנים. ולכך ייקרא מדע, פסיכולוגיה, זאת מלמדים כתורה מסיני. והנה, הסבך נשאר כפי שהיה, נחמה אחת בלבד נותרה לי בדרכי העקלקלות. שני המקרים גם יחד אין להם כל שייכות לבעיית החיים של ידידי אמנון.

16.3.65    🔗

היום חזר והופיע אמנון באופן מפתיע, לכאורה כדי לסכם פרטי־פרטים אחרונים שלפני הפתיחה. את ההזמנה, שעליה התנוסס שמי כפותח, קיבלתי כבר קודם לכן, אבל, למעשה, הוא השתוקק לדבר, לשוחח, להתפרק ממתח. במשך האנליזה מצליח כל פציינט להכיר את רופאו כמעט באותה מידה שהרופא מכיר את החולה. אמנון ידע כי הבינותי הבן היטב את שאלתו האילמת בשתי פגישותינו הקודמות והמשיך הדו־שיח כאילו כבר התחלנו בו. “ד”ר אהרון, אני יכול להביא לך עשרות דוגמות כשלי כדי שתיווכח לדעת כי זוגות כאלה מחזיקים מעמד עד זקנה ושיבה, במיוחד כאשר עניין משותף להם בחייהם“. “נכון”, הפסקתיו, “העניין המשותף מסייע. מכל מקום, חשוב כי שני האוהבים יביטו לאותו כיוון, ישאו עיניהם אל המטרה המשותפת משיסתכלו זה בזה בלבד. רצוי שתזכיר לי, אמנון, מקרים זהים למקרה שלך. דומני כי איני מכיר אף לא אחד”. “האמן לי, דוקטור”, השיבני אמנון, “התעניינתי, חיפשתי, אבל לא עלה בדעתי מקרה הדומה לשלי. אולם הכינותי את שיעורי טרם בואי אל מורי ורבי… “אני מקשיב, אמנון”. “אמנם, הדוגמאות שאני מכיר, רובן ככולן מן הדורות האחרונים. זוכר אתה את תולדות גאון הגאונים, גתה? כבן שלושים היה כאשר פגש בווימר אשה כבודה, את שרלוטה פון שטיין. ארבעה ילדים היו לה. היא הייתה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, ועד סוף חייה – הוא האריך ימים ממנה בהרבה – נשארו קרובים בלב ונפש. אמנם, הוא נשא לאחר מכן אשה צעירה שילדה לו בן, אולם שרלוטה פון שטיין היתה נשמת יצירתו. מקום של נצח לה בספרות. דוגמא אחרת המהפכן פרדיננד לסל, אשר לחם תשע שנים למען הרוזנת סופי פון הצפלד. הוא, היהודי המהפכן, לחם את מלחמתה למען גרושיה. כעורך דין זכה במשפטים. הם נשארו זוג נאהבים עד גיל מופלג. עד שיום אחד קמה והפסיקה את קשרי האהבה ונשארה רק הידידות. ובלזק הסוער, גאון הרומאן הצרפתי, בן עשרים ושתיים היה כאשר התאהב במדאם פון הנצקה. זאת הייתה אהבת חייו. אמר עליה: “אין דבר כביר בעולם מן האהבה הראשונה של איש צעיר אל אשה מבוגרת, שלדידה זאת אהבתה האחרונה”. יוהנס ברהמס בא אל ביתו של רוברט שומן כתלמיד. אשתו של שומאן, דורותיה וויק, היתה לפני נישואיה פסנתרנית בעלת שם באירופה. אבל כאשר הכיר אותה ברהמס היתה מטופלת בחמישה ילדים קטנים. היא ישבה במטבח, עסקה בכביסת חיתולים, דאגה למצב בריאות הנפש של בעלה, עד ששומאן אושפז סופית בבית חולי־נפש. ברהמס התאהב בדורותיה וויק למן הרגע הראשון אהבה עזה כמוות על אף הבדל הגיל שביניהם, על אף הפעוטות, על אף כל צרותיה, ולאחר מותו של שומאן החזיר אותה ברהמס ביד חזקה לאמנות הפסנתר, והיא ביצעה במסעותיו ובניצוחו את כל היצירות הנפלאות לפסנתר אשר כתב עבורה. האם אין זה מספיק לך, דוקטור? ודישראלי, הדיפלומט היהודי הגדול בימי המלכה ויקטוריה, הוגה רעיון תעלת סואץ, צעיר מאשתו היה ואף־על־פי־כן חי אתה באושר עד סוף ימיו. אולי זכורה לך השחקנית המפורסמת מה”בורג תיאטר” הווינאי, אידה רונלד? היא נישאה לרוזן קודנהובה קלרגי, גבר צעיר ממנה בשש עשרה שנה. גדול היה פרסומו כמחולל רעיון “פאן אירופה”, שבוודאי יתגשם. היא ספרה כי לבעלה אח גדול ממנו בשנה אשר ביקש את ידה גם הוא. היא בחרה בצעיר, בטענה שהבכור זקן מדי. זה היה זוג מן השמים, כפי שאומרים. וכשהמדובר בשחקנים, הדוגמא המפורסמת ביותר הוא השחקן הצרפתי הדגול ז’ן לואי ברו ואשתו מדלן אנו. הבדל הגיל ביניהם הוא בדיוק כהבדל שביני לבין אורנה – 25 שנה. היא הייתה שחקנית מפורסמת כשהכירו זה את זו ואילו הוא צעיר בלתי ידוע, מרדן. היא לקחה אותו תחת חסותה והעלתה אותו לגדולה. הוא עולה ביכולתו. היום היא על סף הזקנה ומחזיקה מעמד תודות לו. והנה עוד דוגמא, מחיינו בארץ: פרופסור א. היה בן ארבעים כשהתאהב בסבתא בת ששים. הם חיו יחדיו כעשרים שנה, עד סוף חייה, ואהבתם היתה חזקה מאהבתם של זוגות צעירים. הוא לא נשא אשה שנייה לאחר מותה. האם אין בכל הדוגמאות האלו כדי לשכנע אותך, ד”ר אהרון?" “כן”, עניתיו, “העובדות מדברות בעד עצמן. ובכל זאת תן לי להרהר בדבר. העניין אינו בוער. אין חשש להריון בלתי רצוי, לקנאה. שניכם חופשיים הנכם. רוצה אני להבין מדוע קשר מסוג זה מצליח אחת לעשר פעמים בלבד. בינתיים עלינו להתפלל שאתה תצליח בתערוכתך ואני בדברי הפתיחה”. “ד”ר אהרון, התמונה היפה ביותר לך תהיה, אתה תבחר אותה לך. זכאי אתה לה בדין לאחר כל טרחתך עמי. להתראות במוצאי שבת".

