במסיבת סטודנטים של הטכניון בחיפה ־ 9 ביוני 1965
כאשר אני פונה אל קהל זה, הסטודנטים של הטכניון, אני – קודם כל – מוסר לעצמו דין־וחשבון, כי בעתיד הלא־רחוק ינשא על כתפיכם הצעירות דבר המודרניזציה של מדינת ישראל.
לא לפני הקהל הזה צריך אני להפליג במשמעותה היסודית של המהפכה התעשייתית השניה – מהפכת האוטומציה – לגבי האנושות בכלל ולגבינו בפרט. אני מניח, כי אמצא את עצמי עוסק בפרטי ענין שאתם בקיאים בו יותר ממני, או לפחות חייבם להיות בקיאים בו יותר ממני. אני רוצה לקבל איפוא את דבר המהפכה הזאת כמושׂכל, כגזירה היסטורית שלא נוכל ולא נרצה להימלט ממנה אם ברצוננו להשתלב בעולם העתיד, בעולם המאה הכ"א. והעתיד איננו דבר מנותק. העתיד הוא דבר שגרעיניו נעוצים בהווה, הוא הפרספקטיבה שבה אנו חייבים לראות את ההוֹוה עצמו. אולי נתמזל מזלנו, שאנו מפתחים תעשיה, בניה ומפעלי תשתית בעידן שבו נוכל לסגל לנו, לנצל ולהיעזר מלכתחילה בהישגי המיכון החדיש והאוטומציה.
כאמור, אתם מיטיבים בודאי לדעת את האספקטים הטכניים והמדעיים של הענין, ובזאת כמובן לא אוכל לחדש לכם כלום. נדמה לי, בכל זאת, כי כמי ששנותיו עברו עליו במעגלי אחריות מדינית, חברתית ומשקית־כלכלית, אוכל לומר משהו על המסקנות המתחייבות מן המהפכה הזאת בשטחים הללו.
קודם כל – באשר לבטחון. יש עתה כמובן יחס ישיר בין יכולת צבאית לבין מודרניזציה צבאית. במלחמת־העולם השניה היה היתרון שמור לצבאות שסיגלו לעצמם את ההכרה – הלכה למעשה – כי מנוע השריפה הפנימית בא במקומו של הסוס. שני נביאים היו לרעיון זה בשטח הצבאי – ובשניהם נתקיים “אין נביא בעירו” וזרים קיבלו תורתם לפני בני עמם. קודם כל, כמובן, דה־גול בצרפת, וגם לידל־הארט באנגליה. הגרמנים היטיבו לקרוא בכתביהם וסיגלו לעצמם גופי תורתם. היתרון היה בולט. לפעמים היה היתרון זמני ובן־חלוף, אבל כדי שיחלוף היה הצד השני צריך לשלם ביוקר בעד מרוָח־הזמן שהיה דרוש לו כדי לסתום את הפער. באותה מידה אפשר לומר כבר כהיום, כי היתרון הצבאי שמור למי שמכיר – ושוב: הלכה למעשה – בעובדה כי המנוע הסילוני, הבקרה האלקטרונית, המחשב והטיל תופסים מקומות רבים שהיו שמורים לאדם ולמנוע הרגיל מלפני כן. זה אינו מבטל את ערכו המכריע של האדם, אבל זה מציב אותו במקומות חדשים ומציג לפניו דרישות אחרות.
אבל הצד הזה, הישיר, של סיגול הישגי המדע והטכניקה לצרכי הצבא, איננו ממצה את הענין. סגולתו וכוחו הצבאי של עם היה תמיד (וכיום הנו יותר מתמיד) פועל־יוצא של כוחו הכולל: של רמת החינוך והתרבות, של איתנותו החברתית ושל עצמתו המשקית והכלכלית. יש איפוא משמעות בטחונית מובהקת להצעדת ישראל אל העתיד מבחינה מדעית וטכנולוגית לא רק בשטח הבטחון לבדו (ויש בזה הישגים יפים מאד, שרובם השתיקה יאה להם) אלא גם בכל שטחי החיים והמשק.
ההישג הזה ייתכן אך ורק כפרי פעלם המשותף של אנשים רבם בשדות־פעולה שונים ומגוּונים. זה אינו ענין לא למבצע יחיד ולא למבצע של יחיד, כי אם להתקדמות רב־צדדית, מהירה ומתוכננת, אינדיבידואלית במאמציה והרמונית בהישגיה, בחזית רחבה, בלי להשאיר פריצות קדימה, המתרחשות בשטח זה או אחר בבדידותן.
המודרניזציה היא מחויבת המציאות גם מצד אחר: קליטת המונים מחייבת תיעוש מזורז. אני אומר זאת בלי לפגוע בערכה הסגולי והממשי של המשך ההתפתחות החקלאית, כי בנפשנו היא. היא החזירה לנו את בריאות העם היושב על אדמתו; היא איפשרה לנו הישגים מפוארים גם במובן הכלכלי הטהור; היא תשתלב עתה, עם המתקת המים, בהישגים מדעיים חדישים. אבל התיעוש הוא לנו הכרח חיים. תיעוש בר־תחרות, שיש לו קיום שאינו מבוסס על סנטימנטים או על הגנה מלאכותית, חייב להתבסס במידה גוברת והולכת על חדירה לדרכי ייצור ולענפי ייצור הנובטים וצומחים מזרע פריו האחרון של המדע בן זמננו.
