א    🔗

הדבר אירע בשלושים ואחד במארס 1946. חם היה ונעים וד"ר הוכמן יכול בלא חשש הצטננות לשבת כדרכו על מדרכת בית־הקפה “תמר” ברחוב שיינקין. הוא עישן כמנהגו את הסיגר שלו, אולם הפעם נראה כנוגס ממנו יותר מאשר שואף את העשן אל קרבו. הוא עישן כמנהגו את הסיגר שלו, אולם הפעם נראה כנוגס ממנו יותר מאשר שואף את העשן אל קרבו. עתונו “ידיעות חדשות” היה מונח לפניו מבלי שיקרא בו. ספל הקפה ריק. מצב רוחו לא היה כתמול שלשום. חוש ההומור שלו נעלם ממנו היום. בעוד כשעה עליו לפתוח בבוררות שקיבל על עצמו. מומחה היה בשטח זה השנוי במחלוקת ולא יכול לסרב. כך מכל מקום טען המשפטן הוותיק בפני עצמו.

בימים קריטיים אלה, הגיוני הוא שכל אדם יפתור את בעיותיו ואת עניניו הבלתי נעימים בחוג מצומצם של מכריו – הרהר ד"ר הוכמן. עם זאת אנוס היה להודות כי משברי נפש פורצים תכופות חוצה ללא מעצור גם בימי מאבקים פוליטיים נסערים.

ובכן, אותו עניין של דורון רייך ודניאל זינגר נתגלגל לידיו דרך מקרה. אין להאמין כיצד נסתבכו שני אנשים אלה ללא תקנה. באירופה היו מביאים עניין זה לערכאות ואילו אצלנו פונים לבוררות.

בלא מחשבה תחילה, מתוך חוסר־אונים נפשי, חזר ד"ר הוכמן והזמין ספל קפה שני והצית את הסיגר שכבה. שלף מטפחת לבנה מכיס אפודתו וניגב בה את קרחתו. חום רב הציפו לפתע פתאום. נטל את תיקו ופתחו כדי להעיף עין פעם נוספת על המסמכים שבו. ביניהם נמצא דוח של התובע דניאל זינגר אשר אושר ונחתם גם בידי אחותו מלכה גרנצבורג. הוא חזר ועבר על עמודים אלה באופן מכני. העובדות היו ידועות לו היטב. הוא גם ידע שלא יידע כיצד להכריע. בשעה היעודה, 8.23 לפי שעונו, הופיעו מלכה ודניאל והוא קם ונסע עמהם במכוניתם.

בערב אותו יום, בשעה 7.30 ישבה רחל שחור, אשה כבת חמישים, על מרפסת ביתה המשקיפה אל הים. עייפה היתה ועם זאת הרגשתה נינוחה. היא היתה עסקנית ב“ארגון אמהות עובדות”, מוסד אשר קיבל על עצמו בין השאר גם את הדאגה לעולים. אחריותה גדולה היתה. תכופות התריסה כנגד עצמה כי בלחץ העניינים אין לאל ידה להיענות כראוי לבקשותיו של הנזקק לעזרה, ואפילו אין היא מגלה אורך־רוח די הצורך להאזין למצוקתו. הערב השתוקקה נפשה לקורטוב של בדידות, למנוחה, לשיחה עם ידידים על כוס תה. אולם תענוג זה לא ניתן לה. בעוד שעה עליה לחזור למשרדה כדי לשמש בורר בין דורון רייך ודניאל זינגר.

רשאית היתה, כמובן לסרב. עם זאת יש לתת את הדעת כי יש גם צד שני למטבע זה. כך נהגה רחל שחור גם כאשר ישבה דורון רייך במשרדה וגוללה לפניה את כל הפרשה כולה בעצלתיים ובעמל נפשי רב. זה היה מעמד לא נוח כלל ועיקר ולא רק בשל העניין גופו. במיוחד הכבידה העובדה שבלי הרף נכנסו ויצאו מזכירים כדי להחתימה על מסמכים שונים, ובה בשעה היא נתבקשה לשיחה דחופה עם חיפה, בה היה עליה לתת את החלטתה בדבר תקציבו של מעון ילדים חדש. שיחה טלפונית זו התנהלה עם אחיה של דורון רייך, הלל זגגי, ראש הוועדה התקציבית, אשר מזה זמן רב אין הוא מדבר אל אחותו דורון מטוב ועד רע.

עצבנותה של דורון היתה רבה. דבר זה קל להבינו. נוסף על כך, נהג דניאל זינגר בחוסר טקט משווע בהזמינו את הלל זגגי להעיד בבוררות זו – מעשה מיותר לכל הדעות.

מה בעצם הניע את רחל שחור לשמש בורר? היא לא הכירה את דורון רייך קודם לכן, ואפילו עתה אין היא רואה מהו שמקשר אותן. ואולם דורון היתה שרויה במצוקה. רק לפני חדשים ספורים עלתה לארץ ומאחריה פולניה, רוסיה, טהרן. בודדה היא. גם רחל בודדה, והכרה זו שמוטל עליה לחדור ללב הזולת, להבינו, היא שהכריעה את הכף. עם זאת ברור כי כנגד אחת כדורון רייך יש לנקוט בדרך משכנעת, להסתייע בהשקפת עולם מוסרית. אולם על אף היותנו ותיקים בארץ – הרהרה רחל שחור – חרף עמלנו הרב, עדיין איננו זכאים להורות לזולתנו כיצד לחיות.

רחל חזרה ודפדפה ביומנה של דורון. השורות היו דחוסות, לב נואש פרפר בו.

השעה היתה שמונה ושלושים בערב. יעקב ורדי קרב היה ובא. השוער פתח לפניו את השער כפי שנקבע קודם לכן. בניין המשרדים הגדול היה שרוי בחשכה גמורה. לאחר שהעלה אור בחדר עמד והרהר. אילו נתבטלה בוררות זו. לא, אין הוא אדם אמיץ כלל ועיקר. אלמלא שמדובר בידידו דניאל זינגר, ידידו מזה שלושים שנה ומעלה, היה מסלק ידיו מכל העניין. יחדיו הפליגו ארצה לפני מלחמת העולם הראשונה. הם נמנים עם אנשי העלייה השנייה אשר עשו את דרכם בעבודה בכרמים, בסלילת כבישים, בשמירה. ידידות ותיקה זו מחייבת.

קול צעדיה של רחל הגיע לאוזניו. דרוך היה לקראת פגישתו עמה. הדלת נפתחה ונכנסה דורון רייך, לפני כן דורון זינגר, ועוד לפני כן דורון גלזר.

דורון הסמיקה, טרם נגמלה מטבע ילדותי זה, אף כי כבר מלאו לה שלושים וחמש שנה. יעקב ורדי הסתכל בה בסקרנות. לבושה היתה חליפת סמוקינג ממשי שחור ומתחתיה חולצה לבנה הדוקה עד סנטרה. קווצות שֹערה הבלונדי אסופות היו בסרט חום דק, ושלא ברצונו אנוס היה להודות שהיא אשה יפת תואר.

“מה שלומך”, דורון פנה אליה בהיסוס מה. השאלה לא היתה במקומה ותשובתה אף היא היתה כפויה.

“על הצד הטוב ביותר, שאם לא כן לא היית רואני כאן”

יעקב הושיט לה סיגריה. נבוכים היו שניהם. ישבו בשקט ועישנו. בינתיים באו בזה אחר זה שאר המשתתפים בישיבה.

ד"ר הוכמן ישב בראש השולחן ומצדדיו שני הבוררים האחרים. מולם דניאל זינגר ומלכה גינצברג. מתחת לחלון, לבדה, ישבה דורון רייך. לבסוף, ברגע האחרון ממש, זינק פנימה אחיה של דורון, הלל זגגי. בכוונה נשתהה כדי להימנע משיחה עמה.

ד"ר הוכמן פתח את הישיבה ואמר: "חברי הבוררים מכירים היטב את הפרשה ואני נמנע מלחזור לגולל לפניכם את העניין לפרטיו. לפנינו מונח דוח מפורט שהכין דניאל זינגר. יעקב ורדי יודעו על־פה. מרת רחל שחור קיבלה אינפורמציה מלאה על הפרשה מפיה של דורון רייך. לשם הסדר בלבד אני חוזר על עיקרי השתלשלות העניינים.

בעשרים ושישה בנובמבר 1945 התוודעו זה לזה הרווק דניאל זינגר ודורון רייך, אשר שם משפחתה מבית אביה גלזר. בעשרים ושבעה בנובמבר אותה שנה נשא דניאל את דורון לאשה. בו בערב נקרא דניאל זינגר למלא שליחות סודית בחוץ לארץ ולמחרת היום ארז את חפציו ונסע. הוא חזר ארצה בחמישה בינואר 1946 ומיד דרש מאשתו הצעירה, היא דורון זינגר, גט בלי דיחוי. דורון זינגר סירבה ומסרבת עד עצם היום הזה האם העובדות נכונות?"

דורון ודניאל הניעו ראשיהם, אבל ניכר היה כי הם חפצים להוסיף פירושים משלהם לדוח היבש.

“נמסר לי”, – המשיך ד"ר הוכמן ומקולו נשמע היסוס מה “כי המועד למתן הגט נקבע למחר, ואילו אנו הידידים מבקשים לנהוג כמסורת חכמינו זכרונם לברכה ולדבר על לבם של הבעל והאשה כי יתפייסו ביניהם”.

דניאל זינגר ניתר ממקומו. “דר הוכמן, ידידי היקרים” אמר, “החלטתי נחושה. עליכם מוטל תפקיד פורמלי בלבד. קביעת תנאים שהנני מוכן ומזומן לקיימם ככתבם וכלשונם”.

“פירושו של דבר” שיסעו ד"ר הוכמן, “כי אתה רוצה לאלץ את אשתך להסכים למתן גט”.

“כן, זה רצוני” השיב דניאל נמרצות.

“ומה בפיך את? דורון?” פנתה אליה רחל שחור.

דורון קמה. מה יפה היא, חלף הרהור במוחם של הבוררים.

