בכנס בבית ברל, 30 ביוני 1962

הדבר המייחד את מפא“י והתנועה שמפא”י עומדת בראשה, הוא דבר השליחות ההיסטורית שנטלה על עצמה. שליחות הגאולה רבת־האנפין. הדגש הוא גם על ה“גאולה” וגם על “רבת־האנפין”. גאולת ישראל משבי הגולה, מהמרטירולוגיה היהודית, מהמצוקה היהודית, מהעוני היהודי, לא העוני במובן החמרי בלבד, אלא במובן “ראיתי עוני, שבר בת עמי”, אותו עוני שביאליק שר עליו ב“שירתי”: “התדע מאין נחלתי את שירי? – – בבית אבי השתקע משורר ערירי…”, אותי עוני שהצרצר הוא מגלמו ומשוררו.

דבר שליחותנו ינקנו משירת ביאליק, מ“שכול וכשלון” של ברנר, מ“לאן” של פייארברג, מ“על פרשת דרכים” של אחד־העם, מ“בדרך” של יצחק ווּלקני־וילקנסקי וממשנתם של א.ד. גורדון ושל ברל כצנלסון – אם להזכיר רק מאלה שאינם אתנו בחיים. כל הספרות העתיקה וספרות ההשכלה וספרות התחיה על משורריה, הם אשר הזינו את המאמץ שהדור הזה הטיל על עצמו כאשר לקח על עצמו דחיקת הקץ לגאולת ישראל. היתה זאת שליחות הגאולה על־ידי קיבוץ נדחי ישראל, אשר הדור ראה בחזונו ונחלץ להגשמתה.

היתה עוד גאולה שהוטלה על הדור, זאת היא גאולת המולדת משעבודה ומשממונה.

אתחיל מראשית ימי העליה השניה, אם כי אינני מזלזל, חלילה, בכל אשר נעשה על־ידי קודמיה, ואני יודע להעריך את פעלם, את ראשונותם. אך עתה אני מדבר על השליחות שנציגיה, מחולליה ויורשיה פועלים בה ומבצעים אותה כיום בהתמדה.

וגאולה שלישית – גאולת העבודה בישראל, אותו דבר אלמנטרי, לכאורה, של כיבוש העבודה לפועל העברי, החל מן המעדר והטוריה, דרך המחרשה והקומביין, ועד לבית־החרושת המשוכלל והציוד המודרני ביותר המעבד את התוצרת החקלאית.

“התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בכל מקצועות העבודה, תנאי מוקדם להתגשמות הציונות” – זהו המוֹטוֹ שהתנוסס בשנים הראשונות לקיומו של העתון “הפועל הצעיר”; זה הניב המקורי של הפועל העברי בארץ מלפני 60 שנה, והיא סיסמה עיקרית החרותה על דגלם של פועלי ישראל עד היום. שכן המשכה הישיר של גאולת העבודה, או כפי שקראוה לפנים “כיבוש העבודה”, הוא המאבק אותו אנחנו מנהלים היום, בקנה־מידה ממלכתי ומדיני ואף בקנה־מידה עולמי. כי מה הוא המאבק שלנו בימינו, עם השוק האירופי המשותף, אם לא התביעה לזכותו של העם היהודי לעבוד, ליצוֹר ולמכור פרי עמלו בשוקי עולם. באותם הימים התקשו רבים וכן שלמים להבין את ענין כיבוש העבודה בישראל. דומני, שגם בין גדולי הסופרים באותם הימים היו שלא הבינו כראוי את ענין כיבוש העבודה העברית וראו בו דבר משונה ומיותר ובלתי נכבד להיאבק עליו. מי יודע אם היינו מגיעים עד הלום לולא המאבק על העבודה העברית. ומי יודע אם לא לאלג’יריה ולדרום־אפריקה דמינו על מאבק הדמים האכזרי המתחולל שם.

בראשית הדרך, עם שחר העבודה המעשית בארץ, כאשר הענין הציוני אך יצא מחיתוליו המילוליים, החלה השקידה על גאולת הקרקע. חיש מהר הפך הדבר לאחת מאבני היסוד של עבודת התחיה הלאומית. גאולת הקרקע לנחלת עולם של העם היא אחת מאבני היסוד של כל תנועת שחרור של עם עובד, של כל תנועת־שחרור סוציאליסטית, ותנועתנו ניגשה לביצוע הדבר מימיה הראשונים.

את גאולת הארץ משעבודה המדיני ומעזובתה מדורי דורות; את דירוג הריה המסולעים החשופים וכיסוים במעטה ירוק של עצי יער, את סיקול אבניה, הפרחת תרבותה והפיכתה לארץ נושבת – כל זה קיבל על עצמו הדור הצעיר, שחלום גאולת ישראל משולב בחלום חברתי־סוציאליסטי נסוך עליו. מכאן צמח רעיון ההתנחלות על הקרקע ויצירת צורות כפר חקלאי על יסודות חדשים: הקבוצה והמושב. לכאן שייכים, כמובן, גם פרקי “השומר”, ההגנה, הגדודים, ששיאם הקמת צה"ל בימי המדינה.

לא לבדנו עשינו כל זאת. אל לשכוח את המורשה הרוחנית שהנחילו אנשי ביל"ו בעלילותיהם בשחר מפעלם. שום מפלגה ושום תנועה אינה רשאית לזקוף הכל לזכותה. אמנם, בכל שנות קיומנו היינו תנועה ערה, לוחמת, דרוכה למעשים, לשליחויות היסטוריות, אבל לא לבדנו עשינו את המלאכה. היו רבים וחשובים – רבים, כיחידים, ולעתים יותר מיחידים – שארחו לנו לדרך ההגשמה. לא בכל הזדהו אתנו ואת השקפותינו וחזוננו החברתי לימים יבואו, אבל בתקופת בראשית הרת הגורל עזרו לנו לפלס נתיב ולָניר ניר. הם ראו בתנועתנו את המכשיר רב־הערך שקם לו לישראל סבא, כדי לפעול, להחיות, ליצור ולבנות.

ונטלנו על עצמנו לקרב עוד גאולה והיא גאולת העובד משעבודו ומניצולו. היו שכינו אותה בשמה המפורש, גאולה סוציאליסטית, והיו שחיפשו להם שמות אחרים כמו “חברה חדשה”, “עם עובד” – אבל בעיקרו ובתמציתו היה זה אותו הדבר. רצינו בשליחות לגאולה משולשת: אישית, ציונית, סוציאליסטית; גאולה בתוך עבודה, שיסודותיה חירות האדם וקדושת עצמאותו; עבודה ללא ניצול; עזרה ואחריות הדדית ושיתוף מכסימלי, ובקיצור: חברת אדם הבנויה על חירות האדם במולדתו הדמוקרטית. חזון זה, שחצבנוהו מקרבנו, בא לנו בהשפעת התנועה העולמית לשחרור העובד; למדנוהו מאבות הסוציאליזם האוּטוֹפי, המדעי, הקונסטרוקטיבי, ואחרון אחרון או ראשון ואחרון – ממוסר נביאי ישראל; ממנו בעיקר ינקנו את משאת־הנפש החברתית הזאת וקבענוה כמטרה. אין אני לוקח על עצמי לפסוק – ומסופקני אם יש מישהו היודע לפסוק הלכה – בדבר האפשרות לקיים חברת אדם בתנאי שויון כלכלי ותרבותי מלאים ושלמים, תוך שמירה על משטר־חיים דמוקרטי באמת. ערך השויון המלא הוא בויכוח בינינו, בתנועה ובחיי ההגשמה, מאז ועד היום הזה, ומי יודע אם ומתי יוכרע פעם. אך אם נכונו לאדם עלי אדמות חיי שויון מלאים ושלמים, הרי תנועתנו טיפחה ומטפחת נכונות ויכולת חלוצית להגשמת חיים כאלה.

צורות החיים שנוצרו בימים הראשונים ההם, היו בעצם ביטוי לשאיפה זאת, מאמץ רציני של בני־אדם להקים תאי חברה הבנויים על שויון. הכל מודים כי חיי השיתוף בקבוצה הם השיא שניתן להשיג בענין זה בימינו. נחלקו הדעות, מאז ועד היום, אם אמנם אפשר להקנות את השיא הזה להמונים, אבל אחת ברור: דרוש מאמץ חינוכי מתמיד ואדיר כדי להכשיר אנשים לצורות־חיים שיתופיות חדשות, ולזאת נתבעת תנועתנו, גם בימינו אלה כמו בימים ההם של שחר התנועה.

אף את גאולת השפה העברית נשאה ונושאת התנועה בצקלונה. כיום זה נראה פשוט: כולנו מדברים עברית והיא מושרשת ופורחת ומשגשגת; ויש ספרות מכווּנת: שירה, סיפּוֹרת, מחקר, מדע ועתונות. וקם לנו תיאטרון עברי ואוֹפרה, ציור ופיסול ושאר סוגי אמנות. אבל יש לזכור את הימים הראשונים של ניצני גאולת השפה ואת הדרך אותה עברנו עד להיות השפה לרוח מלכדת ומחיה העצמות היבשות. ויש לזכור את שילוב הזרועות שבין הפועל והמורה במשך כל אותן השנים. הם הולכים שלובי זרוע גם עכשיו, באשר הם, בהסתדרות עובדים אחת. לא דבר קטן הוא. עצום וגדול המעשה של שותפות עובדי כפים ועובדי רוח, בהסתדרות אחת. אבל אני מתכוון כאן לא רק לקשרים ארגוניים כי אם לברית הרוחנית, לברית לבבות, ששררה בימים ההם יותר מאשר היום. כאן אתגר לנו, תביעה וקריאה לתנועתנו – להתאמץ ולהגיע לחידוש הברית, להידוקה ולריענונה.

אליעזר בן־יהודה הוא שהניח את היסוד לתחייתה של השפה העברית. אבל הפועלים, יחד עם האינטליגנציה, הם שהיו מגשימי הרעיון; הם היו נושאי המהפכה הנפלא הזאת; הם הפכוהו לראש־פינה בבניננו.

ועוד דבר המייחד את תנועתנו משאר תנועות־הפועלים בארצות אחרות – וזה בודאי גם תוצאה של הנסיבות והתנאים ההיסטוריים – והוא: תנועתנו לא רק נאה דורשת, אלא גם מבצעת ומגשימה; מגשימה במובן הצר ביותר של המלה: הגשמה עצמית. לקראת הימים הבאים עלינו לשים לב במיוחד לערך הזה: עלינו לחדשו ולרעננו, לשקוד עליו ולהגבירו. על הקנה הזה, של הגשמה עצמית, שנעצנו פעם במציאות חיינו, עלה ויעלה בקרב הימים שרטון גדול ורב־ממדים. כי עלינו לעשות משברירי עם, הפזורים בשבעים אומה ולשון – עם עובד ויוצר, מגשים ומחדש. מאז ומתמיד היה המבחן שלנו ההגשמה העצמית. דיברנו על כיבוש העבודה במושבה היהודית – ומיד ניסינו לכבשה בעמל ובזיעה; דיברנו על התישבות עצמית של פועלים – והנה בנינו את הקבוצה ואת המושב. היתה בכך גישה של חלוציות שליחותית, להשגת היעדים של התנועה. זאת היא הגישה החלוצית־ביצועית, אשר בימי המדינה פושטת צורה ולובשת צורה. אלמלא ההגשמה העצמית לא היינו מגיעים למה שהגענו, ואינני רוצה להתנבא מה עלול לקרות לנו, חלילה, ללא הערך של הגשמה עצמית בימים הבאים.

קיבלנו על עצמנו, וזאת היתה דרכנו מראשית הימים, את עצם הבנין והעשיה של הציונות הסוציאליסטית; ביסוד תנועתנו מונחת התפיסה של אבולוציה בתוך המהפכה שבחיי עמנו, בעידן גאולתו ושובו לאדמתו ולקוממיותו.

שיבת־ציון וקיבוץ־גלויות הם מעשה היסטורי ומהפכני גדול, אבל לא ביום אחד ייולד גוי. נגזר עלינו לאחוֹז בשיטות אבולוציוניות בדרך ההגשמה. דונם לדונם ועולה לעולה – היתה הדרך. גם עכשיו זו הדרך בממדים מוגדלים. רק 20% מן העם היהודי, ואולי אפילו קצת פחות מזה, נגאלו ועלו. ורק חלק מן הארץ נגאל מהשממה. עוד עבודה רבה לנו לעשרות בשנים.

ועתה – על כלי הביצוע, אצלנו כלי־הביצוע העיקרי הוא האדם, היחיד, החלוץ. מושג החלוציות מתרחב והולך, וצריך להתרחב. אל לנו להיות צרי מבט. יפתח בדורו כשמואל בדורו. משתנים הזמנים ואתם – המושגים. היו ימים וכל רכושנו הצטמצם בד' על ד' ויכולנו ונאלצנו להפנות את כוחותינו לשטח צר. עתה כאשר כל הטריטוריה הישראלית על כל ממדיה עומדת לרשותנו, עלינו לחתור לסיפוק כוחות חלוציים מגשימים לכל רחבי הארץ ולכל סעיפי העשיה המגוּונים.

נדע ונזכור כי גם במדינה ריבונית, כשהיא צעירה ורכה, יש ערך רב לגישה החלוצית־שליחותית של היחיד. כי על כן הנכונות שלו לתת בטרם יקח, ולהיתבע לפני שייתבע, היא תנאי מוקדם בל־יעבור לבריאת אומה תרבותית ומשגשגת, ליצירת כלכלה עומדת ברשות עצמה, ולבניית משק של עם עובד בלתי־תלוי.

יש המתרפקים על העבר וטוענים כי “באותם ימים” – וכרגיל מתכוונים תמיד לעבר הרחוק – היה הכל אידיאלי וטוב, ובשמם הם באים בטרוניות ובביקורת קשה על ההווה. והנה, לעומת הקטיגוריה וההלקאה העצמית, אנסה לציין בראשי פרקים את ההישגים והכיבושים האידאיים והחלוציים, שיש אתנו כיום לעומת אותם הימים המהוללים שבעבר, שהוא אגב, לא כל כך רחוק והוא אינו אלא האתמול של דורנו.

הבא נבוא חשבון:

כיום תשעים וחמישה אחוזים של אדמת ישראל הם ברשות המדינה והעם העובד, דבר ש“באותם הימים” ראשונים לא היה אלא חלום נכסף.

ומצויידים באותה אמת־מידה של החזון החברתי, חתרנו והגענו לכך שגם המכשיר השני, האלמנט העיקרי שבהתנחלות עם על אדמתו ויצירת כלכלתו – המים, גם הם בידי העם. אך ניתנה לנו ההזדמנות והגשמנו את החזון הסוציאליסטי של קיום בעלות העם על האדמה והמים – שני אמצעי־ הייצור הראשוניים והנצחיים – להיותם שניהם לנחלת העובד, מהם יוציא את לחמו ואת לחם העם בעבודתו, ללא ניצול זולתו. בימים הטובים ההם יכולנו רק להשתעשע בחלום הזה ובימינו מצא החלום את פתרונו המעשי: ביצענו את החזון. אפשר שהחזון לפני הגשמתו מבריק וקוסם יותר, ובעצם הגשמתו וביצועו יועם קצת זהרוֹ, אבל הוא אשר אמרתי: אנו תנועת־עם להגשמה ולביצוע כיסופי גאולה וחלום דורות.

ובעצם השנים האחרונות הקימונו והרחבנו ממדי ההתישבות העובדת הלאומית. נשענים על יסודות ראשונים העלינו רבבות ויישבנום על אדמת אבותיהם. מבין המוני העולים הקימונו התישבות עובדת חקלאית בצורות־ישוב שונות, הקבוצה והמושב. והרי אין כמעט בעולם קבוצה כקבוצתנו ואין מושב כמושבנו. אני מדבר על המושגים היסודיים והאידיאיים שעל פיהם ישק דבר המושבים. ודאי, המושבים החדשים שונים במקצת מן המושבים הישנים, כשם שיש שוני בין איש העליה השניה לבין איש העליה ההמונית הקטסטרופלית. אילו יכולנו ליישב המונים בקבוצות, הרי גם הן היו נראות אחרת משהן נראות היום.

לאחר שואת היטלר ולאחר שהושמדו רוב מרכזי היהדות עשירת התרבות וספוגת ערכים סוציאליים מתקדמים – דוקא בשנים אחרונות אלה הוקמה התישבות חקלאית עובדת רבתי ומקימיה הם מתוך העליה ההמונית שלא זכו להכשרה מוקדמת כלשהי. יסדנו מאות כפרים, קבוצות ומושבים; פיזרנום וזרענום לארכה ולרחבה של הארץ, הושבנו בהם עולים החיים על הקרקע שהם מעבדים. לאלפים רבים של משפחות ולרבבות נפש יגיעו. הם מגשימים במו ידיהם מפעל חלוצי אדיר־כוח וממדים. וזאת לזכור ולדעת: חלקם של הקבוצה והמושב ושל הסתדרות העובדים כולה בישוב בארץ לא היה בימים הטובים ההם – ימי העליה של מעטים, יחידים נבחרים – גדול מחלקם עכשיו במדינה בת 2 מיליון נפש ומעלה, שהתקבצו בעליית העם בהמוניו.

ולאחר שהתרחב הבסיס עם קום המדינה, ורחב הסדן, וגדלו האפשרויות והמשימות, ועמם גדלה הדאגה לאפשרויות הקליטה של מאות אלפים – הזדקר הצורך בפיתוח המלאכה והתעשיה, לצד המעשה החקלאי הגדול. לא יכולנו עוד לשקוט על שמריה היקרים של היצירה החקלאית המפוארת שלנו. עם ההרחבה של החקלאות, בהחליפנו את המחסור במזון – בשפע רב של פרי שדותינו, עמל כפיהם של המוני יהודים תלושי קרקע מדורי דורות אשר קיבצנום והבאנום למולדת, פנינו גם אל התעשיה. אז היא היתה רובה ככולה פרטית. אנו התפללנו וציפינו לה. ראינו בה סדן לריבוי מספר העובדים ומספר היהודים בכלל בארץ. בתעשיה, בבנין ובמקצועות אחרים ראינו בתי־קיבול לקליטת המונים בבוא היום לעתיד לבוא. עם סוללי הכבישים ובוני הבתים בערים הוקמה ההסתדרות הכללית. עתה, בתוקף המציאות החדשה, נתבענו לשלוח ידינו למקצועות עבודה ויצירה שונים ובממדים גדולים. והנה כיום, כתוצאה מפעולותינו ברוח החזון של חברת עובדים, מגיעה התעשיה הקואופרטיבית־ הקיבוצית, ההסתדרותית והממשלתית – לשליש מכלל התעשיה הרחבה והענפה שהוקמה בארץ. לא קלה המלאכה הזאת. לא התברכנו בידע רב בשדה התעשיה, והעליה החדשה לא הביאה אתה לא ידע, לא נסיון ולא העזה ואיניציאטיבה.

בצוארי העובדים במפעלים האלה, בדור הזה ובדורות הבאים, בחינוכם, ברצונם להטות שכם לקיים תעשיה וענפי משק וכלכלה אחרים בידי העובד, תלוי הקולר. באדם שיחונך ויוכשר לנהל משק ומפעל תעשייתי ובאחריותו העצמית, ובמגמה ליצור משק ציבורי הדואג לעניני הכלל, ולא לבצע פרטי ולניצול הזולת – בהם תלוי עתיד חזונה של תעשיה פועלית סוציאליסטית. למפעל החקלאות במדינה היה קל להסתגל, באשר קדם לו נסיון ויכולת רבה שנאגרו בעשרות השנים הקודמות.

ומן היבשה אל הים.

קטנה היא ישראל בשטחה, והים משמש תוספת נכבדה כסדן לכיבוש להתנחלות. קשרים היסטוריים עמוקים לנו עם הים, שנותקו בשנות גלותנו. והנה בשנים האחרונות, לאט לאט, וללא פרסומת רבה, קם לנו מפעל אדירים בדמות צי ימי. יכלתו הולכת ומתקרבת למיליון טונות ראשון של תפוסה. צי זה, ברובו המכריע, שייך לעם. שמונים־תשעים אחוז ממנו הם בידי הציבור. התחלה נאה ומכובדת מאד, אבל רק התחלה. כי ייתכן, ואנחנו, בטריטוריה הקטנה שלנו, עתידים וחייבים להגיע לצי בן מיליוני טונות רבים של תפוסה. יש מדינות, ולאו דוקא גדולות, שיש להם צי של ששה, שמונה וארבע־עשר מיליון טונות תפוסה. נעצנו קנה בים והעלינו שרטון, והוא עתיד להתרחב. הים יקיים ויפרנס אלפים ורבבות. ואין כל הכרח שהמכשיר הזה לא יהיה גם להבא, ברובו המכריע, בידי העם, ולא קנין של פרט שעינו לבצעו.

ומה בשאר סוגי התחבורה?

קם לנו צי אוירי המקשר את ישראל עם כל העולם כולו. עשרות רבות של מיליוני ל"י הושקעו בו. בזמן האחרון גם הגיע למצב של חי־נושא־עצמו. קרוב ל־2,500 איש עובדים בו במקצועות רבים ומגוּונים. צי זה בלבד יש בו יותר עובדים מאשר היו “בימים ההם” בכל הקבוצות ובכל המושבים שלנו גם יחד, ויותר ממחצית המספר של חברי הסתדרות העובדים העברית הכללית, ביום היוסדה בחיפה בדצמבר 1920. כל המפעל המפואר הזה, המורכב והמסובך, שייך כולו למדינה, לעם, לציבור. במפעל זה, כמו במפעלי תחבורה, בנין ותעשיה אחרים, יש להשקיע, והושקעו בו, הרבה כוחות נפש והעזה, ונכונות להקרבה ולויתורים.

קם לנו צי עצום של מכוניות ואוטובוסים להסעת אדם ולהובלת משא – בבעלות קואופרטיבית, ממשלתית והסתדרותית.

בודאי לא הכל אידיאלי, ולא בכל שוררת אידיליה – לא ביחסים שבין אדם לחברו ולא בין הקואופרטיב או הארגון לבין ההסתדרות והכלל הגדול. אפילו בימים הראשונים של “תור הזהב” שלנו לא שררה אידיליה כזאת. הדברים נאמרים לא כנחמה משקיטה, מרגיעה וּמשתקת, אדרבה! לחברת־אדם חדשה השואפת להשתית את חייה על יחסי קנין ויחסי אדם, שהם שונים מן היחסים הקיימים, נדרשת פעולת חינוך ענפה ורבת השראה לאורך ימים ולדורות להכשיר את אנשיה לכך.

כוח ואור

גם מפעל החשמל, המכשיר העצום לבנין, לפיתוח, לייצור ולשגשוג, יוצר האור וכוח האנרגיה, גדל בממדים עצומים משנה לשנה. וגם הוא עכשיו מפעלו של העם, מפעל המדינה.

אינני יכול שלא להזכיר את הצעד הרציני והנועז, שעשינו בחברת החשמל, בה עובדים חמשת אלפים עובדים, בהחליטנו לשתפם בהנהלתה. ייתכן שזה יותר מדי נועז. אין זה שיתוף פאסיבי של ועד־פועלים בישיבות ההנהלה. בינינו לבין עצמנו מותר לגלות, כי הנהלת חברת החשמל היא בידי העובדים, יוצרי החשמל, ומנהלי החברה, וגם אם נניח שבזמן מן הזמנים עלולה לקום ממשלה אחרת, לא פועלית, הרי חלקם של העובדים בהנהלת חברת החשמל הוא כבר מובטח, והוא נכבד ורציני מאד. והלואי שנזכה גם לאותה רוח חלוצית וגישה חלוצית הדרושות להגשמת החזון של משק לאומי בידי העובדים לטובת העם כולו.

מעולם לא קבענו מסמרות בענין צורת הבעלות על נכסים וקנינים של הציבור. תיתכן בעלות ממשלתית, הסתדרותית, קואופרטיבית, קיבוצית, עירונית, קהילתית ואחרות. את מרכז הכובד ראינו לא בצורה, לא בדרך, אלא בשאלה: את מי ישרתו הנכסים הנוצרים? מי ייהנה משירותם ומפרים? האם מגמתם ניצולו של העובד לשם בצע פרטי, או את טובת הכלל ידרשו?

והנה ים המלח. סוף־סוף מתעורר הוא לחיים, חיים של עבודה שוקקת, חיים של ייצור חיים שיש בהם פרנסה־בכבוד לעובד ועושר למדינה; חיים של מדע וטכניקה. והנה גם מחצבי הנחושת, הפוספטים, הנפט והגז. ולא אשמתנו היא שבורא העולם לא הטמין בנבכי אדמת ארצנו יותר עושר. גם מאותן הבארות, שקדחנו, אפשר היה להוציא הרבה יותר נפט וגז, ומאותן המכרות – הרבה יותר נחושת ופוספטים וברזל, בכמות ובאיכות, לו חונן אותנו הטבע. אנו עמלים הרבה במגמה להנחיל את אוצרות הטבע לציבור כולו.

וכאשר אני מסכם לעצמי את הדרך שסללנו וכבשנו עד עכשיו, אראה, כי עם המגרעות והכשלונות אשר בחלקם תלויים באדם המגשים והעושה יותר מאשר בגורם חיצוני, הרי הישגינו עד היום הולמים בתכנם ובכיווּנם את הימים הראשונים הטובים, בהם הנחנו את היסודות הלאומיים־הציוניים והחברתיים־הסוציאליסטיים שלנו.

זכור נזכור ואל נשכח את המהפכה שהתחוללה בחיי ישראל בשנים אלה, שנות מחץ ופרץ נוראים. אינן דומות שנת 1904 – שנת ראשית העליה השניה, 1908 – שנת יסוד המשרד הארצישראלי על־ידי ד"ר ארתור רופין, או שנת 1920 – ראשית העליה השלישית, לשנת 1961 או 1962. אז טיפלנו בגאולה ובכיבוש דונם לדונם, מצרפים היינו אריח לאריח ומניחים לבנה על לבנה בתפילה ובציפיה לבוא העם. ראינו את עצמנו פולסי נתיב וסוללי מסילה לעולים. עסוקים היינו בהקמת דגניה אחת ונהלל אחת; נאבקים לתקיעת יתדוֹת לנקודות־ישוב בודדות ומפוזרות, לקליטת יהודים שיבואו אי־פעם לארץ. והנה פתאום מהפכה! עליה המונית רבתי, עליה קטסטרופלית, נחלה מבוהלת.

זכינו ובימינו התחיל מגיע אלינו הוד מעלתו העם היהודי בהמוניו, ולא דוקא אותם ההמונים אשר הכרנו במושבות ישראל באירופה, שבדרך הטבע יכלו להיות ראשונים לעליה ולבניה בארצנו. רובם המכריע של אותם המונים הושמדו, ואלינו מגיעים רק שרידים, אודים מוצלים מאש. שרידי קהילות ישראל ומכיתות שבטים. הכחדת יהדות אירופה וכריתת יהדות רוסיה מגוף האומה גזרו עלינו קימום הריסות בית ישראל והגשמת חזוננו הלאומי והסוציאלי באלה השרידים ששרדו בפזורת ישראל.

שונה הוא תכלית שינוי האדם היהודי שעלה עם קום המדינה – שרידי שואת היטלר, עולי גלות ערב – מהעליות של השנים בטרם מדינה. לא ניתן כלל להעלות על הדעת שאפשר להקפיצם אותה קפיצה נחשונית שעשו בעבר בחורים ובחורות צעירים בגילויים החלוציים והכיבושיים השונים. עובדה זאת משבשת, כמובן, במקצת את דרכי הפעולה, מבחינת הפוֹסטולט החברתי שלנו. האושר והזכות שביכולת להביא יהודים רבים לארץ, של קיבוץ גלויות ממש, והצו העליון לספק עבודה ותעסוקה, שיכון, פרנסה חינוך, הגנה וכו', בממדים גדולים ובקצב אדיר, תובעים את שלהם. בין עבודתנו “בימים ההם”, שהיתה בבחינת מעבדה נסיונית, ובין ימינו המשופעים פעולה רחבת־מידות, יש הבדל רב. הדברים בהגשמתם בימינו אינם כל כך פשוטים ולא כל כך קלים. אנחנו עדים, כיום, גם לרוָחה כלכלית “אנוסה”. ולא שאני בוכה על כך שאין בינינו עתה מזי רעב ואין בגדינו קרועים ובלויים. אני מציין רק את העובדות: באותם ימים היה רעב וחוסר עבודה, והיתה קדחת, ובלענו חינין, וייבשנו ביצות, והיו בחורים ובחורות צעירים, ששרפו מאחריהם את כל הגשרים, שפניהם למחר, למהפכה, למאבק על הגאולה ההיסטורית ועל הקוממיות. גם בעולם כולו שרר אקלים אידיאי מהפכני, רב־מתח – אקלים של הרת עולם. הנעורים והחזונות והחלומות והקדחת והמאבק על יום עבודה נצרפו יחד בכוּר ויצרו את איש העליה השניה ואת מפעלו.

הימים עתה הם אחרים בעולם, בחיי היהודים, בעליה ובקיבוץ הגלויות.

הרוָחה המַשלָה והנחלה המבוהלת, מחויבות המציאות של ישראל החוזר למולדתו בתקופה זו, מעוררות אינסטינקטים של קנאה – ולאו דוקא ממין הקנאה המרבה חכמה – אינסטינקטים של חטוף ואכול, חטוף ועשה לעצמך, חטוף ודרוש יותר הנאות; פחתה הדאגה לכלל ורבתה הפניה ליצר האגוֹאיסטי וליצר ההתעשרות.

ולמתרפקים על העבר נאמר: לא מקרה הוא הדבר שראשית התאחזותנו בארץ היתה בקרקע. את חטאי אזכיר היום. פעם האמנתי שנהיה בארץ, ברובנו הגדול והמכריע, אחוזים ודבוקים בחקלאות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אז נראו הדברים כה פשוטים ואידיליים. ראינו לפנינו תאים תאים של חברה חדשה קמים והולכים; ראינו את עמק הירדן והוא כולו רצוף קבוצות, ורצינו לראות כך גם את עמק יזרעאל, שיהיה מיושב קבוצות ומושבים. את כל המרחב – בעמק ובשפלה, בהר ובגיא – ראינו לפנינו כעין קנטונים של מושבים וקבוצות. ומה עכשיו? אל־נא תתגוללו עלי, כאשר קרה לי לפני שנים אחדות: עם כל אהבתי לאדמה, לכפר ולכל המשק החי בו – הפרה, הסוס וכל העוף למינהו – הצבעתי אז על סכנת השפע העלולה לפגוע בנו. אמרתי אז כי הפרה – והכונה, כמובן, לפרה הנוספת המיותרת – הופכת לאויב מספר א' של המדינה. היא תובעת טיפול, מזון, מים ליצירת המספוא, בעוד שהמים ניתנו לנו במשורה, ושוק לחלב אין, ועל כן אין דרך אחרת אלא להחליף את המספוא והפרה בפרדס או בגידול אחר מכניס.