24.3.65    🔗

היום הביא לי אמנון שתי ביקורות אשר שיבחו את תמונותיו. האחת הופיעה בעיתון ערב, השנייה ב“ג’רוסלם פוסט”. ניבאו לו עתיד גדול. הוא גם סיפר לי על מהלך המכירה. כלל לא רע לגבי תערוכתו של מתחיל. בעוד עשרה ימים תינעל התערוכה, ואז יוכל לתת לי את התמונה שבחרתי, בעלת הסמליות בה עץ־זית עתיק שגזעו מבוקע, על האדמה המוני זיתים אשר הבשילו, ציפור קטנה מנקרת אבל, כנראה הזיתים אינם טעימים לה. יחד עם הביקורות, הגיש לי אמנון הזמנה למסיבת נעילה שתתקיים בגלריה שאליה הוזמנו גם ציירים צעירים רבים. בעיות הסגנון המודרני בציור ישמשו נושא לשיחה באותו מעמד. איני יכול לאמור כי התרשמותי החדשה קידמה אותי ולו בצעד לקראת הסבר התקשרות עמוקה זו. עלי להתחיל הכל מבראשית. שחזרתי את המקרים הקלאסיים של יחסים בין אם לבנה. אדיפוס וגריגור לא אמרו לי ולא כלום. אני מתאמץ לזכור יחסים בין בן לאשת אביו, לאמור האם חורגת, קשישה ממנו. היבול עשיר. המקרה הקדום מכולם הוא, כמובן, ראובן, בכור יעקב ובלהה, אחת משתי השפחות אשר גם היו אמהות לשבטי ישראל. כתוב בתנ"ך כי הוא “עלה על יצועה”. יעקב אביו רגז וכשעמד להאציל את ברכתו לבניו, פסח על הבכור ונטל ממנו את זכות הבכורה. לא, ראובן לא הצליח בהרפתקא שלו… ומה היה גורלו של היפוליטוס, בנו של המלך תיסיאוס? במקרה זה אהבתה של אשתו, פדרה, נתונה הייתה לבנו אולם זה דחה אותה כשם שיוסף דחה את אשת פוטיפר. פדרה, מתוך רגש עלבון ונקם, הלשינה עליו לפני בעלה, כי הוא, הבן, תקף אותה. תיסיאוס המלך, שאהבתו את פדרה הצעירה היתה ללא גבול, קילל את הבן. קרא לעזרתו את פוסידון אל הים וביקשו לשים קץ לחיי בנו. כשהיפוליטוס דהר על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים סמוך לשפת הים, עורר פוסידון סערה גדולה, הסוסים השתוללו והפכו את המרכבה. היפוליטוס נגרר אחריה עד שראשו התנפץ אל הסלעים. דון קרלוס הצעיר, בנו של פיליפ השני מלך ספרד, אהב את אשתו השנייה של המלך, איזבל. קרלוס היה היפוכו הגמור של אביו. מעודן, לוחם לחופש, הומניסט, כובש לבבות, אידיאליסט, בעוד אביו שולט ביד ברזל ומדכא עמים. המלכה נמשכה אל העלם מבלי שתעז להיפגש עמו ולו בסתר. אבל, דבר אהבתו של דון קרלוס נודע למלך והוא החליט להמיתו. נראה, שגם אהבת בן לאם חורגת אין בסופה אושר… סכנה גדולה יש בה לבן ואין הבדל אם הוא נאהב או אוהב. דומני כי הפעם הגעתי למסקנה חד־משמעית. מקרה אחר שהנני נזכר בו הופך את כל התיאוריה על פיה. המדובר בפיליפ מלך מקדוניה, אביו של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפני הספירה. המקרה שלפנינו אין לו נגיעה בכובש הגדול, אלא בבן אחר, אשר את שמו אין ההיסטוריה זוכרת. אותו צעיר חלה במחלה אנושה שאיש לא ידע מהי. הוא שכב חיוור, אילם, דומם, נמנע מאוכל, משתייה, ולא עצם עין. ביאושו הזעיק המלך את היפוקרטס, גדול רופאי יוון העתיקה. הלה בא, ישב ליד הבן השותק, הסתכל בו ארוכות, ניסה לדובבו ולא עלה בידו. לבסוף ביקש שכל בני משפחת המלך ופמלייתו, כל המשרתים, עבדים ושפחות, כל אשר נגיעה לו בחצר המלך, יעברו לאטם לפני מיטת החולה. והנה בעבור אחת מנשי המלך הצעירות הסמיק העלם ואז הפסיק הרופא את התהלוכה, פנה למלך ואמר: בנך אוהב אשה זאת. אם תסכים לתתה לו יבריא ואם לאו, ימות. המלך הסכים והבן הבריא. היפוקרטס, אבי הרפואה, היה, כנראה, גם אבי הפסיכולוגיה. כל הכבוד לו. לצערי, נפתולי הנשמה אינם נשמעים לחוקי השכל וההיגיון. האב לעולם לא ימחל לבנו על אהבתו החושנית את האשה אשר באה תחת אמו. אב המפר “חוק” זה, סולל לבנו את הדרך חזרה לחיים במקום שיובילו אלי קבר.