“ידועה לי היטב”, אמרה ברטט, “טינתו של דניאל אלי. אך גם לי טינה אליו. עליכם הבוררים, לשקול היטב מי משנינו נשא על גבו אבנים כבדות יותר בדרכו הארוכה. מי סבל יותר, מי החזיק מעמד איתן. אם יותן לי ברגע אחרון זה, להביע משאלה, כאשר יותן לנידון למוות, כי אז אחת אבקש שדניאל לא יגרשני, אסור הדבר, מי נתן לו את הזכות לכך, האם החוק הוא המקנה לו אותה או שמא על דעתו בלבד הוא עושה את המעשה?” אמרה דורון את דבריה ופסעה בצעדים מהירים לעבר הדלת. “אחכה לפסק דינכם בחוץ” אמרה ונעלמה. כתובתה נשארת מוטלת, שכוחה, על מושבה. הלל זגגי נטלה ומסרה ליושב ראש.

דממה נשתררה. הבוררים נעצו מבטיהם בדניאל. כובד־ראש והעדר כל אהדה כלפיו נשקפו מעיניהם. יעקב ורדי אמר: “לרשותכם מחצית השעה”. דניאל, אחותו מלכה גינצברג והלל זגגי קמו ועזבו יחדיו את המשרד. הם פנו לקפה “קרלטון” הסמוך, בו פרט נגן וינאי זקן, מר לודוויק, על פסנתר. שיריו היו ישנים, מאובקים. פרדי המלצר קיבל את הבאים בסבר פנים יפות, כידיד משכבר. ואף אמנם הוא היה היחיד שידע והכיר את הפרשה כולה מתחילתה ועד סופה.

 

ב    🔗

מלכה גינצברג היא אשה רמת־קומה, איתנה, מלאת מרץ ובטוחה בעצמה. טבעות וצמידים לה על ידיה ועל זרועותיה. תנועת הנשים האזרחיות מעריכה אותה אך יש גם שיראים מפניה. אחיה הצעיר דניאל חוסה בצילה. פעמים רבות ניסה להיחלץ מאפוטרופסותה, אולם הוא חוזר ופונה אליה כאשר הוא נתון בצרה.

מלכה הכירה את הלל זגגי עד כה בשמו בלבד. עתה, משנתברר לה מהי עמדתו כלפי העניין התייחסה אליו דרך ידידות, לפחות כלפי חוץ. עמדתה שלה בבוררות זו לא היתה חד־משמעית, כפי שחפצה שהדבר ייראה בפומבי. סוף סוף, סבורה היתה בלבה – אין לאלץ אשה לקבל גט נגד רצונה.

בפינתם המרופדת שבמסעדה חשו עצמם השלושה בנוח. מלכה ארבה ממש לשאלתו של הלל בדבר התרחשות העניין. וכשהיסס קמעה – מעצוריו של הלל היו כנראה רציניים – כיוונה היא עצמה את הנושא באפיק המתקרב לנקודת המוקד שבפרשה.

"ובכן, דניאל אחי הסיעני באותו ערב במכוניתו אל התיאטרון כדי לחזות בהצגת הבכורה האומללה של המחזה “וורשה” – האם כבר ראית את בניין התיאטרון החדש הלל? האקוסטיקה אינה טובה ביותר, אולם בדרך כלל… מובן כי לא היה לאותו מסכן כל מושג מה צופנות לו ולי עשרים וארבע השעות הבאות אף שגם כך, אני מקווה – תיעלם מחר כל הפרשה כולה כלא היתה.

דניאל קם. “סלחו נא לי”, אמר “עלי לצאת החוצה לזמן מה. איני חש בטוב”. הוא חש בצעדים מהירים לעבר הדלת.

“אפשר להבינו, הוא נרעש”, הסבירה מלכה בהתרגשות מעושה כלשהי. "דניאל היה תמיד הכבשה השחורה במשפחתנו. כידוע לך, אנו מחזיקים פה בית־דפוס מזה שלושים שנה. אבי עסק במקצוע הדפוס עוד ברוסיה. עשרות פועלים מועסקים אצלנו. בעלי המנוח, שלמה גינצברג, ישב במועצות של בנקים וכן נשא בעוד מספר כהונות רמות. דניאל היה כנטע זר במשפחתנו. הפאנטיזם שלו, האידיאליזם, השקפותיו הסוציאליסטיות – כל זה לא התיישב עם אורח החיים שלנו. ארץ ישראל, עבודה עברית, טולסטויאיזם, גורדוניזם, טוב ויפה, אולם עד היכן? אסור שרעיונות כאלה יתקיימו גם לאחר שנות הבגרות. עודו בחור בן עשרים ומאחריו לילות קדחת בביצות חדרה, שמירה בגליל, סלילת כבישים – ניחא. גם אנו בהיותנו צעירים ברוסיה, דגלנו באידיאלים שונים, אבל להסתכן, חזור והסתכן בעלייה בלתי־ליגאלית, בהברחת נשק, הרי זה רב מדי. והלא מהנדס הוא ויכול לקבל משרה נכבדה בכל מקום שירצה. ואולם הוא בשלו, בשלו…

מעטות נקודות המגע שבינו לבין משפחתנו. לעתים רחוקות בלבד הוא בא העירה. הוא בא אל ההצגה “וורשה״ כיוון שזכר את הרושם הרב שעשה עליו הספר כאשר קראו לו לפני שנים רבות. שואל אתה, ובצדק, מדוע הזמינני לבוא עמו אל התיאטרון, והלא יכול להזמין אשה צעירה, יפה. זה הדבר, ידידי, כאן קבור הכלב. פרשות אהבה לא חסרו לו לדניאל. משהו מזה גונב לאוזני. ואולי לא אירע שום דבר. אשר לאשה, פשוטו כמשמעו, בית, ילדים, ככל אחד מאתנו, לא, פרחח נע ונד זה מעולם לא אבה. מה נכספנו לראותו מקים משפחה, במיוחד אבינו הזקן, אולם הוא כמו מתגורר כל הימים במכוניתו אשר לא תואר לה ולא הדר”.

הלל סוקר היה אותה בהשתאות: “איני מבין, גב' גינצבורג, הלהיטות הזאת אחר גט?”

לשמע שאלה זו אבד לה למלכה משהו מבטחונה. “בוא ונדבר גלויות” אמרה וקולה רעד. “מספר פעמים הצגתי לפני דניאל בחורות נאות, אינטלקטואליות, בנות־טובים, אולם משום מה לא נסתייע הדבר. לאחר מכן באו השליחויות הרבות לחוץ לארץ להשגת נשק, לאיסוף כספים, פעם לארצות הברית פעם לדרום אפריקה, ובשנים האחרונות גם לדרום אמריקה. וכיצד יכול אדם שכמותו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. רואה אני, מר זגגי, כי גם אתה תמיה, וכי הסברי אין בהם כדי לשכנע. לא? האמת ניתנת להיאמר כי גם בעיני אין הדברים מחוורים די צורכם. אגב, מה היה טיבה של דורון, בנעוריה?” השאלה כמו נשאלה לתומה, אולם ללא עדינות יתר.

“אין ביכולתי להרבות בפרטים”, ענה הלל דרך זהירות. כאשר עזבתי את וורשה ב־1920 היתה דורון ילדה קטנה ויפה ביותר. היא פרטה על פסנתר זמן רב לפני שהדבר הפך לה למקצוע, בטרם חלמו ההורים כי זה יהיה ייעוד חייה".

“מה, דורון, פסנתרנית?” שיסעה אותו מלכה “מופתעת אני, כלומר ידעתי זאת אך פרח מזכרוני הדבר. דניאל שלנו אוהב מאד נגינה על פסנתר”.

“דורון היתה פסנתרנית מעולה, חביבתי, שם דבר”, המשיך הלל וסיפר, “בתחילה היתה תלמידה מצטיינת בקונסרוואטוריום, לאחר מכן השתתפה בקונצרטים של התזמורת הסימפונית של הרדיו. מאוחר יותר סובבה בפולניה, רוסיה, ובכל מקום נחלה נצחונות מזהירים. ואילו הערכות נתפרסמו על הופעותיה, שמרתי את כולן”.

הלל הסמיק מהתרגשות. לאחר שהתאושש מעט, המשיך: “המפתיע ביותר היה זכרונה הפנומנאלי. היא ידעה כמעט את כל הספרות הקלאסית על־פה. גם יפהפיה היתה. התלהבותה אחר השפה והספרות הפולנית לא ידעה גבול, והיתה כמובן גם חסידת פילסודצקי. על ארץ ישראל, פלסטינה, ועלי, הסוציאליסט, הפרולטארי – באותם ימים הייתי חבר פועלי ציון שמאל – לא רצתה לדעת ולא כלום. פויה! במקום לשקוע עד המתניים בבוץ מוטב לשבת בקפה ז’יליאנסקיה ולאכול עוגות עם קצפת. הוריה פינקוה ללא גבול, כנסיכה היתה בעיניהם, תכשיט יקר של אבא. צעירים וזקנים חיזרו אחריה, במיוחד סופרים. המשורר טובים כתב שיר אהבה אליה. הבמאי שילר, הציע לה נשואין. אל אלהים, דורון, דורון… עד שהופיע אותו עתונאי ומשורר, איגון רייך, יהודי מומר, קשיש ממנה בעשרים שנה. בעל כשרון היה. כתב שירים מלוטשים ופיליטונים סטיריים שנפרסמו ב”וויאדוֹמושצ’י־ליטראצקי“. השנסונים שלו היו מוּשרים בקאבארט קוי־פרו־קוו”. הם ניבאו כביכול על הופעת תקופה חדשה. תחי פולניה, בעד גרמניה, נגד רוסיה. דורון ליוותה לפעמים את הזמרה על הפסנתר. זה היה כמובן נגד רצון ההורים. איגון רייך היה אדם אמיד. התרפקותו על הזרמים החדשים בפוליטיקה, בספרות, אופיה היה סנובי. למעשה לא ניתן לקבוע מה היה טיבה של חברתם. הם לא היו אנטישמיים ממש, שהרי היו צאצאיהם של יהודים כשרים. המשורר סלונימסקי, למשל, הותקף על ידי הגויים הפאנאטים בשל היותו יהודי. טובים הדגול, אם סבתו כתבה את ספר התפילה המפורסם לנשים “צאינה וראינה”. מרדכי ברנדשטטר, נכדו של משורר עברי בן דור ההשכלה, נמנה אף הוא עמהם.