יוצא איפוא, כי מצד שתי החובות המכריעות המוטלות על כתפיו של דורנו זה בישראל, הבטחון, קליטת העליה וגידול האוכלוסיה, אוחזת המודרניזציה בציצית ראשינו ומושכת אותנו קדימה אף מעבר למתחייב בשטחים אלה לגבי שאר מדינות ואומות בעולם.
התפתחות זו תשנה בהכרח את הערכותינו בענינים שונים: על העבודה, על הפנאי, על הרווחיות, על החינוך ועוד. הדבר כולל מערכת מושגים חדשים על טיבו של האדם העובד ועל היחס המספרי בין סוגי עובדים שונים.
ישתנה וילך המבנה הקלאסי של הסגל האנושי במפעל, ואפשר לומר כי השינוי הזה הוא־הוא סימן־ההיכר המובהק של המודרניזציה. ממפעל המעסיק כיום מהנדסים אחדים, מספר קטן של טכנאים ומספר רב של פועלים מביאה אותנו התפתחות זו אל המפעל הזקוק, יחסית, למהנדסים רבים ורק בשורה שניה לטכנאים ולבסוף גם לפועלים. העם העובד בדורות הבאים יהיה העם המשכיל. עצם ההשכלה הגבוהה תהפוך לנחלת רבים, לנחלת העם. העובד בתעשיה ובחקלאות, בבניה ובהשקיה – יהיה עובד משכיל.
עם כזה – לא בן־יום ייולד ואף לא בן־דור ייעשה הכל. מלבד הצדדים הטכניים והכלכליים הטהורים, המחייבים פעולה מבוקרת, שלבים שלבים, יש כאן ערך מכריע לאלמנט האנושי. אדם זקוק להתבגרותו ולהתפתחותו למספר שנים קצוב, ואפילו הטכניקה החדישה ביותר עדיין לא לימדה אותנו איך להחיש את התהליך הזה. דומני שעל זה לא התגברו אפילו בעלי האוטופיות הטכנולוגיות כגון האכסלי, ב“עולם חדש ואמיץ”, שדיבר על מיכון הילודה אבל לא הגיע לזירוז הגידול. גורם זה מכתיב לנו אמנם במידה רבה את קצב התהליך, אבל אין מפלט מן התהליך עצמו. מכאן נובעת תמורה חברתית עמוקה, שאנו עומדים לפניה בסחף ההתפתחות הזאת.
מושג העילית המשכלת, שהדרת הדורות חופפת עליו בצורות שונות בישראל ובעמים, עשוי להיעלם, על ביטויו הכלכל המתגלם ברעיון הפער ובמאבק עליו, ועל יתרונות כלכליים וחברתיים שונים. כשם שאמרו, כי עתידה ארץ־ישראל שתתפשט על כל הארצות, כך עתידה העילית המשכלת שתתפשט על כל שכבות העם. התובע והקובע לעילית של היום זכויות וסגנון־חיים, תובע וקובע בעצם את זכויותיו ואת סגנון חייו של העם כולו לעתיד לבוא, או לפחות של רובו הגדול. מן הדין איפוא לנהוג התאפקות בתביעות לשכבה שהיא כיום מיעוט. יש לאפשר למדינה ולעם להפנות את משאביהם למודרניזציה ולחינוך הכרוך בה, כדי שנוכל לתת לעם כולו את פירותיהם וכך להבטיח צמיחה גם להבא. בודאי – אין זו חזות הכל. אוטומציה אינה מבטיחה אוטומטית צדק חברתי, חברה אל־מעמדית, עם עובד בלי טפילות. זה היה ונשאר אתגר לאדם ולאידיאה ולא למכונה ולתהליכי עבודתה. רעיון הצדק החברתי, מושג העמל המשוחרר, מימות נביאי ישראל ועד הסוציאליזם של הדורות האחרונים, לא יוגש לנו על מגש האלקטרוניקה. הוא יתבע את נפשנו ואת לבנו.
אבל גם בתוך העם העובד או המעמד העובד – תהיה דרושה עילית. להיפך, היא תהיה נחוצה לעם יותר מתמיד בפגשו את אתגריו החדשים. אבל זאת יכולה להיות רק עילית מסוג אחד: עילית של שירות ולא עילית של שׂררה, עילית של נשיאה בעול ולא עילית של התנשאות מעל לעוֹל, עילית העוברת לפני המחנה ולא עילית המנתקת עצמה ממנו.
זהו תכנו החדש של מושג החלוציות לדורות הבאים, ואליה אתם נקראים. עילית כזאת תוכל להנחיל לעם ערכים חברתיים, עתיקים כערכיהם של נביאי ישראל, בכלים חדשים. מכאן הגענו גם לרעיון הקיבוץ התעשייתי, גם לרעיון ההתנחלות בסגנון חדיש – לרעיון התנופה קדימה, תוך נאמנות לערכים שכוחם נצחי מתוך סיגול אמצעים בני הזמן הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.