2.4.65    🔗

אמש נכחתי במסיבת הציירים שהתקיימה בגלריה “אורנה”, קהל של עשרים צעירים וצעירות. קצתם העמידו פנים רומנטיים־בוהמיים, לפי השיגרה של מונמרטר הפאריסי ואילו הגראפיקאים שביניהם נראו כמנהלי עסקים משכילים ונבונים. הגברת אורנה ישבה בראש המסיבה. כמה מציורי השמן שבגלריה היו תלויים שם דרך קבע – פרי מכחולה שלה. דבר זה לא ידעתי קודם לכן. עוד נודע לי, לאפתעתי¹ הנעימה, כי פעמיים בשבוע בערבים, מתשע עד חצות, היא מדריכה צעירים מתחילים. לאמיתו של דבר, רק באותו ערב הכרתיה הכרות של ממש. היא אינה יפה כלל, אבל חביבה ומושכת. היא מתייחסת באהדה אל הצייר המתחיל. איש מאלה חש כאילו הוא בן חסותה היחיד, ותחושה זו מצמיחה לו כנפיים. לפלא בעיני כיצד הצליח אמנון לכבוש אישיות תוססת זו. אולם נראה, שעם כל סיפוקה, בודדה היא, גלמודה. שוב איני חושש כי תעזוב אותו. אבל, מכיר אני את אמנון ואת טבעו הדון ז’ואני. אין די לו באשה אחת. ברצוני להזכיר עוד פרט: משהתקרבה המסיבה לסיומה צצה במוחי לפתע מחשבת־קונדס. לא התאפקתי, ניגשתי אל אורנה ושאלתיה, ספק ברצינות ספק בהלצה, אם מוכנה היא לקבל גם תלמיד זקן כמוני. ככלות הכל הערתי, בארה“ב יש לנו סבתא מוזס ואצלנו בארץ התחיל להתאמן בציור יהושע ברנדשטטר והוא בן שבעים ושתיים. למה לא אנסה גם אני את כוחי בציור? היא הסתכלה בי ואמרה: “אכן, לא יזיק לך, ד”ר אהרון, להתנסות בעוד חוויה. ואם תרצה לדעת מראש מה יקרה”… אורנה תפסה בידי השמאלית, הביטה בה הבט היטב, הפכה בה והפכה בה. במיוחד שמה לב ליחס בין קו היד לאורך האצבעות, לצורת הצפורניים, והתוצאה, כנראה, הניחה את דעתה – “בוא אלי ביום שלישי הבא בשעה תשע וקח עמך בלוק גדול לציור. עפרונות פחם תמצא כאן. בעוד שנתיים שלוש תהיה לך במקום זה תערוכתך הראשונה”. “האם זוהי התחייבות שכמוה כשטר?” שאלתי. “אין זה בדיוק שטר”, השיבה, “אולם ניחושי שלי בטוחים לא פחות מן השטרות העוברים מיד ליד”. ובכן, הרופא הפסיכואנליטי המנוסה הפך לעת זקנה תלמידה של גב' אורנה. אך מה מני יהלוך? חש אני כי עלי להתפרק במקצת, במיוחד בערבים, בתום יום עבודה קשה. ואולי צודקת היא בנבואתה?…

3.11.65    🔗