התלהבותו הפטריוטית של איגון רייך למען פולניה לא ידעה גבול. ובכן, לאחר שדורון נישאה – היה זה ב־1930 – לא ראיתיה עוד, עד שהופיעה פתאום כאן, לפני כשנה. שמחת הפגישה המחודשת לא ארכה זמן רב, לדאבוני, סיבות רבות היו לכך, כלל הידוע לך. אמצעי מחיה לא חסרו לה. פנסיית הקצינים אשר קיבלה מן הממשלה הפולנית, – זו הימנית כמובן – הספיקה לה די והותר גם כאן ולא נזקקה כלל לעזרתי. דורון היא הנפש היחידה אשר נותרה בחיים מכל משפחתי. האדם היחיד…

הלל זגגי כמעט ופרץ בבכי. המראה לא היה גברי כלל וכלל.

מלכה הסתכלה סביבה, איש לא השגיח בדבר. היא טפחה לו קלות על היד.

"נו, זגגי, רציתי לאמור, הלל, קח עצמך בידיים. הלו, פרדי! עוד קוניאק. זגגי, שמע־נא, אני איני אשמה, אני נשבעת לך, מפי לא שמע דניאל דבר, ואולם פרדי, פרדי זה יודע הכל, ואולם גם הוא לא יפתח את פיו לספר לדניאל משהו… כאשר הביא לנו דניאל למחרת ההצגה, ב־12 בצהריים, את הבשורה בדבר חתונתם, מצאנו שנינו, אבי ואני, כי המעשה נחפז מדי, אולם לא היה בה בידיעה זו כדי להטרידנו. יום נאה היה ואני שוטטתי ברחובות עליזה ושמחה. חלפתי על פני שדרות רוטשילד, אחד העם, נחלת בנימין, וכדרכי יום יום נתקלתי בעשרות מכרים וידידים וכל אחד ואחד שמע מפי את החדשה. מתפארת הייתי ממש בחתונתו של דניאל, דניאל ודורון היפה, זו הבלונדינית שביקרה עמו בהצגת הבכורה.

בשעה 2.30 נפגשנו כולנו פה, בקרלטון, לארוחת הצהריים. נכנס הזוג הצעיר. פרדי ברך את דניאל כדרכו תמיד והפעם גם את דורון, אולם בבת־צחוק רבת־משמעות. דניאל לא חש מאומה. שילמתי את החישבון, – אותו יום הזמנתים לארוחה – ואז סיפר לי פרדי בחטיפה כמה דברים תמוהים על דורון, על הקצינים הפולניים, על האמריקאיים, על הסודניים… "

“נו, טוב, שתקתי. לא אמרתי דבר. יהי כן. אני חיבבתיה מאד. הכל יכול היה להיגמר בכי טוב אילולא… אל אלהים, והלא אירע דבר כלשהו.” דניאל זה לא ילד הוא – הרהרו שניהם בעת ובעונה אחת. מחשבה זאת הפכה אותם לפתע פתאום לידידים, לקרובים. אולם השאלה נשארה בעינה, ללא פתרון.

 

ג    🔗

דניאל היה פוסע ישירות בשדרות רוטשילד בלא להסתכל לעברים. צעדיו היו רחבים, כמו אצה להם הדרך. הוא חצה את אלנבי ועבר לאורך לב תל־אביב הישנה. אותה שעה היה הקהל יוצא מקולנוע שדרות, אך הוא לא שם לב. משהו המריצו לצעוד הלאה, קדימה. נרגש היה. דבר־מה הטרידו. לבו פעם בחוזקה פעימות בלתי קצובות. הגיע לקצה השדרה. דרך ארוכה זאת עשה בפחות מעשר דקות. אך ההתאמצות הפיזית הרגיעה אותו. עייף היה והתיישב על ספסל שליד הקיוסק, הזמין כוס צוף ולאחריה עוד אחת ושתה בצמא. הצית סיגרייה ונשם את עשנה עמוק אל קרבו.

ובכן כיצד קרה הדבר? מה הכשיל רודף נשים מובהק זה, המאהב הנצחי, אשר מעולם לא נתן אמון ברגשותיו שלו עצמו? כיצד קרה שלפתע פתאום לא נמצא מי שיאותת לו, להזהירו מפני מעשה שבקלות דעת. אשה כי נקרתה בדרכו ונתמסרה לו, לאחר ששבע מחסדיה דחה אותה מעליו כאילו היתה זונה מפקרת בשוק. וכאשר נזדמנה לו אשה עצורה, מסויגת כבתולה, לא טרח למלא בה את תאוותו, להכריעה. היסוסיה מנעו אותו מכך, ריפו את ידיו. חושש היה במקרים כאלה מפני האחריות שהיתה כרוכה בכיבוש מעין זה. אשה צנועה זו מן הראוי לתתה כלעומת שבאה, להניח לצניעותה שתישאר כמות שהיא. ואולם רוגז היה על עצמו ועליה. הוא סבל והתענה קשות שנים ארוכות בגלל היותו דון־ז’ואן בלבד. תכונה זאת שבו גרמה שייוותר בודד ותועה בדרכים נלוזות. ואילו עתה, דורון… בתמימותו הרבה סבר, כי הנה הצליח הפעם הדבר בידו. נתמלאו כל משאלות לבו והגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אשליה זו ארכה שלושה שבועות בלבד, כלומר עד לאותו לילה ליד הבאר המלון פרדוסי בטהרן בחברת פולה ואולה…

הדבר התחיל פה, בתיאטרון. באותו זמן הוא חזר ממסע בדרום־אפריקה. על הצלחתו והישגיו במסעו זה כתבו רבות בעתונים. הנהלת התיאטרון שיגרה לו שתי הזמנות להצגת הבכורה של המחזה “וורשה” כמנהגה עם כל הצגה והצגה. עיר זו שמה בלבד היה בו כדי לעורר רטט בנפשו. זה שלושים שנה הוא עוקב אחריה, מלווה עליותיה וירידותיה עד לאחריתה ב־1939. משתוקק היה לחזור ולחיות עוד הפעם בעיר וורשה ולו מעל קרשי הבימה.

הזמין אפוא את אחותו מלכה ובשעה היעודה עולים היו במדרגות הרחבות בדרכם אל מקומותיהם בשורה השלישית הצדו השמאלי של האולם. האולם החשיך והכורסא שמימינו עדיין ריקה היתה. אולם, לפני עלות המסך, ברגע האחרון ממש, התקרבה ובאה אשה. הוא לא יכול להבחין בקווי פניה

אף לא הביט לעברה. היא נטלה את מקומה בכורסא, המסך עלה כמו ציפו לבואה.

פעם אחת בלבד, במערכה הראשונה, הותז אור עליה. אלומת קרניים עטפה אותה לשנייה אחת. שעונה היתה אל גב הכורסא ומבטיה נעוצים במתרחש על הבימה. כפי הנראה שלא הבחינה שהוא תוהה עליה בעיניו. לבושה היתה שמלה לבנה, ללא שרוולים, בעלת מחשוף עמוק. שכמייה שחורה עשויה מקטיפה, תלויה היתה על המשענת הצדדית, של הכורסא. עורה היה זהבהב, חלק וללא ברק, בדומה לפרי כלשהו, אך לא זכר איזה פרי. בדמדומי הכרתו הוא חוזר ונזכר שדמתה לפרי וכי היא מוכרת לו מכבר, שמא מלפני זמן רב. הוא אימץ את זכרונו. הדבר עינה אותו, אך ללא הועיל. ושמא אין זה אלא חזון תעתועים והוא לא ראה תוי פנים אלה מעולם?

המסך ירד, הועלה אור והוא הציע לה את התכנייה. שלושתם התחילו דנים המחזה. שיחתם היתה ערה, ודורון סיפרה על “וורשה שלה”, על מה שאירע בה ב־1939. מה שהעלו על הבימה התרחש ב־1914, מלחמה פעוטה, מאורעות חסרי חשיבות.

סיפורה היה שגור, דברים הידועים לכל. אולם העובדות שגוללה נטולות היו כל נימה של התרגשות. אובייקטיביות, כביכול, הווה מול עבר. כן, היא ובעלה, המשורר והעתונאי איגון רייך, נמלטו יחדיו. האם מקרה הוא שהם יודעים את שמו? כן, שמו ידוע ומוכר להם. הגיעו לווילנה ברגל כמובן, תחת מטר פצצות הגרמנים, ובזרועותיהם ילדתם הקטנה. הם וכן עריקים פולניים לרוב הטילו עצמם לתוך התעלות שבצד הרחוב כאשר עברו הטייסים הגרמניים בטיסה נמוכה מעל לראשם וקצרו בהם במכונות ירייה. הקצינים הפולניים פקדו על היהודים לעמוד על רגליהם, מטרה לכדורים הגרמניים. הגרמנים עמדו לפני שערי העיר. אז תפסום והכניסום בשני קרונות רכבת, שנועדו לבהמות. הדלתות נחתמו. בתחנה הראשונה הפרידו בין הקרונות ומאז לא ראתה עוד את איגון רייך. הילדה היתה בת שנתיים. לבסוף באו הרוסים וחילצו אותם.

דורון סיפרה את הדברים האלה מונוטונית כמי שיודע אותם על־פה.

דניאל ומלכה ניסו להסיח את דעתה של האשה מן המאורעות אשר חזרה וחייתה אותם. מלכה חילקה לה כמו בדרך אגב מחמאות על יופיה. דבריה נאמרו גלויות ובטון גברי מעט. דורון תפסה את הרמז והסתכלה אליה בבת־צחוק מקסימה. דניאל הרהר בלבו, מניין לה לאשה זו הקסם המשובב הזה לאחר כל הפורענויות שבאו עליה. במערכה השנייה אבד לו לדניאל הריכוז הדרוש כדי לתפוס את המתרחש על הבימה. מחשבותיו נסבו עליה, וכמו דובב אליה בחשאי בלי שהיא תשים לבה לדבר.

בהפסקה שלאחר המערכה השנייה יצאה מלכה אל המסדרון. דניאל שתק ודורון העירה כלאחר־יד: “ברכתי לך לשובך ארצה”.