המכניזציה והאוטומציה, המדע והטכניקה, הכימיה ואמצעי המלחמה במזיקים, מרבים את היבולים בחקלאות המודרנית בעולם ואצלנו, ומצמצמים בהרבה את אחוז התושבים העוסקים בה. כדי לקיים עצמנו ברמת־חיים נאותה עלינו לקיים חקלאות אינטנסיבית ומודרנית, שתהא מסוגלת לעמוד בהתחרות עם ארצות אחרות. אבל הצד השני של האינטנסיפיקציה זו היא, כאמור, צמצום ההיקף של העוסקים בה. ופירושו של דבר, מנקודת־המבט של שינוי ערכין, צמצום הסדן הקרקעי שתפס מקום חשוב ביותר בעולם האידיאות שלנו. השיבה לקרקע, למשק חקלאי עצמאי בישובי עובדים שיתופיים, בה כשלעצמה היה משום הגשמת הסוציאליזם שלנו. מי אשם בכך שאין לנו עתה אפשרות להרחיב את החקלאות? חוֹזי עתידות חייבים לראות את המחר והמחרתיים, אחרת נהיה צפויים לכשלונות. אוכלוסייתנו כבר נכנסה למיליון השלישי, ולארץ זורמת עליה המונית. בעוד חמש־שבע שנים נהיה כאן יותר משלושה מיליון יהודים. מתי חלמנו על כך? עוד אזכור השיחות החולמניות והשאפתניות ב“אותם הימים” על היום הגדול שבו נזכה למיליון יהודים. המיליון היה כל כך רחוק מאיתנו שיכולנו להרשות לעצמנו להשתעשע על חשבונו בכל מיני דברים טובים ויפים. והנה אנחנו ב“תוך” המיליון השלישי, ומהחקלאות מתפרנסים אצלנו חמישה־עשר – שבעה־עשר אחוז. התקוה ליישב חלק גדול, ואולי מכריע, של עמנו על הקרקע במתכונת דגניה ונהלל ועין־חרוד – נגוזה. הסדן הקרקעי־החקלאי לחיים והוי חלוצי וסוציאליסטי לא גדל יחסית. אמנם, הוא גם לא קטן, אבל נשללה האפשרות להעביר חלקים גדולים יותר לדפוסי־חיים נכספים. מלאך הגאולה הכה על קדקדנו וציוה להעביר פעולותינו לשטחי־חיים־ויצירה אחרים. מצות הקליטה, התעסוקה והפרנסה כבדה עלינו ותבעה פתרון ואנו פנינו לתעשיה, לתחבורה: בים, באויר וביבשה. אני מודה שעל־ידי כך נמהל יין חזוננו במים, אבל אין מקום לטרוניות, ובעיקר אין להטיל אשמה על הזולת. מגוחך להאשים בזאת את הממשלה או את מפא"י. האם טחו העינים לראות את המציאות, שהיא שונה כל כך מהמציאות של ימים עברו, והיא תקיפה ותובעת ואי־אפשר להתעלם ממנה. מי איפוא זכאי לתבוע ממי?

על כולנו, וביחוד על המתלוננים והרוֹגנים באהליהם, לשים צוארנו בעול הפעולה החינוכית העצומה הנדרשת בעשרות השנים הבאות. אנו נתבעים לנטוע חלוציות והרגשת שליחות ואחריות לכלל בכל מקום, בכל מקצוע, בכל שדה פעולה ובעל מערכה וחזית.

אין לראות בפרישת טלית החלוציות על חזית ארוכה יותר ועל ארץ רבה עימום זהרה של דגניה. מלאכה עצומה, מבחינה חלוצית, אובייקטיבית וסובייקטיבית, נעשית בארץ בכל מקצועות החיים, הפעולה והיצירה, ביבשה, בים ובאויר, בשדה, בסדנה, במטוס, באניה, בבית־הספר, באוטובוס וכו'. אל לנו לשלול את ההערכה הזאת מן הנושאים בסבל ומן העושים במלאכה. נתן להם משלהם ונשתדל לחנך ולהגביר את קו החלוציות.

ועוד על האידיאליזציה של העבר והזלזול בהווה.

בימי מלחמת־העולם הראשונה באו הגדודים העבריים מאנגליה, קנדה, ארצות־הברית וארגנטינה. הם בילו בארץ ובסביבתה בשלהי המלחמה ולאחריה. רק יחידים־בודדים מהם נשארו בה. רובם המכריע נטש אותה. לא אתלה רק בהם את הקולר ולא אידה בהם אבנים. בודאי גם התנאים האויבייקטיביים גרמו לכך, אבל העובדה קיימת: אלפים חזרו על עקבותיהם… באותם הימים הנפלאים, הָרי תקוה וציפיה.

ואשר ליחסים הפנימיים בישוב. אין לשכוח המריבות הקשות במפלגות באותם הימים. נזכור את שנות העשרים – ויכוחי האיבה בין “הפועל הצעיר” לבין “אחדות העבודה”; הפילוג בגדוד העבודה – חלוקת תל־יוסף ועין־חרוד; המחלוקת החריפה והעזה בין גדוד־העבודה וההסתדרות. וגם בימים ההם פנו שמונים אחוז מן העולים אל העיר, רובם המכריע – לתל־אביב, והם הקימו בתי־מלון, מסעדות, קיוסקים. התלוצצנו אז במרירות על “תרבות הגזוז” בערי ישראל; פשטה ספסרות עצומה במגרשים; גברה הירידה מן הארץ. בשנת 1926 עלו כשלושה־עשר אלף עולים וירדו כשבעת אלפים; בשנת 1927 עלו אלפיים וחמש מאות וירדו חמשת אלפים; בשנת 1928 – עליה של 2,170 וירידה של 2,160; משה סמילנסקי, סופר ועסקן בישראל, טוען לזכות העבודה הערבית במושבות העבריות, שבאותם הימים היתה כדקירת פגיון בגב; אבטלה גדולה ובעקבותיה התפוררות הקבוצות והחבורות במושבות. מתוך אלפיים ומאה ב־1926 נשארו ב־1927 אלף בלבד; פילוג גדוד העבודה וירידת חלק ממנו לרוסיה; מגמות קומוניסטיות פה ושם; עליה חמישית ונהירה רבה אל העיר. באותם הימים הטובים, בהם עסקנו כמעט אך ורק בחקלאות, הגענו בה רק ל־15% מכל המפרנסים בישוב העברי. והיום – על פי הסטטיסטיקה – מגיע אחוזם ל־17. אז היו חברי ההסתדרות 17% מתוך הישוב, כיום – 38%; בשנת 1936 היו לנו 31 קיבוצים אשר היוו 1.8% מכלל האוכלוסיה. כיום יש לנו 228 קיבוצים ובהם שמונים אלף נפש, ואחוזם באוכלוסיה גדול משהיה אז.

ראיתי לנכון להזכיר את הדברים האלה, כשאנו עוסקים בהערכת עצמנו ומרבים בביקורת דרכנו, ולהשוות דמותנו ודמות כל הישוב אז והיום: אז ־ כשהכל היה רך וקטן, והעולים – משמנו ומסלתו של הנוער היהודי בארצות אירופה; והיום – בעמדנו בתוך זרמי עליה המונית גדולה, והארצות שתנאיהן שללו לגמרי משבי ציון הכנה נפשית, רוחנית, חברתית ותרבותית.

אין לי תיאבון" לחטט ולגלות עוונות של “הימים ההם” ואני מניתי רק מקצת מן הפגמים ומן הליקויים שלהם, ובכל זאת, בסך־הכל, היו ימים אלה ימים גדולים, כשם שייראו גדולים ימינו אלה בעיני רושמי רשומות בעתיד. וכאשר נמדוד באַמת־צדק לא ניראה כחגבים מול ענקים ולא כנפילים מול מלאכים.

בפני תנועתנו עומדת עכשיו, לאחר תקופה של פרץ ומחץ, המשימה לבסס את כל מה שיש לנו בארץ, לבצר ולשפר את כל הרכוש שנאגר במשק ובכלכלה, ברוח, בחינוך ובתרבות ולהיות נכונים ומוכנים לגדול בכל שנה בממוצע במאה אלף איש. תנועתנו נתבעת להקדיש את עצמה, את אמצעיה ואנשיה לחינוך הדור הגדל בארץ ברוח החזון של עם עובד ושל מוסר סוציאליסטי. יש למצוא דרך לנטוע מחדש בלב הילדים והנוער את ערך הביצוע החלוצי האישי. במקום תלונות ותרעומת וגילוי חטאים, כביכול, מוטב שיימצאו בינינו אנשים שיתמסרו להליכה אל המוני העם, באשר הם וכמו שהם – כמו שעיצבה אותם הגולה הדווּיה. תנועתנו חייבת להוציא מתוכה אנשים שיקשרו את הגוף הגדול וההמוני של מאות האלפים בחבלי ידידות וחברוּת בכל מקום ובכל תאי החיים: במושבים ובקבוצות, במוסדות ובמשרדים, בין עובדי התעשיה ובין עובדי התחבורה, בים, באויר וביבשה, וכן בכל מפעלי השירותים השונים. כאן ניתן לתנועה סוציאליסטית סדן לפעולה בתוך המונים רחבים.

רבים הם אלה בקרב העובדים בארץ, ומהם גם בתוך ההסתדרות, אשר חזונה של ההסתדרות ושל תנועתנו עוד לא הגיע אליהם ולא חדר ללבבותיהם. יש סכנה למעמד העובדים ולהסתדרות בחברוּת אוטומטית בלבד, הדואגת רק לאינטרסים רגעיים ולצרכים חמריים, אף כי אין בשום אופן לזלזל בה כשלעצמה. אך תוך כדי הפעולה הארגונית־מקצועית יש להעלות את המוני החברים החדשים לדרגת נושאי המהפכה הלאומית והחברתית של ישראל. יש להסביר ולעורר בעם העובד “חובת לבבות” של כל אחד, להיות לא רק דואג לעצמו ותובע לעצמו יותר ויותר הנאות, אלא גם דאגה לכלל ונכונות להיתבע לקרבנות מסוימים, בעקבות הזכויות הרבות שהוענקו לפרט יש לפתח בו יותר ויותר את הזיקה לענינים שהם לטובת הכלל.

עלינו ועל ההסתדרות, בהנהגתנו, לתת יותר את דעתנו להכשרת קבוצוֹת ויחידים להיות ממשיכי הדרך החברתית של תנועת הפועלים – להיות בוני מולדת ומקימי משק עובדים בכל מקצועות העבודה והשירות, וכן לחנכם לנשיאה בעול הבעיות החברתיות, הכלכליות, המשקיות והפיננסיות של המדינה.

ישראל יכולה להיבנות בחלקה הגדול כמשק בבעלות העם והציבור בצורות שונות, אם יהיו לנו האנשים שירצוּ לסלול דרך לכינון יחסים חדשים בין העובד לבין הקנין והרכוש, שהם בניגוד ליחסים במשק שבבעלות הפרטית. יש להדריך את האנשים, לכוונם ולחנכם לכך. לא בן־יום ייולד ציבור המקדיש עצמו לחידוש פני החברה ולהמשך דרך מייסדי ההסתדרות ובוני ההתישבות העובדת בעיר ובכפר.

לענין זה אנחנו נתבעים תביעה גדולה. אני יודע שאנחנו טרודים הרבה. כל צרור הענינים והפרובלמות מעסיק אותנו ללא שיור. אנו נוטרים הרבה כרמים, וכרם זה שלנו, הפנימי והאינטימי, לא נטרנו. עסוקים היינו עד לעייפה בהבאת היהודים, בקליטתם בארץ, בכינון המדינה, בהקמת הצבא ובהנחת היסודות לכל המנגנון הממלכתי, במשק הפיננסי ובגיוס אמצעים גדולים למפעל האדירים אשר ביצענו. משום כך לא יכולנו להקדיש ל“כרם” החברתי יותר מאשר הקדשנו לו. הוא לא זכה לאותה יזמה ותשומת־לב כפי שתיארנו לעצמנוּ בראשית הימים. לכאן גם מצטרף דבר הפילוג בתנועת העבודה ופיצול הכוחות המעטים שיסכּנו למלאכה. נושא החזון החברתי בעליה המונית זאת של מיליונים אינו יכול לגדול מאליו; אותו צריך לגדל. יש להתחיל בעבודה חינוכית. ביתנו זה, של המפלגה, הוא אחד המכשירים לכך. אינני יודע אם הוא מספיק, אך עת לעשות, ויש לחפש אפשרויות – אנשים ואמצעים לפעולה. ידעתי גם שהאמצעים הכספיים הם דלים מאד. יתכן שההסתדרות היתה מיטיבה לעשות – והדבר תלוי באיחוד יתר בין המפלגות בהסתדרות – לוּ היתה מקדישה יותר אמצעים לטיפוח אינטנסיבי של נושאי חזון ובעלי רצון להגשמתו. שכּן להגשמת החזון דרושה חלוציות אישית של יחידים ושל מאות ואלפים שידבקו בקדחת ההליכה אל העם, אל הנוער, אל בתי־הספר, כדי לגדל קאדרים שישאו נפשם לחברה חדשה המבוססת על יחסי חברה וקנין אחרים, על שיתוף ועזרה הדדית רבי־ממדים.

המפלגה צריכה לתת את דעתה לבעיות החינוך בישראל, החל מבית הספר העממי, שהיא בית־היוצר לדור החדש, וממנו יצמח העם החדש. ייתכן שהדאגה הגדולה צריכה להיות נתונה קודם כל להכשרת מורים. נחוצים לנו מוֹרים בני תורה ודעת, בעלי כשרונות פדגוגיים וסגולות חלוציות, שיהיו בעלי־ברית לתנועת העבודה, כאשר היו בשחר תנועתנו.

כפי שאתם רואים אין לי טענות לגבי דרכה ופעלה של מפא"י בשנות המדינה. אבל יש לי חששות ודאגות לגבי העתיד: כיצד נמשיך בהגשמת חזוננו החברתי, וכיצד נבצע תכנית כלכלית, חברתית ותרבותית שתבצר את עצמאותנו ותאפשר קליטת העליה? ואין להגשים דבר לא בכלכלה, לא בחינוך, לא בתרבות ולא בהכונה אידיאולוגית אם לא יהיו לנו רבבות חברים חדורי הכרה, מוכשרים ונכונים לשאת את דבר המפלגה בעם ולהגשים חזונה.

בכדי להמשיך בדרכה ההיסטורית של מפא"י בכל שלבי תפקידיה, מן המעשה הפשוט, לכאורה, של עזרה לקליטת העולה בעבודה ובחברה ועד להגשמת חזוננו החברתי הגדול, דרושים לנו מגשימים וקודם כל מחנכים מגשימים. אין סיכוי שיבואו כאלה מן הגולה בדור הזה. על המורה בישראל רובצת אחריות גדולה לעיצובו דמותו הרוחנית והסוציאליסטית של הדור הבא. מורים, חברי המפלגה ומפלגות הפועלים האחרות – מהם יידרש הדבר. הם חייבים להכשיר את הלבבות למילוי השליחות, ויפה שעה אחת קודם. אילו יכולנו להקים עכשיו איחוד אמת של מפלגות הפועלים, היינו יכולים למנוע כפילות והכשלה הדדית ולהגיע לחלוקה יעילה יותר של הכוחות המעטים, ולגדל דור שימשיך לטפח את מורשתנו הרוחנית.

ועד שיקום האיחוד, עלינו המלאכה לעשותה.

בועידת מפא"י, 15 באוקטובר 1963

הזדהות בן אינטרס הכלל והפרט בישוב

יסודות דמותנו החברתית הונחו בתקופה שלפני העצמאות. הישוב היה אז קטן, אמצעיו השלטוניים והחמריים היו מועטים, אבל רמת תודעתו היתה גבוהה. חָיינו אז בתחושת המצור וההכרח לגייס מרצון את כל כוחותינו, כדי להשיג את מטרותינו הלאומיות והחברתיות שהזדהו עם המטרות האישיות.

ידענו כי עלינו לחפש ולגלות את הדרך לפתרון בעיות הכלל, להפעיל יזמה חברתית וליצור כלים חדשים לעשיה. ראינו עצמנו שליח הכלל ועושי ציווּייו.

נכסים והישגים

חשנו כי חידוש קוממיותו של עם עברי בארץ תובע מהפכה חברתית עמוקה, מהפכה שתשנה לא רק את פיזורו הגיאוגרפי של עמנו, אלא גם את מבנהו הכלכלי, את צורות התארגנותו ואת יחסו לטבע ולעבודה.

במאבק על כיבוש העבודה וההגנה הקימונו את מפעליה של תנועת העבודה בארץ – את ההתישבות החקלאית העובדת, הקבוצה והמושב, את ההסתדרות וחברת העובדים, את המשק ההסתדרותי והקואופרטיבי, את רשת מוסדות הגֶמֶל, את שיכון העובדים, את מערכת חינוך העובדים, את הנוער העובד ותנועת “החלוץ”. הטינו שכם נאמנה לתחיית הלשון, ליצירת הספרות והעיתונות הפועלית.

השינויים ביחס למשימות עם הקמת המדינה

הקמת המדינה יחד עם העליה ההמונית הגדולה שינו את המצב. העם בהמוניו החל מגיע. הוא שונה ואחר מאשר הסכנו בשנים שלפני המדינה.

העולים החדשים – מיד עם בואם לארץ היו כהמומים. הם באו ברובם עקורי שורש, ממחנות, מגיטאות, שרידי שואה ועשוקי גלות, עמוסי סבל דיכוי דורות. לפתע הוטלו לארץ חדשה – מול רקע זר וגבוה, בין אנשים שאינם שומעים את שפתם ואינם מבינים להם. נקראים לשנות אורח חייהם, מקצועם ומשלח־ידם. נשלחים למשימות חלוציות בלי שידעו אפילו את המשמעות האובייקטיבית הכבירה של מעשיהם. נתבעים תביעות חדשות בשם אמונות ואידיאות חדשות, שלא היו מושרשות בהם ולא נבעו מתנאי חייהם.

ודאי, היו רבים שנשאו ונושאים במעמסה באמונה וביודעים, עד היום הזה, רבים וטובים. בלעדיהם, בלי הלוז שבשדרה, לא היינו מגיעים עד הלום. אבל מספרם של אלה היה מועט מכדי שאפשר יהיה להקיף את כל העם הרב החדש וכדי להקפיד שהמשימות תתבצענה במלואן, ביעילות ובנאמנות לאידיאלים החברתיים שלנו. הצלחנו לפתור את הבעיות הכלכליות הדוחקות, לבנות מסגרות חברתיות – אבל כוחנו לא הספיק כדי להעלות את המסגרות החדשות לרמתן הנכספת ולמלאן תוכן שיהלום בכל את חזוננו החברתי.

חדלנו בהדרגה להיות ישוב קטן ודל, מסור לחסד שליטים זרים. אנשים החלו לדמוֹת בנפשם, כי באשר יש מדינה, יש עליה חפשית, יש בטחון ויש דואג לכל אלה – כאילו נפתרו כל הבעיות הכבדות של קיומנו העצמאי, הכלכלי, המדיני והבטחוני. המתח החלוצי החל להתרופף קמעה קמעה. רנה ללא מלים החלה נשמעת במחנה: איש לאהלו ולמעשהו הפרטי ישראל. לאחר שנים של מאורעות ושל מלחמת עולם, של מאבק ושל מלחמת העצמאות, כאילו מותר היה לפרט לנוח, לעשות לביתו ולפרוק עוּלה של שליחות.

לא אנסה לעמוד כאן על הישגי המדינה בעליה ובקליטה, ביישוב הארץ ובפיתוחה, בהקמת ישובים חקלאיים, בחשיפת מים וניצולם, בהכשרת קרקע וייעורה, בפיתוח התעשיה והמלאכה, ביצירת מקורות תעסוקה, בהרחבת רשת החינוך והעמקתה, בהספקת שירותים סוציאליים וסעד, ואחרון אחרון חשוב – בהקמת צבא־הגנה־לישראל. דברים אלה חרותים וחרושים על מפת הארץ באותות בל־יימחו. הם ההיסטוריה האישית של רבים מבני דורנו.

גדולות נעשו, ובסיכום הגענו אמנם להסתדרות עובדים המונה 900 אלף חבר. הגענו לכך שחלקו של משק העובדים השיתופי והציבורי בכלכלה ובמשק הלאומי – מבחינת ערך הייצור בחקלאות, בתעשיה, בתחבורה וביתר מקצועות הייצור והשירותים – מגיע ל־47%, לעומת המשק הפרטי שמגיע ל־40%, והיתר – 13% – הם ייצורם של עובדים ויצרנים בודדים עצמאיים. כלל העובדים מתחלקים כדלקמן: 45% עובדי המשק השיתופי והציבורי, 40% עובדי המשק הפרטי, 15% עובדים עצמאיים, שאינם מעסיקים עובדים.

יצוין, כי משקל המשק הציבורי והשיתופי בישראל הוא הגבוה ביותר בן המדינות השונות, להוציא, כמובן, המדינות הקומוניסטיות. במדינה כמו בריטניה, למשל, לאחר ההלאמה שביצעה מממשלת הלייבור, מגיע משקלו של המשק הציבור לכדי 23% מן המשק הלאומי. אחוז דומה קיים בשבדיה, המנוהלת זה עשרות שנים על־ידי ממשלה סוציאל־דמוקרטית; בנורבגיה, שגם בה ממשלה פועלית ותיקה, אין האחוז עולה על 22.

אך לא נעלים עין מחסרונות, ליקויים ופגמים בחברה הנבנית. לא הספיק הזמן ולא הוכשרו האנשים לעורר ולחזק כוחות רוחניים. לא השכלנו לעצב בשלמות את דמות חברתנו ולהקנות לה, לכולה, ערכי העבודה, ערכי העצמאות בעבודה ובמשק, ואת ערכי הצדק החברתי, עליו אנו מתאמצים לבסס את ישובנו בארץ. עשינו משק ונכסים, בנינו בתים, נטענו עצים, הפעלנוּ אניות ורכבות והפקדנום בידי העובד ובידי הציבור, אך לא ניתן לפתח, לחזק ולבצר את הפאתוֹס התנועתי, את הגישה האידיאליסטית למאבק על חברה חדשה. לא ניתן לנו לרענן ולהגביר את הפאתוס הלאומי הסוציאלי.

ידענו המגרעות והפגמים, אך נדמה שלא היתה דרך אחרת.

קיוינו ליום בו ירוח לנו מעוֹמס העבודה, ואז, ניגש למלא הפגימות ולשפר הטעון שיפור. הדאגה לשמירה על ההישגים ועל היסודות החברתיים ולהעמקת התודעה בחשיבותם – עומדת איפוא על סדר יומנו מהיום ולמחר.

הגיע הזמן לחשבון נפש

בבואנו בכנס זה לברר לעצמנו בעיות אלו, מן הראוי לחזור ולקבוע:

נושאי חזוֹן גאולה לאומית וסוציאלית הננו, במאמץ להגשימן בחיינו היום־יומיים. נאבקנו להקמת מדינת ישראל כדי לפתור את בעיית היהודים, בעיות מצוקתם ופיזורם בגלויות. נלחמנו לקוממיות, כדי לאפשר חיי עבודה ויצירה, מלאים וחפשים, כדי לפתח את כשרונותיו ויכלתו של האדם, כשהוא נהנה ונעזר בהישגי המדע והתרבות המודרניים. זו המשמעות האנושית המונחת ביסודו של הסוציאליזם, שאנו מתאמצים להגשים בארצנו.

אנסה לייחד את הדיבור על יסודות אחדים הכוללים את עיקרי משימתנו בדור זה בדרך להגשמה:

פיתוח הארץ, הגדלת קליטתה וחיזוק בטחונה;

ביצור החברה העובדת;

השרשת העם בקרקע ובחקלאות;

חינוך הדור הבא;

הפרחת תרבות ישראל, רוחה ותורתה.

עליה ופיתוח הארץ

הקמת מדינת ישראל ומפעל קיבוץ הגלויות פתרו בעיות קיומם כיהודים של אלה שהתפרצו ועלו לארץ. קיימות עוד קהילות יהודיות בכמה ארצות הנדחקות לעלות, ועלינו החובה והזכות להושיט להן יד ולעזור להן לעלות, להיקלט ולהשתרש במולדת. וכן יהיה עלינו לעשות הרבה בפעולה עקשנית, מתמדת וממושכת כדי לזכות בעליה מן הגלות המנותקת במזרח ומגולת השפע בארצות המערב. מותר, אולי לקוות שעם ההפשרה ביחסים הבינלאומיים, בין מזרח ומערב, נגיע ליתר הבנה עם אותן מדינות שעד כה מנעו מיהודיהן את אפשרות הקשר החי עם הארץ ועלייתם אליה.

העלאתם של היהודים לארץ והכנת קליטתם בחברה ובמשק – הן המשימות הציוניות הדחופות ביותר המוטלות עלינו. הנחתנו היא כי תוך ארבע־חמש השנים הקרובות נגיע לחיסולן של גלויות אלו הרוצות ויכולות כיום לעלות לארץ. אז תגיע אוכלוסיית הארץ לשלושה מיליונים, ותוך העשור הבא, 1970–1980, נגיע על־ידי ריבוי טבעי ועליה לאוכלוסיה בת ארבעה מיליונים.

לשם כך עלינו להכין ולהכשיר קרקע להתישבות חדשה, להאיץ קצב פיתוח מקורות המים ומציאת דרכים ליצירת מקורות־מים חדשים. נשקוד על חשיפת אוצרות הטבע ועל פיתוח כולל של הארץ ועל המשך הפעולה בקיבוץ גלויות ובעליית הנוער.

עלינו להמשיך להכשיר את התנאים, בגיוס האמצעים להשקעות גדולות בתעשיות ובשירותים חיוניים, ליצירת מקומות־עבודה חדשים ולהגדלת הייצור. עלינו לחזק משקנו כדי שיעמוד בדרישות צרכי הבטחון והעליה וכדי שיתקדם לקראת שחרורנו מתלות בעזרת חוץ.

מטרות אלו זכותן קודמת לכל. הן מחייבות אותנו לאגירת כל פרודה של כוח מכל מקור אפשרי. עלינו לעודד, על־ידי יצירת תנאים מתאימים, ולעשות הכל כדי להביא לארץ יהודים מכל מקום, על הידע וההון שברשותם, לשם הרחבת מנגנון הייצור ולחיזוק כלכלת המדינה.

בדור זה, בו אנו זקוקים לכל יזמה ויכולת, יהיה משקנו רב־פנים. מבחינת בעלות על אמצעי הייצור, ישמשו בו זה בצד זה משק ציבורי ופרטי, משק עצמי של עובדים, קיבוצי ומושבי, משק ממלכתי, הסתדרותי וקואופרטיבי, משק שבעליו עובדיו, וכזה שהבעלות עליו מנותקת מהניהול המעשי.

יחסנו לכל מפעל, ומידת עידודנו אותו, ייקבעו במבחני החלוציות, הגדלת הייצור, היעילות וההתחרות, במבחני הביצור הכלכלי והתרבותי, תוך כדי מתן זכות בכורה והעדפה בתנאים שוים למפעלו העצמי של העובד בכל צורת ארגונו.

ביצור החברה העובדת

אבל בהקמת המשק וביצורו בלבד – לא סגי. הימים הבאים מחייבים אותנו לשים מחדש את הדגש על פעולתנו החברתית. תוך כדי גידולם של המשק והכלכלה אנו נתבעים לדאוג לעיצוב דמותה של חברתנו, להבטחת משטר חברתי צודק, ליצירת חברה עובדת בישראל, המונעת ניצול האדם על־ידי זולתו או ניצול העם על־ידי מעטים.

אנו סבורים,שלכך ניתן להגיע בחברה שמשטרה דמוקרטי והיא מושתת על היסודות המוסריים של הסוציאליזם; חברה בה אחראי הכלל לזכות עבודתם של האזרחים ולהבטחת שויון באפשרויות ובהזדמנויות בין אזרחיה; חברה הבונה בהתמדה תאים חדשים של משק עובדים עצמי בכל ענפי הכלכלה; חברה התובעת מהפרט השתלבות במאמץ של הכלל ושומרת על איזון הולם בין תביעות הכלל ובין הצורך לטפח את יזמת הפרט ואת הרגשת חירותו; חברה המקיימת בעלות ציבורית או שיתופית על נכסי־הייצור המרכזיים ומעמידה לעצמה מטרה סופית של אחריות ובעלות הכלל על מערכת הייצור.

מטרות חברתיות אלו לא תושגנה בעזרת סיסמה או נוסחה פשטנית. נסיון חמישים השנים האחרונות מלמדנו, ששום אידיאולוגיה רשמית בחזית זאת לא עמדה במבחן המציאות המורכבת של ימינו. הליברליזם של Laissez faire פשט את הרגל ופינה מקומו להתערבות של המדינה בחיי הכלכלה והחברה, גם באותן מדינות בהן לא הסתלקו ממנה להלכה. התפיסה המרכסיסטית, אשר ראתה את משבר הקפיטליזם כבלתי־נמנע וסברה שדי בהלאמת אמצעי־הייצור כדי להבטיח בדורנו צדק חברתי, שויון וחופש – לא הצדיקה את עצמה. תיאוריות חברתיות אחרות מצאו מקומן בבית־עלמין ההיסטורי, לאחר שנבחנו באורה החודר של המציאות ונמצאו חסרות. אם ניתן ללמוד משהו מתולדות דורנו העקובות מדם, הרי זה שאין שום תרופת־פלא יחידה שבה בלבד די כדי להבטיח היוָצרות חברה צודקת. על כך יש להיאבק מאבק דמוקרטי מתמיד וממושך, מאבק ארגוני ומחשבתי־אידיאי. וקודם כל וראשית לכל נדרש מאמץ מתמיד של האדם הרוצה בשינוי פני המשטר הקיים בעולם וחידוּש תכנו וצורתו.

בימינו ניתן לנו לעמול כדי להשיג את המטרה החברתית ולהיאבק עליה בשתים:

1. מדינה דמוקרטית, אשר ידה של תנועת העובדים רב בה, על מוסדותיה, חוקיה ורשויותיה;

2. האדם, רצונו ויכלתו להיאבק על הגשמת חזונו.

לא אפרט כאן את כל קוי־היסוד לפעולת הממשלה אשר רובם ככולם שימשו יסוד לעבודת הממשלה בהרכב כל מפלגות הפועלים או רובן. אדגיש רק אחדים הנראים לי, בהקשר לענין, חשובים:

הממשלה תקיים בעלות מלאה או מכרעת, של המדינה והציבור, על סקטורים חיוּניים של הכלכלה – הקרקע, המים, החשמל, הדואר, הטלפונים, הנמלים, הצי המסחרי, התעופה האזרחית והרכבת. חובתנו לדאוג ששירותים אלה יסופקו בזול, תוך הבטחת הרנטביליות של המפעלים ויעילותם הכלכלית;

מדיניות ההשקעות, האשראי והמסים, תכוּון לעידוד הפיתוח והייצור ברחבי הארץ, תוך מתן עדיפות ובכורה לפעולה כלכלית חלוצית באזורי הפיתוח והספר;

מדיניות השכר, ההכנסות והסובסידיות תפעל להבטיח רמת־חיים הוגנת לעובדים תוך שמירה על היציבות הכלכלית ועל יכולת התחרות בשוקי חוץ;

נמנע גידול בהכנסות וברווחים של יצרנים ושל קבוצות עובדים שאין לו הצדקה כלכלית וחברתית; ניאַבק נגד האידיאולוגיה של הפער והיחסנות; נילחם למניעת התעשרות קלה ומופרזת;

מדיניוּת הקרקעות תשמור על הקרקע כעל נכס האומה. נבטיח ככל האשפר שיכּוּן מתאים וזול להמונים ומבני־ציבור הולמים ונמנע השתוללות ספסרות והתעשרות פרטים על חשבון הכלל;

מדיניות המחירים תשקוד למנוע התיקרות וניצול הצרכן תוך שמירה על תמורה הולמת לצרכן;

מדיניות הממשלה תהיה לעודד ולסייע בתנאים מתאימים להקמת משק עצמי של עובדים בצורות־ ארגון שונות בכפר ובעיר, בחקלאות ובתעשיה, בתחבורה ובבנין, בחינוך ובתרבות;

הממשלה תקיים רשת ענפה של מוסדות ומפעלים לחינוך ולהשכלה, תורה ומדע, ספרות ואמנות, מחקר וניסוי וכן מוסדות גמל וסעד, והיא תשקוד ללא־ליאות על בטחון המדינה, שלומה ושלמוּתה.