הערב פגשתי את אמנון ואורנה בקונצרט. בסיומו סרנו שלושתנו לבית קפה. הזוג עשה רושם הרמוני, מושלם. אורנה הזכירה, כמובן, את התקדמותי בציור. מסתבר, שבגילי כבר לא אגיע ליכולתו של איש צעיר, נראה שעתיד אני ללכת בדרכם של אותם ציירים נאיביים, ילדותיים, המצויים לרוב בעולם. ניחא. במוחי חלפה מחשבה צינית, אם יראני מישהו זר הוא יאמר אל לבו: “איזה זוג נאה, ובנם זה מה נחמד הוא, אלא שאין הוא דומה כלל להוריו…” בהיותי נער, אהבתי מאד את שירי המשוררת היוונית ספפו מלסבוס. עד היום יודע אני לחזור על שיריה ביוונית על־פה. בהיותה סבתא, צעירה אמנם, התאהבה בדייג צעיר יפה־תואר ושמו פאון. איש זה היה בור ועם הארץ, גס רוח, להוט אחר נשים ורודף בצע. הוא נהנה מחסדיה, ניצל אותה עד תום, השפיל אותה לעיני הבריות, בגד בה, וכשהתרושש במשחקי קוביה, חזר אליה, נשבע לה אמונים שנית, והיא, חולת אהבה, סלחה לו. אולם אושרה נמשך ימים ספורים בלבד. לאחר שחזר ונטש אותה, עלתה על גבעה שליד ביתה וקפצה לים, ליד שרטון, ראשה התנפץ. איזדורה דאנקן, הרקדנית החדשנית בת המאה העשרים, באה לברית המועצות בעיצומה של מלחמת האזרחים והלהיבה במחולותיה ובאישיותה הסוערת את לבם של הפועלים והחיילים וגם את משוררי הדור. ביניהם היה גאון צעיר, סרגיי אלכסנדרוביץ' ייסנין. היא הייתה קשישה ממנו בעשרים וחמש שנה אולם האהבה שנתלקחה ביניהם היתה סוערת. הוא היה קנאי, לא יכול שאת אפילו את תצלומי ילדיה שטבעו בנהר בארצות הברית. הוא תבע שתשכח את אהבותיה הקודמות, מנע ממנה שיחה עם אדם וסבל יסורי־תופת כאשר רקדה בגלימות שקופות על במות האופרות של מוסקבה, לנינגרד, אודסה, בחצרות או על בימות ארעיות לעיניהם של מלחים, חיילים ופועלים. קנאתו של ייסנין היתה מוצדקת: היא הלהיבה את הגברים בגופה הגמיש ובתנועותיה החושניות. הכל קראו במקהלה ובקצב: אי–ז–ד–ו–ר–ה. און גברותו הסב לה כאב, התקפות שכרותו העבירוהו על דעתו. משהתפכח, התחיל שונא אותה באותו להט שאהבה קודם לכן. כינה אותה בשמות גנאי מאחורי גבה, ש“העדין” שבהם היה “זקנה מטנפת”. איזדורה לא יכלה לשאת עוד את שיגיונותיו, נטשה אותו לבסוף וחזרה לארצות הברית. אך הוא רדף אחריה והשיגה באנייה. התנהגותו האיומה לא פסקה גם בארצות הברית. סוף דבר – חזר לרוסיה והשאירה בודדה. היום אין איש במולדתו הזוכר לו את עוונו כלפי איזדורה. לאחרונה נודע לי כי גם אצלנו בארץ אירע מקרה דומה, אבל פרטי העניין אינם נהירים לי.