“את מכירה אותי, האם יודעת את מי אני?” – שאל בתמהון.

“ראיתי תצלומך בעיתון, אך עוד לפני כן, אשתקד, ראיתיך בטהרן, מכאן שאני מכירה אותך”.

“את הנך זו שפגשתי בטהרן”, השיב מופתע, “תמהני שלא הכרתיך מיד. כן, עתה הנני נזכר בפניך… תודה לאל”. דברים אחרונים אלה כמו אמרם לעצמו. היא היא, אחת מבין אותן פולניות בעלות מחשוף העמוק, כמוה עתה, ולידה בחורה צעירה, כן, היה זה מאוחר בלילה… נשתררה שתיקה. לפתע פתח דניאל בדברים. דיבר ארוכות, ללא מעצור.

“פגישתנו זו, דורון רייך, המקרה שבפגישתנו, גורם לי אושר שאיני יכול להביעו. אור ראשון הוא, נעים וחם, מאז שובי. אינך מתרעמת עלי שאני פונה אלייך בניגוד לכללים המקובלים, הלא כן?”

דורון הצטחקה. לא, אין היא מתרעמת עליו, ודאי, אין לה סיבה לכך. התנהגותם היתה כשל תלמידי גימנסיה בפגישתם החשאית הראשונה תחת העצים העבותים בגן העיר.

״האם עלינו לשבת עד לסיום ההצגה?" לחש דניאל ורוחו קצרה. “האורות עדיין דולקים והרשות בידינו לחמוק מכאן”.

“מחיר מלא שילמתי בעד הכרטיס, מר זינגר הנכבד. זהו ביקורי הראשון בתיאטרון, פה. אנו הפליטים איננו זכאים להזמנות” – אמרה ספק בצחוק ספק ברצינות. הם נתחייכו זה אל זה. המתיחות חלפה.

מלכה לא חזרה למקומה. המערכה השלישית היתה מייגעת. הם החליפו בלחש הערות עוקצניות על המחזה אשר היה בעיניהם קריקטורה ותו לא. לאחר הסיום עוד נשארו יושבים באולם, אחרונים כמעט.

דניאל כיוון את צעדיה אל מכוניתו. “סלחי לי, אין היא הדורה ביותר, נסיעותי הרבות מבלות אותה”. דורון הצטחקה. “שכחת כנראה שעשיתי מאות קילומטרים בלא נעליים לרגלי”. אמרה בטון יבש, לגלגני מעט.

“אמנם נכון”, השיב בעליצות שלא במקומה, “אף־על־פי־כן, יפה היית גם בטהרן, לא ניכר בך כלל שיצאת ממחנה־עבודה סובייטי”.

“אותו ערב ישבתי והאזנתי להרצאתך. לפני כן ניגנתי בפסנתר, במלון פרדוסי”.

“את מנגנת בפסנתר, דורון?”

“כן, גם פה אני מנגנת, לא הרחק, לשם הפרנסה, כמובן. לא רחוק מכאן”.

דניאל הסיע את מכוניתו לאורך בן־יהודה ללא מטרה. היא הניחה את ידה על זרועו קלות. “אני יורדת כאן ואעשה דרכי הביתה ברגל”.

“אני מבין”, השיב דניאל, “רצונך כי ניפרד”.

“נכון, לכך אני מתכוונת, מר דניאל זינגר” השיבה וחשה כי הדם עולה אל פניה. דניאל הרגיש בדבר. “בכל זאת אם רצונך בכך” הוסיפה ואמרה "רשאי אתה לדעת היכן ביתי… "

הוא התניע את המכונית והמשיכו לנסוע, אך לא אל ביתה של דורון שבאחת הסמטאות בצפון תל־אביב. כמו שלא בכוונה תחילה הם נמצאו מחוץ לעיר. אי־שם מצאו בית־קפה החוסה בצלה של גינה גדולה הקרויה “אואזיס”. ישבו תחת סכך ענפים ירוקים, שתו יין ושוחחו על דא ועל הא. דורון היתה עצורה ונצטערה שדניאל מבחין בהתלבטויותיה. לפתע נפתח סגור לבו והוא התחיל לדבר בשטף, בהתלהבות.

“תמוהה את, דורון, תמוהה ביותר. הנה יושבת את לידי ודמותך כילדונת בפגישתה הראשונה. מתקשה אני להבינך, דורון, להשיגך. אמנם רבות שוטטתי בעולם, רבות ראיתי וכבר איני צעיר עוד כמוך, יקירתי. איני מהסס להודות שאיני יודע כיצד נוהגים בחלקי תבל שונים וכיצד מתבטאים בשפות אחרות. אני, את אנשינו בלבד אני מכיר. שנים רבות הננו עומדים בחזית, בשדה, במלחמה, במחתרת, או הרחק אי־שם… ידידים רבים לנו, קרובים אנו זה לזה, וכמו חוטים שזורים בינינו. ואם מי מאתנו נעלם פתאום והקשר עמו ניתק, אות הוא כי פגש באשה או נערה. הדבר יקרה במהלך העבודה, בתנועה, ואז, אותו לילה ראשון של פגישתם, אפילו עבר ללא תקלות, אותו לילה הוא החוליה הטבעית שבין הימים. כדבר הזה יקרה לנו תמיד. לקראתנו באה אשה בעלת העזה, קרבה עד חצי הדרך. שקר מוסכם הוא, אגדה בלבד, מה שמספרים על כוחו ותקיפותו של הגבר. במידה שזה נוגע לי, לפחות, אין הדבר כן. ובכן, דורון, הבה ואתוודה לפנייך והלא ממילא את חשה שאני חושק בך היום, לא ייתכן שלא תחושי. כן הנך שומעת את המלים זורמות מפי בלי הרף אף שעדיף היה שאשתוק. את מסתכלת בי בעיניים טובות, מלגלגת בלבך על הגבר הבוטח בעצמו ואשר סבור משום מה כי עליו לדבר, לדבר. דורון אהובתי, אל תתרעמי עלי, איני שיכור… אנא, דורון, איני גיבור, אלא אחד מרבים, בעל מעצורים, מתוסבך, ובעצם נרדף… אנא דורון, בואי לקראתי… רואה אני כי גם את מהססת ובכך את מתירה את לשוני”.

דורון ניטל הדיבר מפיה. התפרצותו הילדותית כמעט היתה בניגוד להופעתו הנוצצת, השופעת כוח. הוא תפס בידיה והיא הניחה לו.

לאחר מכן חזרו הביתה. הוא הוסיף ודיבר עוד דברים רבים שונים. הסתייגותה וקשיחותה התחילו נמוגות. הוא ראה עצמו מנצח, כובש, והדבר הסב לו אושר רב. עם זאת חשש לפגוע בה, שהרי פליטה היא שיש לנהוג בה ביד רכה ועדינה. אושרו והרגשת נצחונו הלכו וגברו מחשש כיצד הולכת התנגדותה ונמוגה.

שאר הדברים נתרחשו כפי ששיער. הוא דחף אותה בזהירות אל שער הבית האפל, חיבקה בזרועותיו, היא נענתה לו, פחות נסערת ממנו, ללא רעד, היא רק עשתה את רצונו. הוא נכנס אתה לחדרה. בוהק נקיון עלה ממנו. פסנתר קטן עמד שם, נוצץ, ועל אדן החלון פרחים אדומים נתונים באגרטלים. המפית שעל השולחן העגול היתה מעשה־רקמה, עבודת ־יד. על האצטבא עמד קנקן קפה ולצדו ספרים, תווים.

“חדרך מזכיר לי את חדרה של אחותי” אמר דניאל, "אבל זה שמכבר, מכבר… (“האם אמת בפיך, דניאל, האמנם חדרה של אחותך”?).

מבלי משים עלו בזכרונו שתי שורות של שיר ישן:

"הוי בזמן מן הזמנים

היית את אחותי או אשתי".

שום דבר מכריע לא אירע ביניהם עד כה. דברים שהחליפו לא הותירו טעם מר בפיהם. אולם דניאל כוח פנימי היה מניעו להפוך אשה זו אשר מצא מחדש, אשר דלה מזכרון העבר, לאהובתו אותו לילה. ואילו היא עמדה דמומה. והלא היא אינה ילדה עוד, הרהר בזעם עצור, כלום אין היא מבינה? דורון תהתה עליו בעצב, דומה כי בכתה.

“מדוע את בוכה, דורון?”

“כל זאת קרה מכבר”, ענתה. דניאל לא ירד לסוף דעתה.

לאחר מכן הוא שידל אותה להיענות לו כפי שמשדלים בתולה צעירה בליל הנישואין.

וכפי שיקרה בטבע כן אירע גם עתה: דורון המהססת, הצוננת והעצורה, שכחה את עצמה ונתמסרה לו בכל להט תשוקתה. הנתבעת הפכה לתובעת, הנאהבת לאוהבת. זו היתה המטפורפוזה שאליה נכספה נפשו של דניאל כל ימי חייו. אולי בתת־הכרתו גברה בו התחושה כי בהתמסרותו הוא שלא ידעה גבול, הפך את האשה הצנועה לקדשה במקדש. דורון הביאה לו את שחרורו, את ברכת הכוהנים. “משוחרר אתה, ידידי, לעולם לא תהיה בודד עוד”. ובשכרון חושים זה, בהתעלות נפשית זו, בבטחונו הפנימי כי אשה זו בלבד היא היחידה אשר בכוחה להיות לו לעזר – נתן לה ולעצמו הבטחת נישואין, נישואין מקודשים שאליהם נכסף זמן רב.

 

ד    🔗

הלילה נעשה צונן. ספסל העץ שעליו היתה דורון ישובה הלך ונחרב, הלך וגז. היא השתרעה עליו. בשעה זו אין איש עובר פה. מהרהרת היתה תוך התרגשות גוברת ועולה באותם דברים הנאמרים למעלה אודותה ואודות דניאל. היטב ידעה כי בוררות זו חסרת תכלית היא, קומדיה משעשעת, מביישת. הבוררים בתמימותם מאמינים כי יש מי או מה שישפיע על דניאל לחזור בו מרצונו. הוא החליט דבר ולא ימוש ממנו. דבר זה חשה על בשרה לאחר אותו לילה יחיד שהיו יחדיו לפני הנישואין.