חשיבותם של סעיפי מדיניות כזאת אמנם גדולה, אך בנכונות הממשלה לקיים סעיפי מדיניות – לא די. הגורם החשוב ביותר להקמת חברה חדשה, הוא האדם נושא החזון. לא הבעלות הנוֹמינלית על אמצעי הייצור, וגם לא מדיניותה המתקדמת של הממשלה, תקבענה את דמות חברתנו לעתיד. האם מישראל יעצבנה.

במידה והיו עד כה ליקויים בהגשמת חזוננו, אם לא התקדמנו די הצורך לקראת חברה עובדת – לא נבע הדבר מחוסר רצון מצד הממשלה, אלא משום שלא מצאנו בינינו די אנשים שהיו נכונים ויכולים לשאת בעול בנין חברת העתיד. לא היו לנו די מנהלים חלוציים, די עובדים מסורים, די מורים “משוגעים לדבר”, די עובדי־ציבור נלהבים שיראו בעבודתם חזון ושליחות וישקיעו עצמם בעבודתם, יתלהבו וילהיבו, ימשכו אחריהם את הציבור וידביקוהו באמונתם.

כל חברה יכולה לבצע רק את מה שאזרחיה מוכנים לתת לה. ייתכן וזו הטרגדיה הגדולה ביותר של האנושות, שההוֹוה מוכן לשלם הרבה על שגיאות העבר, אבל אינו מוכן לתת אפילו חלק מזה כמקדמה לעתיד. המידה, בה נהיה מוכנים למסור ולתרום, מרצון, לבנין עתידנו – היא שתקבע את פניו.

גיבוש הנושא החברתי

תפקידה המרכזי של המפלגה בעשור זה הוא, לכן, העלאת הפוטנציאל האידיאי של ציבור העובדים בארץ ומיצויו לשם בניית חברה חדשה.

המכשיר העיקרי למשימה זו הוא ההסתדרות. מפלגתנו, כמפלגת הרוב, היא החייבת לשאת במשא הזה יחד עם כל אלה המוכנים לתת כתף לכך.

מאז הקמתה של ההסתדרות היה לה תפקיד מרכזי ומכריע בבנין הסוציאליזם בארץ. מעולם לא הסתפקנו בכך שההסתדרות תשמש איגוד מקצועי. מיומה הראשון היא נשאה בעול בנין חברת עובדים בישראל. עכשיו עליה לפתוח פרק חדש במתן חינוך לקראת יצירת משק סוציאליסטי להמוני חבריה ולפיתוח מוגבר של מפעליה הקונסטרוקטיביים. ההסתדרות חייבת להיערך להסתערות מחודשת, להקמת מפעלי־עובדים חדשים ברחבי הארץ ולטיפוח הרגשת הצורך, החשיבות והאהבה בבעלות העובדים על משקם העצמי ואחריותם לו. עליה לשקוד על החדרת תחושת השירות לכלל בקואופרציה השירותית, לטיפוח האחריות ההדדית של כלל העובדים ולמאבק על מקומם המלא וחלקם במדינה, במשק ובייצורו.

משק וכלכלה בידי העובדים עצמם – אלה הם היסוד והבסיס לעם עובד, לחברת־עובדים סוציאליסטית, על רוחה, חינוכה, תרבותה ויחסי־האדם ההדדיים.

כפי שאמרתי, אנו נגיע לאוכלוסיה של קרוב לארבע מיליון נפש בשנת 1980. באותו זמן יגיע מספר המועסקים ל־1,400,000 עובד – לעומת כ־800,000 עתה.

אם חפצים אנו לקיים לפחות את השיעור הנוכחי של בוני משק־עובדים עצמי, שיתופי וציבורי – יהיה עלינו להגדיל את מספר העובדים בו ל־630,000, לעומת 360,000 כיום. במילים אחרות: עד לשנת 1980 יהיה עלינו ליצור 270,000 מקומות־תעסוקה נוספים במשק השיתופי והציבורי.

והנה משתרעת לפנינו הארץ בכל ממדיה, לארכה, לרחבה, לעמקה ולגבהה, ביבשה, בים ובאויר. זה הוא הסדן לפעולתנו.

נפנה נא קודם להתישבות חקלאית חדשה. זו בבת־העין של כל מפעל התחיה שלנו. נראה כי מוּתר לקבוע שאמצעי־הייצור היסודיים של החקלאות – ובעיקר המים – לא יהוו בעתיד הלא כל־כך רחוק מכשול מגביל בדרכה של החקלאות במסגרת פיתוחה הכלכלי של ארצנו.

לפני ארבעים שנה, לערך, בשעה שהוחלט¹ בדגניה להשקות את השדה הגדול הראשון, הועמדנו בנקודת־מפנה מכרעת בתולדות חקלאותנו המודרנית. היום אנו עומדים שוב בנקודת־מפנה גורלית דומה. התקדמות החקר בעולם ואצלנו מוכיחה כי אנו מתקרבים לסף הפקת מים במחיר סביר.

לדעת מומחים אפשר יהיה להעמיד לרשותנו תוך 10–15 שנים למעלה משני מיליארד ממ"ע מים, כולל כמות נכבדה של מים מן הים. יהיו לנו מים כדי ליישב אזורי־ארץ נוספים. מתכוון אני לאיזור הנגב הצפוני־מערבי, שמרכזו ישמש הבשור, לגליל, לערבה ולחוּלה. בכל אזורי־ההתיישבות החדשים הללו אפשר יהיה להשריש בקרקע למעלה מעשרים אלף משפחות המתפרנסות במישרין מעבודת האדמה. בידענו כי כל משפחה כזו מפרנסת וזקוקה לעוד משפחה אחת של בעלי־מקצוע, משרתי ציבור ועובדי הקהילות החקלאיות הרי ירחב גבולה של אוכלוסייתנו הכפרית בלמעלה מ־40,000 בתי אב. אנו מתחילים ביישוב הגליל, וגם יישוב הבשור לא יאחר לבוא. התנועה צריכה להטיל על עצמה את האחריות לגדל, לחנך ולהכשיר עשרות אלפי חברים וחברות שיהיו הנושא המרכזי של מפעל התישבותי זה.

כאן עשוי להיוָצר מוקד חדש, נוסף על המוקדים אשר בגליל, בעמק הירדן, יזרעאל, חרוד ואחרים בהר ובגיא.

החקלאות הנה רק ענף אחד בין מרכיבי המשק והכלכלה, והחקלאות העובדת העצמית תופסת מקום נכבד בה, אך כלכלתנו לא על החקלאות בלבד קיימת.

התעשיה, הבנין, התחבורה והשירותים ימלאו ויתפסו מקום בולט ומכריע בייצור, בהספקת תעסוקה וביצירת מקומות קליטה ופרנסה לאוכלוסיה הגדלה. אם גם נניח, שהחקלאות תקלוט ותספוג 60–70 אלף עובדים במשק העצמי ובשרותיו הרי נשארים לנו למעלה מ־200 אלף עובדים ויוצרים שהתעשיה ויתר מקצועות הייצור והשירות הם הסדן לפעולתם העצמית. אם אנו חותרים לשמור לפחות על אותו האחוז של משק עובדים עצמי שאיננו בנוי על ניצול, עלינו להפנות מחשבה, מרץ, תכנון והתלהבות חלוצית כיבושית כדי להגיע למטרה זו.

חלקו של המשק העצמי בתעשיה הציבורית והשיתופית אינו עובר את ה־25%. חסרים לנו הידע והיוזמה לכך. כל הלהט הכיבושי, הכלכלי הושקע, ובצדק, בחקלאות. הלהט לכך יידרש גם לעתיד. אם עכשיו אנו מצוּוים להפנות פנינו ביתר שאת גם לתעשיה. העם העובד, בחלקו הגדול, יתפרנס מן התעשיה. הדור הגדל ייקלט לתוכו ברבבותיו ובמאות אלפיו. מהנדסים וכימאים, מנהלים ובעלי־מקצוע אחרים לרוב ייספגו בשדה־פעולה זה.

אין שוּם הסבר הגיוני ואין שום טעם ונימוק להעדר קבוצות־עובדים קואופרטיביות וקומונאיות רציניות, קבועות ומוצקות אשר ירימו משא משק עצמי תעשיית דוגמת המשק הקבוצתי אשר בחקלאות.

אם נעמיק לחשוב, אפשר שנגיע למסקנה שקל יותר לקיים משק תעשיית על יסוד קבוצתי, דוגמת דגניה, עין־חרוד, מרחביה, גניגר ואחרים, מאשר משק חקלאי מורכב וענֵף.

גם בראשיתה של הקבוצה היתה רק האידיאה הערטילאית, הרצון המעורפל אשר חיפש לו תיקון והגשמה. בראשית, טרם היו קבוצות וטרם היה ידע חברתי, וגם ידע מקצועי לא היה. והנה זכה הרעיון ומצא מגשימיו – נמצאה תנועתנו שעמדה, ועומדת לימינו עד היום הזה.

אין זה בשום אופן למעלה מהשגתם ויכלתם של הבחור והבחורה בישראל להתלכד לפיתוח התעשיה בארץ. הדור הצעיר זקוק לעבודה, ליצירה – לפרנסה. הוא זקוק להתבטאות עצמית בשדה ההגשמה. האם נגזר עליו דוקא להיות שכיר־יום? האם נגזר עליו רק להשכיר עצמו, את יכלתו, כשרונו ואת הידע שירכוש, לאחרים? האם גזירה היא שתקצר ידו של בוגר בית־ספר מקצועי־חרשתי או ידו של מהנדס בוגר הטכניון או של פועל בעל הכשרה, שב ידעם המקצועי, להתאגד יחד לאגודה של עשרות או מאות חברים להקמת מפעלים ולנהלם? המדינה תהיה מוכנה לאפשר למוכשרים שבהם ללמוד ולהתמחות. היא גם היום משקיעה אמצעים רבים בהלואות ובהשקעות־יסוד לכל מי שמוכן לקבל על עצמו הקמת מפעלי תעשיה ברחבי הארץ.

האומה מעונינת בפיתוח מפעלי־תעשיה עצמאיים, בהם קיים יסוד של שויון מלא או חלקי ברמת השכר והרוחים של כל השותפים לייצור, לניהול ולסיכון.

אין אני יודע, אם תמיד, בכל זמן ובכל תנאי, תוכל התעשיה, שצריכה לעמוד בהתחרות קשה בשוקי העולם, להבטיח דיבידנדים גדולים ומשכורות גבוהות, עליהם, לצערנו, מרגילים ומתרגלים התעשיינים הפרטיים. יש והמפעלים אינם יכולים לשאת את הבעלים הרבים ואת הוצאותיהם המופרזות. יש גם והפועלים אינם מסוגלים ואינם רוצים לשאת באחריות והם תובעים תביעות מופרזות מן המשק ומן המפעל שאינו יכול לעמוד בהן. הוא נכשל או ייכּשל.

תינתן התעשיה לשותפות המהנדס והפועל ויתנו הם צואר בעול התעשיה. האומה מצפה להם ומהם, כשם שציפתה לקבוצה ולמושב שיקימו את החקלאות העברית העובדת ואת הכפר העברי.

המהנדס, הטכנאי והפועל החרשתי חייבים זאת לעצמם ולעמם.

בנין ותחבורה

אין חלקנו מבוטל כלל בקבלנות הבנין ובמלאכת השיכון.

חברת “סולל־בונה” סללה דרך־מלך לפועל בכיבוש מעמדו העצמאי בענף זה. עליו לגדול ולהתרחב ולהעמיק בפיתוח תעשיות לואי לבנין. הדבר ייעשה במוסד מרכזי אחד ובזרוע מבצעת אחת, בדרכים מתאימות אחרות. ככה או אחרת – מספר העובדים בקבלנות העצמית יגדל.

נוסף לתפקידיה הישנים של הקבלנות העצמית והנהלה עצמית, מוטלת החובה על ענף זה לספק מרוחיו אמצעים לפיתוח מפעלי תעשיה בחברת העובדים. תהי נא גאוָתם של עובדי סולל־בונה, שתוך כדי עבודתם בתנאים מקובלים בשוק המקצועי הם יבנו ויחזקו, ברווחי הקבוצות ההסתדרותיות, את הבסיס הכלכלי של חזון חברת העובדים.

והוא הדבר במשק התחבורה. התחבורה ביבשה, בים ובאויר – שיתופית או ציבורית־ממלכתית היא. עליה להתרחב ולהרבות עובדיה. היא עשויה לקלוט הרבה אלפים אם לא רבבות. כאן ניתן בידי העובד מנוף עצום בכלכלת הארץ ובבנין החברה. ויש בתחבורה חלקים המתנהלים לתפארת ובשיא המשקיות והמקצועיות.

השאלה היא: הנעמוד בכך וכיצד? התישמר הצורה הקואופרטיבית בתכנה המוּסרי? הישכילו עובדי המפעלים הממלכתיים לקיים את השירותים על רמה נאה, כשהם נושאים את עצמם ואינם נופלים למעמסה בלתי צודקת על שכם משלם־המס העממי?

אנו מצוּוים איפוא להכשיר ולכוון אלפי בחורים להקמת תעשיה שיתופית עובדת וכן מפעלי בנין, תחבורה וכדומה. עלינו לקרוא לרבים להיחלץ ללימוד מקצועות תעשיה וללימוד הנהלה והנהגה.

על המפלגה ועל ההסתדרות לשקוד על הקמת תאים חברתיים שיהיו נושאי משק־הפועלים המתרחב. בהסתדרות כולה, ובפרט בתנועות הקיבוציות והמושביות, טמון כוח ארגוני ורעיוני רב שטרם מצא ביטויו.

ארשה לעצמי להעלות הצעה שתיראה אולי תחילה מוזרה, אבל מאמין אני שאחריתה טומנת בחוּבה חיוב. בעוד אנו מתלבטים בבעיית העבודה העצמית בישובינו, תוך רצון וצורך לגיווּן המשקים במפעלי מלאכה ותעשיה, שמא נעשה נסיון להפריש בכל ישוב קבוצתי שטח קטן, כאיזור לפיתוח תעשייתי. באיזור זה תקום קבוצה חדשה שתקים מפעל או מפעלים תעשייתיים בהדרכה חברתית של משק־האם, שיאמץ את המשק הצעיר. נקים עשרות גופים חברתיים כאלה, שישמשו נושאים למפעלים כלכליים חדשים, במרחבי הארץ – בעמקים, בגליל ובנגב, בתוך מרחב המחיה וההשפעה של ההתישבות העובדת. גופים אלה ימזגו ייצור יעיל ומודרני עם חיים חברתיים מתוקנים, תוך שאיפה לבניית חברה חדשה. כאן יתחנכו ויודרכו אנשים בעבודה ובארחות־חיים סוציאליסטיים. בזאת יינתן סדן חדש לנוסף לפטיש הקבוצתי. קבוצה וקיבוץ, לא רק בחקלאות, כי אם גם בתעשיה עצמית.

מעשה זה – לא בשמים הוא ולא ייבּצר מאתנו. אם נשלב אותו במסגרת פעולותינו ההתישבותיות בכל הישובים הקיימים ובתכניותינו ליישוב הגליל המרכזי, הבשור והנגב, נוכל להניח נדבכים חדשים בבנין חברה חדשה – מרכזים שיקרינו מאורם על כל הארץ וישמשו מוקדי משיכה לנוער שלנו ולצעירים מתפוצות.

חינוך דור העתיד

למען כל אלה חייבים אנו לתת דעתנו ולבנוּ לחינוך הדור, צעירים כמבוגרים.

באמרי חינוך אין הכוָנה רק לחינוך במשמעות המצומצמת של המלה – במשמעות הקניית ידע לילדים ולנערים, למען יוכלו למלא את תפקידם בציבור, אלא למשמעות רחבה יותר של המלה –להעלאת רמתם המוסרית, התרבותית והחברתית של החניכים.

אנו נתבעים לבדוק מחדש את דרכי החינוך בבתי־הספר, וביחוד נבדוק ונחפש דרכים להקמת בתי־ספר תיכוניים ומקצועיים, בהגמוניה רוחנית של תנועת העבודה, דרכם תעבור העתודה המקצועית, המדריכה ומנהיגה את העם וכלכלתו. נתבונן־נא לראות – מי מדריך, מי מחנך? מה האידיאל? איזהו החזון? מה הוא הפאתוס הלאומי החברתי השורר והנוצר בבתי־ספר אלה ומה מזה הם מנחילים לדור העתיד? הוא הדין גם לגבי בתי־האולפנא הגבוהים.

כיצד זה קורה שכמעט ואין באים אלינו מילואים מתוך בתי־הספר המקצועיים ומוסדות־השכלה גבוהים ומכובדים הקיימים, להמשך פעולה חלוצית כיבושית בענפי־הפעולה השונים של חיינו המתחדשים?

למה לא יקומו בוגרי בתי־ספר מקצועיים, חרשתיים וגומרי טכניון ואוניברסיטה ויקבלו על עצמם לארגן בין הפועלים ובין הנוער גופים שיתופיים להקמת מפעלי־תעשיה עצמיים ברחבי הארץ? מדוע האטרופיה הכיבושית הקולוניזטורית הזאת בחוגי הסטודנטים למקצועותיהם? מנין השאיפה הריקנית הפליסטרית הזעיר־בורגנית רק להשכיר את הידע ואת המקצוע למי שישלם שכר יותר טוב, מבלי לרצות לתת הצואר בעול של יצירה כיבושית עצמית?

המאמץ לחינוך הדור, ללא הבדל מוצא ולאום, טומן בחוּבו את הסיכוי לקירוב לבבות עם בני המיעוטים בארץ. העלאת רמת ההשכלה של בני המיעוטים תאפשר להם לתפוס את מקומם הנאות בכל שטחי החיים במדינה. מידם נתבע להרים תרומתם לשיפור יחסים, לפיתוח חיי הכפר והחברה ולהגברת התודעה של נאמנות אזרחית בכפריהם ובעריהם. עלינו לפעול בכל השלבים כדי להבטיח שהכניסה למוסדות־ההשכלה הגבוהים והלימוד בהם יהיו פונקציה של כשרון וידע ולא של מעמד סוציאלי ומוצע עדתי או לאומי. נבנה מערכת של סטיפנדיות והלואות מתאימות להבטיח לימודים לנער מוכשר.

עלינו לקרוא לאנשי הרוח שלנו – מורים, סופרים, אמנים, אנשי הגות ומדע ובעלי נסיון הוראתי – ולשתפם, יחד עם ההורים, בחיפושי הדרך לחינוך הדור הבא. על המפלגה לגייס משורותיה ומשורות בניה ובנותיה מורים ומדריכי נוער שיראו בעבודתם ייעוד, שישאו את חזוננו החברתי ויקדישו לו את מרצם ואונם.

עלינו לחפש ולגלות דרכים אל הנוער היהודי בגולת הרוָחה ולהביא אליו את דבר ישראל. לשם כך עלינו מחדש תנועת “החלוץ” מותאמת לתנאי הזמן והמקום, שתגבש גרעינים של נוער וצעירים לעלייתם ארצה, שתכשירם לתורה ותעודה של בוני עם עובד.

מתוך ראייתנו את האוניברסיטאות כמכשיר רב־ערך בחינוך האליטה של הדור הבא וכבית־יוצר לאינטליגנציה של העתיד, עלינו לדאוג לדמותן החברתית ולמידת היעגנותן בקרקע המציאות הישראלית. יש לתבוע מהן לחיות את חיי החברה ולהושיט עזרה בחינוך העם כולו.

כדי לבצע משימה זו יש להקים מטה מיוחד במפלגה ובהסתדרות שיעסוק בתכנון לטוח ארוך, בגיבוש ההלכה והמעשה הסוציאליסטי שלנו, בקביעת דרכי גישומם והחדרתם בכל תאי חיינו.

עליו לכוון את פעולתנו לביצור חברה עובדת בארץ. חשיבותו של גוף כזה, בעל סמכות וידע, היא כה גדולה, שכדאי לשחרר למטרה זו מתפקידיהם אנשים מטובי חברינו כדי שיוכלו להתמסר לבדיקת המצב הקיים ולהתויית דרכנו לעתיד.

לפעולה זו יתגייסו חברים צעירים וּותיקים יחד, אלה אשר רכשו נסיון מעשי בבנין הסוציאליזם בישראל יחד עם חבריהם שרכשו משנה מסודרת בתורות־החברה החדשות – כלכלנים, סוציולוגים, אנשי מינהל וייעול, העוסקים במדע המדינה. מנהלים ופועלים ותיקים ייקראו לתת ידם להקמת תאים של חברה חדשה. חברים המתפרצים לתת יד לעיצוב דמותה של החברה – שם מקומם. עליהם לפעול כדי להבטיח כי מפעלו וחזונו של דור הראשונים יימשך, יתוקן, יחודש וישופר.

על המפלגה וההסתדרות להרחיב ולהעמיק את פעולתם של בתי־ההשכלה למבוגרים: את בתי ברל, בית־הספר לפעילי ההסתדרות ואחרים; לציידם, להעלותם ולהכשירם להיותם בתי־אולפנא תנועתיים ראויים לשמם, בדרגת מדרשה אוניברסיטאית, בהם ילמדו חברים את משנתנו וינשמו את אקלימה החברתי ויביאו אותה להגשמה ברחבי התנועה. עלינו להיערך לדיאלוג ממושך ומתמיד עם הציבור המבוגר בכלל ועם הפועלים והאינטליגנציה בפרט. עלינו להיאבק מאבק רוחני על נפשם ורוחם למען ידבקו בחזון של עם עובד וחברה סוציאליסטית.

על המפלגה להיות היוזמת והמנחה בגיוס חברים למשימות החינוכיות, בהכונתם ובהדרכתם. היא הניצבת בראש המאבק על חברה עובדת ועליה להעמיד את כוח האדם שברשותה למטרות אלו. על החברוּת במפלגה להיות שטר־חוב לאחריות חברתית. עלינו לגייס לפעולה אלפי חברים בכל תאי חיינו החברתיים והכלכליים, לחידוש פני חברתנו, לטיפוח ההתנדבות ותרומת הפרט בעניני הכלל. בזה יינתן תוכן ממשי לחיינו התנועתיים ויחדל הטיפול בזוטות ובקלוקלות.

אלו הבעיות העיקריות, עמן עלינו להיאבק בשנים הבאות. כאן גורל חברתנו לעתיד. האם נצליח להגשים חזוננו החברתי או, חלילה, ניאלץ להסתפק בשיגרת מאבקה של תנועת־פועלים רגילה, הנלחמת על מעמדה וחלקה בחברת־שפע בורגנית, מבלי שליטה על אמצעי ייצור, מבלי לשתף עצמה בתהליך יצירת הנכסים, בלי הכונתם לטובת הכלל, בלי יזמה, בלי הנהלה ואחריות עצמית ובלי חזון משלה.

משימותינו גדולות. כל כוחותינו הנפשיים והחמריים יידרשו כדי שנוכל לבצען. במאבק זה – כל פילוג, כל ויכוח שאינו לעיקר חזוננו, מחליש, מסיח תשומת־לב, מרבה מבוכה ומקטין סיכויי ההצלחה.

לא אוסיף כאן היום לשאלת איחוד מפלגות הפועלים. הרבה כבר נאמר בנושא זה. אחכה ואצפה עד שיחפצו. אומר רק כי איחוד זה יגדיל את התנופה, יחזק את המחנה העובד ויקרב השגת מטרותינו. אין בינינו חילוקי־דעות עמוקים לגבי צורת החברה שאנו רוצים בה. יש בינינו מידה רבה של הסכמה על הדרכים בהן עלינו ללכת כדי להשיגה, והיא כה רבה, עד שהיא מצדיקה אחדות הבירור, ההחלטה והביצוע.

אם נשתחרר ממאבקים עקרים נוכל להפנות אנרגיה יוצרת עצומה להסתערות על המשימות שלפנינו – להקמת חברה עובדת, להבטחת משטר צודק שיגשים את חזוננו, חזון הציונות הסוציאליסטית.

במועצת פועלי תל־אביב־יפו, ליל שבת, 25 באוקטובר 1963

חברים יקרים! טוב להיפגש יחד, ומקרה מוצלח הוא שאנו מארחים עמנו הערב את ידידנו מר קאזינס¹. זוהי מעין פגישת ימים גדולים שבעבר. יקרים לי זכרונות העבר ויקרה לי התכנסותנו עתה. אינני מכיר, כמובן, את כל אחד ואחד מהמסובים, אך יושבים הרבה חברים שאנו מכירים זה את זה.

בשמעי את השבחים ואת העלילות, עלול הייתי, אילולא הזכירו כל פעם את השם שקולניק או אשכול, שלא לדעת במי מדובר ומה טעם לכל הדברים הטובים. עם זאת חשתי כי עדיין לא נאמר הכל, אך לא אוסיף לשרשרת זו.

יש אנשים שמזלם וגורלם העמידו אותם בשירות תנועתי־ציבורי, בשירות העם. לכל אחד מהם יש תחנות מסוימות מבין תחנות חייו שהטביעו במיוחד חותמן על לוח־לבו.

דוּבר כאן על אהבה ראשונה. אין דבר יותר עמוק מאהבה, ועלי להודות, כי היו לי כמה אהבות, ומועצת פועלי תל־אביב היא אחת מהן.

מישהו הזכיר כאן את “אוניברסיטת” תל אביב. הדבר מזכיר לי את סיפורו היפה של מַכּסים גורקי “האוניברסיטאות שלי”. נכון, מועצת פועלי תל־אביב בבית ברנר היתה בשבילי אחת האוניברסיטאות. אוניברסיטה חשובה היתה לי גם בבית אבי, ואני נוהג להזכירו; אין כמעט דבר – להוציא, אולי, ראשות הממשלה – שאינו קשור בבית אבי. ואל תבקשו ממני לפרט ולהסביר דברי אלה. פעם התפרסם בעתון משהו מתולדות חיי. ברגע של חולשה נתפסתי לזכרונות וסיפרתי על הימים שלפני עלייתי לארץ. בעליה באותם הימים היתה בבחינת לידה מחדש, כאשר העולה היה שורף את כל הגשרים, כל מה שמאחריו, וגומר אומר: כאן מתחילים החיים מחדש.

היתה עוד תחנה – ימי עבודתי כפועל בפתח־תקוה. שם, בעצם, החלה עסקנותי הציבורית הראשונה: לאחר יום עבודה והליכה ברגל לעבודה וממנה הייתי עושה מהלך של כשעה לצורך פעולתי העסקנית. מי שמכיר את פתח־תקוה יודע , כי המרחק ממנה אל שפת הירקון הוא שעה הליכה. דומה שהייתי פועל טוב, זריז במלאכתו. ובכל זאת התפלאתי לשמוע הדברים שסיפרו עלי. גם את כושר העבודה נטלתי עמי מבית אבי, אף כי תנאי החיים היו שם שונים.

בסיפורו של מנדלי מוכר ספרים “בימי הרעש” מסופר על ר' לייב המלמד, כי בדרכו לארץ־ישראל היה מתעכב ליד חנויות התבואה וחופן חטים ומסתכל בהן, שכן כבר ראה את עצמו “איש האדמה”. הכשרתי החקלאית היתה רבה מזו של ר' לייב המלמד.

בפתח־תקוה הטילו עלי להיות “אקונום” של המטבח. תפקידי היה לעמוד בערב ולמכור קציצות במטבעות תורכיות – במחיר השוה לחצי גרוש האחת. זהו, בעצם, המעשה הראשון שלי בשליחותי הציבורית בשירות פועלי ארץ־ישראל.

אי־אלה חברים סיפרו על כמה ממעשי או שליחויותי. לא אחת שומעים את המלה “חלוץ”. חלוציות היתה, הוֹוה ותהיה. השאלה הנשאלת היא: מהי חלוציות? לדעתי חלוץ הוא אדם האומר: הנני ושלחתני. היום זה פועל ליד הירקון, מחר שירות בבית הפועלים, כעבור זמן – כיבוש אדמת קרית־ענבים ואחרי זה….

עשיתי שנים עם פועלים חקלאים – בהתאם לחינוך הציוני שלי לפני עלייתי לארץ. בארץ נצטרפתי למפלגת “הפועל הצעיר”. היתה עוד מפלגת פועלים – “פועלי־ציון”, ולאחר מלחמת־העולם הראשונה – “אחדות העבודה”. מפלגת “הפועל הצעיר” היתה ערוכה יותר לחקלאות. כל אחד מחבריה חשב מה שחשב, אבל הרגשנו כי אנו קשורים יותר לקרקע, לדגניה. אודה ולא אבוש: שנים רבות קינאתי קנאת־שאוֹל בחברים שהיו ב“אחדות־העבודה”, אשר דימו בנפשם שיש להם קשר לפועל העירוני. רציתי לחדור למחנה הפועל העירוני, לפעול בתוכו ובשליחותו.

והנה, כאשר הוצע לי למלא שליחות במועצת פועלי תל־אביב – קיבלתיה בשמחה. היה זה בן־גוריון ש“התלבש” פעם עלי לילה שלם, לאחר כל מיני צרות במועצת פועלי תל־אביב, שהזכיר הח' מרדכי נמיר. ואת חטאי אני מזכיר עתה: באותו לילה נשלחתי “לנשל” אותו, ולא מתוך רשעות או פסילת נמיר².

אומר את האמת: עד היום הזה אינני יודע מה הדבר שהמריץ אותי להיכנס לעבי הקורה, לנבכי השאלות והבעיות והצרות – והיו צרות רבות. שמו של מרתף בית ברנר הלך לפניו: חוסר עבודה וחוסר מזון וכל הכרוך במצב כזה. כל תהפוכות־הרוח וכל מצבי־הרוח נתמזגו לאחד בבית ברנר. היה זה “ים” של שאלות ובעיות.

עד היום הזה זוכר אני ועד יומי האחרון אזכור את הויכוחים וחילוקי־הדעות שליווּ את עבודתנוּ. בחדרים שבקומות העליונות פעלו חברי הסיעות השונות. בקומה התחתונה היו חדרי האיגוד המקצועי, וגם שם פעלו הסיעות. בקשר למיקום זה רווחה אפילו אימרה בפי אנשי סיעה ב': “אין דבר; אנחנו נפוצץ אותו מלמטה”. כלומר, מתוך האגודות המקצועיות.