4.3.66    🔗

אתמול הזמינני הזוג לשתות כוסית בגלריה לאחר הנעילה. האווירה היתה חגיגית. לאחר שיחה קלה שאלתי את אמנון לפשרה של הזמנה זו והוא ענני בבת צחוק נבוכה: “רציתי לחוג יחד אתך, ד”ר אהרון, את יום השנה שבו בישרתי לך את דבר ידידותי עם אורנה. היום לפני שנה אירע הדבר. זכור לך, בוודאי, כי במקרים קודמים, כשעמדתי להתקשר עם אשה, יעצתני להמתין שנה, לפחות. ובכן, הפעם שמעתי בקולך. חלפה שנה שלמה וטוב לנו עתה כביום הראשון, טוב יותר“. ברכתים מעומק לב, אולם קול פנימי, שסוקראטס כינהו “דמון” לא נתן לי מנוח. להפתעתי המשיכה אורנה את קו מחשבתי. “נדמה לי, ד”ר אהרון, שאתה מתעניין בגורלנו גם תיאורטית. אני מתכוונת לקשר הזה שבין אשה מבוגרת לבין איש צעיר אשר יכול להיות בנה. האם הגעת דרך העיון למסקנה כלשהי? שנה שלמה עמדו לרשותך להרהורים ולניתוחים פסיכולוגיים”. היא נתחייכה. “מאחר שהנך שוקד על מלאכת הציור, נתקפחו בוודאי מחקריך”, הוסיפה בכובד ראש, “אבל שכרך יצא בהפסדם, שכן התקדמת באופן מפתיע. ובכן מה הסיכום שהגעת אליו בענייננו?” לאמיתו של דבר, עד שלא הציגה את השאלה לא הגעתי לשום סיכום. אבל בו ברגע חלפה מחשבת פתע במוחי ופתחתי בהרצאה שוטפת כאילו עומד הייתי לפני סטודנטים. “לאחר שעברתי על עשרות מקרים דומים”, אמרתי, “הגעתי למסקנה כי הקרע בינו לבינה, כאשר יתרחש, לא האשה היא הגורם לו. איני זוכר מקרה שאשה מבוגרת תיטוש את אהובה הצעיר. אופיו של הגבר הוא המכריע. אם האשה עולה על הגבר מבחינה אינטלקטואלית הוא יהיה תלוי בה. תלות זו תעורר בו רגשי נחיתות ואהבתו תיהפך לשנאה. ייתכן גם, שהאיש הצעיר ישתוקק, כמנהגו, להריח מדי פעם בפעם או בכל עונה מעונות השנה מניחוחו של פרח אשר עתה־זה נפתחו עליו. אולם אם חזק הוא ממנה, אם הוא ה”נותן“, מבחינה אינטלקטואלית או מקצועית, אפילו הוא נזקק לה ידבק בה בכל נפשו ולא יימצא בעל נאמן ומסור ממנו. סביר לחשוב כי גבר מעין זה יתבע מאשה מבוגרת הבנה והשתתפות במחשבותיו ובפועלו. זהו כל הידוע לי. סוף־פסוק”. היתה דממה. לאחר מכן, כמו בהיסח דעת, קרבו זה לזה ואמנון אמר: “אם נכונים דבריך, דוקטור, הרי שנתת לנו הערב מעין ברכה לעתידנו המשותף”. מצב רוחי, בדומה למצב רוחם היה מרומם. נפרדתי מעליהם והלכתי אל דירת הרווקים שלי. אבל, משום מה, חשתי עצבות.