דניאל ישן היה שינה עמוקה. היא קמה במוקדם, כרכה את שערה במטפחת ולבשה את חלוקה הארוך, הבהיר והפרחוני. שפתה קומקום לקפה והחליפה לפרחים את מימיהם. ידיה השיבו כל חפץ למקומו ועד מהרה קיבל החדר את מראהו המסודר. סיימה בכה וישבה ליד מיטתה. זו כבר אינה שלי בלבד – הרהרה. האם אמנם הבינה לאשורם את דבריו מאמש אשר אמרם שעה שהיו שניהם שקועים בתאוות חושים, שעה שחווית האהבה פעמה בפוטנציה על־אנושית? האם אמנם הזכיר חזור והזכר את דבר הטבעת? האם עולים דברים כאלה בחלום? דורון ניסתה להציב תחום בין החלום למציאות. לא, דבר זה אינו אמת. חלום זה מסמל אל נכון את כיסופיה העמוקים לאושר ולאהבה. אפילו העלה את הצד הטבעי שבדבר אלף פעמים ואחת.

היא לא תזכיר לו את הדבר מכל ומכל. תשלח אותו לעבודתו כמו לא אירע כלום. ואולם, הייתכן? והלא דבר נפל אמש, האם אפשר להשכיחו, להתעלם ממנו? שמא משמעותו של המעשה אשר אירע יקרה לה בלבד, ובאשר לדניאל, חשיבותו כקליפת השום בעיניו?

באותן שעות מעטות חשו שניהם כמו היו מתעופפים מחוץ למסלולו הקבוע של כדור הארץ, כמו אבד כוח המשיכה של יום־יום את חוקיו. ואולם חלומה של דורון פג במהרה. אך התעוררה והמציאות חזרה לקדמותה. היא פשוט ישובה ליד מיטתו ושומרת את שנתו.

לפתע קמה פסעה לעבר ארון הבגדים והוציאה מתוך מזוודה שהיתה חבויה שם חוברת עבה שחורה – יומנה שלה. כאשר יקרא דניאל רשימות אלו – הרהרה – לא יהסס ביותר, ישא רגליו וילך, ישוב אל חייו הרגילים כמו לא אירע דבר.

“מה את מחזיקה ביד?” שמעה את קולו של דניאל מאחורי גבה.

“זה יומני, רוצה לקרוא בו”?

“לא” השיב דניאל וצחוק נערי ריפרף על פניו, “לא היום”. דניאל קפץ מן המיטה ולאחר רגעים ספורים כבר היה מוכן ובמצב רוח מרומם.

“הכנתי קפה”.

“טוב, אהובתי, טוב, ברצון”. שניהם שתו בצמא. “עכשיו עשי מהר, מהר, מהר, בעוד מחצית השעה אשוב לקחתך”.

“לאן דניאל, לאן?”

“אבל, דורון, כבר שכחת אותה אגדה עתיקה על הטבעת?”

וכשתיקתה אמש כן שטף דיבורה עתה:

“דניאל, מכירה אני אותך מכבר, יודעת אני אודותך כל מה שאפשר לדעת עד שלא, – איזוהי אותה מלה שחוקה, שגרתית? – ובכן עד שלא אוהבים אותך, ואילו אתה דניאל, אינך מכירתני כלל, לא, תנני להיות לבד”…

“לא, אין את מכירה אותי, דורון, את רק מדמה זאת בנפשך. אני, אני הוא היודע עלייך הכל. אמנם נכון כי יש אשר יקרה שלא אוכל לנקוט עמדה כלפי בעיה זו או אחרת, אבל משמתברר לי במה דברים אמורים אזי החלטתי נחושה. מעולם לא ניבא לי לבי מהו שעתיד להתרחש, אנה פני מועדות, כמו בפעם זאת, אהובתי”.

“כן דניאל, שנינו יודעים זה את זה, כבר טעמנו זה מדבשו של זה. איבדנו עשתונותינו בשכרון חושים. הגזמנו לעבר האין סוף. אולם האם נרקמה בינינו גם שותפות נפשית? לא יקירי, על זאת פסחנו. הלא מן הראוי כי נגולל זה לפני זה את פרשת ילדותנו ונעורינו. נספר זה לזה את שגיונות אהבותינו הטובות והנלוזות, כל אשר חלף ואיננו עוד, עלינו להסתכל עמוק לתוך גביעינו שמא נותר בהם שלולית יין שעלינו לשופכה. היכרוּתנו כמוה כפרי בוסר. אשר לי, שנה שלמה עקבתי אחריך במבטי… הקשבתי הקשב היטב לדבריך באולם המלא עשן אלי, ואל פולה וכן אל כל אותן שהצטופפו במחנה ואל אלו שפגשת בשדרות. בעיני ראיתי כיצד עמלת להציל בני אדם אחד אחר רעהו, אחד אחר רעהו. לאחר ימים ראיתיך שוב והפעם פה בארץ, בבית־הקפה הקטן, שם ישבת ועיינת בעתונך או שחקת שח עם ידידך. כן, נטלתי רשות לעצמי ועקבתי אחריך, ארבתי לך בסתר ובגלוי עד שהגעתי אל מירב ההצלחה להאזין לשיחתכם, וכך נודע לי על ההצגה הקרובה. השגתי מקום ישיבה לידך באולם התיאטרון. ואולם החלטתך זו, הפתאומית, המפתיעה, לא אני יזמתי. מתייראת אני, דניאל, חוששת שמא אין אתה יודע את שאתה עושה…”

דניאל שם ידו על פיה. “יודע אני הכל, ואף־על־פי־כן בך, דורון, בחרתי להיות אשתי”.

דורון נכנעה. חוששת היתה שמא סירובה העקשני אינו אלא שיטה אסטרטגית הנקוטה בידי אשה מדעת או שלא מדעת כדי לקשור את הגבר אליה חזק יותר. ובכן לא זו בלבד שהסכימה, גם זריזה היתה ממנו, אמרה לו את ההן שלה במשובה, צוחקת ובוכה חליפות. ברור כי המעשה כולו היה ילדותי מעיקרו, ללא שיקול דעת, ככל הרפתקא. הוא האמין בתפקידו כרודן, אך לאמיתו של דבר הוא דמה לאותו גדם עץ הנזרק לאש הבוערת באח.

לאחר הטקס חש דניאל אל אביו ואל מלכה להודיעם את הבשורה. דורון חזרה הביתה בגפה. היתה שעת צהריים מוקדמת. היא חיכתה לבואו ובינתיים נטלה את יומנה ודפדפה בו. רק עתה נוכחה לדעת מדוע כתבה יומן זה הרצוף סבל, יאוש. אין זאת אלא שכדי שביום מן הימים תוכל להראותו לדניאל ולאמור לו: “הבט, וראה, זאת אני, כפי שהייתה פעם זו אשר היום אשתך היא, רעייתך האהובה”.

עוד היא קוראת ביומנה ועל הדלת התדפק נער שליח ובידו זר שושנים. על הפתק שצורף לזר כתוב היה לאמור: “אהובתי היקרה לי מכל. אינני מסוגל להביע את אשר רוחש לבי. זמן רב לפני פגישתנו ידעתי כי רק בך אני רוצה, אלא שנשכח הדבר ממני. עתה משנזכרתי – יודע אני: את אהובתי היחידה, הנצחית”. אכן מכתב האהבה הראשון.

לאחר־מכן התחילו המאורעות רודפים זה את זה. עוד בו בערב נצטווה דניאל לנסוע לחוץ־לארץ בדחיפות, וכבר למחרת היום טס לטהרן. היא חשה מועקה כבדה, כאותו צנחן אשר בהתקרבו לאדמה רואה הוא תחתיו סלע במקום ירק דשא. כשהתחילו להגיע מכתביו, חזרה ונרגעה. המלה הכתובה כוחה משכנע יותר מן המלה המדוברת. מכתביו של דניאל הרעיפו על דורון את הביטחון הנפשי ואת התקווה אשר אבדו לה במרוצת חייה הסוערים ונעדרי התכלית בתקופה שבין פולין לרוסיה, בין טהרן לארץ־ישראל. עד מהרה היא הפכה לאותה אשה כפי שהוא, דניאל, חפץ לראותה, כפי שנתכוונה להיות לו באותו לילה ראשון של אהבה. דאגתו היתה נתונה לה עתה מרחוק. הוא חיזר אחריה שעה שעה כפי שהעידו מכתביו ששיגר אליה יום יום. היא שבה להיות אותה דורון כפי שהיתה בימי נעוריה. הפסנתר שבחדרה חזר והפיק מתוכו צלילים בהירים ועמומים, פיציקאטו לארגו, פרסטו ואנדנטה, אשר הביעו את געגועיה אליו, כמיהתה, אותו רגש נדיר אשר אבד לה עד תום בתקופת חייה המסחררים, החושניים הרצופים הרפתקאות. רגש זה חזר ופרח בקרבה, חזר ולבלב כפרח הנפתח בשמש עם בוקר זוהר. אולם במקום סתר שבלבה רוחש היה כעין פחד מסתורי, שמא אושר זה אינו אלא אשליה. פתאום לפתע ייפסק, כאותו פרי אשר רגלינו דורסות ללא רחמים. שמא הגיע לאוזניו של דניאל שמץ דבר ממה שעבר עליה בשוק היצרים שבטהרן בימי מלחמת העולם ולאחריה. האם, לשמע כל הדברים האלה תעמוד לה אהבתו, האם לא יעזבנה באותה מהירות שבה כבש אותה? מה יהא כאשר יתגלה כי צניעותה לא היתה אלא אשליה, אשליה שנמשכה לילה אחד בלבד?