מובן, שיש לי גם סיפוק מזה שכהונתי כמזכיר מועצת הפועלים הביאה לידי ביצור מפלגתי. כאשר התחלת בשליחותי בתל־אביב היו למפא“י 50% מינוס שתי עשיריות – כאשר סיימתיה הו למפא”י 60 אחוז. אבל לא זה היה העיקר, אלא הפגישה פנים אל פנים עם מי שנקרא אז הציבור הגדול – פועלים שכירים, פועלי תעשיה. עתה נזכר אני, כי עם המלצרים, יכולתי להיפגש רק בשתים לאחר חצות, שכן הם היו עסוקים בעבודתם עד שתים־עשרה או אחת בלילה. נפגשתי עם כל הגילויים של חיי עובדים וחיי ההסתדרות, וזה בלע אותי כליל.

באותם הימים הייתי נוהג לנסוע בשבתות לביתי בדגניה ב'. כאשר נסעתי לראשונה במכונית, חשבתי בלבי: מה יגידו? הנה מזכיר מועצת פועלי תל־אביב – ההסתדרות הפרולטרית על כל צרותה הרבות, ובכלל זה חוסר עבודה – מרשה לעצמו לנסוע במכונית. נהגים אמרו לי, שמכוניתי היא נפלאה – “שברולט”, שגילה עשר שנים. ואילו אני חששתי מה יגידו עלי, ודאגתי שתמיד תהיה מלוכלכת. מעולם לא הוצאתי גרוש לרחיצה. אימת העבירה על צנע רדפתני. אינני יודע איך נוהג היום מזכיר מועצת פועלי תל־אביב. מכל מקום, כמעט לא היה מקום־עבודה בת־אביב שלא ביקרתי בו, והמכונית היא שעזרה לי בכך. היו לי פגישות עם פועלים. הרגשתי שבפגישותי עם נותני העבודה (ואינני שייך לבטלנים שאינם מבינים דבר בתעשיה) נוסך אני בפועלים גאוה מסוימת. אולי יש קצת יהירות בדברי, אבל מותר לאדם להיות פעם סנטימנטלי. נוכחתי לדעת, שהמכונית התקבלה כדבר מהפכני ו… מסוכן, מה גם שמפלגות האופוזיציה שמסביבי שׂשׂוּ לנצל כל “תקרית”. ולרוב של מפא"י במועצה חסרו שתי עשיריות. אפשר היה איפוא להצביע: הביטו עליו, הוא כבר נוסע במכונית, כדאי לשבור לו את המפרקת… אך לבסוף יצאתי שלם, ובמקום 50 אחוז מינוס שתי עשיריות הגענו, כאמור, ל־60 אחוז.

ברגע זה נזכר אני גם בביקור בבית־החרושת “לודזיה”. המנוח, אריה שנקר, בעל בית־החרושת, היה יהודי גאה ובעל לב חם וטוב, אבל בכל זאת עמדה לפרוץ שם שביתה. היתה אסיפת־פועלים בצריף־עץ גדול, והרוגז והמתיחות עלו מעלה־מעלה. פועלת אחת, שחורת עינים, צרת פנים, השמיעה טענותיה נגד המפעל המעסיק את הפועלים בסריגה גם בלילה. חזרתי לדגניה ב', סיפרתי על הישיבות האלה, תיארתי לחברי שם את תנאי חייהם של הפועל והפועלת בארץ, תביעותיהם וטענותיהם, והתמונות מהימים ההם מלווֹת אותי בכל אשר אפנה מאז ועד היום הזה. “אוניברסיטה” כזו משאירה משקע. זהו פרק־חיים שאתה לומד ממנו. משום כך אמרתי: יקרו לי הזכרונות, יקרה לי הפגישה. כמובן, הכל נשתנה. ה“מסשטבים” נעשו גדולים יותר.

זוֹכר אני עוד משהו הקשור במועצת פועלי תל־אביב. באותו זמן “עשיתי” משהו ליד בן־גוריון, שהיה נתון כולו לעניני בטחון. המרכז היה אז ברמת־גן, בבית שעמד על גבעה. משהגיעו הדברים בירושלים לשלב קריטי הזעיק בן־גוריון מפקדים מחזיתות שונות ותבע מהם נשק, ואז הוציאו נשק מעמק־הירדן והעבירוהו למקום שבו היה נדרש יותר – לירושלים. אבל מה עושים, כשהדרך לירושלים מנותקת ואין להביא לשם מזון? בא בן־גוריון וסיפר שכבר קרה דבר כזה בקרבות: חיילים נשאו על גבם קמח ולחם למקומות נצורים. וכן קרה שהסיעו לחזיתות מחנות חיילים במוניות קטנות. אמרתי: ננסה. ואז אירגן הבית הזה, בית ברנר, 150–200 פועלים, שהעמיסו על גביהם לחם וקמח ונשאום מחולדה עד המקום שממנו היתה פתוחה הדרך לירושלים. הייתם צריכים לראות את המחנה הזה, שהגיע לחולדה: בבגדים שונים מנומרים ובנעלי ספורט באו והחישו עזרה – מטעני קמח לירושלים הנצורה.

יכולתי להעלות כמה דברים, שעכשיו הם נראים קצת מצחיקים ומשעשעים, אך באותם הימים עמדו ברומו של עולם. למשל הויכוח על הבחירות באגודת פועלי המזון: ישבתי במועצת פועלי תל־אביב וחיכיתי לתוצאות הבחירות והנה מודיעים שהתנפלו על הקלפיות. מה לעשות? להפסיק או לא להפסיק את הבחירות? לא הפסקנו והמפלגה יצאה בנצחון. אולם, המפלגות היריבות למדו לקח, ואני כלל לא התפלאתי.

פרשת שליחויותי היו בבחינת סולם על סולם, ואני רואה את עצמי כל השנים כאומר: הנני ושלחתני.

בימים שלפני המלחמה הראשונה, היינו קבוצת אנשים שהיו שייכים לצוות של נושאי השליחות, שעשו מהפכה בארץ־ישראל, מהפכת עם ישראל בארץ־ישראל. ניתן לאמר על רבים מאותה קבוצה כי יצאו לחפש אתונות, דברים קטנים, כגון אותה קבוצת בחורים שעלתה לסביבות ירושלים להחיות את אדמת הטרשים, שרכשה שם הקרן הקיימת לישראל. אבל רצה שר־האומה ואחדים מהם מצאו את המלוכה.

בינתים נאמרו פה כמה וכמה דברים שאינם שייכים כל כך לפגישת חברים ולדברי זכרונות, אבל הם חשובים מבחינת עניני דיומא, וארשה לעצמי להגיד משהו באף זה.

יש שבני־אדם מדברים בשפה אחת ואף משתמשים במונח אחד מסוים לגבי הענין, וכאילו מתכוונים לדבר אחד, ובכל זאת אין הם מוצאים שפה משותפת. והרי זה כעין “טלפון מקולקל”. האחד אומר אחדות פועלים, וגם חברו אומר כך; האחד אומר שיתוף פועלים וגם חברו אומר אותו דבר. ואתה שואל, וחייב לשאול, את עצמך: שניהם מדברים על תכנית אחת ועל שיתוף – מה איפוא חסר?

מדוע אני אומר ושואל זאת? הזכירו כאן את פגישותי עם טבנקין ועם מאיר יערי. אני שמח על הערב שביליתי בשיחה עם טבנקין, על שתים וחצי השעות שביליתי בשיחה עם מאיר יערי במרחביה. אבל לצערי ולשברון־לבי חייב אני לומר כי יצאתי בהרגשה ששניהם מדברים באותם המונחים, אך כל אחד חושב דבר אחר ושניהם רחוקים מאד זה מזה ומן המטרה.

האיחוד נחוץ לתנועת הפועלים, לעם, לממשלה. ניתן לחשוב ולומר: מה טוב ונפלא שיש לנו ראש־ממשלה, שהיה מזכיר מועצת פועלים. אני מאמין בעם העובד, גם בשכבות אחרות, בעם כולו, אבל אני עומד עכשיו בתוך ציבור עובדים. אני מאמין שיש איזו הרגשה טובה בכך, שהנה יש איש שצמח מתוך ציבור הפועלים בפתח־תקוה, איש ההתישבות, מזכיר מועצת פועלי תל־אביב וכל היתר והוא הגיע למשרה רמה בעם; עבודתנו לא היתה איפוא לשוא; תנועת העבודה זכתה לקבל את המגיע לה. מי ימלל ומי יתנה כל מה שעבר על תנועה זו: מאבק על עבודה עברית, על תחיית השפה והתרבות העברית, ארגון הישוב וּבטחונו ועוד ועוד; קרבנות ללא ספור. אכן ראויה היא תנועתנו לקבל את שכרה, ואם כך, אולי נתחיל לדבר שפה אחת ודברם אחדים? יש לעשות זאת. ואם אמנם רוצים אנו תנועת־פועלים מאוחדת – מדוע באמת איננו יכולים להתאחד אחדות גמורה למפלגת פועלים אחת?

על כך יש עונים: זה יותר מדי. ואם זה יותר מדי, אולי באמת נעשה כעצת נתנזון: תכנית־פעולה אחת בהסתדרות ובממשלה? סוף־סוף הן יושבים אנחנו פה ושם. הייתכן איפוא שבממשלה נשב יחד באחדות גדולה ונתכנת תכנית־פעולה אחת, ואילו בתנועת העבודה – ממנה אנחנו צומחים וממנה יונקת שליחותנו, בין זה בן־גוריון ובין זה בנטוב או חזן היושבים בממשלה – לא נוכל לשבת יחד? בשם מי מדברים הכל אם לא בשם העם העובד? הייתי רואה כגולת הכותרת של שליחויות ההסתדרות וכגולת הכותרת של חיי אני הבאת פועלי ישראל על מפלגותיהם לאיחוד. ולא איכפת לי כלל, שהחבר פוּרמן גילה כי בועידת מפא“י דיברתי על סוציאליזם. אומר נתנזון: אה, שמענו בועידה הזאת זמירות חדשות. לא חברי יקירי, אלה אינן זמירות חדשות. זו אותה מפא”י, זוהי מורשת תנועת העבודה מימי ברל כצנלסון, יוסף אהרונוביץ ויוסף חיים ברנר.

אני יודע כי בשעה שאני עומד ומדבר לפניכם יש כאלה הרואים אותי כראש־ממשלה המדבר על דבר חלק, כביכול. אבל אני אומר לכם ממרומי המצפה החדש הזה שעליו מוּניתי: כאשר אשקיף על חיי לעתיד לא אראה בהם חשוב ומכריע יותר מאיחוד תנועת הפועלים. ואין זו אמירה מן השפה ולחוץ. אמרתי זאת גם בועידת מפא"י, ומאז באים אלי בטענות שהמפלגה בכללה לא יצאה מעולם בקריאה גדולה לאיחוד. אמנם, אמרתי בועידה כי לא אטיף בה לאיחוד! “אל תעירו ואל תעוררו – – עד שתחפץ”. ולא שאינני רוצה באיחוד, אלא ככל שאתה מרבה בהכרזות ובהבעת דבר אהבה לצד השני, הריהו מתרחק יותר ויותר, באמרו: נחכה עד שיגיע הזמן. אבל כמה זמן עלינו לחכות? עשרות שנים? שנים רבות אנחנו מדברים ברמזים. וכי אני הוא שצריך לעודד את חזן ואת יערי לאיחוד?

הנה, מאמינים אנו כי בסוף העשור הזה נגיע למיליון השלישי. בעשור הבא רוצים אנו להגיע למיליון הרביעי. דבר זה תלוי הרבה במצב היהודים בעולם. אנו ממצים את שאיפתנו במושג “עם עובד”. אין זו מליצה בעלמא. ניתן לומר כי כל אחד עובד, כל אחד עושה משהו. ואמנם נעשתה עבודה כבירה. אני יודע הרבה עמים המקנאים בנו – בכל אשר ביצע הנוער הנפלא שלנו ב־15 השנים האחרונות.

יש לדאוג ללחם חוקנו, לחם יום־יום, לפחות שלא יהיה חוסר־עבודה. עם זאת אין לשכוח, כי למעלה מ־45% ממשקה של ישראל נמצא בידי פועלים, בידי העובד העצמאי. והעבודה הזאת יש לה משמעות רבה. נעשה הרבה, וזה תודות למפעל שהוא משותף לכל המפלגות. אולם כדי להגיע לתחייתו הכלכלית והתרבותית של העם – נדרשים הרבה יותר כוחות מאשר יש למפלגה הגדולה בארץ. אין מפלגה בציבור הפועלים היכולה לומר: אני ואין עוד מלבדי. מובן, שאם אין לה, למפא"י, ברירה, היא מושכת לבדה בעגלה. אבל אנחנו רוצים לבצע משימות חברתיות ואידיאיות גדולות, ויש צורך בשיתוף פעולה. אני פונה עתה גם לחברי מן המפלגה הליברלית. אנחנו יודעים כי זוהי מפלגה צעירה ויש בה צעירים, ומן הראוי כי גם בהמשך העבודה, אולי בעוד 20 או 30 שנה, יוכלו שוב להתאסף נציגי פועלי תל־אביב ולספר על הישגים בעבר. אנחנו כבר לא נהיה אז בחיים, לא נמיר ולא אשכול, ומי יודע אם מזכיר מועצת פועלי תל־אביב מהיום לא יהיה אז ראש ממשלה?

בעצם אנו אוכלים כיום מפירות העצים שנטענו לפני חמישים שנה, באותם הימים שבהם היו בני־הנעורים תוקעים יתדות ומניחים יסודות והם רעבים וקודחים ולוחמים. אינני אומר כי הם היו יחידים, אבל זה היה השאור שבעיסה. לפעמים נתקף אני חרדה לסיכויי ההרחבה של מורשת מניחי היסוד. כלום תינתן הזדמנות גם לדור הזה לבנות כלכלה ותרבות, להחיות עם ולקבץ נידחים? ייתכן כי לפני 30 שנה חשבו שקיבוץ הגלויות יהיה גדול יותר, אך באה השואה ונשארה לנו רק שארית הפליטה. עלינו לבנות עם חדש מקיבוץ־הגלויות הקיים! הזדמנויות היסטוריות אינן חוזרות. כלום לא ניתן להתחיל מחדש, ולבנות מדינה וחברה כרצוננו וכרצונכם? כל הפלפולים וההתפלמסויות על קוצו של יו“ד – כבר אבד עליהם כלח. ואם אומר נתנזון, כי “אפשר לנסוע על כל ארבעת הגלגלים” ולערוך תכנית־עבודה אחת בהסתדרות, שהיא השומר הנאמן גם מבחינה רעיונית, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה התישבותית – כי אז מהו הדבר המפריע ל”נסיעה" יחד?

לא היה בדעתי לדבר על כך הלילה, אבל יקרו לי הדברים שנשמעו כאן. אין זו מליצה. אולי עוד יהיו לנו פגישות ונרחיב את הדיבור על הענינים שנגענו בהם בשיחתנו. אני רואה עצמי כזלזל מאותו עץ גדול הנקרא תנועת־העבודה, ששרשיה גם בפתח־תקוה הפועלית, גם בדגניה וגם במועצת פועלי תל־אביב, שלהן נתתי מחילי. אינני אומר זאת כדי לספר בשבחי, אלא תוך העלאת זכרונות בערב־זכרונות זה. מישהו אמר כי נפגשנו במאוחר – אך אין מוקדם ומאוחר. תמיד טוב להיפגש, להיזכר ולהעריך דברים שבעבר, ואולי גם לעשות את חשבון העומד לפנינו. אם אחד מכם, מבין פועלי ישראל, יושב בראש ממשלת ישראל – הרי זה מחייב הרבה את פועלי ישראל. מי יודע אם אין זה הדבר המרכזי בעשור זה.

ואסיים בדברי תודה לכולכם: לאלה שפעלו יחד אתי, ולחברי במזכירות וכל הציבור שהקשיב לדברי. אני מודה על הקירבה שבא לידי ביטוי בעצם נוכחותכם. האמינו לי, כי היא חשובה ויקרה לכל אחד הממלא שליחות תנועתית־ציבורית.

בועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים, צמח, 21 באפריל 1964

זמן רב עבר מאז ועידתנו הקודמת. שקועים היינו בעשיה גדולה וגם ביום קטנות שלנו, שאין לבוז לו.

מקור רוח ומעבודה קשה, גדולה ורבה, בלחץ ובפרץ של שש־עשרה השנים הללו, של חטוֹף והעלה וחטוֹף וקלוט, נתפנינו אך מעט להשחיז כלים רעיוניים, לתנופת חזון וביצוע לאומי וחברתי לימים יבואו.

קליטה יצרנית ודמות החברה

מותר לנו לסכם היום ולקבוע, כי עמדנו בכבוד במשימה של קליטת העליה, הארץ מפרנסת כיום אוכלוסיה פי שלושה יותר, ברמת־חיים גבוהה כפליים בממוצע, לעומת ימי ראשית המדינה; תלותנו ביבוא הון מהחוץ – פוחתת והולכת, מה שמוכיח, כי אכן קלט המשק את תוספת האוכלוסיה קליטה יצרנית.

צרכי הקליטה דחקו עלינו ולא תמיד ניתן לנו לכלכל צעדינו ומעשינו במלוא מידת הסדר והיעילות, בבנין המשק והחברה. דומים היינו לאותו בנאי, אשר בבת־אחת נזרקו על מגרשו חמרי־בניה רבים ומשונים, והיה עליו לבנות בהם בנין במהירות רבה ככל שאפשר; לא תמיד לפי כללי האדריכלות, היופי ומבנה־החוזק הדרוש.

ההכרה בבניה קדחתנית גם לפגמים בבנין חברתנו ומשקנו. בכל זאת, גם בעת העשיה המהירה – אם לא הנמהרת – שמרנו על עיקר דמותנו החברתית. עלתה בחזוננו דמות עם עובד, החי על עמלו והמושרש בקרקע האומה, חברה שבה משק העובדים לצורותיו הוא עמוד השדרה.

ואכן, משקלו של המשק הציבורי – ואני כולל בו גם את המשק הממלכתי וגם משק העובדים – בכלל התוצר הלאומי, מגיע עתה לכדי ארבעים ושבעה אחוזים. משקלו של המשק הציבורי בלל התוצר הלאומי לא פחת, אלא אפילו עלה קצת בעשר השנים האחרונות. אין משק בעולם – להוציא, כמובן, את המדינות הקומוניסטיות – שבו רב משקלו של המשק הציבורי כמו אצלנו.

המקוננים על הקבוצה

עתה מודים כמעט הכל, כי יש יותר מדרך אחת לבניית משק סוציאליסטי; דרכנו שלנו היא ביצירת משק עובדים עצמי, הנשען על נושא קבוע, המתגבש מתוך הכרעת האדם.

החברה הקבוצתית היא חלק אורגני ועמוד־תיכון ביצירתנו החברתית המקורית. על כך מתוסף המשק שבבעלות כלל ציבור העובדים. אוסיף ואזכיר את חלקו של המשק בבעלות הממשלה, שבה ידה של תנועת העבודה רב לה.

ראוי, כי המקוננים על ירידת ערכו של משק העובדים בישראל, לא יטשטשו עובדה מרכזית זו; אף שעמדנו בנטל הכבד של קליטת עליה המונית, נשמר ואף גדל חלקו של המשק הציבורי בייצור. גם מבחינת מקור־התעסוקה, תופס הוא משקל דומה: כ־45 אחוזים מכלל המפרנסים מועסקים על־ידי המשק הציבורי.

שמעתי מקוננים על ירידה במשקל של המועסקים בחקלאות. הח' חזן, למשל, בחוברתו לקראת המועצה העשירית של הקיבוץ הארצי, מתאמץ להוכיח, כי אחוז המועסקים בחקלאות מגלה כאילו נטיה לירידה. אילו דיקדק בנתוניו שלו, היה מוצא, כי המועסקים בחקלאות, הם כל השנים, מאז 1950 ועד עתה – כ־15 אחוז מכלל המועסקים היהודים. וזה מספר קבוע כמעט. היכן כאן הירידה?

אולם, לא אחוז המועסקים בחקלאות הוא הקובע בימינו את משקלה וערכה של החקלאות. משקלו של התוצר החקלאי קבוע זה שנים רבות ומגיע לכדי 11 אחוז, במלים אחרות: הייצור החקלאי מתרחב והולך בקצב הגידול של התוצר הכולל והוא מגיע לעשרה אחוזים בערך לשנה.

נכון, משקלה של התנועה הקבוצתית בכלל האוכלוסיה ירד במידת־מה מאז ראשית המדינה. אולם, מי יתעלם מן השינויים הכבירים שחלו בין התקופות? הרי היו תמורות בהרכב האוכלוסיה, באופי החברתי ובמטען האידיאי של עליית המצוקה בכל הארצות. הישג רב לנו, כי גם לנוכח עליה זו הוקמו בשנות קיום המדינה תשעים וחמישה ישובים קבוצתיים, על כל הישגיהם, לעומת מאה שלושים וחמישה – בכל השנים הקודמות. עמדה לנו דרכנו להקים גם מאתים ושמונים מושבים, על ערכיהם ועל נכסיהם. והרי אין סוד, כי הקבוצה ראתה את עיקר שליחותה כל השנים בכיבוש החקלאות וביישוב הספר במדינה. ואכן משקלה של הקבוצה באוכלוסיה החקלאית במדינה הוא 27 אחוזים.

וגם אם בהיקף האוכלוסיה של הקבוצה לא חל גידול בשנים האחרונות, אין זה יכול להיות קנה־המידה היחיד, ואולי גם לא העיקרי.

היקף הייצור של המשק הקיבוצי, בחקלאות ובתעשיה, נמצא בקו של עליה מהירה. לפי האומדן – גדל בממוצע ערך הייצור הריאלי של התנועה הקיבוצית ב־12–13 אחוז לשנה.

אם עלה הדבר בידי המשק הקיבוצי להגדיל בקצב זה את היקף הייצור, בלי הגדלה במספר המועסקים בו, עדות היא להגדלה המתמדת ביעילות וברמת הפריון. בענפי חקלאות שונים השיג המשק הקיבוצי רמת יעילות גבוהה ביותר; דבר זה התבטא כמובן גם בהגדלה ניכרת ברמת ההכנסה.

אמנם, מבחינה כמותית, אין התנועה הקיבוצית אלא אחוז קטן בתוך כלל החברה וגם בתוך כלל תנועת הפועלים. אולם אין בכך חידוש לגבי מי שמכיר את דברי ימי תנועתנו. לא התחרינו בכמות. מפעלנו ההתישבותי, ובעיקר הקבוצה והמושב האידיאי, בטהרם החברתי, הם בגדר תרומה סגולית ומיוחדת שלנו למחשבה החברתית ולעשיה הסוציאליסטית.

יצירה עצמית לאומית וחברתית

הלכנו בדרך הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, יצירה משקית וחברתית פועלית עצמית, המתחילה מן התא היסודי. לא השלכנו כל יהבנו על פעולה מדינית, שהיא לבדה תשנה את פני החברה מלמעלה, מן השלטון. הלכנו בדרך מיוחדת לא רק בשטח החברתי, אלא גם בשטח הלאומי. כשם שיצרנו תאי חברה סוציאליסטית, בתוך חברה רכושנית, כן יצרנו אז חברה יהודית בתוך מדינה בשלטון זר. קראנו לזה אז “מדינה בתוך מדינה”.

כך טיפחנו, למשל, כוח צבאי יהודי עצמי, מימות “בר־גיורא” ו“השומר” ועד ימינו. בנוהג שבעולם, מניחים יצירת כוח צבאי למדינות. כוחות צבאיים פרטיים הם דבר מסוכן. אולם המדינה היתה בידי זרים. לפיכך הלכנו בדרך של יצירה עצמית, של מדינה בתוך מדינה, של כוח בלי גושפנקה ממלכתית.

כאשר קמה המדינה היו מעשיה הראשונים מכווּנים, תוך כדי הגנה נואשת על עצם קיומה, גם לריכוז מלוא הפונקציות הממלכתיות בידיה. היה עלינו, ולפעמים בכאב רב, להיפרד מדפוסים, שחותם היצירה התנועתית היה טבוע עליהם, כדי לשלבם בעשיה הממלכתית הכללית ולשפוך עליה מרוחם. והנה לא למדנו גזירה־שוה משטח הבטחון, שהוא פונקציה ממלכתית בטבע הדברים, על היצירה החברתית והמשקית של תנועת העבודה. נכסי החברה והמשק העצמי שיצרה תנועת הפועלים, ותנועתנו הקיבוצית בתוכה, קמו כיצירה עצמית לא רק משום שאבזרי השלטון לא היו בידינו. נכון, מחשבת הקבוצה, מחשבתנו החברתית בכלל, לא צמחה בחלל הריק. היא נבעה מתנאים מוחשיים, שבהם היתה היצירה האפשרית היחידה יצירה עצמית ולאלתר, כך בציונות וכך בסוציאליזם.

שאלה אחרת לגמי, מהו ערכו ומה מהותו של הכלי שנוצר? כאן צריכה הבדיקה להיות לגופו של דבר: מהו הכלי, מה עשה ומה ביכלתו לעשות לעתיד לבוא, אם או בלי שינוי?

הקבוצה במבחן המחר

הבה נבחן זאת עכשיו, אחרי שש־עשרה שנים לקיום המדינה ולקיום התנועה הקבוצתית בתוך המדינה. עלינו לשאול את עצמנו, לא רק כיצד הגענו אל דרכנו המיוחדת, אלא ללמוד מן העבר, איך להחזיק בה, ולחזקה ולבצרה להבא, כדי ששינוי הנסיבות, המכתיבים לנו לעיתים חידושים בדרכי פעולה, לא יגררו אחריהם שינוי־ערכים במובן השלילי של המושג הזה.

התנועה הקיבוצית כיום, איננה כפי שהיתה לפני עשרים או שלושים שנה. אין צורך להיות נביא כדי לומר, שתוך עשרים או שלושים שנה שוב יחולו שינויים מסוימים, ולא תהיה דומה בכל לתמול שלשום וגם להיום. אך השאלה כיצד היא תצמח, תתרחב, תתפתח, אֵילו שינויים יחולו בה – איננה דבר שאנו זכאים להניח אותו ביד המקרה, ביד הסטיכיה.

כדי לבסס את טעם קיומה של הקבוצה ושל תנועתה, עלינו לבצר את כוחה לגדול ולהתמודד עם יום המחר.

תמיד עמדה תנועתנו במבחן כפול: מבחן יכלתה ככלי לתנופת יצירה לאומית ומבחן ערכה כנקודת־מאור חברתית. משתי הבחינות הללו עלינו לתהות על מקומה של התנועה בעשיה של העתיד לבוא.

אבן שואבת לנוער יהודי מארצות הרוחה

עומדים אנו לפני הכרח של מסע־כיבוש אידיאי מתמיד, ממושך וגדול של הנוער היהודי בארצות, שאנו קוראים להן כעת ארצות הרוָחה.

תוך שנים אחדות נדלה בודאי את מקומות העליה העיקריים מארצות המצוקה. גידולה של המדינה בעתיד, פרט לריבוי הטבעי שהוא קטן, לצערנו, מותנה בכוח המשיכה שלנו, במידת הגראוויטציה, לגבי הציבור היהודי שבארצות הרוחה.

בנוסח מקוצר ניתן לומר, כי רוצים אנו לחנך להעמקת תכנים יהודיים שיביאו לידי עליה, צריכה עבודתנו להיות מכוּונת להכרעה רעיונית של הנוער היהודי הזה.

אסור לנו לבנות על חשש האימים של עליות קטסטרופה מן הארצוֹת הללו. רוצים אנו להיות שותפים לתקוותיהם הטובות של הקיבוצים היהודיים היושבים בהן, כי לא יאונה להם, חלילה, כל רע. הסכנה האקטואַלית שהעם היהודי צפוי לה שם, איננה סכנה פיסית לקיום היחיד היהודי, אלא סכנה רוחנית לקיום העם. עליה משם תהיה תלויה, איפוא, בהכרעה רעיונית: יקום בעם הרצון להיאבק עם הסכנה הזאת ולהסיק ממנה מסקנת עליה.

בצד הכוח המושך שלנו מבחינה לאומית, תעמוד יצירתנו החברתית כאתגר חלוצי לנוער ארצות הרוחה. לעולם לא נוכל להתחרות בהן ברמת־החיים שלנו או בגובה השכר. בכוח היצירה החברתית המקורית שלנו, בכוח האידיאה המתגשמת, יש לנו סיכוי ותקוה להיות אבן־שואבת לנוער יהודי מארצות הרוחה.

וכאן נועד לקבוצה תפקיד מרכזי, בהעשרת ההרכב האנושי והאידיאי של אוכלוסית המדינה, והיא נתבעת למלא תפקיד זה ככל שיספיקו כוחותיה.

ידעתי, הכוחות מצוּמצמים ומתמתחים על ארץ רבה, על כל תחומי החברה והמשק. בעצם, נכון הדבר גם לגבי העילית האידיאית בארץ בכלל. גם היא מותחת את יכלתה עד לקצה הגבול, ואינה מספיקה. הממשלה תעזור בכל יכלתה, לחזק את ידי העושים במלאכה ולתת להם כלים.

תקוה לעליה מססס"ר

גם בבוא היום שכולנו מקוים לו, וייפתחו שערי העליה לפני הקיבוץ היהודי בברית המועצות, בל נבנה את מחשבתנו על עלית־מצוקה דוקא משם.

חלה התקדמות ברמת החיים בברית־המועצות, ונקוה שהיא תימשך. יהודי שיבוא אלינו משם לא יבוא עוד רק כדי להימלט מקשיים חמריים, שהם מנת חלקה של האוכלוסיה כולה כיום. ואולי אף לא יהיה בואו כרוך במנוסה מהפליה, שעוקצה מופנה כלפי היהודים; נקוה שתבוא, מלבד התמורה ביחס לעליה, גם תמורה בענין זה.

גם שם תהיה, איפוא, העליה תלויה בהכרעה רעיונית, רצונית – ברצון לתת יד להמשך קיומו של העם היהודי ולחיות חיים יהודיים בארצו החפשית, תוך יצירה חברתית חדשה ומקורית. אכן גם זה אתגר וסיכוי למשק הציבורי ולתנועה הקבוצתית.

הדור השני לעליה במדינה

והנה עוד אתגר:

גדל והולך לעינינו הדור השני של עליית־המדינה הגדולה, דור המדינה. מה יהא עליו? האם רק החוצה עלינו להפנות את מבטינו? דאגת המדינה נתונה לחינוך היסודי. אנו מתקרבים לחינוך על־יסודי חינם. קורא לנו כאן סיכוי גדול להנחלת ערכי תנועת העבודה לנוער מתבגר זה, ערכי גולת הכותרת של התנועה – הקבוצה.

עומדת לפנינו הבעיה של הצגת אתגר חלוצי לנוער מישראל ומארצות הגולה, נוער שמושגיו יעוצבו במחצית השניה של המאה העשרים. לא רק מושגיו הרעיוניים – גם מושגי התביעה לגבי אורח־חייו וגם מושגי התרומה שהוא יכול לתרום לחברה ולמשק.

אם תנועתנו רוצה להיערך לקליטת חלוצים כאלה, עליה לעצב להם אתגר שהוא חלוצי בתכנו ובן־זמננו בצורתו: ייתכן, שלא כל מה שיצרנו, לפרטיו, יהלום את עולם המושגים שלהם. ייתכן שיהיו דברים שלא חשבנו עליהם ושעלינו לחשוב עליהם כעת ולהתמודד עמם.