2.11.67    🔗

היום הוא יום גדול בחיי. תערוכתי הראשונה נפתחה ובגלריה “אורנה”. קהל רב נכח בפתיחה. אורנה עצמה אמרה דברי פתיחה וסיפרה על הצייר הזקן־צעיר אשר התחיל ללמוד ציור בגיל שבעים והפך – כך הצהירה – אחד הציירים הנאיביים הטובים בישראל. היא מתגאה בהצלחתי שהרי היא שהמריצתני לעסוק באמנות זו, מלבד התעסקותי בחקר נפש האדם. לזכרו של יום זה מדביק אני בפנקסי את ההזמנה עצמה. אמנון לא היה נוכח בתערוכתי.

24.11.1967    🔗

תערוכתי ננעלה. בעתונים הופיעו ביקורות קצרות, חיוביות, תמונות מספר נמכרו, במחירים לא־גבוהים כמובן, אבל כהתחלה, כך אומרים לי הכל, אין זה רע כלל. אמנון לא נכח גם בנעילתה של התערוכה. לכבוד המאורע הזמנתי את הגב' אורנה לארוחת־ ערב באחת המסעדות ביפו העתיקה. מזג האוויר עודו נאה. נעים יהיה להשקיף על הים ועל אורותיה של תל אביב. אורנה נענתה להזמנה, לשמחתי. קבענו שאבוא לקחתה מהגלריה בשעה שמונה ושלושים בערב. לא יכולתי להתאפק ושאלתיה מתי ראתה את אמנון לאחרונה ועל שום מה לא ביקר בתערוכה אפילו פעם אחת. שמא נסע לחו"ל? היא השפילה עיניה. חשתי כי דמעות חונקות את גרונה.

“לא ראיתיו מזה זמן רב, אולי שישה חודשים ומעלה… כן, הוא נמצא בארץ. חבריו ראוהו!” לאן נעלם הטקט שלי? והלוא יכולתי לנחש בעצמי מה שאירע. תחת זאת נהגתי כלפי אורנה כאותו פר בחנות של חרסינה… זכרו של אותו ערב חגיגי שבו נתתי להם את ברכתי לא נשכח ממני. כן זכרתי את דבר קולי הפנימי אשר הזהירני שלא לסמוך על שום דבר ועניין בטרם מועד…

25.11.67    🔗

8:30 בערב. עלי להודות כי נרגש הייתי לקראת הארוחה. סיימתי את עבודתי לפני הזמן, החלפתי בגדי, נחתי מעט ואף הזמנתי מונית שתביאני אל אורנה בשעה 8:15, כלומר לפני כרבע שעה. בשמונה צלצל הטלפון. אורנה. היא הודיעתני בקול נרגש כי נפל דבר מפתיע ולא תוכל להיפנות להזמנתי הערב. שמא בפעם אחרת? היא הצטדקה וחזרה והצטדקה והבטיחתני: “בפעם אחרת, בפעם אחרת”. ואילו אני, זקן שוטה, לא יכולתי להתאפק וקלעתי ישר למטרה באומרי: “אני מבין. אמנון הופיע”. “כן, ד”ר אהרון", ענתה, “היום. שלום ולהתראות”. הנחתי את השפופרת מידי מאוכזב, מדוכא. שוב עטפתני הבדידות. והנורא מכל כי לא מצאתי מענה לספקותי.