ואף אמנם, מלילה אחד למשנהו, הלך ונשתנה צליל מכתביו. הדבר התחיל כשלושה שבועות לאחר נסיעתו. משהו מתכתי, עלה מהם, סתמי, כמו היה מאלץ עצמו לכתוב. אותה תקופה אשר פרצה את שערי בדידותם נסתיימה כשם שהתחילה. השערים שנפתחו נסגרו מקץ שלושה שבועות בלבד, וזה היה הוא, דניאל, אשר סגרם על מנעול ובריח. דורון היתה מייסרת עצמה בשל הדברים אשר אמרה שעה קלה לפני כן כי הכל יישאר כפי שהיה. מצחיק הדבר. אילו אמרה זאת בערב פגישתם, בתחילתה, לאחר ההצגה או בבוקרו של אותו יום שבו נערכה החופה, או לפחות במשך אותם שלושה שבועות ראשונים של אחר נסיעתו, או אז היה ערך כלשהו להם. שמא עליה לקום עתה ולפרוץ פנימה אל החדר בו נערכת הישיבה הגורלית, להלום באגרופה על השולחן ולזעוק: “אנא, שמעו נא לי, מוטל על דניאל לבוא ולכרוע ברך לפני על כל שעולל לי”.

ערב שובו של דניאל מטהרן פחד ורחב לבבה. היא קישטה את חדרה בפרחים, הכינה קפה ולבשה את חלוקה הפרחוני הנאה. ריח נעים של לבנדר ריחף באוויר. היא נקטה בכל אותם אמצעים ידועים המושכים לבו של גבר, כאשר תעשה כל אשה וכל זונה המצפה לאהובה. והנה הוא בא, שזוף, מאושר. נשא עמו מתנות, שטיח פרסי אדום, אגרטל מזרחי וכיסויי תחרה. הכל טוב ויפה. נועם הפגישה כמעט והסיח דעתה ממכתביו הצוננים. אולם דניאל מנע עצמו ממנה אותו לילה. אולי יד המקרה היתה בהימנעות זו. אך כשהתנזר ממנה גם בלילה שלמחרת וכן עוד לילה, לא נותר ספק בלבה. צמרמורת עברה אותה. אז אזרה את כל כוחות נפשה (את צניעותה של לילם הראשון לא יכלה לשחזר), גייסה את כל הנסיון שצברה בשנות הזנות הארוכות – אלו ארבע שנים תמימות, נעדרות דאגה, חסרות תכלית, שנים מרופשות – נקטה בכל דרכי האמנות שנתאמנה עליהן ואפילו העזה ופרטה על הפסנתר, ניגנה את שופן, את צ’יקובסקי, וכל זאת למענו בלבד. על ידיה נשאה אותם אליו. זאת פעם יחידה בקריירה שלה, הפעם היחידה, שכך נהגה.

אתה, דניאל, אתה גרמת לכך".

אז הוא כינה אותה באותה מלה איומה ונוראה שכל אשה מזדעזעת לשמעה. דבריו היו בוטים. הוא חקר אודותה בטהרן אך העלים את עובדת היותם נשואים, שאילו ידעו זאת לא היו פוצים פה לפניו. סופר לו שהיתה מנגנת בקאבארט, חציו פרסי חציו אירופי, לאורן העמום של מנורות צבעוניות שעה שעל רצפתו המוארת בברק זכוכית אדומה נישאו רגליהם של זוגות שרויים בסחרחורת גילופין. ואותה אפיזודה עם פרסי עשיר, פרז’ולה שמו, שבביתו שהתה שבועיים כמורה לבניו. עוד נודע לו על נגינתה במלון פרדוסי לשם הגיע ערב קצין מן הבריגדה היהודית, הניח צרור תווים על הפסנתר למען תוכל להסתכל בהם ותינצל מזיופים, ואשר סוף שהוא כבש את לבה. ועוד לפני כן מעשים שונים ברוסיה כאשר ניגנה בתיאטרון קטן, וכן אותו מעשה בזמר באריטון מלנינגראד ועוד כהנה וכהנה.

“כל זאת העלמת ממני”, צווח, ופניו עטו ארשת מאיימת.

“דניאל אין אתה מבין בעניינים אלה ולא כלום. האשה כלי נגינה היא, וכל היודע לפרוט עליה בא ופורט. אתה, דניאל, ידעת לפרוט עלי”.

ואילו דניאל בשלו: “אינני יכול, דורון, צר לי עלייך, עלינו להיפרד ויפה שעה אחת קודם”.

היא התמוטטה, פרצה בבכי מר ופתחה באותן האשמות שכל אשה נטושה מאשימה בהן את זולתה. אז הוא יצא מן הכלים. “אל אלהים”, קרא, “מהו שאירע לך, עוד הרפתקא, תתגברי עליה, חזקה את, לא יאונה לך כך רע”. “דניאל, אין אתה יודע עד מה מסורה אני לך, ואולי עוד מביאים היינו ילד לעולם, אנו התועים הנצחיים. האם כבר נולד לך ילד, האם יודע אתה מה פירוש הדבר להביא ילד לעולם? אני יודעת זאת. היה היתה לי בת. בת שלוש וחצי היתה כאשר הוציאה נשמתה בחורף באוראל. ילדים למאות ולאלפים מתו מטיפוס, מרעב, ממגפות, מכפור. ילד אחד יותר או פחות אינו משנה את התמונה העגומה. בברית המועצות חיים ומתים אלפי אנשים במחנות, אולם פה דניאל, פה כל אדם הוא אדם, פה אתה אתה, כך גם אחי הלל שהוא שם דבר. ואילו חייתי במחיצתך, אזי הלל היה שוב אחי ואני אחותו. אבל אם תגרשני מעל פניך אבודה אני, דניאל, אבודה. האשמותיך כנגדי אני מתקשה להבינן. האם יכולתי לנהוג אחרת? בודדה הייתי. בהיותי ברוסיה סבלתי חרפת רעב. עתה זקוקה הייתי למקצת אור, לשמלות שיעטפו את גופי, ליין שישכיח יגוני וכן לאהבה. עתה אין בי כוח לשאת עוד את מצוקתי, לכן רוצה אני בכך בלבד, דניאל. רק אתה תוכל לחלצני, להצילני… אל תדחני מעל פניך, דניאל”.

האמנם אמרה לו אז את כל הדברים האלה, או שמא רצתה לאומרם – אין היא יכולה להיזכר. מכל מקום, לבטח הוא הבין ללבה ואף־על־פי־כן לא נמנע מעשות את המעשה אשר חפץ. מה טוב שאותם בוררים שם למעלה מעלה מבינים כה מעט בעניינה. אנשים ישרים והגונים. ואילו הופיע דניאל פה, לידה, לפתע, על ספסל זה שבשדרה האפלה והושיט לה את ידו, האם מסוגלת היתה לדחותו? או שמא היתה חוזרת ומושכת אותו אליה ומנסה תוך הכנעה לפתותו, זאת חרף בגידתו, למרות שנאתו. האם ייתכן שעודנו אוהב אותה?

“עמדתי שלי חד־משמעית” אמר ד"ר הוכמן. “לא ניתן לשכנע את דניאל זינגר לחזור בו מהחלטתו להיפרד מדורון רייך. אין לתבוע זאת משום אדם. דורון היא שכפתה עליו נישואים אלה, היא אשר הוליכתו שולל בספרה לו דברים שלא היו מעולם. משנתגלתה לו האמת הסיק את המסקנות המתחייבות מן הפרשה העגומה”.

“הרשה לי” הפסיקו יעקב ורדי. בתחילת דבריו היה מאופק, אך לאחר מכן הוא דיבר בהתרגשות, בלהט. “מכיר אני את דניאל מאז היינו ילדים, בחדר. שותפים היינו למעשי תעלולים, כגון שיטוטים בלילות ופנסים בידינו כדל להציץ בפני נשים. כברת דרך ארוכה עשינו יחדיו בארץ, בברלין, פריז, ניו־יורק. אני חולק על הדעה כי דורון מקסימה זאת, אשר הגיעה מווארשה דרך אוראל, טאשקנט וטהרן, ועד להצגת הבכורה בתל־אביב, דורון זו הוליכתו שולל. דניאל הכיר אשה זו היטב, הבין ללבה, ואף־על־פי־כן נשאה לאשה. סיבה אחת ויחידה לדבר. היא דומה לו בכל, הוא והיא טיפוס אחד הם. היא השקיטה את סערת יצריו, בה מצא מרגוע לנפשו. הדבר קרה בלילה שקדם לחופתם. ואם חרף המעשה הזה מסוגל היה לשים קץ לאהבה, אזי אשמתו היא, אשמתו בלבד. מעשה זה יש בו משום הוכחה כי הוא ינטוש כל אשה, צעירה וצנועה, ראשונה או אחרונה. הוא יפגע בה כשם שפגע בזו לאחר שכפת אותה אליו. סלחו לי על התפרצותי”. אמר במבוכה ניכרת, “אני אמנם סניגורו, אך נדמה לי כי קלעתי אל האמת”.

“לדעתי”, השיבו ד"ר הוכמן, “לא ירדת לסוף כוונותיו של ידידך. נכון הדבר כי עלתה בידו לכבוש ולאהוב אשה מאופקת זאת, אשר סבל רב מאחוריה. אולם הוא יכול להשלים עם המחשבה כי סייעה לו בכך, כי היה בהתנהגותה משום פיתוי, הערמה, כשם שנהגה עם אחרים לפניו”.

יעקב ורדי ניתר ממקומו ושיסע את דבריו.

“עתה דבריך ברורים יותר, ד”ר הוכמן. רוצה אתה לומר כי דורון הזונה פיתתה יצור תמים זה ודניאל שמו. תמר יושבת על אֵם הדרך עטופה בצעיף, אורבת ליהודה והוא נותן בידה פיקדון, את מטהו, חותמת ופתילים. כאשר הוא בא ותובע את הפיקדון חזרה, היא מסרבת להחזירו. רוצה היא לשמור בידה את ההוכחה לאהבתם בלילה ההוא, הוכחה לעצמה ולילד אשר תלד לו. יהודה רוצה להתכחש לכל מה שאירע, אין היא מוכן להודות באבהותו על הילד. בוש הוא במעשהו. כך מסופר בתנ“ך, רבותי. הזונה האוהבת רוצה ליהפך לאשה חוקית, ואילו הגבר אינו רוצה להכיר באשה זו כשווה לו”.

“לא נוכל לחדור לעמקי כוונותיהם של מחברי התנ”ך“, אמר ד”ר הוכמן במורת־רוח. “אם נסיון הפיוס שלנו ייכשל, אזי עלינו לתת דעתנו על תנאי הגט, מתכוון אני, לתנאים החומריים, נדמה לי, כי הפיצויים הרשומים בכתובה נמוכים מדי ואין הם מתאימים לנסיבות המיוחדות”.