בבירורים על חינוך תנועה חלוצית חדשה עולות מחשבות ארגוניות שונות, הצעות מעשיות ומעשיות־למחצה, מהן שנראו לי מאד, אולם אינני רוצה להיכנס לפרטים. שום מסגרת איננה קדושה. צריך למצוא את הדרכים הטובות ביותר להרים את המשא. ואני בטוח, כי לתנועתנו עוד נתכנו עלילות בענין זה.

פיתוח הגליל והדרום

ועוד משימה הקשורה בפיתוח חלקי המדינה העזובים והשוממים, בגליל ובדרום. על סדר־יומנו עומדים פיתוח הגליל ויישובו, המתקת מי־ים, פיתוח הבשור, יישוב חבלים אחרים בנגב. התנועה הקבוצתית חייבת במאמץ גדול, כדי להיות גורם בהנחת היסודות לפיתוח האזורים הנרחבים הללו. יש כאן אפשרות למפעל אדירים, שיעלה על כל מה שיצרו הקבוצה והמושב בעמקים, ולא רק בחקלאות.

בבואנו להוסיף ולהעלות את המיליון הרביעי והחמישי, נבקש לשמור על אחוז החקלאים. אבל במספרים מוחלטים – פירושו של דבר קליטת המונים גם בתעשיה, במלאכה ובמקצועות אחרים. אין הקבוצה יכולה להסכים לכך שייפקד מקומה בתוכם. משק העובדים העצמי והשיתופי חייב להקיף בחזונו ובמעשיו גם את החרושת.

האוּמנם נגזר עלינו שתוספת האוכלוסיה הדרושה לפיתוח הגליל, למשל, תבוא ברובה הגדול לריכוזים עירוניים, ותרומתה של הקבוצה (ואוסיף כאן: גם תרומתו של המושב) לא תהיה אלא הערה קטנה בשולי הספר הגדול הזה, והשטחים הגדולים שבין הערים יישארו דלי־אוכלוסין?

דרכי בצוע סוציאליסטיות

אנו עומדים לפני התמודדות בחיפושינו העקרוניים אחרי דרכי־ביצוע סוציאליסטיות.

התחלנו ביצירת תאים קטנים לחברה חדשה ואנו מצוּוים על עשיה ממלכתית וחברתית גדולה, ועל השתלבותם בעשיה זו.

במקומות אחרים היה כיוון ההליכה הפוך. ביוגוסלביה, למשל, היתה נקודת־המוצא השתלטות המדינה מן המרכז על אמצעי הייצור ועל ענפיו. תוך שנים אחדות עמדו ראשי המדינה והחברה ביוגוסלביה בפני שתי בעיות: האחת – עצם הקושי לנהל משק מסועף ממרכז מרוחק והצרות הכלכליות הצומחות מנסיון כזה; השניה – מתן ממשות חברתית למושג שלטון הפועלים, על־ידי כוח הכרעה משקית בניהול המפעל שבו הם עובדים. נצבר שם עכשיו נסיון רב לחיוב ולשלילה. התפתחות מסוג זה חלה לא ביוגוסלביה בלבד. בברית־המועצות מתנהל ויכוח נוקב על דרכי ניהולו של מפעל במסגרת מתוכננת, על נקודות־המוקד של הכרעה והחלטה ועל קני־מידה לקביעת היעילות. המסקנות בברית־המועצות שונות מאשר ביוגוסלביה, אולם גם שם מרבים לדבר על האדרת המפעל הבודד, כיחידה משקית סוציאליסטית.

אין אנו פטורים משילוב הנסיון הזה במחשבתנו החברתית והכלכלית לעתיד לבוא. מה שהתרחש שם צריך ללוות אותנו בחיפושי הדרכים, הן לגבי משק הפועלים העצמי בכלל, והן לגבי המשק הקיבוצי.

עקרון הקבוצה בחרושת

ניסיתי לגשת אל תפקידי הקבוצה בעתיד מכמה צדדים. בכל אשר נפנה עומדים לפנינו אתגרים חדשים, ואין להירתע גם מחידוש צורות, תוך כדי שמירה על העקרון הבסיסי של שיתוף מלא.

הנה, למשל, רכשנו נסיון לא מעט בשילוב מפעלים תעשייתיים בתוך קבוצות וקיבוצים שבסיס־קיומם הוא חקלאי. כששת אלפים איש מועסקים בתעשיה הקבוצתית. לא הכל מושלם בנסיון הזה. יש גם בעיות קשות של עבודה שכירה בתעשיה ואף בחקלאות. עלינו ללמוד לקח, לתקן עיווּתים, להסיק מסקנות, ולהמשיך. ברור לנו: אין לחסוך מאמץ בפיתוח תעשייתי בישובים קיימים.

ושמא נעז ונחשוב גם על אפשרויות חדשות, על הרחבת עקרון היצירה הקבוצתית, על ישובים שהחרושת עומדת במרכזם? אינני רואה סיבה, מדוע ניתן לקיים שיתוף מרחיק־לכת בהתישבות חקלאית בלבד, ולא בישוב קבוצתי, המושתת בעיקר על מפעלי תעשיה ומלאכה, בשטחי פיתוח וכיבוש חדשים. אין בידי תכנית מפורטת ומושלמת ליצירת קבוצה תעשייתית, בטרם ייקלט הרעיון ברחבי התנועה. לפי שעה זהו רעיון היולי, אולם, כאמור, אין להירתע מחיפושי דרך ומחידושי צורה, תוך שמירה על האידיאה המרכזית של שיתוף. המשק הקיבוצי־תעשייתי עשוי להשיב על כמה בעיות שהעלינו הערב:

אתגר לחלוציות המביאה עמה סגולות ידע וטכניקה;

תשובה חיובית על הצורך בפיתוחם ובאיכלוסם של חבלי־ארץ שוממים;

תנופה חברתית חדשה לביסוסנו כמדינת ערכים;

הגברת כוח המשיכה שלנו לגבי נוער יהודי מארצות הרוָחה;

יצירת מוקד־משיכה בדור טכנולוגי זה, גם לבעלי מקצועות מעולים, למהנדסים ולטכנאים בדרג גבוה, אולי גם מבני הארץ עצמה;

הקבוצה היתה והנה נושא מיטב היצירה החברתית והכלכלית של תנועת העבודה שלנו עד כה, בבואה לבצע את חזונה הלאומי והחברתי. תגייס הועידה הזאת את כוחות התנועה לאתגרים של המחר.

במועצת ההסתדרות, 26 אפריל 1964

… לפני כעשרים ושלוש שנים תבע ברל כצנלסון ז"ל “רתימת היום־יום בשירות החזון”. ועוד אמר: “ההסתדרות איננה בנין לבנים. היא בנין־אדם. בנין לבנים אפשר שיקימוהו פעם אחת והוא יהיה עומד וקיים; ההסתדרות מוכרחה, כפעם בפעם, להתחדש מתוכה”.

אם אנו באים עתה “להתחדש מתוכנו” הרי עלינו לעשות את הדבר לאור התמורות הגדולות שחלו בעולם, בחיי עמנו בתפוצותיו ובחיינו כאן. עלינו להיענות לאתגרים, שלא עלו אולי כלל במחשבתנו לפני עשרים שנה. האתגרים החדשים הועמדו לפנינו מתוך עצם התבצרותו של משק העובדים, מתוך עובדת תקומתה של המדינה, שהציבה לפנינו את בעיות יחסי הגומלין והגבולות בין המשק הממלכתי לבין המשק ההסתדרותי ומתוך התדפקותם של גלי עליה, שהינו חייבים בקליטתם המשקית והחברתית המהירה, בלי שיהיה סיפק בידינו להכין את הכלים לקליטתם האידיאית.

נפרשׂ לעינינו כר נרחב לפעולה; נפתחו לפנינו שטחים עצומים למעשה גואל וכובש. עתה, משהונח לנו קצת מעבודת־הדחק הגדולה, ואולי גם מן הדחק עצמו, ולרגל העובדה שהעליה מגיעה עתה ל־ 60–65 אלף בלבד לשנה, לעומת עליות של 100–150 אלף לשנה בעבר (והיתה גם שנה שבה עלו למעלה מ־200 אלף נפש) – חייבים אנו בחיזוק יסודות הבנין הקיים ולהכין כלי־קיבול חברתיים, משקיים ורעיוניים לקליטה יסודית של רבים־רבים מבני הארץ ושל העליה שתבוא. נדע, כי כשם שגלי עליית־המצוקה, שקלטנו בשנים האחרונות, היו שונים מכל מה שידענו לפני כן, כך יהיו פני העליה, שאנו מצפים לה, שונות בתכלית ממה שהורגלנו עד עתה: ארצות אחרות וכלים אחרים ומצב שונה של היהודים. אנחנו מקוים, שיבואו אלינו מארצות הרוָחה, רוָחה לא רק בשטח הכלכלי והחמרי, כי אם גם במה שבא בעקבותיו ־שפע של ידע ותרבות ומחשבה.

קודם כל – קיים עם עובד בארץ, ועלינו מלפעול בקרבו, לבדוק חזור ובדוק את הכלים שהקימונו לקליטתו החברתית והמשקית. הקימונו מאות כפרים ועשרות ערי פיתוח והושבנו בהם רבבות יהודים. נתַנו בידיהם כלי עבודה; הוקמו מפעלים כלכליים פרטיים וציבוריים. בודאי נעמול להביא עוד עולים. אבל, עם הדאגה להרחבת הבסיס החמרי והמסגרת הארגונית, על ההסתדרות להיות נושאת החזון והביצוע להקמת משק העובדים העצמי ההסתדרותי.

לפני ימים אחדים, בועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים בדגניה, היתה לי הזדמנות לדחות את הטענה כאילו חלקו של משק הפועלים בתוך כלל המשק שלנו נמצא בירידה. אין זה נכון, לא מצד התוצר הלאומי הגלמי ולא מצד אחוז המועסקים. משתי הבחינות גם יחד גדל קצב בנין משק הפועלים בקצבו של המשק הכללי.

אינני עם המקוננים על מיעוט דמותנו. אבל טענתי היא אחרת: מדוע לא הגדלנו יותר את המשק העצמי ומדוע לא הגברנו כוחו? האם עשינו את כל חילנו על יסוד חברתי איתן? האם ביצרנו את הנושא האנושי האידיאי למשקנו?

ואף כשמדובר בגידול כלכלי בלבד, עלינו לבדוק מחדש את איכות המשק שהקימונו מצד יכולתנו להתמודד כיום עם התחרות מחוץ ומבית ומצד יכלתנו לעמוד במבחני המחר. חייבים אנו לעמוד בהתחרות עם משק פרטי, הבנוי על העסקת שכירים ועל רווחי בעלים. אנחנו מדברים על משק פלוראליסטי. כל יהודי יש לו חלק בו. אולם אם גם נניח שכל הארץ תהיה רק משק עובדים עצמאי אחד, עדיין לא פתרנו את כל שאלותיו. בשבועות האחרונים יושבים נציגינו בבריסל ומתדפקים על איזה אשנב של השוק המשותף באירופה, ולפי שעה פותחים לנו אותו כקוּף של מחט, וגם אם יפתחו אותו תתחיל רק אז התחרות וההתחרות. העובדה שמשקנו נמצא בבעלות הציבור – בידי המדינה, בידי ההסתדרות, או בידי פועליו־בוניו – איננה פוטרת אותו מחובת הרווחיות. ותיאַמר במועצה הזאת מלת חולין הזאת, שאנו רוצים שחלק גדול של משק הארץ יהיה בידי העובד העצמי, ואף מתכוננים לכך.

ואומר עוד דבר אשר יעורר אולי תמיהות, אבל הוא צריך להיאמר, והוא צריך להעסיק את מחשבתנו. אינני בטוח אם האמצעים הדרושים לתנאי־שכר עדיפים וזכויות סוציאליות יתירות, הנהוגים כמעט בכל מפעלינו, באים מפריון־עבודה גבוה. מוכן אני לשמוח על כל הטבה בתנאי החיים של העובד. אבל רק בתנאי שהדבר ייעשה על חשבון העלאת פריון העבודה והתפוקה. אנו חייבים לבדוק היטב את הדבר ולהסיק את מלוא המסקנות, אם חפצי חיים אנו.

לא לעולם חוסן. כי זאת לדעת: באין רווחיות לא יהיה פיתוח. באין רווחיות לא נגיע לידי מפעלים המולידים מכוחם מפעלים חדשים ובאין צבירת הון ראשוני לא יהיה גידול. כי לא לעולם נשיג כספים והלואות. ובאין גידול אין ביצוע חזון, שאנחנו מדברים עליו – חזון חברת עובדים וקליטת מיליונים נוספים של אנשים. ואז יבואו המקוננים ויאשימו את הממשלה ואת ההסתדרות בהפקרת משקו העצמי של הפועל. פתאום יתגלה לנו שאין עוד משק, אין צבירת הון, וכולנו נתהלך אז מדוכאים וכואבים.

בצרון משק־העובדים והרחבתו אינם יכולים להיעשות רק מלמעלה, (במשך השנים האחרונות נשמעו טענות כאילו הכל תלוי מלמעלה); הם תלויים בראש ובראשונה בנו בעצמנו – בעובדים בו ובנושאים בו.

לשם הקמת משק העובדים העצמי נזקקנו בראשית הימים בראש ובראשונה לנושא הקבוע – קיבוץ, מושב, קואופרטיב וכן המשק ההסתדרותי המנוהל או הנמצא בבעלותו של הכלל. אולי תתוסף עוד צורה נוספת של משק העובדים. על צורות הבעלות במשק העובדים יש להוסיף, כמובן, גם את המשק האדיר העומד ברשות הממשלה.

עלינו להוסיף ולקיים את כל הצורות הללו גם יחד ואף לחשוב על דרכי בניה וארגון חדשות. החובה לבדק־בית משקי חלה על כל הצורות הללו, כשם שחלה עליהם חובת הבדיקה החברתית. במפעלים המנוהלים בידי ההסתדרות במישרין הבעיה היא לא הנושא הקבוע, אלא הגברת אחריותו של העובד למפעל שהוא עובד בו.

המפעל שבבעלות חברת העובדים משרת, אמנם, מטרות של הכלל כולו, ולאו דוקא את צרכיו ועניניו של הציבור המצומצם של עובדיו, אבל גם העובדים וגם ההנהלה הציבורית חייבים לשקוד על היחס שבין העובד ובין המפעל ההסתדרותי, שיהיה משופר יותר ושונה לטובה מן היחס שבין העובד ובין מפעל פרטי. קם לנו דור שלא היה שותף ללבטי הקמתו של משק חברת העובדים. לגביו זה דבר אנונימי, ככל מפעל פרטי גדול, אם לא למטה מזה. לעתים נדמה שהיחס למפעל פרטי גדול הוא יותר רציני מן היחס למפעל עצמי של ההסתדרות. לפעמים מתבטא ההבדל, והוא יחיד, בגודל התביעה לטובות־הנאה, בלי נכונות להגדיל את האחריות לגורל המשק. לא נעים לשמוע זאת, אבל מוטב לחפש פתרונות לכך.

מלבד הרעיונות הארגוניים והמשקיים השונים יש כאן לפנינו אתגר אידיאי עצום. אנחנו נתבעים לחינוך המקרב את עובדי המפעל ההסתדרותי להרגשת אחריות, כדוגמת המתישב במשקו הקיבוצי והמושבי, היודע שעל משקו פרנסתו שלו וקיומה של חברת העובדים, וכי משקו מהוה תא לעם העובד. המתישב יודע שבטיב העבודה והניהול במשקו תלויה פרנסתו, הבטחת עתיד ילדיו, תשלום החובות והריבית הרובצים על המשק, הדאגה להרחבה ולקליטת תוספת ידים עובדות. צריך שההסתדרות כולה, על כל מוסדותיה, בשיתוף נציגי חברת העובדים, יתעוררו להחדיר את ההכרה הזו.

חייבים אנו לבקש גם דרכים ארגוניות ומשקיות לפתרון הבעיה. אין להירתע, כפי שאמר בקר, מכל ניסוי סביר לשיתוף העובדים באחריות לייעול המפעל, בניהולו וגם ברוָחיו – ואני רק מוסיף מלה אחת: לכשיהיו; כי עדיין אין רוחים גדולים כל כך למשק העובדים. בלי זה לא יהיה משק. פירות חשובים עשויים לצמוח מכך למשק בכלל, ובמיוחד לתעשיות, שבהן קיים תמיד הכרח של התחרות עם מפעלים אחרים, אם בארץ ואם בחוץ־לארץ. יתמודדו נא גם העובדים וגם ההנהלות עם התביעות המשקיות ועם צרכי הפיתוח.

בתנועה הקואופרטיבית ובתנועה הקיבוצית עדים אנו ללבטים קשים בבעיות העבודה השכירה. אין דרכים קלות ומהירות לפתרון הבעיות הללו. אני יודע שהתנועה מצוּוה על קיום ערכי חברת עובדים, הנותנים את הטעם לעצם קיומה ועשייתה. יודע אני, שאם תדבר עם פועל במפעל, הוא יטיל את כל האחריות על המנהל, ועל כן מוכן אני להכניס גם את הפועל למעגל האחריות למפעל. אם רוצים להקים משק עובדים, בעלי מקצוע – יתמודדו כולם.

נאמנות לערכים וחוסן משקי דרושים לנו בבואנו להתמודד עם תביעות העתיד, ולא אפרט את כולן. אני רואה לנכון לומר כי בנין משק וכלכלה אינו מהדברים הקלים ועלינו לדאוג כי הקשיים לא יחלישו את מאמצינו.

מרבים אנו להגוֹת בזמן האחרון בבעיות הקשורות בטיבה של העליה מארצות הרוחה ובדרך הבאתה אלינו. יושבים כאן העל הבמה אורחים נכבדים מארצות אלה. יודע אני כי לוּ היו הדברים תלויים בהם – יכול היה להימצא סידור מניח את הדעת. אבל טוב שישמעו את הדברים, ואולי יחדור משהו דרכם לארצותיהם. משק הפועלים צריך להתאים את עצמו ולהרחיב את כליו לקליטת חלוצים מטיפוס חדש. אין אני מתכוון ומתגעגע לטיפול החלוץ מפולין מלפני השואה, אף־על־פי שאינני רוצה להפחית במשהו את “שמואל בדורו”.

עלינו להרחיב את כליו של משק הפועלים לקליטת חלוצים, כשם שתנועת העבודה כולה נתבעת להתיצב בראש המקימים תנועת־החלוץ זו בנוסח המחצית השניה של המאה העשרים. עלינו לכוון נוער יהודי להיחלצות רבת־פנים לבנין הארץ במשקה, בחברתה וברוחה של תנועת העבודה. המהפכה התעשייתית השניה מתדפקת על שערינו. אל נחמיץ את האתגר ואל נאחר את המועד.

כדי שהתעשיה ההסתדרותית שלנו תהיה אבן שואבת לבעלי הכשרה מדעית, חייבת היא להיערך למציאת דרכים כאלה כדי למשכם אליה. החרושת ההסתדרותית נקראת לסגל את עצמה לאוֹטומציה ולחידוש שיטות חדישות: עליה לחדור למה שקרוי בשם “תעשיות גידול”. הכונה לסוגי חרושת חדשים ומבטיחים, המתפתחים בעולם במהירות מסחררת, כמו התעשיה האלקטרונית והתעשיה האופטית. תעשיות אלה יש להן עוד יתרון: הן מתאימות, בדרך כלל, לארצות העשירות באוצרות־אדם גם כשהן דלות באוצרות־טבע. ודאי לא תתוכחו אתי על כך, שאנחנו איננו עשירים כל כך באוצרות־טבע. עלינו למצוא את המפתח. על משק הפועלים להיות שותף להנחת היסודות למפעלים כאלה אצלנו מראשיתם, בעוד מועד, בעוד כל סיכויי הצמיחה המהירה לפנינו.

ידע טכני, יכולת ארגון וניהול, תוּשיה חברתית, התמדה, מחקר ומעוף, ונוסף על כך תכנון מדוקדק – יידרשו לנו כדי לעמוד בכל אלה. בארצות המפותחות בעולם רואה התעשיה חובה ראשונה במעלה בהפרשת רוחים לתכנון ולמחקר. אצלנו עדיין מצפים לכך שהמדינה תעשה את המחקר, תממן ותארגן אותו ותגיש את פירותיו במתנה למשק. הממשלה אינה נרתעת ממילוי חובתה, והיא משקיעה מיליונים רבים במחקר. אבל היא לא תוכל לבדה לעשות את כל המלאכה. תזכור גם התעשיה ההסתדרותית, שאם ברצונה להתפתח, לפרנס עובדיה בכבוד ולהתחרות במפעלים אחרים – עליה להיות מסוגלת להפריש מרוחיה למחקר ולתכנון, אם כל מפעל בפני עצמו ואם בצורה משולבת.

ולא בהתעצמות משקית וטכנולוגית בלבד נצא לקראת המחר. עלינו לשקוד על פיתוח דפוסי־חברה חדשים, כדי לעמוד בקצב הדרוש לנו וכי להציג אתגר חברתי שילהיב את דמיונו של הנוער בן־זמננו. עלינו למצוא מסילות חדשות ללב הדור הצעיר במדינה. אינני בטוח אם כבר מצאנו דרכים חדשות לקירוב הנוער לעולם המחשבה שלנו.

צורת המשק שיש לו נושא קבוע – הקיבוץ, המושב, הקואופרטיב – עדיפה בעינינו מבחינת עתיד החברה. בועידת איחוד הקיבוצים והקבוצות דיברתי על הקיבוץ התעשייתי כאמצעי לעיצוב דמות חדשה לחרושת עצמית של הפועלים. הכונה לא היתה להציב חידוש כזה כתוספת למשק בערים ובעיירות הקיימות, אלא כמנוף לאיכלוס הספר והאזורים השוממים. אני יודע שאין זה פשוט ואין זה קל לקיים קואופרטיבים ומשק קבוצתי בעיר הגדולה על כל חמודותיה. היה לי פעם נסיון כזה ואני יודע מה היו תוצאותיו.

ידעתי, כמובן, את מעלותיו הטובות של המשק המעורב. והפעם אין כונתי למשק המעורב שאנו רגילים בו בחקלאות, אלא למשק שהחקלאות והתעשיה מעורבות בו. אבל אנו עלולים לעמוד בפני תנאים אנושיים ופיסיים, שבהם לא יהיה הדבר בגדר האפשר. כי יש לנו שטחי שממה של מיליון דונם, בהם לא נוכל לפתח משק חקלאי, כפי שהיינו רגילים לו עד עכשיו. בתנאים הקיימים תוכל אולי הבעיה לבוא על פתרונה על־ידי ישוב תעשייתי גרידא – שיתופי או קואופרטיבי. הוא לא יהיה תלוי בתנאי קרקע ובאוצרות מים – תנאים הקובעים לגבי משק חקלאי; הוא יוכל לקלוט אנשים שהחרושת היא להם מקצוע וייעוד; הוא ימלא תפקיד בפיזור האוכלוסיה, ביישוב גבולות ובאיכלוס השממה.

בארצות־הברית הגדולה חיים 200 מיליון נפש, בתוכם ששה מיליון יהודים. זה הקיבוץ הגדול ביותר של העם היהודי ושדה המחיה הרב ביותר. לאחר שדלינו או כמעט דלינו כל מה שאפשר לדלות מארצות המצוקה היהודית ואנו נושאים עינינו לראות מאַין יבוא עזרנו באדם, אנו מפנים עינינו לקהילת יהודי ארצות־הברית. בארץ הזאת רק ששה אחוזים מהאוכלוסיה הם חקלאים. זאת אומרת, שהעם האמריקאי נתון כולו לתהליך המהפכה התעשייתית. ואין ספק שאחוז היהודים בחקלאות הוא קטן הרבה מאשר בחלקים האחרים של האוכלוסיה. אם אנו מצפים לעליית יהודים מארצות־הברית, עלינו לדעת שהם לא ילכו לחקלאות. ואת העובדה הזאת עלינו להביא בחשבון כאשר אנו מתכננים את פיתוח משקנו.

ואם בחידושים עסקינן הרי ההכרח לבנות את תכניותינו על המצוי עשוי להכתיב לנו שינוי דרך גם בחקלאות. אין חולק על הצורך להפנות את כל כוחותינו ליצירת נושאים חברתיים עצמאיים. אם ביום מן הימים נימצא חסרים נושאים כאלה, ואפילו זמנית – נוכל ללמוד גזירה שוה מבית־חרושת לפרדס. לפני שנתים־שלוש, בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, בה דובר על הצגת אתגרים חדשים לנוער, אמרתי כי טרם פסה השממה מישראל ועדיין חלקים גדולים מהארץ שוממים ויש להפרותם ולהפריחם. באותה ישיבה העליתי רעיון יישוב חבל הבשור. רבו אז המפקפקים. אך עכשיו זכיתי וכל המפקפקים מודים כי אפשר לנטוע שם אלפי דונם פרדס. גם פרדסים וגם תעשיה יכולים לקום ולהתקיים בבעלות ציבורית ובבעלות פרטית כאחת. ולכשיקום, במרוצת הזמן, הנושא הקבוע – יוכל הציבור להנחילם ברצון ובתנאים מתאימים לנושא הזה.

אין ההסתדרות צריכה, חלילה, להתחרות ביזמת התנועה ההתישבותית לכל זרמיה. ברוכה תהיה שהקימה לנו לתפארת מפעלים חדשים גם בשנים האחרונות: אילות, יטבתה, גרופית, עין־יהב, עין־גדי, מי־עמי, היאחזות הגלבוע, אידמית, אלמגור. כל אלה הם דפים מפוארים וחדשים במסכת היצירה שלנו, הנכתבים יום־יום בידי תנועות ההתישבות שלנו. לא להתחרוֹת בהן אנו נקראים, אלא להשלים את מפעלן בשעת הצורך, בפנותנו אל הגליל, אל הבשור ואל שטחים אחרים.

לשם שינוי פני המציאות המשקית שלנו מבחינת הפיתוח, ומבחינת הצורה, לשם המשך קיומו והרחבתו של משק הפועלים – עלינו לתת דעתנו על הכשרת דור הממשיכים. הדברים אמורים לגבי כל הדרגים. תפקידים גדולים מוטלים בענין הזה על ההסתדרות ומפלגות הפועלים. וההסתדרות היא הים הגדול אשר אליו נופלות כל המפלגות.

בתי־הספר המקצועיים־ ויש להרבות את מספרם – ותנועות־הנוער יכולים לעשות הרבה להכשרת דור ההמשך הן מבחינה מקצועית והן מבחינה רעיונית. יש תכניות משותפות לממשלה ולהסתדרות בחינוך המקצועי ויש לשקוד על ביצוען.

אנו גאים, ובצדק, על בתי־הספר החקלאיים שהקימונו. במשך שנים רבות היתה החקלאות במרכז הענינים ושורש הדברים – וטוב שזה היה כך. וגאים אנו על רשת החינוך המקצועי הקיים. ומדוע לא נשלב שני הענפים האלה? הנה הכפר הירוק. ודאי רבים מבין היושבים פה ראו אותו, ומי שלא ראה אותו אני מייעץ לו לגשת לשם ולראותו – זה לא רחוק מתל־אביב. הוא ימצא שם 500־400 חניכים הלומדים חקלאות. בית־הספר הזה הוציא גרעינים להתישבות, יטבתה, עין־יהב וגרופית הן פרי “החממה” הזאת. יש עוד בתי־ספר חקלאיים של התנועה הדתית ושל מועצת הפועלות. מדוע לא נעלה על דעתנו שבחיק הטבע ילמדו לא רק חקלאות, ולא נכשיר פה מהנדס אלקטרוני, שיינק קצת מהקרקע, ייהנה מגעיית הפרה? מדוע לא נקים שם בתי־ספר לתעשיה עם השכלה תיכונית? כאן יכול להיות מקור גם לגרעיני ההתישבות התעשייתית, כשם שבתי־ספר חקלאיים היו מקור גרעינים להתישבות חקלאית – קבוצתית או מושבית; גרעינים אלו יתגבשו אחר־כך בחיק הנח"ל והם ישמשו מילואים לישובים קיימים או יקימו ישובים חדשים. הגיעה השעה לחשוב גם על הדרך האחרת, פן נאחר את המועד.

אבל אין להסתפק בהכשרת בעלי מקצוע ובחינוך לצורות־חיים חברתיות. עלינו לטפח ולהכשיר עילית ציבורית, שתוכל להנהיג ולנהל את משק הפועלים החדש על כל צורותיו ומקצועותיו. הקמת מפעל חדש תובעת לפחות גרעין קטן של אנשים היודעים ניהול משק בימינו מהו. יש להקים דור המשך למייסדים, שיביא עמו כושר ניהול, ידיעת המקצוע ונאמנות רעיונית עמוקה לדרך החברתית של המשק הזה. כאן נקודת־מגע חיונית בין פעולתה המשקית ופעולתה החינוכית של ההסתדרות. אני מציע להקים בתי־אולפנא מיוחדים וקבועים לכך. שוחחתי רבות עם אהרון בקר בענין זה והוא העלה הצעה שאני מוכן לקבלה – מכון אוניברסיטאי שיכשיר לנו עשרות רבות של אנשים לתפקידי מינהל משקי פועלי. עכשיו, שאני קרוב יותר לעניני בטחון, אני רואה את הדבר בצורה מוחשית יותר. כשחסרים לנו קצינים או מפקדים לתפקידים מסוימים, הרינו שולחים אנשים להכשרה, לשנה או שנתים. כך נעשה גם בהכשרת מנהלים לתעשיה. לא נולדנו תעשיינים, כשם שלא נולדנו חקלאים. העבודה היתה לנו בית־ספר חשוב מאד. התחלנו מהמחרשה הערבית והגענו למשק חקלאי שהוא לתפארת העולם כולו. עכשיו חייבים אנו להכשיר את אנשינו בקצב מהיר ביותר, וכל מה שיכול לעזור בזה – יש לעשות. מוסד כזה או אחר, או מכון וקולג’ים למיניהם, קבועים וזמניים – כל הדרכים כשרות כדי ללמד תורת המשק והנהלתו, וכן רעיונו וחזונו.

ומשהו על עזרת הממשלה. אני מאמין שהמדינה וההסתדרות ישלימו זו את זו ופעולותיהם ישתלבו זו בזו. כלים ממלכתיים וכלי עשיה ציבורית – לכל אחד מהם יש תחומי פעולה ואפשרויות המיוחדים לו לבדו; אבל יש תחומים שבהם עליהם לפעול יחד.

בדרכּנו לקראת מדינת ישראל, כעם עובד וכחברת עובדים, חייבים אנו, כדבריו של ברל, לרתום את היום־יום בשירות החזון ולהתחדש מתכנו לבנין אדם.

בעת ביקורי בארצות־הברית נשאלתי בידי אחד מאנשי שיחי: “מה מספרכם, כמה אתם?” היה בה, בשאלה זו, משום שאלה אחרת, מסותרת: מה כוחכם? מה כוח המדינה העומדת מאחורי האיש שאני מדבר אתו? באותה מידה נשאלת, בצורות עדינות יותר, בעקיפין, בעיקר בידי עתונאים לכוחה של המפלגה, שבשליחותה ובשמה אני פועל.

שתי תשובות ייתכנו על השאלה הזאת. האחת – מספרית; השניה – מידת איתנותה של המפלגה, חסנה ודבקותה במשימותיה. רשאים אנו לציין בגאוה את הגידול המספרי שחל בשורותינו. אך התמונה מעודדת פחות כשמנסים להשיב שאלה על השאלה במובנה השני.

נתברכנו, ואין אנו חלוקים בינינו בדבר משימות־יסוד. הבדלי־דעות טבעיים המתעוררים לפרקים על הדרך להשגת מטרות מסוימות אינם מאותו סוג שאי־אפשר להתגבר עליהם תוך בירור משותף. במה דברים אמורים? אם ההחלטות המתקבלות כתוצאה מן הבירור מקובלות על כולנו – וזה צריך להיות מובן מאליו – כתכנית מידית לפעולה.

והנה נוצר לפעמים הרושם, כי החברים מוכנים למחוא־כף לדיבור נאה, לתכנית יפה. הדברים מתקבלים, כאילו, ולאחר מכן – לא כלום.

לפני קצת פחות מתשעה חדשים העליתי תכנית־פעולה בישיבת הפתיחה של מושב הועידה התשיעית של המפלגה. התכנית נתקבלה, כמדומה, יפה. אולם משום־מה לא הספיקו תשעה ירחים אלה כדי שתלבש צורה, כדי שיגשו לביצועה. שמעתי דברי התלהבות מפי חברים רבים על התכנית להקים מטה רעיוני, מרכז לתכנון אידיאי וחברתי, בתוך המפלגה. דיברתי על בתי־אולפנא לחינוך קאדרים לעבודת התנועה ולנשיאה בעול משק־העובדים העצמי לכל צורותיו – ומי בינינו אדיש לכך, לפחות במחשבה ובדיבור־פה?

למעשה לא נעשה דבר, לא בזה ולא בזה.

העלינו את התביעה, וקודם כל מעצמנו, מחברי המפלגה, כי האינטליגנציה שלנו חייבת להיות חדורה הכרת שליחות מתוך הכרעה חלוצית רצונית. אך לא הראינו את הכושר להיאבק על כך, אפילו בתוך שורותינו. קראנו למעשה רב של “עם הפנים אל הגולה”. תבענו מעצמנו היחלצות רבתי אל גוֹלוֹת הרוחה, כדי שנשאב מהן מנין ובנין למדינתנו כאשר נתקרב – והיום איננו רחוק ־ לדליית אוצרות אנוש מגוֹלת המצוקה.

ניסינו לפתוח בבירור מעמיק על צורות חדשות של משק־עובדים עצמי, על דרכים חדשות במשק העובדים המנוהל בידי כלל הציבור, דרכים שמבחנן הוא היעילות והחלוציות גם יחד. לא היה המשך לבירורים הללו.

יתר על כן, הבחירות לועידה מאחרי כתלינו ממש, ועדיין אין אנו יודעים מה יהא על סדר־יומה של הועידה. כלום כך הוא הדבר משום שעוד לא ניגשנו לביצוע התכניות היפות ואנו יכולים, כביכול, לחזור ולדוש בהן מחדש? מתעורר עוד חשש: שמא נגררנו אחר בחישות־זדון של יריבים, שמא נתפתינו לקצף העולה כפעם בפעם על פני הגלים בימה העמוק של המפלגה, עד ששוב אין לבנו פנוי לומר לעצמנו העיקר מהו, אפילו כדי קביעת סדר־יום.

כל חדשי הקיץ לפנינו עד שתתכנס הועידה. חזרתי והעליתי את הדברים, בקצרה, שמא יהא בהם כדי לעורר חברים ולניצול מוגבר של רוַח הזמן שנותר. נבוא לועידה כשפרי מעללינו בידינו. נציב על סדר יומה את ההמשך, את המשימות החדשות. ציינתי בראשית הדברים, כי חסנה של המדינה כלפי חוץ אחוז ודבוק בחסנה של המפלגה, העומדת במרכז חייה והנוטלת על עצמה את השליחות, את החובה ואת הזכות להנהיגה. אפילו מבחינה זו בלבד אסור לנו להתדרדר למעין מועדון שאינו מחייב.

26.6.64

בועידת האיחוד העולמי, 20 ביולי 1964

טוב לראות חברים שנתכנסו ובאו מקצוות הארץ אל דגל הציונות העובדת. לאחר תקופה גדולה וארוכה של עבודה, נדמה לי שמסתמנת מחדש שעת מבחן ליכלתנו להתקדם ועלינו לבחון את תנועתנו בנסיבות חדשות. לא די לה, לתנועה חיה, שתהא דבקה בתורתה שגובשה עם ייסודה. השאלה האמיתית איננה אם אנו מוכנים לחזור ולשנן את העיקרים של “אני־מאמין” תנועתי – השאלה היא מה טיבו של הפירוש החי, הממשי, המתגלם במעשה יום־יום, שאנו מסוגלים לתת לעיקרים אלה בנסיבות משתנות ומתחדשות לבקרים. ובקיצור – הבעיה היא ביצוע עיקרים והגשמתם.

תנועתנו בגולה יכלה אולי להסתופף בשנים האחרונות בצלו של המעשה הגדול שהתחולל בארץ ובחסות תפקיד המפלגה בהגשמתו. נמצאים אנו בין חברים, ולא לשם התרברבות כלפי חוץ יכולים אנו לומר: חלקה של מפא"י בהקמת המדינה היה מכריע. היא נושאת בעול בטחונה, פיתוחה ושגשוגה עד היום הזה. חלוקת העומס בינינו לבים תנועתנו בגולה לא היתה שוה. איני מקל ראש בעידוד ששאבנו מן החברים בגולה ובעזרה הממשית שקיבלנו מהם ומן העם היהודי בכלל. נוכח התמורות הגדולות שחלו בעם היהודי, ונוכח השלב החדש שאליו אנו מגיעים במעשה תקומת המדינה, אין להרשות בעתיד שחלוקת־עומס בלתי־שוה עד כדי כך תוסיף ותתקיים בתנועה הציונית בכלל ובציונות העובדת בפרט.

קבענו פעם, לפני יותר משלושים שנה, ב“סעיפים לתכנית” שכתבם ברל כצנלסון ואשר ניסח בזאת את המחשבה הקולקטיבית שלנו, כי “הציונות פירושה מרידה גמורה בשעבוד גלויות בכל צורה שהיא”. ובהיות “הגשמת הציונות במלוא היקפה ותכנה” הדבר המרכזי בהיסטוריה היהודית של הדור, המשיך ברל וקבע: “הגשמת הציונות פירושה שיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו; יצירת ישוב עברי המושרש בכל ענפי המשק החקלאי והחרשתי; הקמת משק עבודה לאומי ופיתוח האפשרויות הכלכליות הצפונות בארץ עד כדי קליטה רחבה של המוני ישראל המבקשים להם מולדת; החיאת הלשון העברית וטיפוח התרבות העברית; קיום מדיני עצמאי בארץ־ישראל רבתי”. הרבה ממה שהעלינו אז בחזוננו קם ועומד כעת לנגד עינינו ממש. אך זאת היא רק התחלה. אנו מצוּוים להמשיך בהגשמת החזון עד תומו. דברי ברל נשתמרו ברעננותם ועלינו לבחון אותם לאור המעשה הגדול שעשינו ולהוסיף את המשתמע מהם לנוכח המעשה שעוד עלינו לעשות.

נבחון נא את המושג “שיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו” – האם שָׁלמה המלאכה? האומנם בשני המיליונים שהעלינו וקלטנו, ובמיליון השלישי שאנו מעלים עתה מגלויות המצוקה הפתוחות לעליה – תם הענין, נסתם החזון?

הדברים נאמרו אז, בעוד המוני בית ישראל במזרח אירופה קיימים במלוא אונם ובכל עמקה של תודעת ההשתייכות היהודית שלהם. הם חיו במצוק גופני וחמרי, אולם לא נשחקו רוחנית, לא חברתית ואף לא כלכלית, וכוחם היה עמהם להרים את משא הגאולה. יהודי הארצות שאנו קוראים להם כיום ארצות הרוחה, היו עדיין מצד התודעה היהודית קשורים בטבורם לקיבוץ היהודי הגדול של מזרח אירופה. ניתוקו של הקיבוץ היהודי בברית־המועצות מגוף העם עדיין חדש היה, ועדיין פרחו שם חיי תרבות יהודיים עצמאיים, אם גם בנוסח התואם את המשטר. בהרכב הדמוגרפי של העם, היו גלויות אפריקה ואסיה גורם שולי בלבד ולא בו ראינו אז את עיקר הבעיה ואת עיקר מקור הכוח היהודי.

כל זה נשתנה עכשיו. שואה, שממדיה לא עלו על דעת שוללי הגלות הקיצוניים שבנו, מחקה מן ההויה היהודית את גוֹלת אירופה במרביתה, ושמטה מתחת לרגלינו את הבסיס העיקרי לכוח־יצירה יהודי, שממנו ינקנו את עיקר חיוּתנו הלאומית ושבניו יסדו את הבסיס ל“קיום מדיני ועצמאי” של העם. אל הניתוק המדיני והאנושי של הקיבוץ היהודי בברית־המועצות מגוף העם נתוסף במשך הימים גם כרת רוחני, ניתוק שרשי היניקה מתרבותנו הלאומית בכל צורה שהיא. גוֹלוֹת הרוחה פיתחו הויה משלהן, המושכת יניקתה מארצות פזורתן, ולא עוד מן הלוז היהודי החי באירופה. מרבית הקיבוצים היהודיים באסיה ובאמריקה מצאו עצמם במצוקה ובכורח של יציאת־בריחה מידית עקב הרס הבסיס הכלכלי והחברתי לקיומם. במשך השנים הללו נטשו כמעט כל הגוֹלוֹת אשר בארצות המזרח את ארצותיהם ונקלטו בארץ. נעשים מאמצים גדולים לשלבם בחיי היצירה והבנין וכבר אנו קוצרים ראשית הפרי ההצלחה בקליטה זו, אף כי עוד רבה העבודה לפנינו.

הזמן שנותר לנו להשלמת מפעל השאיבה של גולים־עולים מארצות המצוקה הפתוחות ליציאת יהודים וקליטתם בארץ לא רב הוא. לא נעלם מעינינו, ואסור שייעלם מעיניכם, כי מקץ שלוש־ארבע שנים תושלם כל מלאכת קיבוץ גלויות ארצות המצוקה, ובכל חומרתה תופיע השאלה – עליה לישראל מאַין תבוא? בעיה זו מעמידה אותנו כבר כיום לפני הצורך הדחוף לבדוק את התהליכים העוברים על היהדות בארצות אחרות ולהסיק מהם מסקנות עשיה. ויפה שעה אחת קודם.

למדנו לראות בינתים, שהעליה מארצות המצוקה היתה בעיקרה עליה נקלטת ולא עליה קולטת, כלומר עליה שאנו חייבים בקליטתה ואין לה עדיין הכוח העצמי להכות שרשים בארץ בלי עזרה מן החוץ ולשמש בשלב זה בסיס לקליטת אחרים. עובדה זו מחייבת בעוד מועד הפניית מבטנו ליהדות בארצות הרוחה, גם אם לא ראינו את קץ גלויות אלו.

פרק בפני עצמו הוא הניתוח הציוני של בעיית יהדות ברית־המועצות. כמו בארצות אחרות, השונות לגמרי במעמדן ובמצבן, שאדבר עליהן עוד מעט, עברו על יהדות ברית־המועצות תהליכים של טמיעה ומה שאפשר לקרוא בשם קונטר־טמיעה, היינו התעוררות הדור השני להתבוללות וחיפושיו אחרי ערכים יהודיים, ששוב אין לו מגע ישיר עמהם.

קשה לבוא לכאן לידי מסקנה מעשית לגבי פעולה כלשהי לגבי יהודי ברית־המועצות. המכריעים בענין זה הם מחוץ לשליטתו של העם היהודי וקשה להתנבא מתי וכיצד תתגבש משמעות מעשית לתהליכים הללו לגבינו.

ואשר למה שנהוג לקרוא אצלנו בשם “ארצות־הרוחה”.

אני מסתייג קצת מכלליות המונח הזה. ההגדרה המקובלת היא, כי אלה הן ארצות בהן קיימת רוָחה כלכלית, אזרחית ותרבותית, ובהן גם חופש ממשי למיעוטים, וליהודים בתוכם, להישאר או לצאת, תוך ברירה חפשית אם לעלות לישראל או להגר לארץ אחרת. זוהי אמנם הגדרה רחבה מאד והיא מטשטשת במקצת את ההבדלים הקיימים בין ארצות שונות. כי יש ארצות שבהן, לדאבון לבנוּ, כבר ניכרים אותות מבשרי־רעה לגבי תנאי החיים היהודיים במקום. עודני תחת הרושם המזעזע של הדין־וחשבון של חברינו על המצב בארגנטינה, שנמסר לפני ימים אחדים במליאת הקונגרס היהודי העולמי. יש תהליכם הָרי סכנות בארצות אחרות, ויש חברים הרואים אותם גם בארצות בהן היהדות שלֵוָה וּבוֹטחת מאד. השליחות הציונית במקומות שבהם הסכנה נראית לעין היא מלחמה בעיוָרון היהודי, באשליה העצמית שהמיטה עלינו תוצאות מחרידות כל־כך באירופה.

בכל לב אנו רוצים לקוות שהאותות המבשרים רעה יתבדו. אין אנו רוצים לבנות תפיסתנו הציונית על קטסטרופות בלבד, אשר תדרושנה פתרונות דרסטיים, כגון פינוי המוני ומהיר. אין השאלה, איפוא, רק פקיחת עינים טחות לסכנה אפשרית, אלא טיפוח המניעים החיוניים לזהות יהודית ולהשתלבות במעשה התחיה.

הזכרתי את תהליכי הטמיעה והקונטר־טמיעה הפוקדים ישובים אלה, לאחר שחדלו להיות קשורים בטבורם אל מרכז החיים היהודיים באירופה. במידה ידועה עושה תהליך השיבה ליהדות את מלאכת המלחמה בטמיעה, אולם הוא לא יעשה אותה ביסודיות ובשלמות בלי כוח מדריך ומכוון. יתר על כן, קיימת גם אפשרות, וראיתי זאת בביקורי בארצות־הברית ובצרפת, שתקום תנועה של “שמירת חומות” יהודית שתהיה א־ציונית, ובעצם – לפי תפיסתנו גם א־לאומית. כך יינתן פורקן לחיפושי הזיקה היהודית של הנוער, של הדור השלישי, בלי שתיהפך הזיקה הזאת לכוח חיובי ובונה עתיד נצחי לעם. תהליכים אלה בחיי הרוח מלוּוים ריבוד חברתי חדש, החייב לעניין את התנועה הציונית בכללה ואת תנועת העבודה הציונית ביחוד.

נטישת חיי העבודה, דפרולטריזציה, מצד אחד ומצד שני התרחבות שכבת המשכילים ואנשי מדע וטכנולוגיה שלא בפרופורציה מתאימה למקצועות אחרים, טומנת בחוּבה סכנות חברתיות שאין ברצוני לפרשן כאן. מאידך נדמה ששכבת המשכילים החדשה ערה לבעיות החברה של הדור והיא מצפה לדחף ולמנהיגות, שיש בהם גם משום אתגר חברתי, וגם משום הרויית הצמאון לביטוי לאומי. מעיקרו של דבר חייבת תנועת הציונות העובדת לתת את המענה הציוני היסודי על התקוות, על המאוַיים ועל הצרכים של דור יהודי חדש זה והיא חייבת לחפש דרכים לדור זה ולכבשו בכוח ערכיה היסודיים. לא נוכל להתקיים כתנועה הקשורה לערכיה קשר של זיכרונות, נוֹסטלגיה ואהדה בלבד ללא מעשה גואל.

אמר אחד החברים, כי הגולה של היום היא בעיקרה גולה מרצון, גולה ווֹלוּנטרית. עלינו להעמיד מולה גאולה מרצון, תחיה וולונטרית, לאומית וחברתית, תחיה של עצמאות מדינית בישראל.

מאמינים אנו בחלוּתו ובתקפו של העקרון הציוני, של תפיסת אחדותו של העם היהודי ושל הצורך בריכוזו על אדמתו, כמושכלת ראשונים. ואם מחזיקים אנו בתפיסה הישראלו־צנטרית של ההויה היהודית הלאומית בדורנו, חייבים אנו להפיח חיים חדשים בכמה עקרונות של תנועת התחיה שלנו. – –

במה נעמוד כמרכז? יש בודאי דברים שהם חובתנו שלנו, של העם היהודי במדינתו ושל תנועת העבודה בארץ. לא כאן המקום לדבר עליהם. יש לכך הזדמנויות אחרות. אולם אל תטעו לחשוב כי זהו ענין לישראל בלבד. היא לא תרים לבדה את המשא.

חיזוק כוחה הרוחני והמוסרי של ישראל אינו דבר שייעשה בלי הגולה. אצורים בפזורי ישראל בעולם הכוחות לגאול ולא רק להיגאל, ובבואם לארץ – לקלוט ולא רק להיקלט, כלכלית ותרבותית. אפשר לומר שיש כאן מעגל קסמים, המחייב אותנו לתקוף את הבעיה משני צדדיה: העלאת כוחו והשפעתו של המרכז הישראלי בחיי היהדות, כדי שיהיה לאבן שואבת חזקה יותר לעליה, והגברת העליה ושאיבת כוחות מן הגולה כדי לחסן ולהגביר כוחו הרוחני והמעשי של המרכז. אולם, חברים, אל תחשדוני במה שאין בי, מחשיב אני מאד את הצורך בהעמקת חיי הרוח של היהודים בגולה. ואם חושש אני מתורת ריבוי המרכזים אין פירושו של דבר חוסר הערכה והחשבה של הצורך החיוני בהעמקתם של חיי רוח ונכסי תרבות יהודית בגולה. נהפוך הוא: כדי שיהיו לה לגולה הכוחות לחזק את המרכז בישראל חייבת היא עצמה לגלות חוסן לאומי ולטפח יצירה לאומית.

וכאן ארשה לעצמי לעבור לפרשה אחרת ולנגוע במושג שאף הוא הותקף בזמנו בידי נאמני ציון שבנו, הוא מושג “עבודת ההוֹוה” הציונית. המדובר הוא בתפקידים שהתנועה הציונית נוטלת על עצמה לביצור חיי היהודים במקומות מושבותיהם. יש לדעתי כיום למושג זה תוכן שונה. יש ללוותו בדברי אזהרה, שלא תיהפך “עבודת ההווה” לצידוק ה“הוֹוה” ולהנצחתו, אשר במירוץ השנים עלול להשכיח את עובדת היות היהודים בגולה; שלא ייהפך חיזוקה הלאומי של הגולה לחיוב הגלות ולשיכחת המולדת. באופן פרדוכסלי (או אם נוח לכם מבחינה אידיאולוגית: באופן דיאלקטי) אנו נקראים לבנין לאומי של הגולה בשם שלילת הגלות.

הגדיר, כמדומני, פעם הדוקטור נחום גולדמן, היושב אתנו כאן, את ההבדל בין מאבקי היהודים במאה הי"ט ובימינו במלים: “אז נאבקנו על הזכות להיות שוים, וכיום נאבקים אנו על הזכות להיות שונים”. הציונות נאבקת על כיבוש הקהילות במקום שהיו קהילות, וזעיר פה, זעיר שם יש מקום לכך גם כיום, ואני שומע שהיו לתנועתנו הצלחות בענין זה. עיקר המאבק כיום הוא על גיבוש הקהילות, על התודעה של קהילה יהודית, בעוד שעכשיו קיימים רק יחידים יהודים. בימים ההם נאבקנו על זכויות ועל רוָחה, כיום אנו נאבקים על הבטחת ההזדהות היהודית ועל חסנו של הגאון היהודי. נאבקנו על הבטחת זכות החינוך לילדי היהודים ואנו נתבעים להיאבק כיום על החינוך היהודי, אשר צריך לאפשר קיומה היהודי של הגולה היהודית כל עוד היא בנכר, ויחד עם זאת לאפשר זרימה מתמדת לישראל בדור הזה ובדורות הבאים. זוהי, איפוא, עבודת ההוֹוה הציונית בימינו. נזכור תמיד כי זהו התנאי להיותנו “עם חפשי בארצנו”, היותנו עם אחד.

תכלית פעולתנו היתה בכל הזמנים, ותהיה גם בעתיד, עליה לישראל, בנינה וביצורה בחומר וברוח. חותרים אנו למרידה גמורה בשעבוד גלויות בכל צורה שהיא ולשיבת עם ישראל בהמוניו לארץ מולדתו.

עבר משהו על העם היהודי; בצד שוֹאת ההשמדה בא נס הקוממיות. הנסיון ההיסטורי צריך שיטלטל אותנו, יאחז בערפנו ויסוך בעם את הכוח להיגאל.

על התנועה להסיק את מסקנותיה מן הדברים האלה. עלינו להטיל על עצמנו חובות הנובעות ממצבנו וממעמדנו גם יחד. יש לעתים ויאוש תוקף אותך לאחר כנסים וּועידות אשר אינן מביאות לידי תוצאות. את אשר יכולנו אולי להרשות לעצמנו בשתי עשרות השנים הראשונות לאחר קום המדינה איננו יכולים להרשות לעצמנו לעתיד לבוא. הגיעה השעה לפקוֹח עינינו ולראות את המבחן החדש, שלפניו אנו עומדים.

החובות חלות על התנועה כולה ועל כל חבר בתוכנו לחוד. אפתח בחובות היחיד, במצוֹותיו המעשיות של כל אדם בתנועת העבודה. מעולם לא הסתפקנו בדבקות בעקרונות שאין אחריהם מילוי חובות, ולא די היה לנו בשבועת אמונים לפרוגרמה ללא הגשמה עצמית. אנו גורסים ציונות חלוצית ובמרכזה החלוּץ היחיד העובר לפני המחנה בגופו.

על שתים מצוּוה ציוני סוציאליסט בימינו. על הגשמת חזון בנינה ותקומתה של הארץ ועל חיזוק וביצור רוחה הלאומית־ציונית של הגולה. אינני מתכוון לרדת כאן לחייו של כל יחיד ולשאול אותו במישרין “מדוע אינך עולה היום?” יודע אני שיש דבר ששמו נסיבות, והרבה אפשר להכניס בו. אבל לאמיתו של דבר מצוּוה כל יחיד בתוכנו לפעול לעליה, לכוון לבו לעליה, לעליית עצמו, לעליית בניו ולעליית אחרים שבסביבתו.

הסעיף השני לחובות היחיד הוא גאון יהודי. אנו, אנשי הציונות הסוציאליסטית, הננו קודם כל יהודים גאים באוהלינו ובצאתנו, בלי שננמיך דגלנו ובלי לטשטש דמותנו לא בין יהודים ולא בין נכרים. לשם כך אנו מצוּוים על הגברת החינוך היהודי־העברי לדור העומד ולדור הבא ברוח עקרונות הציונות העובדת, חינוך לתודעה יהודית על עקרונותיה ושרשיה, לימוד השפה העברית ודברי ימי ישראל. הנחלת תרבות עברית לדור הנה גשר חי ליצירת זיקת גומלין בין תפוצות הגולה לבין ישראל. לימוד אלף או אלפיים מלים בעברית אינו מספיק.

כל אלה חובות היחיד הם, אבל אנו יותר מקיבוץ של יחידים. אנו ציבור, אנו תנועה. ביסוד תנועתנו ובמצוֹות־עשה שלה מרובים הדברים שהם למעלה מכוחו של יחיד לביצוע. כלל התנועה חייב להיות החלוץ העובר לפני המחנה הציוני במשימותיו ההיסטוריות. אנו חייבים להיות הנושא האנושי, המדרבן, השאור שבעיסה. על התנועה לגלות כוח לבנות את עצמאות ישראל במדינתו ולהבטיח חיוּתה הלאומית העצמית של הגולה. הפעולה צריכה להיעשות בשלוש זרועות:

א. חינוך. – יודע אני שנעשית פעולה מסוימת בשטח זה בארצות אחדות ויודע אני שחברינו פעילים בה. ונשאלת השאלה, מדוע מעטות הארצות בהן נעשית הפעולה ומדוע כה מעטה היא? עלינו להתגייס לפעולה זו ביתר עוז ולגלות יזמה גדולה כתנועה. תעמיד לפניה התנועה סיסמה לביצוע: להקים בשנים הקרובות עשרות בתי־ספר יהודיים חדשים בקהילות שונות ובארצות שונות, וכן מוסדות להכשרת מורים. תנועתנו בארץ תיתבע לתת ידה להכשרת מורים ומדריכים למוסדות אלה. אני מתכוון לבתי־ספר ממש, יומיים בתכנית מלאה של בית־ספר רגיל. אולי נזכה ונחדש משהו מן הכוח העצום שהיה בתנועת “תרבות” בגלויות מזרח־אירופה בין שתי המלחמות. הדבר דורש מאתנו תנופה מוסרית וארגונית גדולה ועלינו לקבלה על עצמנו. מאמין אני שאם יימצא הכוח האידיאי המארגן יימצאו גם האמצעים בגולה ובארץ;

ב. ארגון עליה. – אמרתי משהו על כך כשדיברתי על חובות היחיד. אך אסור לנו להשאיר הענין רק בידי כל יחיד ויחיד, הנכון להתגבר על כל מעצור. גם כאן טוב תעשה התנועה אם תציב לעצמה אתגר מספרי לעליה בכדי להעמיד עצמה במבחן ההגשמה. ביצוע משימות כאלה, גם אם ראשיתן מצערה, יוכל לסמל ראשית תמורה. הוא יוכל להוות סימן דרך לתנועה וקנה־מידה למוֹד בו את יכלתנו והישגינו;

ג. קריאה לנוער. – מזכירות “האיחוד” אישרה תכנית נועזת וחיונית שתבוצע מטעם מחלקת הנוער ו“החלוץ” באמצעות ועדה שתפעל בשם המוסד לתיאום, המשותף לממשלה ולסוכנות היהודית. התנועה הציונית, הממשלה וההתישבות העובדת יתנו מכוחן יחד להכשרת שליחים מתאימים לקהילות יהודיות, כפי שהן בימינו אלה. נוסף על השליחים שתנועות מסוימות שולחות אל חבריהן בגולה יבוא שליח זה אל כלל הנוער היהודי, אל העם כולו. תנועתנו בגולה צריכה ליצוֹר את האקלים והרקע בשביל השליחים שיבואו מן הארץ ולגלות מתוכם את העסקנים המסורים והאנשים שיראו בכך שליחות ויקבלו על עצמם עול הוראה והדרכה להמוני הנוער.

השליחים יעוררו בפעולתם ראשית תנועה והם עשויים לגרום לזיקה, להזדהות הנוער עם קהילתו ועם עמו, להעמקת התוכן היהודי בחייו של הנוער ולקרבו בנפש ובגוף אל מדינת ישראל. הדבר יחייב מוסדות מיוחדים להכשרת שליחים כאלה. הטלתי את הרעיון הזה בחללה של ישיבת מרכז מפא"י לפני חדשים אחדים, ואני שמח לראות את התכנית לובשת צורה ורוכשת כלים. עוד בחדשים הקרובים יתחיל, כפי שאני מקוה, לפעול המוסד החדש להכשרת השליחים הללו. תנועתנו בארץ ובגולה חייבת להירתם לכך במלוא אונה.

קשר בל יינתק קיים בין פנייתנו אל הנוער היהודי בגולה לבין חובת תנועתנו למצוא מסילות ללב שכבת המשכילים הצעירה. אין סניף, ולוּ גם הקטן ביותר בתנועתנו בגולה, שאינו יכול ואינו חייב להתחיל מיד בהרחבת הפריפריה החברתית שלו בכיוון זה. עלינו להציב את האתגר הלאומי והחברתי בפני שכבה חדשה, שכבר היא רוב בנין ואולי תהיה בעתיד הלא־רחוק רוב מנין בציבור היהודי. בענין זה אין מי שיעשה את המלאכה מבלעדינו. מאות אלפי הסטודנטים היהודים בארצות־הברית, וביחס כזה גם בארצות אחרות, נושאים בחובם פוטנציה עצומה, אנושית, לאומית, ציונית וחברתית. לסטודנטים אלה יש להביא זיק אשר ידליק את החזון הלאומי והאנושי שבחובם ויניעם למעשי גאולה לעמם.

“הדרך הארוכה ביותר מתחילה בצעד ראשון אחד”. מאחורי ראשית הצעדים שלפנינו אתגר גדול ואחריות גדולה.

זוכר אני, כאשר עמדנו לפני הגלים הראשונים של העליה הגדולה שקלטנו, שאלנו את עצמנו כיצד ניישב ביהודים האלה את הארץ. ידענו כי לרובם אין הכשרת הלבבות והכשרת הגוף הדרושים כדי להצטרף לתנועת העובדה בכלל ולתנועה הקיבוצית וההתישבותית. באתי אז אל החברים בתנועת המושבים ואמרתי להם: שעתכם הגיעה. הירתמו־נא, תנו כוחות והוציאו מכם אנשים, להדריך ולכבוש אנשים אלה אל הקרקע ואל המחרשה. עלי לומר כי בעזרתם יכולנו למשימה. מושב העולם החדשים הוא עתה אחד מעמודי התיכון בהתישבות ובחיי המדינה.

בדומה לזאת אני אומר כעת לתנועת ה“איחוד” בעולם: שעתכם הגיעה! לא אחשוש ממלים רמות ואומר כי ההיסטוריה תובעת מהציונות בכלל ומה“איחוד” העולמי בפרט היחלצות מחודשת לארגונו של העם לגאולה עצמית ולגאולת הארץ ובנינה.

בעמדנו עתה מול התמורות המתחוללות בעם היהודי קורא אני לכם, חברי לתנועה בארצות הגולה: אל תחמיצו ההזדמנות ההיסטורית! שעתכם הגיעה! תנו כתף לצו הביצוע וההגשמה!

למאמרו של בן־גוריון “במקום נאום בועידת המפלגה”

נראה לי, שאין טוב לשם הבהרה ולשם העמדת דברים על נכונותם אלא להביא דברים שאמרתי במועדם במכתבי בסוף דצמבר 1960 לח' בן־גוריון ודברים שנכתבו גם על־ידי שר המשפטים לשעבר פ. רוזן לח' ד. בן־גוריון, ואשר באדיבותו הסכים שאפרסמם אם יהיה צורך בכך. מר רוזן הרחיב על כך את הדיבור במאמריו ב“דבר” וב“הארץ” מיום 20.11.64 ובמאמריו ב“הבוקר”, ב“דבר” וב“הארץ” מיום 6.12.64.

הפעם אתחיל מציטוט חלקים נוספים (לאלה אשר כללתי ב“אגרת לחברים”) ממכתבי לד. בן־גוריון מיום 28.12.60, בעוד כל הענין עמד בטריותו.

בן־גוריון לא העמידני אז לא בעל־פה ולא בכתב, על טעותי, כביכול, כפי שהוא מנסה עכשיו (והח' בן־גוריון כידוע אינו ממעט לכתוב ולדבר בעניני פרשה זו).

בן־גוריון מציין בדבריו ב“דבר” של אתמול: “הדברים שאשכול מצטט ממכתבו: הממשלה אמנם החליטה נגד דעתך, אבל אתה הודעת שאם המפלגה רוצה בועדה לפי הצעת שר המשפטים לא אתנגד לה – הם דברי אשכול, לא דברי אני”.