רחל שחור סימני קוצר־רוח נתגלו בפניה. היא ביקשה את רשות הדיבור.

“כדי שנקבל מושג על עברה ועל אישיותה של דורון רייך וכדי שנרד לסוף דעתו והתנהגותו של דניאל, מבקשת אני לקרוא לפניכם קטע מתוך יומנה של דורון”.

היא דפדפה ביומן וקראה: "טהרן, 5 באוקטובר 1944. מאושרת אני שעלה בידי להימלט מבעל־הבית הפרסי שלי, ארא פאראז’ולה. נמלטתי תוך סכנת חיים ממש. היה עלי לשוב ולשהות שבועות מספר במחנה הנשים כדי שלא ימצאני. פולה כמעט ונטרפה דעתה עליה מדאגתה לי. שנתה נדדה בלילות – סיפרה לי לאחר מכן – לבה ניבא לה כי הנני בצרה גדולה. כאשר הזמינני פאראז’ולה אל ביתו, ידעתי כי אשה לו וילדים, ביניהם שתי בנותיו, שירין בת העשר ושפור בת השתים־עשרה. הפתעתי הגדולה ביותר היתה בנו בן השש־עשרה והתנהגותו כלפי. אך נכנסתי אל הבית התחיל הבחור פרנסואה להתרפק עלי, להיצמד אלי. לא הבינותי פשר דבר. לאחר מכן הבחנתי כי שנאה עזה שונאים האב והבן זה את זה. האם חנונקסרין, אשה שהזדקנה טרם זמנה אך עדיין ניכרו בה שרידי יופיה לשעבר, היתה נפחדת. היא התחננה לפני בנה כי ירפה ממני, לחדול ממעשיו, שהרי הכר הכירה היטב את האב, אבל פרנסואה לא נשמע לה. אני גופי נתקפתי פניקה ובלבי גמלה ההחלטה להימלט. כאסירה הייתי, אשה מן ההרמון. נאסר עלי לשוטט ברחוב. לא נאה הדבר לגבירה שכמותי. שבויה הייתי כציפור בכלוב. הן האב והן הבן ארבו לי, עקבו אחרי צעדי.

יום אחד ניגש אלי הטבח הכושי חסן וסיפר באוזני למקוטעין באנגלית העילגת שלו דברים שלמשמעם אחזתני פלצות.

האם ידוע לך מיס שבכל בית אצילים בטהרן מצוי בית־סוהר? דבריו עוררו בי צחוק בתחילה, אבל הוא השתיקני: שקט, שקט, לא לצחוק, לא לצחוק, כך פה בכל מקום, ואם אחד מבני הבית עושה דבר אשר לא נראה בעיני הארא, האדון, אזי הוא אוסרו בבית־כלא זה בו אין אוויר, מלבד עכברושים. אין נותנים לו מים ואף לא לחם, כל אדם ימות שם לאחר יומיים. אז אומרים שהוא מת וקוברים אותו, שום אדם לא ישאל ולא יחקור מהו שאירע. נשים רבות, נשואות ואמהות לילדים, מצאו את מותן בדרך זו. ארא הוא השליט, ואם האדון הצעיר פרנסואה ילך בדרכו…

עתה אחזני טירוף. פרנסואה היה נער יפהפה ואהבני עד לשיגעון. הפרסים חומדים נשים בהירות, הן משפיעות עליהם כחשיש. פרנסואה לא שמע לאזהרותי, לא שעה לתחנוניה של אמו. הוא היה עומד ומסתכל בי, נוטל לידי ומנשקן…

ערב אחד ניכנס האב ובלא להוציא הגה מפיו תפסו וחבשו בכלא. פרנסואה צעק, התחנן, יילל, ביקש רחמים, אבל ללא הועיל. הילדים פרצו בבכי, המשרתות תלשו שערותיהן, המשרתים בכו במסתרים. ארא הסתגר בחדרו. חנונקסרין ואני אזרנו עוז ודפקנו על דלתו, התחננו, העתרנו עליו בדרי חנופה עד שפתח. הוא עמד וצחק ברוע לב, באכזריות. אז כרענו שתינו לפניו, גיפפנו רגליו, נשקנו לבגדיו, צעקנו ובכינו עד שלא שמענו את צעקותיו של פרנסואה. שעות ספורות בלבד נותרו לו לחיות. ארא פאראז’ולה נהנה ביותר בראותו את שתי נשותיו מושפלות עד עפר. לאחר מכן משכתיו עמי אל הבוסתן, שנינו לבד, ואז נעתר לי ונתן בידי את מפתחות בית־הכלא. בינתיים האיר הבוקר ואנו משכנו את פרנסואה מן המרתף ובשרו אכול.

באולם המיטות שבמחנה עמדו אולה ופולה וניחמוני. פה, בין שבעים וחמש נשים אחרות, עוד אפשר לי לנשום, לנשום…

כן, זה היה המעשה בפרנסואה".

רחל שחור סיימה קריאתה, סגרה את המחברת והסיטה אותה הצדה.

דניאל פוסע היה לאטו לעבר בית־המשרדים הגדול שבו התקיימה בשעה זו הבוררות בדבר גירושיו מדורון. כאז כן היום אותה שדרה, אותם זוגות על הספסלים, אותם עננים דוהרים, אלא שאז ריחף גשם באוויר, ואילו עתה קיץ…

הוא שקע בהרהורים. אנה פרחה אז חכמתו, זהירותו? לא, כרגע אין הוא יכול להיזכר למה נתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו. הוא השתדל לשחזר ולשוב ולחיות אותם רגעי נועם משכרים שעברו עליו במחיצתה של דורון. זכר את משחקה, את הפרחים, את מלות האהבה שהעתירה עליו – כל אותה התנהגות אשר אפשר לתלות בה את הצדקה למעשהו. האמנם כה השפיעו עליו אותם הדברים ששמע על אודותיה בטהרן? רגש הכבוד שלו נפגע עד כדי דחיית אשתו מעליו סופית. לא נותר בו אלא רגש רחמים בלבד כלפיה.

כבר ביום הראשון לשובו ארצה מטהרן נפגש עם אחותו והיא חקרה אותו בתקיפות בדבר מעשיה של דורון בטהרן. “מה לך ולדורון של טהרן, והלא גיסתך יושבת בתל־אביב, האם לא נפגשתן בזמן העדרי?”

“לא, לא נפגשנו”.

“מדוע, מלכה, מדוע?” דניאל חש כי חמתו בוערת בו.

"אנא, דניאל, הרגע והלא יודע אתה את הסיבה. אתה הוא שמסתיר ממני דבר, הכל יודעים מה שהיה בעבר. יודע המלצר פרדי, יודעים פקידי משרדך, הנהגים, ואתה אין ביכולתך לשאת זאת. אמנם נכון כי מאז חתונתכם אין רואים את דורון בשום מקום, אבל עד לפני כמה שבועות…

דברי הסתה גלויים אלה הרתיחו את דמו. הוא קם ממקומו בקפה קרלטון שבו ישבו ונפרד ממנה. דניאל נמלט מאחותו, מידידיו, נס מפני דוחן. פנה לעבר שפת הים והתיישב על אחד הספסלים. הים היה כמו חורפי. גליו גבוהים, סוערים, קצפם עכור. הוא הפנה את זעמו כלפי עצמו, חירף את עצמו. מה מראה יהיה לחיי מעתה ואילך? הדיבות, הצחוק והרכילות לא ייפסקו. ואם יוולד ילד, תדבק הצרה גם בו, חבריו הילדים ישמעו מהוריהם את הקורות את אמו ויתעללו בו. הקץ לדבר – הטיח אגרופו בזעם בלבו. אילו יכול היה למחות את המעשה כאילו לא היה – אך לשווא. בוררות מבישה זו, הדברים שייאמרו בה יפרצו את הקירות העבים ביותר. אילו רק יכול היה למחות את זכרה של דורון מלבו, שהרי אין הוא אוהבה עוד. אלא שלמרבה הצער, בעוד רגעים ספורים ייאלץ שוב לעמוד פנים אל פנים עמה.

דניאל כיוון את צעדיו בדרך אשר בה בא. אותה מחצית השעה אשר ביקש להיעדר משם כבר חלפה מזמן. פתאום נרתע: על ספסל בשדרה שכבה דורון. “דורון” נגע דניאל בכתפה וישב לידה. דורון נרתעה, התרוממה.

“האתה זה?”

“נדמה לי כי הגיעה השעה לעלות אליהם” אמר. הוא התרחק ממנה מעט, חושש מפניה.

“עדיין לא אחרנו את המועד, דניאל, נדמה לי כי רק דקות מספר חלפו מאז ירדתי, עוד יקראו לנו, בינתיים הם רוצים להותיר לנו זמן לפיוס”.

דניאל נרתע. “הניחי להלצות הללו, דורון, הן יודעת את כי לא ייתכן עוד, לעולם לא”.

“האמנם, דניאל, לעולם לא”?

“לא, לעולם, לעולם, לא דורון”.

“אם נגזר עלינו להיפרד, אולי נוכל ולו בפעם אחרונה זאת לשוחח מעט. הם, הם שיחכו. זוכר אתה, דניאל, אותו בוקר כאשר נתתי לך את יומני במחנה? אתה לא רצית בו, אמרת כי מכיר אתה אותי די הצורך. אותו יומן נמצא עתה בידי אשה זרה, רחל שחור. אולי היא קוראת לפניהם ברגע זה ממש מתוכו. שמא בדיוק הקטע על טוותה באוראל – שם קיבלתי קדחת. היה סוף קיץ ועסקנו בהוצאת תפוחי אדמה מן השדות. בית החולים שכבתי לצדה של בחורה צעירה, פולה לישינסקי שמה, בת שש־עשרה. מאז אנו ידידות. טיפלתי בה כאשר תטפל אם בילדתה שלה. לעצמי לא דאגתי ואילו על פולה השגחתי בשבע עיניים והצלחתי בכך, דניאל, הצלחתי. זוהי הנערה שאתה ראית בטהרן, לפני שנה”.