הח' ד. בן־גוריון מוסיף, לצערי, ואומר שאינו יכול לאשר, כי בשיחותי אתו נהג להביע התנגדות לועדת שרים, ועל הצעתי שאתפטר ממנה ואביא על־ידי כך לביטולה היה נוהג לאמור “אין דבר, תמשיך ותבוא עליך הברכה”.

אין לי אלא להביא עדות חיה ונאמנה, ואולי היא עוד תופיע במהלך הועידה. זכרוני לא בגד בי. הדברים כתובים במכתבי הנזכר מיום 28.12.60.

אשר להורתה ולידתה של ועדת השרים אין לי אלא להפנות את החברים למאמרי ב“דבר” מיום 1.12.64, ממנו ילמדו הקוראים כי מזכירות המפלגה פעלה הרבה למען השג הסכמתה של ועדת חוץ ובטחון (ואשר בטעות כיניתיה בשטף נאומי בעל־פה בישיבת המרכז ב־13.12.64 “כנסת זוטא” ואין זה “חטא” כל כך גדול) להפסיק את הדיון בפרשה, בתוכה (בועדת חוץ ובטחון) ולהעביר את הענין לועדת השרים, שהוקמה בידיעתה ובגדר החלטתה של מזכירות המפלגה וּועדתה המיוחדת.

דבריו של הח' ד. בן־גוריון שלא ידע על ההצעות וההחלטות של מזכירות המפלגה בעת כהונתו של יוסף אלמוגי כמזכיר המפלגה, מתקבלים בקושי על הדעת.

להלן קטעים ממכתבי אל הח' בן־גוריון ב־28.12.60:

"הממשלה החליטה אמנם נגד דעתך, אבל אתה הודעת שאם המפלגה רוצה בועדה לפי הצעת שר המשפטים לא תתנגד לה ולא תעשה דבר להפר הקמתה.

הועדה שמעה היטב את דעתך: בישיבת הממשלה, בפרסומי עתונים בשמך ובדברים שנאמרו על־ידיך בועדת חוץ ובטחון. הועדה ידעה יחסך ודעתך. חברי הועדה ‘הקרובים ביותר’, וכותב שורות אלה ביחוד, שוחחו אתך פעמים רבות. יו"ר הועדה דיוח לך פעמים אחדות ובודאי שמע יחסך ודעתך. ידוע לי שהוא שוחח אתך, ששמע והקשיב.

הנידון הוא מקרה שקרה בזמן שלא אתה כיהנת כשר הבטחון וכראש־הממשלה. המדובר הוא בשנים־שלושה אנשים, ובעיקר באיש אחד, שאתה עצמך מסתייג ממהימנותו במשך כל הזמן במידה גדלה והולכת. אין זו שאלה של ‘ויש חברים שמשום מה – בצדק או שלא בצדק – אינם אוהבים’ וכו'. המדובר הוא באיש, או באנשים, אשר נפסלו על־ידי ועדת כהן אשר אתה הקימות.

ואשר לאדם ששמו לבון שגם הוא היה שייך פעם למשרד הבטחון, הרי לא הסתרת לגמרי את יחסך השלילי והפוסל לגביו בכל הזדמנות ציבורית ופרטית, מתוך נימוקים והסברים ידועים וברורים לי.

כאלה היו האנשים, אשר הועדה היתה צריכה לטפל בהם. כולם נפסלו על־ידיך לחלוטין והיו אלה ענינים שהתרחשו בתקופה שלא אתה היית שר הבטחון.

הועדה זיכתה בנקודה אחת מסויגת אחד מהאנשים שנפסלו על־ידיך לאורך קו ארוך, לאחר שעיינה היטב־היטב בכל החומר שהומצא לה, חומר של עדויות וחומר של חקירות שתי־וערב. הן תסכים כי מימי ועדת א.ד התרחשו הרבה גילויים כתוצאה מועדת החקירה, בית המשפט וגביית עדות על־ידי היועץ המשפטי וכו', אשר לפי מיטב הכרתם ומצפונם של חברי הועדה שינו את התמונה באופן יסודי.

אשר לנקודה האחת, בה זיכינו אחד מן המתדיינים, הרי זו היא הנקודה שאתה תבעת בישיבות הממשלה לחשוף ולהתרכז בה בעיקר.

אתה אומר ‘אין זכות מוסרית לכוף אותי לפעול בניגוד למצפוני בדבר שאני רואה קיום המדינה – ענין הבטחון’.

בשיחתנו שלשום אמרתי לך: זכויותיך במדינה, בעם, במפלגה הן כה גדולות שחובותיך כלפיהם עוד עולות עליהן. ייתכן שזו הכבדה גדולה וייתכן כי כבד מאד לשאת ממעמדך הרם (בטוחני בך שלא תחשדני בחנופה), כבד מאד לשאת בחובות מוסריים הנוגעים מן הזכויות הגדולות שיצרת ורכשת. אני אמנם שמח על כך, אבל לא אשמתי בכך.

ואומַר גם זאת: הפּתגם האנגלי אומר: ‘חוק צריך לא רק להיות צודק, הוא צריך להיראות צודק’. כוָנתי למושג ‘מצפון’.

מה נורא המושג הזה, אשר בשמו ותחת גלימתו אפשר ‘לאהוב את רעך כמוך’, ואפשר לקיים עשרת הדברות, ואפשר לעמול ולהקריב רבות למען הקם מלכות שדי עלי אדמות, ואפשר כמובן בשמו גם להחריב יחסי אדם ויחסי עמים ולהשמיד ש"י עולמות.

האומנם אפשר, האומנם מותר להשתמש לכל דבר ולכל צורך בחרב המתהפכת הזאת של ‘מצפון’?

איזה ענין מצפוני יש כאן: היתה ועדה של שבעה קרואי העדה, ושר המשפטים של ממשלת ישראל בראשם. כל השבעה אינם מן הפחותים בעם, ואינם שייכים לכת מחוסרי־מצפון מפורסמים.

על מצפונם המסקנה ולא על מצפונך.

אתה מסתייג ממסקנותיהם של השבעה, זכותך היא; אתה מפרסם דעתך ברבים, זכותך היא; אתה פסלת ופוסל אותם פומבית, אולי גם זו זכותך (אם כי לפי עניות דעתי, גם כאן יכול המושג הנורא והקנא ‘מצפון’ לתבוע עלבונו).

בן־גוריון יקר,

הרשני נא להגיד כי לא בכל דבר אפשר ומותר לתלות קיום המדינה וענין הבטחון.

לא נפגע, לא נחלש, ולא נפגם ענין הבטחון בגלל מסקנות הועדה. אולי להיפך. כשם שלא היה מתחזק יותר ומתעלה יותר ענין הבטחון לוּ נוכחנו לדעת שיש להגיע למסקנות אחרות.

ומה כאן קיום המדינה ומה כאן תהילתו, רוחו וטוהר מידותיו של הצבא? במה מזדעזע הבטחון בגלל המסקנות?

במכתבך אתה כותב שאין לך טענה שלא שמענו בקולך. אתה אפילו מכיר בזכותנו על כך. כמו כן אין לך טענה שגויס לשם כך רוב של המיעוטים בממשלה (מה נורא הביטוי הזה). אתה אומר שאינך חושד בפניה לא הוגנת. אתה בטוח שעשיתי מה שעשיתי מתוך רצון טוב ומניעים ישרים.

בן־גוריון חברי הגדול,

האמן לי, מכאיב לקרוא דברים אלו הנותנים Magna Carta כזו של זכויות ושל אמון, בידעך, כי אם רק תשתמש בזכותך הרי מאיימת סכנה של הפסקת חברוּת בביצוע משותף, פסקה אחריות הדדית, ותמה פסה הערבות המשותפת.

איזה נער ונערה צעירים, רעננים, בעלי עינים פקוחות ותמימות יקבלו מאתנו שיעור כזה בדמוקרטיה חברית ולא יתקוממו נגדו.

ועכשיו, נניח בכל זאת, שראייתך אתה את הנקודה המצפונית, במקרה זה, היא הנכונה, ונניח כמו־כן שראייתך אתה לנזקים למדינה ולבטחון היא הנכונה ויש להסיק מסקנות. הצעתי לך, ואני עומד בהצעתי, כי חברי המפלגה, השרים חברי הועדה, חייבים להסיק מסקנה ולהתפטר. ואם נחוץ, לכפרת עוון, שעוד מישהו מחברינו בממשלה יתפטר – הרי זה נתון בכל רגע. גולדה מגישה פיטורין, אחרים – על הסף. אני מעכב בעדם כדי לא להגדיל המהומה. ואם זה לא נראה לך, משום מה, הרי קיימת האפשרות שתתפטר הממשלה כולה ושתינתן לך האפשרות להקים ממשלה חדשה בהרכב המתאים והנראה לך, ואשר ברובה תהיה נקיה מחטא המסקנות לגבי הפרשה.

אם הצעות אלו אינן נראות לך, הרי באמונה, בן־גוריון, כאן בודאי אין אף צל צלה של שאלה מצפונית. ייתכן שזה קצת לא נוח (ואני מסוגל להבין את הדבר הזה), אבל לעומת זאת עומדים ענינים כה חמורים וכבדים, אשר בהם תלוי באמת מצבה של המדינה ושל הבטחון, הרבה יותר מאשר במסקנות על הפרשה (מתוך נימוקי בטחון לא אפרטם גם עכשיו).

מניתי רק אחדים. בטוחני שידועים לך כל הנגלות וגם הנסתרות ממני. האומנם כל אלה ודומיהם אינם שקולים כנגד אי הנוחות בחילופי חברים בממשלה? איך ליישב הסתירה המשוַעת הזאת? מי נער וזקן שיקבלו את הדבר? מי יאמין בחברוּת כזאת? מי יעריך דמוקרטיה כזאת?

מן הרגע הראשון שהחילותי לקרוא בעתונים בהיותי בחוץ־לארץ ראשית ההתדיינות האומללה, הייתי מהלך אבל וחפוי ראש. לא אני גרמתי לשפיכת־דמים זאת ולחילול כבודנו זה. איך לתקן? בהצעתך אין אף קורטוב של ארוכה. זוהי דעתי ואמונתי העמוקות וזו דעתם ואמונתם של רבבות חברים וידידים בפנים תנועתנו ומחוצה לה.

רבים מתוך אלה שמוכנים להסכים לועדת חקירה ולמשפט עושים זאת רק בכדי לעשות רצונך ולמנוע אסון התפטרותך.

במשך הזמן תימצא בודאי ארוכה לשבר שהושברנו. היא חיה וקיימת בחיק התנועה. היא תתגלה והיא תופיע. הדבר תלוי בכולנו ובראש ובראשונה בך. ולמַה שלא תלוי בנו, בודאי שאין לנו כרגע תרופה, אבל מובטחני כי נצח מפא"י יגבר.

בן־גוריון! אם אמנם אינך יכול לעבוד עם יסֶ־מַנים, ואני בטוח בזאת – אינך רשאי, למעננו ולמענך, לכבוד המפלגה ולכבודך, לאחוז באמצעי שאתה חושב עליו. בימינו אלה, במעמדך ובמצבנו, איוּם הסתלקות – זה וטו מַתמיד ונצחי.

הרי תמיד יפחד אדם וחבר, אשר מוקיר ומעריך למעלה מהכל את עמידתך על־יד הגה המדינה והתנועה, להגיע למסקנתו הוא בעבודתו אתך, מפחד שמא זו לא דעתך!

ולבסוף: לא ‘בחרתי לי דרך מסוימת’, לא ביקשתי ה’גוב' הזה. מזכירות המפלגה ביקשתני והטילה עלי בידיעתך ובהסכמתך לטפל בענין.

פעמַים ושלוש, באמצע הפעולה, הצעתי וביקשתי מאת המזכירות, וגם זאת בידיעתך, להחזיר לה את המנדט לטפל בפרשה. בשיחותי אתך אתה נהגת להגיד את דעתך המתנגדת בתוספת: ‘אין דבר, תמשיך ותבוא הברכה עליך’.

אינני מסתלק מהאחריות ומהוצאת מסקנות, אבל המסקנות עלי להוציא ולא עליך.

אתה בן־גוריון כאדם ובמעמדך כראש הממשלה פסלת מסקנותי ולא להיפך.

עם הרמז הראשון שהדבר עשוי להועיל אני הולך, ועם נפילת הממשלה בודאי וממילא אלך ותקים ממשלה חדשה. למה יצא קצפך על כל העם, ועל כל המפלגה?

למה תכביד עלי באמרך כי אני דורש ממך ‘קבלת דיני’, הרי המצב הוא הפוך.

ארכו הדברים, ואסיים בתפילה ובתקוה כי דברי רווּיי דאגה וצער יעשו את שליחותם. ייעשה נא מאמץ חברי עליון להתגבר על הקלקלות ועל הפגמים".

דברי תשובה בועידת מפא"י, 18 בפברואר 1965

חברים!

אולי אגרום אכזבה למישהו, אבל לא אדבר בענין ה“פרשה”. הענין הובא בפני הממשלה, והיא הכריעה והחליטה. בשבילי הענין נגמר. אבל פטור בלא כלום, ללא הערה אחת או שתים סביב הענין הזה, גם כן, כמובן, אי־אפשר. חשבתי, ואני חושב גם עתה, שהיה זה משגה פוליטי וחברתי כבד להביא כך את ענין ה“פרשה”, אפילו לישיבת המרכז, ועל אחת כמה וכמה – לועידה, שמספר משתתפיה, בלי עין־הרע, מגיע ל־2,000–3,000 איש.

שאלתי את עצמי: רבונו־של־עולם, אנחנו חיים עכשיו בעולם של מיליארדי אוכלוסין, ובכל זאת מנסים לחדש את מנהגי הפוֹרוּם הרומאי. בנאומו עסק חברנו דוד בן־גוריון בעיקר בשאלות. לא אענה עליהן, ולא מפני שאין לי מה לענות עליהן, אבל יש שאלות שאפשר לשאול אותן בכל מידת הכבוד ובכל החברוּת (אני אעזוב עתה את הכבוד; חברוּת חשוּבה מכבוד!) את בן־גוריון, והן גם נשאלו, ולא ניתנו עליהן תשובות מספיקות.

בן־גוריון אמר אתמול בסוף נאומו, כי היות וענין ה“פרשה” עומד ברומו של עולם – לא תמנע ממנו שום החלטה להביא בפני הציבור כל מה שהוא יודע בענין זה. חבר בן־גוריון, אינני יודע מתי מישהו מאתנו – אפילו מבין חברי ועדה השבעה – אסר עליך, או על חבר אחר, לכתוב או להסביר בעל־פה באסיפות את הענין כאוַת רצונך?

אני בטוח שכולנו רוצים לצאת מהועידה כאשר המפלגה היא בכל חסנה, בכל כוחה ובכל נכונות הביצוּע של תפקידים חדשים. אם אמנם זהו רצונה של המפלגה, ואם תחליט המפלגה שענין ה“פרשה” אינו ענינה, או שהיא סומכת ידיה על החלטת מרכז המפלגה, שעל יסודה הטיל המרכז עלי להרכיב ממשלה – הרי שנגאלנו מן הענין. מובן, שבן־גוריון יוכל לדבר, להסביר ולכתוב כאוַת רצונו. כלום יעלה על דעת מישהו לשלול ממנו את הזכות הזאת? אבל, כמובן, גם אחרים ידברו ויסבירו, ואני מבטיחך, בחר בן־גוּריון, שגם אני – אם כי אני כפות יותר, ואין זה נוח לראש־הממשלה להתוַכח עם בן־גוּריון – וגם יו“ר ועדת השבעה נדבר ונכתוב. יו”ר ועדת השבעה כבר כתב, ואני נאלצתי לתקן כמה דברים שלא היוּ מדוּיקים. ובודאי יוסיף לכתוב, אם יכתבו אחרים. הנה יצאה חוברת של ד"ר זמיר, מרצה למשפט נוהלי או מינהלי באוניברסיטה. כמובן, שרשאי כל אחד לחלוק על הדעות שהובעו בחוברת זו. אם נגזר עלינו לעסוק בבירור ציבורי זה עוד זמן – עד תום – נעשה זאת. מה שאני מבקש, מתחנן ומציע הוא – שלא להפוך את הועידה לפוסקת בענין זה. גם בן־גוריון אמר זאת בדבריו. כמובן, כאשר עומד חבר – במקרה זה – בן־גוּריון – וטוען טענות, והן אינן צודקות, מיד באה תגובה – של אבא אבן ושל חברים אחרים. וכך אנו נכנסים לדו־שיח שאין לו קץ. אני מבטיחכם כי יש חברים רבים שיש להם מה לומר בנושא זה לאחר דבריו של בן־גוּריון.

אלה הם הנימוקים שבגללם לא אכנס עוד לפרטי ה“פרשה”, ואני מציע להיאחז בהצעתו של בן־גוריון, שיותן לו לדבר ולכתוב בנושא זה, וכמובן, יימצאו חברים שישיבו על דבריו. אבל בשביל המפלגה נסתיים הענין – משעה שהחליט המרכז להטיל עלי להרכיב את הממשלה.

חברים! בן־גוריון התרעם עלי שהתפטרתי, בטענו שהתפטרותי היתה בבחינת אולטימטוּם, לחץ ואיוּמים. והרי בן־גוּריון עצמו פעמַים הציע לי בימים אלה להתפטר – פעם אחת בישיבת מזכירות המפלגה, שנערכה בבית־אלישבע בירוּשלים. הוא אמר: אם כך, אשכול אינו מייצג אותי. נניח שגלולה זו עוד אפשר לבלוע. יכולים להיות במפלגה גדולה ובציבור גדול חבר או שנים, שאני אינני מייצג אותם. אבל בן־גוריון אמר לי במלים ברורות: עליך להתפטר. גם אתמול אמר זאת, ואם אוזן מוסיקלית לכם, בודאי שמעתם גם אתם כאשר אמר זאת, ואם כן – מה לו להתרעם עלי שעשיתי כדבריו?

ועוד הערה אחת בענין ה“פרשה”. רשאי הייתי להניח, כי כשם שחברים רבים הסכימו אתי בהביאי לישיבת המרכז את ההצעה לשלול מלבון את המנדט למלא שליחות המפלגה בהסתדרות (וזאת הוא מילא; יותר מזה לא החלטנו לגביו שום דבר), כך צריכים להסכים אתי כל החברים הפעם, ואני מקוה כי אמנם יסכימו אתי, בענין ה“פרשה”.

ועדת השבעה פעלה לפי מיטב מצפונה, לפי מיטב האמת שבלבה. ואין זה קל ופשוט לשמוע מדי פעם מבן־גוריון את הדברים שהוא מתיר לעצמו להשמיעם, ולתת גושפנקאות או להדביק תוים, שאינני רוצה לחזור עליהם. ועדת השבעה היתה ועדה של שבעה שרים. בראשה עמד שר המשפטים, שבמשך שתים־עשרה שנה כיהן בתפקיד זה בממשלת ישראל, ולידו היה גם יועץ משפטי. בועדת השבעה היה שר שכיהן שנים רבות כשופט. על ועדה זו הוטל לטפל בענין, היא טיפלה בו והביאה מסקנותיה לאישור הממשלה.

בזה סיימתי הערותי המעטות על ה“פרשה”. אקווה שדבריו של בן־גוריון, שהוא ימשיך לכתוב ולדבר על הנושא, יגאלו אותנו מענין זה.

ועתה אעיר מספר הערות על המערך. במשך שבע־עשרה שנות קיום המדינה נעשתה בארץ לא מעט בשליחותה המרכזית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. במשך שנים אלה הוקמו בארץ מפעלים אדירים. לא בכּל היינו תמימי־דעים בתוך המפלגה. גם בתוך המפלגה התוכחנו, התפשרנו, השלמנו. היו ענינים שחייבו הכרעה ולא הכרענו בהם. אתם רואים איפוא שבענינים מסוימים לא יכולנו להגיע לכלל הכרעה גם במפלגה אחת. משום כך כל הדברים שאנו מחדשים במערך, כל הטרמינולוגיה שמשתמשים בה לגביו, אל נא יהיוּ זרם ומשונים בעיניכם.

בן־גוריון טוען נגד המערך בשתי נקודות: האחת היא בענין שיטת הבחירות. בטוח הוא, כי אילו מישהו אחר היה מנהל את המשא־ומתן עם “אחדוּת העבודה”, היה מיד משיב בלאו מוחלט על עמדתה לגבי שינוי שיטת הבחירות. ייתכן. אבל השאלה היא: מהי התוצאה שרצינו להשיג? בן־גוריון טוען, יותר ממני, שאין הבדלים ואין שוני בין מפלגות הפועלים, והוא רוצה באחדות מלאה של כל שלוש מפלגות הפועלים הכיתתיות. אבל אם באמת נגועות מפלגות הפועלים בכיתתיוּת, והאנשים אינם יכולים להשתנות בן־יום – איך תכניס ל“מיטה” של מפא"י אותן שתי המפלגות שהן קיצוניות בכיתתיותן עד כדי היותן אסורות כמעט במגע?

אני מרשה לעצמי להניח כי אילו בן־גוריון היה מנהל את המשא־ומתן, לא היה גם הוא ממהר להשיב בלאו מוחלט, אלא היה אומר: טוב, נשמע עוד; יש מכלול ענינים; לא הכל מתמצה בענין שיטת בחירות בלבד; נדון בענינים חברתיים, כלכליים ומדיניים לגופם; נראה אם יש לנו מכנה משותף בהם ונחליט. אגב, לא הייתי היחיד במשא־ומתן זה. לא אמרתי מיד “לא”, אבל גם לא אמרתי מיד “כן”. אמרתי: נברר את כל מכלול השאלות ונראה במה אנו מאוחדים. אני חייב לומר שאנשי “אחדות העבודה” הגישו שורה ארוכה של שאלות לבירור. התפלאתי על כך. כלום באותן 22 השנים שחלפו מאז נפרדנו, חָיינו בארצות שונות או בפלנטות שונות? אבל הסכמנו לשבת ימים ולילות ולבדוק ענינים לגופם. אמרנו: נבדוק את המצעים של שתי המפלגות ההולכות לבחירות.

ואף־על־פי־כן הרשה לעצמו בן־גוּריון לפסוק: קיבלם תכתיב! והרי רחוק הדבר כרחוק מזרח ממערב. גם אנחנו אמרנו דבר או שנים, והודענו: עד כאן ולא עוד. כך היה, למשל, בשאלת החינוך. אמרנו: עמדתה של מפא"י ברורה, מבוצעת, לא נשנה אותה ולא נזוז מן הכתוב במצע.

המשא־ומתן על המערך היה בשלושה שטחים: הכנסת, העיריות וההסתדרות. תקופה ארוכה לפני קריאתו של י. בן־אהרן, “עוז לתמורה טרם פורענות”, לא פסקה מפלגת פועלי ארץ־ישראל עשרות בשנים מלקרוא מעל הבמות הציבוריות לפועלים ולמפלגות להתנער מהפירודים, המפוררים את כוח הפועל, ולהתאחד. כל אשר עשיתי – עשיתי בשליחות מפלגת פועלי ארץ־ישראל כולה, ונדמה לי שהדבר הובא גם פעם או פעמַים לישיבות המרכז. מזכירות המפלגה גם בחרה בועדה של שמונה, ולמעשה היו בה 9, 10, 11, שכן כשהיו נוגעים באיזה ענין שלא ראיתי את עצמי מוסמך לגמרי לדון בו, הייתי מזמין חברים מוסמכים, שלא נמנו עם חברי הועדה. כך, כשדנו בעניני ההסתדרות – ביקשתי להזמין את בקר ואת משל. וכשדובר בעניני החינוך, הוזמן לבירור שר החינוך והתרבות, כדי שישמעו מה אנו עושים ומה אנחנו רוצים לעשות. השיחות על המערך היו איפוא ענין לא של יחיד אלא של המפלגה – של המזכירות ושל המרכז. יש לי יסוד וזכות להאמין כי גם בשֶׁבת בן־גוריון בשדה־בוקר ידע על כל מהלך המשא־ומתן (אמנם אינני יכול לוַדא את הדבר על־ידי דוקומנטים). שום דבר לא היה בסוד. כל הציפרים על הגגות ציפצפו. והיו הפסקות של שבועות ושל חדשים במשא־ומתן. כי גם ל“אחדות העבודה” יש ויכוחים בפנים. זה נמשך שנתים. ואולי עוד לא נגמר.

אשר לשיטת הבחירות: האם אפשר לקרוא לכך תכתיב? הרי בן־גוּריון עצמו אמר כי הויכוח נמשך שנים. ואני במשך כל המשא־ומתן לא אמרתי מלה בשאלה הזאת, אף כי היו חברים שאמרו, כי עדיין לא ברור להם מהי שיטת הבחירות הטובה ביותר בשבילנו; גם עכשיו אני טוען באסיפות גדולות ששיטת הבחירות הקיימת אינה טובה ויש לשנותה. אנשים ממפלגת הליברלים, המדברים עתה על בחירות רובניות, שאפשר לחשוב עליהם כעל שותפים למלחמה על שינוי שיטת הבחירות, אינם מתכוונים לחלוקת הארץ למאה ועשרים אזורי־בחירה, כפי שסיכמנו ברחובות, ובפרט שהם עומדים להתאחד עם “חרות” בגוש אחד לקראת הבחירות. שאלתי את בן־גוריון אם אפשר להיאחז בקולות אלה הקוראים לבחירות רובניות. כי שיקולי העיקריים בענין זה הם – אם יש סיכוי ל“דוכיפת הזהב”, שאנחנו מדברים עליה זה עשר שנים. בן־גוריון הוא זה שניהל את מסע המלחמה לשינוי שיטת הבחירות בכנסת, וככל שמסעו היה סוער יותר כן גדלה התנגדותן של המפלגות להצעותיו. תבדקו בפרוטוקולים של ישיבות הכנסת ותיוָכחו. בקריאת־בינַים לחבר, שדיבר על משאל־עם, העיר בן־גוריון: “היתה הצעה כזאת”. אבל כל המפלגות בכנסת מאוחדות בהתנגדותן להצעה זו, וכידוע לעם אין רוב למפא"י, ואי־אפשר להחליט על משאל עם. זהו מצב הדברים.

עם כל השירות העצום ששירתה מפא"י את המדינה, ועם כל משקלה הגדול בתוך הציבור – לא זכינו לרוב בתביעתנו לשינוי שיטת הבחירות. לא עמדה לנו כל ההסברה וההוכחה ההגיונית בהכרחיות השינוי; נשארנו מיעוּט בשאלה הזאת. ודאי שאפשר להפסיק כל משא־ומתן בתשובת “לא!”, כשאין הסכם בשאלה מסוימת. אבל יש עוד פוֹסטוּלטים למפלגת פועלי ארץ־ישראל, ואחד מהם ־ אחדות פועלי ישראל וליכודם. ומנסיוני למדתי כי לא תמיד מגיעים למטרה הנכספת מניה־וביה, ויש להזדיין בסבלנות ולהאמין כי סוף הנצחון לבוא.

לשמואל דיין – גם אני זוכר את ועידת האיחוד בפתח־תקוה, שנתכנסה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כאשר י. בן צבי, כ. כצנלסון, רמז ויבנאלי זכרונם לברכה, וייבדלו לחיים ארוכים בן־גוריון וטבנקין, תבעו אחדות פועלי ארץ־ישראל. ובימים ההם – כל פועלי ישראל לא היו רבים מאלה היושבים כאן. נוצרה אז אוירה של להבת אש האיחוד. ואזכיר לבן־גוריון ולשמואל דיין את קבוצת החברים מראשי “הפועל הצעיר”, שרבים מהם כבר אינם בחיים. דרוש היה כוח רב להיכנס לאולם הועידה ולהשיב תשובה שלילית – והם בכו. האנשים האלה ־ הנוקשים, הקשוחים, אנשי כיבוש העבודה והקדחת, אשר חבריהם נפלו מיריות בשמירה ובדרכים – בכו בטרם באו להגיד “לא!” חשבתי ששמואל דיין ייזכר לפחות באפיזודה הזאת. בעניני ה“פרשה” יכולה להיות לכל אחד דעה משלו, אבל בענין המערך חשבתי כי שמואל דיין יקום ויכה “על חטא”.

ובהזדמנות זאת אגלה סוד לבן־גוריון, המזכיר לי לפעמים שאני הייתי בעד האיחוד, ונכון הדבר. אבל בכל זאת, כאשר הגענו ב“הפועל הצעיר” להחלטה זו וכמעט שעשו אותי שליח להבאת התשובה השלילית לועידה, נשארתי ב“הפועל הצעיר”. כי רציתי להביא לאיחוד את כל הקבוצה הקטנה הזאת של חברי המפלגה, שלא רצתה להתפרק. כעבור זמן נעשה שמואל דיין חסיד האיחוד של “הפועל הצעיר” עם “אחדות העבודה”, שהביא ליצירת מפא"י. את הדבר הזה קיויתי לשמוע משמואל דיין, ותקותי נכזבה. אנחנו עקשנים בני עקשנים כמו שהיינו בגולה.

מדברים כאן על אפשרות של שינוי שיטת הבחירות, אבל בן־גוריון עצמו מודה שבשעה זו לא ניתן הדבר לביצוע, ובכל זאת הגדיר את הסכמתנו לדחות בינתים את ההכרעה לכנסת הבאה כתכתיב מן החוץ.

לא לבדי ניהלתי את המשא־ומתן עם “אחדות העבודה”: היו אתי עוד חברים. אולי מותר לו לבן־גוריון לסמוך על התרשמותם של מנין חברי מפלגת פועלי ארץ ישראל, שלהם יקרה המפלגה, שכן הם חיו בה כל חייהם; אולי מותר לו לסמוך אל אמונתם שהמערך עשוי להיות צעד ראשון לדבר גדול. ואעיד עלי את חברי הועדה שרגא נצר וסנטה (ואני, אגב, ביקשתי פעמַים־שלוש לשחרר אותי מהועדה) אשר באו למזכירות ואמרו: “כן, שמענו נוסח חדש של דברים, זו לגמרי שירה חדשה. יש באמת מקום למערך”. אינני רוצה, חס וחלילה, להזיק לחברים מ“אחדות העבודה” שאתם ניהלנו משא־ומתן. חלק מהם בודקים מחדש את דרכם וחושבים על אפשרות של צעדים יותר ממשיים, מאשר הצעד הראשון של המערך לקראת האיחוד.

בישיבת המרכז שמעתי טענה צודקת מבחינה פורמלית, והיא: מהי התכנית המפורטת? חשבתי שהעיקר הוא היסוד להחלטה – כן הולכים למערך או לא? אשר לשינוי בשיטת הבחירות הדפסנו חוברת ובה נאמר: “מאחר שהמפלגות חלוקות ביניהן על שיטת הבחירות לכנסת, הן תהיינה חפשיות לגלות דעתן בענין זה כפי שנראה להן”. החל ממועד הקמת המערך, והוא יכול להיות מחר, אם יוקם, או בערב הבחירות לכנסת – “תוך קיומה של הכנסת הששית והרשויות המקומיות לא תנקוטנה שתי המפלגות יזמה לשינוי השיטה הקיימת… אלא אם תהיה הסכמה הדדית על כך בין שתי המפלגות. עד תקופת כהונתה של הכנסת הששית ייערך במפלגות בירור משותף בנושא זה בכללותו וייבחנו הצעות לתיקונים ושינויים”. גם “אחדות העבודה” לא הודיעה כי כל מה שיש לה הוא בבחינת “כזה ראה וקדש”. אילו לפחות היו באים עכשיו ואומרים כי יש סיכויים לשנות את שיטת הבחירות ומפא“י רוצה בשני דברים: א. להשיג רוב אם יש אפשרות לכך; ב. להשיג רוב זה בעזרת אלה ואלה. אבל אין עתה סיכוי להשיג את הרוב המבוקש. “והמפלגות תקבענה את עמדתן… על אחת לעצמה לגבי העתיד”. ואני שואל: מה נפסיד בזה שלא נכריע בשאלת שיטת הבחירות, במשך ארבע שנים, והכנסת תפעל בכל השטחים שעליה לפעול. והרי יש מקרים שהכנסת אינה מסיימת את כל ארבע השנים, וחלילה לי לרמוז בכך כי ייתכן שהכנסת הבאה לא תזכה לגמר ארבע השנים. ומאַין הפסקנות הזו של שוללי המערך? לא אגיד שבמשך ארבע שנים לא יצליח בן־גוריון לשכנע את מישהו, גם ב”אחדות העבודה"; וגם אני אעשה כמיטב יכלתי להסביר באסיפות ולשכנע, עד כמה שאפשר להסביר ולשכנע, את הבוחר. תמיד הטפתי לשינוי שיטת הבחירות, בלי שנכנסתי לפרטים, שהם ידועים למדי. טענתי כי 14 רשימות הן לוקסוס יותר מדי גדול בשבילנו. במשך ארבע השנים הבאות יכול להשתנות משהו בגישתה של עוד מפלגה. אמרתי את הדברים האלה בישיבת המרכז, ואני חוזר עליהם בפני הועידה.

הזכירו: משאל־עם. לא הייתי רוצה להשיג את שינוי שיטת הבחירות על־ידי 51% אשר 11% או 12% מהם יבואו מאלה אשר, בדרך כלל, מפלגת פועלי ישראל לא היתה רוצה להיבנות מהם. ישנן מפלגות כאלה, שעמדנו לגביהן היתה תמיד: “עם אלה – לא!” הייתי רוצה להשיג 60% בכוחה של מפלגת פועלי ישראל בלבד, וזה ניתן יהיה אולי להשיג במרוצת הזמן.

אני שומע תכופות את הביטוי, שלא הייתי רוצה להשתמש בו הפעם, “אור לגויים”. ואמנם הצלחנו לעשות גדולות במדינתנו ואף הצלחנו לשלוח מאות ואלפים שליחים לעזרת הארצות המתפתחות. נדמה לי שגם במערך יש משהו העשוי להיות “אור לגויים” – אור לתנועת הפועלים בעולם, שידעו כי יש להתגבר על פילוגים ויש לכוון הכל ליתר שיתוף ולהידברות בתוכה.

ידוע לכל שלא רציתי לקבל עלי את תפקיד ראש הממשלה. בדחילו רבה קיבלתיו; בלחצו של בן־גוריון. ואני פונה אליו ומבקשו: תן לי אשראי, ואיני מבקש אותו אלא לקדנציה אחת.

ועוד משהו אומר – והדברים מכוּוָנים לכּל, החל בצמרת וכלה בצעירי החברים, הצעירים באמת: שימו יד על הלב. הרי, בעצם, המפלגה עד עכשיו לא הקלה בהרבה על מלאכת הממשלה הזאת שבראשותי. נפגשנו באמון רב וביחס טוב ברחבי העם בארץ, וגם בעולם, אך לא שפרה נחלתנו, שלי ושל חברי בממשלה, דוקא במפלגה. אולי תחשבו קצת על כך.

עוד מלה אחת, אישית. ואני אומר אותה בכל האמת ובכל החרדה והדאגה. אינני רוצה בויכוח חריף, אבל עלי לומר לבן־גוריון: אל־נא תתן לי לחשוב, שפחדי כל השנים לקבל עלי תפקיד ראש־ממשלה היה פחד אמת. לא בלב שלם נכנסתי לממשלה. היום התפרסם ב“דבר” מכתבי אל בן־גוריון מ־1960 בענין זה. חשבתי כי המצב הוא כזה שמפלגת פועלי ארץ־ישראל איננה יכולה לשלוח חבר אחר מחוץ לבן־גוריון למלא שליחות ראש הממשלה. אבל כשהתפטרת מראשות הממשלה הטלת עלי פעמַים (פעם אחת בישיבת המזכירות ופעם שניה בישיבת המרכז כולו) לקבל עלי את התפקיד הזה. כבר אמרתי שקיבלתי עלי את התפקיד בדחילו רבה. הרגתי היטב את הביטוי הרוסי רב־המיצוי: “כּבֵד הכובע של מונומך”. ואם הטלתם עלי את המשא הכבד הזה, הריני מבקש את כל החברים: תנו לנו לפעול ארבע שנים. אולי נצליח להביא שינויים גם בשיטת הבחירות. ואולי גם נצליח להביא לאיחוד רב יותר של פועלי ישראל, בעזרת העם העובד הגדול והנפלא והיקר הזה, אשר מתקבץ מכל העולם, ואולי עוד נהיה למכשיר מהפכני לשנו עוד כמה וכמה דברים בישראל.

תנסו בלב שלם: תנו לנו לעשות את המלאכה!

בעצרת היסוד של המערך – ל“ג בעומר, תשכ”ה, 20 במאי 1965

זהו כינוס של תקוה. אנו, חברי שתי המפלגות המהווֹת את הברית הזאת, היינו אמונים במשך כל דרכנו בארץ ובתנועה, בעם ובמדינה, על הייעוד לבנות ולהיבנות כאן כעם עובד חפשי בארצנו. ראינו את התנועה כעמוד־השידרה החזק של כל העם. לא רצינו ואיננו מבקשים לעשות את המלאכה לבדנו. כל תקותנו שהיא תיעדה בידי העם כולו, בארץ ובגולה. דרושה שותפות עם כל הכוחות היוצרים לשם השגת המטרה הזאת. אבל היא לא תיתכן כלל בלי כוח מרכזי ומדריך שסביבו ועליו תיכון ותתגבש שותפות־העם הגדולה הזאת, וזה טעם היותנו ופועלנו כאנשים וכתנועה.

תנועת העבודה היא שפתחה בהנחת יסודות למעמד עובד – גרעין לעם עובד. בנוהג שבעולם קדם המעמד לתנועה, אצלנו קדמה התנועה למעמד. בנוהג שבעולם, כשהעם על אדמתו, הצבת הראשונה היא ארגון העובדים; ואילו אצלנו, כשהעם בפזוריו, קדם לכל כיבוש העבודה, ובמקביל – התנופה למשק־עובדים עצמי, למשק בלא ניצול.

מעז אני לומר, כי שני גורמים עמדו לנו, שלא יהא גורלו של מפעל השיבה שלנו כגורל מפעלי התישבות של מהגרים מאירופה, בפרט בארצות אפריקה: האחד הוא, ייחודו של עם השב אל מולדתו לאחר שנות כיסופים וזיקה בלתי־פוסקים אליה בהיותו בגולה; הגורם השני הוא היוָצרם של עובד עברי, של תנועת־עבודה ושל מפעל עובדים עצמי בארץ־ישראל. שני אלה נתנו למפעלנו את האופי המיוחד שהעניק לו חוסן היסטורי ואנושי גם יחד. לולא קם פועל עברי בארץ, לולא קמה תנועת־עבודה, כפי שקמה אצלנו, על הרגשת שליחותה, על מפעליה ועל שותפות היצירה שלה – לא היתה עומדת לנו גם חלוציותם של בני ביל"ו וראשוני הכובשים בגליל. בכל תעוזתה ההיסטורית, לא היה בחלוציות זו משוּם ערובה לגורל שונה מגורלו של מפעל התישבות של דון יוסף מנקסוס בסביבות טבריה במאה ה־16, שלא להזכיר מפעלי התישבות של עמים אחרים בדורות האחרונים. אפשר כמובן לטעון, כי התנועה הלאומית המודרנית של העם היהודי קמה בנסיבות היסטוריות חדשות לגמרי. היא קמה על רקע של התעוררות לאומית כללית ולשמע רעמן של סערות שזיעזעו את מבנה העולם כולו. אבל גם התהווּתה של תנועת־עבודה בארץ היא אחד הגילויים של השוני ההיסטורי הזה. כך או אחרת – באמצעות הגילוי הזה, תנועת העבודה, הובטח היש אשר עמנו כיום.

תנועת־העבודה, במנהיגותה ובמרכזיותה בתוך המאמץ הלאומי, הביאה אותנו אל העבודה, אל ההגנה, אל החקלאות העובדת העברית, אל ראשית קיבוץ הגלויות, אל העצמאות, אל המדינה ואל צבא־ההגנה־לישראל.

היו לה לתנועה, תחנות בדרכה. היא לא נולדה מאוחדת בהלכותיה ובמסגרותיה הארגוניות, אף כי היתה מאוחדת במעשיה ובבנינה. שרשים רבים וסיבות רבות גרמו למחלוקת בקרב תנועת־העבודה בדרכה הארוכה: מסורת ההתפצלות הגלותית, באין יסודות־מעשה ארציים לאחדות; מחלוקת לשם שמים ומחלוקת לשם ביצוע בעניני חולין ויום יום; הבדלים שנוצרו מתוך עיון, והבדלים שמקורם בסוגיות המעשים. אולם לעומת הכוחות המפצלים והדוחים, הדוחפים להתרחקות מן המרכז המשותף, להתפלגות, פעלו בתנועה מאז היותה גם כוחות מקרבים ומלכדים, והיו להם הישגים גדולים. הקמת “אחדות העבודה” בראשיתה, לפני כמעט יובל שנים, היתה מעשה היסטורי של ליכוד. כעבור זמן קצר הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, אשר ליכדה את כל פועלי ארץ־ישראל על מפלגותיהם, ואף כי האיחוד בין שתי מפלגות־הפועלים העיקריות באותם הימים עדיין לא הושג, כבר נמצאה הדרך לעבודה משותפת בשטחי־חיים עיקריים וגדולים לשתיהן. שיאו של האיחוד היה בהקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל לפני יותר משלושים שנה: גם “אחדות העבודה” וגם הפועל הצעיר" הכירו כי המעשה הגדול המשותף שלפניהן, כוחו יפה מכוחם של הבדלי נוסח ומסורת, ואין צידוק לקיום ארגוני נפרד. הוברר כי הניגודים שנראו תהומיים בשעתם לא היתה להם אחיזה בחיים. חזון עם עובד חפשי בארצו, חי מעבודתו ומושרש באדמתו היה משותף לשתי המפלגות, והאחדות היתה מחויבת המעשה.

אנשי “הפועל הצעיר”, שעם חבריה נמניתי, באו לאיחוד ההוא עם מטען רגשי כבד מאד של אהבה למסגרתם הנפרדת המופלאה. היתה נשמה יתירה ב“הפועל הצעיר”, התחממנו לאורה ואהבנו אותה. אבל ידענו שעלינו להשלים עם פתיחת דלתות ביתנו לרוחות־חיים חדשות למען האחדות ההכרחית, הפורה והמנצחת) כפי שאמר אז יוסף שפרינצק ז"ל – “איחוד המאוחדים”. בכוח האיחוד ההוא צעדה תנועת־העבודה להגמוניה בתנועה הציונית, בעם, בישוב המתהוה, ואחר־כך – במדינה.

והנה נפל דבר לפני שלוש שמיטות בתנועת העבודה. מפלגת פועלי ארץ־ישראל התפלגה בתחנה האחרונה לפני העצמאות המדינית, בעיצומו של המאבק עליה, ולאור הלהבות שעלו מחורבן גולת אירופה. איני רוצה להיכנס עתה בהערכת הפילוג ההוא. בשל ויכוּחים שעתה אין להסבירם עוד, כי הנסיבות ההיסטוריות שהולידו אותן השתנו ביסודן, לא עצרנו כוח לקיים מסגרת משותפת, ועשרים ואחת שנה נפרדו דרכינו הארגוניות.

וגם כאשר ניטל טעמן של המחלוקות לגופן, לא עמדו לנו הכוחות המלכדים, והפירוד נעשה – יורשה לי לצטט הגדרה של דוד רמז ז"ל – “חי הנושא את עצמו”. לקיומן של מסגרות נפרדות יש הגיון משלו. לא רק שהוא מכתיב את חיפוש ההבדלים, אלא שגם עצם העובדה שהכרעות חדשות מבוקשות ונמצאות בנפרד, בלי להאזין זה לזה, כוחה עמה ליצור הבדלים, גם הבדלים שאינם מחויבי העקרונות, שאינם נובעים מבסיס מציאותי שונה.

עומדים אנו כעת לפני אתגרים חדשים. לשמחתנו, התשובות שיש בפינו על האתגרים האלה הן זהות ברובן המכריע.

בשכבר הימים, כאשר היינו מאוחדים במפלגה אחת, ידענו כי אנו מאוחדים “לקראת ספינות באות”. כעת פנינו לבטחון המדינה ולהתעצמותה הכלכלית, לשגשוג תרבותי, למיזוג גלויות ולחינוך לעם. היעדים האלה ידרשו מאתנו קרבנות לא מעטים בחומר וברוח, נכונות של מי שיש לו לתת ולמי שאין לו, לשותפות מלאה. ועל כל אלה – הדאגה לגידול, לעליה, להכפלת מספרנו בימי דור.

ובינתים הרי באה על ישראל השואה הגדולה. נכרתה יהדות אירופה ומרכזה, יהדות מזרח־אירופה על אונה ועל גאונה. יהדות פולין, שהיתה מקור הכוח העיקרי לעתודה ציונית יוצרת, איננה עוד. יהדות ברית־המועצות אסירת חומותיה היא, ואנחנו אסירי תקוה ליום יבוא כי תורשה להיות בבונים אתנו.

אנו נקראים כעת למפעל אדירים של חינוך אחים והעלאתם מגולות הרוָחה, לטיפוח כוחות אידאיים ואידיאליסטיים שיבואו אלינו בגופם ובאונם, לבנות עתיד לאומה. מהם תקותנו וישענו באדם ובחומר, בתרבות וברוח.

על הצבת אתגר לטובי בנינו שבגולות האלה לא נתחרה בכוח המשיכה החמרי שלנו. יכלתנו לבנות חברה חדשה, יכלתנו להנשים את גוף האומה ולהפיח בו ערכים יהודיים וחברתיים, כוחנו לקרוא להם לבנות עמנו חברה יהודית חפשית חדשה, חברת עם יהודי עובד ויוצר על אדמתו – אלה יעמדו לנו ביום פקודה, לאלה נתבעת התנועה להיחלץ במלוכד.

והנה לנוכח אתגרים חדשים אלה התוַדענו איש אל אחיו, מצאנו זה את זה – מחדש. מצאנו בנו את הכוח לעשות צעד ראשון לאיחוי הקרע, אמנם, לא איחוי שלם ולא איחוי כל הקרעים – אבל צעד מאושש.

אנו עושים את שליחותנו כדור בונה, על רקע של ארץ בבנינה. אנו עם המגן על חייו בים עויין. על הצורך על חיינו, להבטיח בהגנה זו את כל שאר מעשינו בארץ, להבטיח את ריבונותנו, את נחלתנו ואת מקורות חיינו – אין ולא ייתכנו בינינו חילוקי־דעות. הם לא ייתכנו בתוך תחומיה של כל המסגרת הלאומית הרחבה שלנו. חילוקי־הדעות שיש להם משמעות לגבינו הם חילוקי־הדעות על נושא אחד: בנין הארץ – כיצד? כאן מתיצבים זה מול זה שני עולמות רעיוניים ומעשיים. העולם האחד, עולמנו שלנו, אָמון על רעיון העם העובד והעבודה המשוחררת. הערך היסודי החרות על דגלנו הוא שויון ערך האדם. ומי ימלל הסיכויים החדשים שנותנת הקידמה הטכנולוגית, קידמת האוטומציה והמחשב האלקטרוני לשמירת ערך האדם, חירותו, עצמאותו, רווחתו, עושר עולמו הרוחני?

רעיון הצדק החברתי, שיסודותיו בדבריהם של נביאי ישראל, שאַשיותיו התבססו בהגותם של טובי האנושות בדורות האחרונים, שנושאו האנושי בתנועת־הפועלים – זכה עתה לסיכוי חדש, וזכאי עתה לתנופה חדשה.

מול העולם הזה, שתיארתיו עתה, עומד העולם השני – העולם החורת על דגלו את רעיון חופש ניצול הזולת והחופש להיות מנוצל, חופש החזק לשלוט בחלש, הזכות השוה לעושר שהעניים אינם נהנים ממנה, הזכות לעשות הון על חשבון הכלל, הזכות להנצחת חברה בדפוסי־הניצול הישנים.

עדיין העם בהתהווּתו, עדיין המדינה בבנינה, ודאגתנו היא לכלל ישראל המבטיח את עתידו במולדתו. חייבים אנו לתת זכות ואפשרות שוה לכל צורות היזמה והבנין, הפרטי, הציבורי והפועלי העצמי; חייבים אנו לעודד יהודים הבאים מכל מקום שהוא, מכל מעמד כלכלי ורובד חברתי, להיות עמנו בבונים. לא בדור הזה, ואולי אף לא בדור הבא לא נוכל לבסס את משקנו על עקרון חד־משמעי. לא נוכל בלי שיתוף המוני עם ישראל כמו שהוא, על כל שכבותיו ומעמדותיו, תוך מתן הזדמנות שוה ועידוד ראוי לפעולתם ולמניעיהם לבוא ולבנות. רק בשילוב כולל כזה, ותוך עבודה טובה ומעולה בכל צורות המשק, נוכל להתעצם מבחינה משקית.

מערכות המעשה של הביצוע מתרגמות הנחה עקרונית זו שלנו להתחרות בן שתי צורות משק. ככל שתרבה תנועתנו ליכוד ועָצמה יהיה כוחה עמה לבנות ולהאדיר את צורת המשק שתבטיח חירות ושויון־ערך לאדם העובד, לעבודה היוצרת.

מהתחרות זו תצמח תועלת לטיפוח משקנו על כל חלקיו, שהרי אנו לא רק משק בהתהווּתו – אנו עם בהתהווּתו, אצלנו הפועל בהתהוותו, המנהל, התעשיין, המורה, הכל. מוטלת אחריות גדולה על תנועת־העבודה לעשות למען ההתהוות הזאת. והיא תיטיב לעשות את הדבר – במלוכד: כל פילוג בתנועת־העבודה הוא היפוכו של חינוך לאחריות לאומית כוללת לחיים ולמשק.

ועדיין אין זה הכל. חייבת תנועתנו להבטיח את אָפיה של החברה. גם במסגרת בניה משקית מעורבת, בניה שיש בה מקום למשק הפרטי, למשק הממלכתי, למשק הציבורי ואחרון אחרון – למשק העצמי של העובד, יכולה תנועת־עבודה חזקה והגמונית להבטיח את אָפיה של החברה, שלא תהיה חברת ניצול אכזרי, שלא תהיה חברה טפילית של ספסרים ומתעשרים מעסקי אויר, אלא חברה עובדת ויוצרת. יכולה תנועת־עבודה חזקה והגמונית לטפח ולעודד את הבניה העצמית של הפועל, את זכויותיו בכל צורות המשק ואת השילוב החברי הנאמן של עבודת הכפים ועבודת הרוח.

כי על כן אנו מתלכדים. זוהי ראשית. מי יתן ואחריתה תשׂגה מאד. אנו קוראים לפועלים, לאינטליגנציה, לעובדי־הרוח לסוגיהם ולהמוני העם לתת יד למעשה החברתי הגדול והמשותף –למערך חדש לקראת אתגרים חדשים. אנו קוראים גם לחברים במפ"ם, ובקיבוצי “השומר־הצעיר”, שהגיון המסגרת הנפרדת עדיין פועל בקרבם, לצערי, במלוא חומרתו, שיביטו לברית היסודית והאחת של פועלי ישראל.

כשנפל דבר הפילוג במחננו לפני עשרים ואחת שנה, הביע ב. כצנלסון פעמים רבות את התקוה, שיקום דור ויעשה את הפילוג הזה לאפיזודה חולפת.

אנו נמצאים בראשית הדרך לקיום צוָאה זו. המערך שלנו איננו כליל השלמות – קודם כל מפני שאיננו כליל האיחוד, אבל אני מאמין באמונה שלמה כי יבוא יומו – והדבר תלוי בנו, בשתינו.

אני קורא לאבות התנועה ולחברים, שלא השלימו עם ההסדר החלקי מתוך כמיהה למשהו גדול יותר ושלם יותר, להתגבר על ספקותיהם, כשהם שהתגברנו אנו על ספקותינו; אני קורא להם לצעוד יחד בדרך המבטיחה העפלה הֶרָה, לאיחוד.

הזכרתי קודם את ב. כצנלסון. לא אחת הוא התוַכח, וגם אתי, עם רעיונות של איחוד למחצה. אבל גם הוא, שנאבק כל ימיו על אחדות שלמה, מקצועית ומדינית, הסכים לדבר חלקי ונתן את ידו להקמת גג משותף לפועלי ארץ־ישראל בעת שנוסדה הסתדרות העובדים. לא בכדִי בחרנו באותו מוסך היסטורי בטכניון בחיפה כדי לחתום על הסכם המערך. יש בזה משום סמליות כפולה – סמליות האחדות וסמליות התקוה, תקוה שנזכר להגיע מן החלקי אל השלם, מן הברית אל האחדות.

במסיבת סטודנטים של הטכניון בחיפה ־ 9 ביוני 1965

כאשר אני פונה אל קהל זה, הסטודנטים של הטכניון, אני – קודם כל – מוסר לעצמו דין־וחשבון, כי בעתיד הלא־רחוק ינשא על כתפיכם הצעירות דבר המודרניזציה של מדינת ישראל.

לא לפני הקהל הזה צריך אני להפליג במשמעותה היסודית של המהפכה התעשייתית השניה – מהפכת האוטומציה – לגבי האנושות בכלל ולגבינו בפרט. אני מניח, כי אמצא את עצמי עוסק בפרטי ענין שאתם בקיאים בו יותר ממני, או לפחות חייבם להיות בקיאים בו יותר ממני. אני רוצה לקבל איפוא את דבר המהפכה הזאת כמושׂכל, כגזירה היסטורית שלא נוכל ולא נרצה להימלט ממנה אם ברצוננו להשתלב בעולם העתיד, בעולם המאה הכ"א. והעתיד איננו דבר מנותק. העתיד הוא דבר שגרעיניו נעוצים בהווה, הוא הפרספקטיבה שבה אנו חייבים לראות את ההוֹוה עצמו. אולי נתמזל מזלנו, שאנו מפתחים תעשיה, בניה ומפעלי תשתית בעידן שבו נוכל לסגל לנו, לנצל ולהיעזר מלכתחילה בהישגי המיכון החדיש והאוטומציה.

כאמור, אתם מיטיבים בודאי לדעת את האספקטים הטכניים והמדעיים של הענין, ובזאת כמובן לא אוכל לחדש לכם כלום. נדמה לי, בכל זאת, כי כמי ששנותיו עברו עליו במעגלי אחריות מדינית, חברתית ומשקית־כלכלית, אוכל לומר משהו על המסקנות המתחייבות מן המהפכה הזאת בשטחים הללו.

קודם כל – באשר לבטחון. יש עתה כמובן יחס ישיר בין יכולת צבאית לבין מודרניזציה צבאית. במלחמת־העולם השניה היה היתרון שמור לצבאות שסיגלו לעצמם את ההכרה – הלכה למעשה – כי מנוע השריפה הפנימית בא במקומו של הסוס. שני נביאים היו לרעיון זה בשטח הצבאי – ובשניהם נתקיים “אין נביא בעירו” וזרים קיבלו תורתם לפני בני עמם. קודם כל, כמובן, דה־גול בצרפת, וגם לידל־הארט באנגליה. הגרמנים היטיבו לקרוא בכתביהם וסיגלו לעצמם גופי תורתם. היתרון היה בולט. לפעמים היה היתרון זמני ובן־חלוף, אבל כדי שיחלוף היה הצד השני צריך לשלם ביוקר בעד מרוָח־הזמן שהיה דרוש לו כדי לסתום את הפער. באותה מידה אפשר לומר כבר כהיום, כי היתרון הצבאי שמור למי שמכיר – ושוב: הלכה למעשה – בעובדה כי המנוע הסילוני, הבקרה האלקטרונית, המחשב והטיל תופסים מקומות רבים שהיו שמורים לאדם ולמנוע הרגיל מלפני כן. זה אינו מבטל את ערכו המכריע של האדם, אבל זה מציב אותו במקומות חדשים ומציג לפניו דרישות אחרות.

אבל הצד הזה, הישיר, של סיגול הישגי המדע והטכניקה לצרכי הצבא, איננו ממצה את הענין. סגולתו וכוחו הצבאי של עם היה תמיד (וכיום הנו יותר מתמיד) פועל־יוצא של כוחו הכולל: של רמת החינוך והתרבות, של איתנותו החברתית ושל עצמתו המשקית והכלכלית. יש איפוא משמעות בטחונית מובהקת להצעדת ישראל אל העתיד מבחינה מדעית וטכנולוגית לא רק בשטח הבטחון לבדו (ויש בזה הישגים יפים מאד, שרובם השתיקה יאה להם) אלא גם בכל שטחי החיים והמשק.

ההישג הזה ייתכן אך ורק כפרי פעלם המשותף של אנשים רבם בשדות־פעולה שונים ומגוּונים. זה אינו ענין לא למבצע יחיד ולא למבצע של יחיד, כי אם להתקדמות רב־צדדית, מהירה ומתוכננת, אינדיבידואלית במאמציה והרמונית בהישגיה, בחזית רחבה, בלי להשאיר פריצות קדימה, המתרחשות בשטח זה או אחר בבדידותן.

המודרניזציה היא מחויבת המציאות גם מצד אחר: קליטת המונים מחייבת תיעוש מזורז. אני אומר זאת בלי לפגוע בערכה הסגולי והממשי של המשך ההתפתחות החקלאית, כי בנפשנו היא. היא החזירה לנו את בריאות העם היושב על אדמתו; היא איפשרה לנו הישגים מפוארים גם במובן הכלכלי הטהור; היא תשתלב עתה, עם המתקת המים, בהישגים מדעיים חדישים. אבל התיעוש הוא לנו הכרח חיים. תיעוש בר־תחרות, שיש לו קיום שאינו מבוסס על סנטימנטים או על הגנה מלאכותית, חייב להתבסס במידה גוברת והולכת על חדירה לדרכי ייצור ולענפי ייצור הנובטים וצומחים מזרע פריו האחרון של המדע בן זמננו.

יוצא איפוא, כי מצד שתי החובות המכריעות המוטלות על כתפיו של דורנו זה בישראל, הבטחון, קליטת העליה וגידול האוכלוסיה, אוחזת המודרניזציה בציצית ראשינו ומושכת אותנו קדימה אף מעבר למתחייב בשטחים אלה לגבי שאר מדינות ואומות בעולם.

התפתחות זו תשנה בהכרח את הערכותינו בענינים שונים: על העבודה, על הפנאי, על הרווחיות, על החינוך ועוד. הדבר כולל מערכת מושגים חדשים על טיבו של האדם העובד ועל היחס המספרי בין סוגי עובדים שונים.

ישתנה וילך המבנה הקלאסי של הסגל האנושי במפעל, ואפשר לומר כי השינוי הזה הוא־הוא סימן־ההיכר המובהק של המודרניזציה. ממפעל המעסיק כיום מהנדסים אחדים, מספר קטן של טכנאים ומספר רב של פועלים מביאה אותנו התפתחות זו אל המפעל הזקוק, יחסית, למהנדסים רבים ורק בשורה שניה לטכנאים ולבסוף גם לפועלים. העם העובד בדורות הבאים יהיה העם המשכיל. עצם ההשכלה הגבוהה תהפוך לנחלת רבים, לנחלת העם. העובד בתעשיה ובחקלאות, בבניה ובהשקיה – יהיה עובד משכיל.

עם כזה – לא בן־יום ייולד ואף לא בן־דור ייעשה הכל. מלבד הצדדים הטכניים והכלכליים הטהורים, המחייבים פעולה מבוקרת, שלבים שלבים, יש כאן ערך מכריע לאלמנט האנושי. אדם זקוק להתבגרותו ולהתפתחותו למספר שנים קצוב, ואפילו הטכניקה החדישה ביותר עדיין לא לימדה אותנו איך להחיש את התהליך הזה. דומני שעל זה לא התגברו אפילו בעלי האוטופיות הטכנולוגיות כגון האכסלי, ב“עולם חדש ואמיץ”, שדיבר על מיכון הילודה אבל לא הגיע לזירוז הגידול. גורם זה מכתיב לנו אמנם במידה רבה את קצב התהליך, אבל אין מפלט מן התהליך עצמו. מכאן נובעת תמורה חברתית עמוקה, שאנו עומדים לפניה בסחף ההתפתחות הזאת.

מושג העילית המשכלת, שהדרת הדורות חופפת עליו בצורות שונות בישראל ובעמים, עשוי להיעלם, על ביטויו הכלכל המתגלם ברעיון הפער ובמאבק עליו, ועל יתרונות כלכליים וחברתיים שונים. כשם שאמרו, כי עתידה ארץ־ישראל שתתפשט על כל הארצות, כך עתידה העילית המשכלת שתתפשט על כל שכבות העם. התובע והקובע לעילית של היום זכויות וסגנון־חיים, תובע וקובע בעצם את זכויותיו ואת סגנון חייו של העם כולו לעתיד לבוא, או לפחות של רובו הגדול. מן הדין איפוא לנהוג התאפקות בתביעות לשכבה שהיא כיום מיעוט. יש לאפשר למדינה ולעם להפנות את משאביהם למודרניזציה ולחינוך הכרוך בה, כדי שנוכל לתת לעם כולו את פירותיהם וכך להבטיח צמיחה גם להבא. בודאי – אין זו חזות הכל. אוטומציה אינה מבטיחה אוטומטית צדק חברתי, חברה אל־מעמדית, עם עובד בלי טפילות. זה היה ונשאר אתגר לאדם ולאידיאה ולא למכונה ולתהליכי עבודתה. רעיון הצדק החברתי, מושג העמל המשוחרר, מימות נביאי ישראל ועד הסוציאליזם של הדורות האחרונים, לא יוגש לנו על מגש האלקטרוניקה. הוא יתבע את נפשנו ואת לבנו.

אבל גם בתוך העם העובד או המעמד העובד – תהיה דרושה עילית. להיפך, היא תהיה נחוצה לעם יותר מתמיד בפגשו את אתגריו החדשים. אבל זאת יכולה להיות רק עילית מסוג אחד: עילית של שירות ולא עילית של שׂררה, עילית של נשיאה בעול ולא עילית של התנשאות מעל לעוֹל, עילית העוברת לפני המחנה ולא עילית המנתקת עצמה ממנו.

זהו תכנו החדש של מושג החלוציות לדורות הבאים, ואליה אתם נקראים. עילית כזאת תוכל להנחיל לעם ערכים חברתיים, עתיקים כערכיהם של נביאי ישראל, בכלים חדשים. מכאן הגענו גם לרעיון הקיבוץ התעשייתי, גם לרעיון ההתנחלות בסגנון חדיש – לרעיון התנופה קדימה, תוך נאמנות לערכים שכוחם נצחי מתוך סיגול אמצעים בני הזמן הזה.