“סיפורים אלה רק מוסיפים שמן למדורה, מענים אותי, איני רוצה לשמוע עוד” – קרא דניאל נרגז.

דורון לא נתרגשה מתגובתו. “ברור, ברור” השיבה בקור רוח “אני המענה אותך, ואילו אתה רק משפיע עלי דברי נועם למכביר. מחר, כשנתייצב ברבנות, תקום ותכריז, מעתה אין לי אלייך שום טינה, דורון, שום טינה”. בלי משים הרימה את קולה. “היודע אתה האזרח דניאל המכובד, מה ייאמר בפסק־הדין וזאת לפי מסורת יהודית עתיקה: את מותרת לכל איש לכל אחד. האם תופס אתה מה פירושו של דבר?”

דניאל דחק בה. “בואי, הזמן קרב, דורון בואי”.

“אנא דניאל, חכה עוד רגע קט, עלי לספר לך עוד אפיזודה אחת, רק אחת, זו שאינה רשומה ביומן”.

מלכה גינצברג והלל זגגי עזבו בינתיים את “קרלטון”. “האם ידוע לך, הלל”, המשיכה מלכה מן המקום שהפסיקה, “אני לחצתי עליו בעניין הגט. עוד בהיות דניאל בחוץ לארץ התחילו הבריות לרנן. זאת חובתי כאחות, לחצתי עד שנכנע”.

מעניין ביותר, חביבתי", השיב הלל בקרירות.

הם חלפו על פני דורון ודניאל ותמהו לראותם משוחחים שיחה ערה. דורון הבחינה בהם וקראה לעברם בקול שובב: “לכו קדימה והחליטו מה שתחליטו, עוד מעט נצטרף אליכם”. הם הופתעו לשמע דבריה. מחשבת פתע עברה את שניהם. כל אחד מהם ציפה בלבבו לראות זוג מאושר ומפויס.

דניאל חש כי הוא מחוויר. “מה נותר עוד לספר, דורון, אין תכלית לדברים, דברי בקיצור, הזמן דוחק”. אמר בהתרגזות.

דורון קמה ובקול מאיים ומבקש רחמים כאחד אמרה: שנים רבות מחייך תבלה בלעדי, בלי אשתך השנואה, תבלה אותן באושר, כבודך בעבודתך הציבורית יישמר, אל תדחק בי, תן לי רגעים ספורים בלבד, אני מבקשת ממך".

“טוב, אני מקשיב דורון, מקשיב”. דניאל התכווץ על הספסל. מעמדו הגברי כמעט נשמט ממנו.

"הדבר קרה ימים ספורים בלבד לאחר שובך מטהרן, בוקר שני לאחר הריב הגדול בינינו. ברור היה לי כי חיינו המשותפים נהרסו ללא תקנה. אולם במקום כלשהו בלבבי עוד האמנתי כי רק חלום בלהות הוא, וכשאתעורר יחזור הכלל לקדמותו.

היה יום חמישי לפני הצהרים. השמש זרחה. בלילה הקודם עוד השתוללה סערה וגשמים עזים ירדו. נטלתי את הרקמה והלכתי למלון פארק, מקום בו נפגשים פליטי פולין. יש ופוגשים פנים חדשות, מכרים ותיקים, משוחחים על העבר ועל ההווה. פתאום אני רואה לפני את אולה, את ידידתי אולה, אשר נפרדתי ממנה לפני למעלה משנה. כאשר החלטתי לנסוע לארץ ישראל. אז היתה הברירה בידי לנסוע לקניה, כשם שעשו פליטים פולנים רבים, ואולם אני בחרתי בארץ ישראל. הלא אתה מכיר את אולה מן הרב במלון פרדוסי. היא בוכה משמחה, מתנשקות, מפטפטות, עד שנרגעות. אולה מקסימה כתמיד. לבושה הדור, חליפת חייט כחולה־כהה, שערותיה אדומות ולראשה כובע לבד כחול. אולם גם צלליות שחורות היו לה מתחת לעיניים. מתחילות לספר. אני פותחת, משקרת או משקרת למחצה, הן לא יכולתי אחרת.

ובכן, נשואה אני לאדם נחמד ויפה, עתה הוא שוהה בחוץ לארץ לרגל עסקיו ועל כן אני עצובה, מתגעגעת כמובן. יש לי חדר ובו פסנתר שאול. ואולי אחזור ואהיה מורה לפסנתר. ואת אולה, כיצד הגעת הנה? בין האחרונים היית, לא רצית ללכת אחר צבאו של גנרל אנדרס לאיטליה, קיווית לחזור לפולין.

כן, כן, דורון, משיבה אולה, סיפורי ארוך, את צודקת… זוכרת את אותו דניאל זינגר, אותה אספה, שתינו התרגשנו, התרשמנו עמוקות אך לא רצינו להודות בכך. זמן קצר לאחר מכן את עזבת ומקומך בסלון של המלון נותר ריק… את מכירה אותו נהג “אגד”, מש ברנהרדט, הוא לקחני עמו. לא, לא נסעתי כמובן במדי הצבא הפולני, לא לא, ערקתי במדים של ה־ETS. כעת שתינו שוב פה, את מאושרת וכן גם אני.

“ופולה, פולה הקטנה שלי, מה עליה?” שאלתי בחרדה.

“או, פולה, כן”, ענתה אולה בהתלהבות, “כאשר חזר ובא דניאל זינגר, והפעם בדצמבר, הוא התחיל לדבר על לבנו לעלות ארצה. דיבר עם יחידים ואף כינס אספות. ערב אחד נפגשנו בבאר של המלון. פולה היתה עמי”.

“מתי בערך קרה הדבר?” שאלתי ונשימתי נעצרה.

אולה השיבה: “נדמה לי כי היה זה בסמוך לעשרים בדצמבר. כן, נכון הדבר. זכור לי היטב כי באותם ימים חזר והפיע זה מ”אגד“, את מבינה? ובכן, בפגישתנו זו בבאר, הגענו בשיחתנו אליך. סיפר כי נפגשתם בתיאטרון וכי היית אלגנטית ביותר ואגב כך ביקש לדעת אם אנו מכירות אותך. שאלה נכבדה! סיפרנו לו כל מה שידענו, אבל שעה קצרה לאחר־מכן, בא ידידי, זה מ”אגד" ודניאל זינגר נפרד מעמנו ויצא לטיול לילה עם פולה. מאז לא הזכרנוך עוד".

יעקב ורדי עמד לפני בניין המשרדים הגדול. הוא נתבקש להזמין את דניאל ודורון אל הישיבה המכרעת. בצעדים מהססים היה קרב ובא אליהם.

“אני מוכנה”, אמרה דורון וקמה מן הספסל.

“אנא, יעקב”, נשמע קולו הרוטט של דניאל – “חכו לנו עוד רגעים מספר, רק מספר רגעים”.

“מפתיע ביותר” הרהר יעקב ובחן אותם בעיניו. הוא חזר על עקבותיו. “עליכם לסיים, מחצית השעה הפכה שעה שלמה”.

הדובר היה עתה דניאל. קצובות ידבר, אך ללא הפוגה: "סלחי לי, דורון, לא יכולתי לגלות לך את הדבר, לא מצאתי בי אומץ לכך, סבור הייתי כי עניין זה עם פולה – יפגע בך ביותר. סיבותי נכונות הן. אפשר להבינן בדרך ההגיון. אילו יכולתי לנחש כי תמונתך תימחה מלבי כאשר אשמע על דבר הרפתקאותיך ואף זאת בשיא אהבתנו…

פולה ואולה סיפרו אודותייך דברים טובים בתחילה, אולם לאחר מכן נסתננה האמת מבעד לפטפוטיהן, זה היה לילה רע ומר, אף כי יצאתי לטייל עם פולה. אותו לילה נמס הכל ונמוג בקרבי באותה מהירות שבה נוצרו יחסים בינינו. אילו סיפרתי לך כיצד אירע כל זאת הייתה מאשימה אותי בכתיבת מכתבי אהבה שכולם שקר וכזב. האמת, דורון, היא כי פולה אהבה אותי כפי שרק נערה צעירה מסוגלת.

דניאל התחיל בוכה. “את בזה לי בלבך, דורון, האם לא כן?” קרא בנהמת נפש. "בוש אני, דורון, אולם איני יכול לשנות את פני הדברים. כן שיקרתי ולא שיקרתי, אילו גם רציתי לא היה ביכולתי לשוב אליך…

“אני דואגת לפולה” – ענתה דורון קצרות – “מוטב שתבגוד בה לפני שתפגשנה שנית, ראויה היא כי תכבדנה מעט”. היא חפצה להכותו, להלום בו באגרופיה. כמה היא שנאה אותו. אולם תחת זאת היתה מלטפת שערותיו בידיה.

“עליך להבין, דניאל, כי גם האשה קלת־הדעת ביותר משתוקקת בחדרי לבה לבית, לילד, לבעל. זאת עליך להסיק מן האפיזודה שלנו. ואולם אתה, דניאל, געגועיך ותשוקתך לאוצרות אלו לא יושיעוך. נתון אתה במעגל של פיתוי, הבטחות שווא והונאה עצמית. שנינו אשמנו, דניאל, שנינו. הגיע הזמן שנלך, איני יכולה לשאת עוד בסבל הזה”.

דורון פסעה לפניו בצעדים מאוששים אך לא חזרה אל משרדה של רחל שחור. הוא הגיע לשם לבדו, ובהיכנסו הכריז:

“דורון תופיע מחר ברבנות בשעה הקבועה כדי לקבל את הגט”.

בזה נסתיים עניין הגט של דניאל זינגר ודורון זינגר־רייך־גלזר. דניאל ליווה את הבוררים לבתיהם במכוניתו. יעקב ורדי לא נצטרף אליהם. הוא נכנס לקפה “קרלטון”. לבו היה כבד עליו השעה היתה מאוחרת ובבית־הקפה שהו רק אנשים מספר. בפינת הספה האדומה ישבה דורון ועיניה אדומות מבכי. לפניה עמדה כוסית ג’ין ולידה המלצר פרדי. זה דיבר אליה רכות, בלחש, מנסה, ככל הנראה, לנחמה. בראותו את יעקב ורדי הצטחק במבוכה, פנה ונעלם מאחורי הבאר.