בעצרת היסוד של המערך – ל“ג בעומר, תשכ”ה, 20 במאי 1965

זהו כינוס של תקוה. אנו, חברי שתי המפלגות המהווֹת את הברית הזאת, היינו אמונים במשך כל דרכנו בארץ ובתנועה, בעם ובמדינה, על הייעוד לבנות ולהיבנות כאן כעם עובד חפשי בארצנו. ראינו את התנועה כעמוד־השידרה החזק של כל העם. לא רצינו ואיננו מבקשים לעשות את המלאכה לבדנו. כל תקותנו שהיא תיעדה בידי העם כולו, בארץ ובגולה. דרושה שותפות עם כל הכוחות היוצרים לשם השגת המטרה הזאת. אבל היא לא תיתכן כלל בלי כוח מרכזי ומדריך שסביבו ועליו תיכון ותתגבש שותפות־העם הגדולה הזאת, וזה טעם היותנו ופועלנו כאנשים וכתנועה.

תנועת העבודה היא שפתחה בהנחת יסודות למעמד עובד – גרעין לעם עובד. בנוהג שבעולם קדם המעמד לתנועה, אצלנו קדמה התנועה למעמד. בנוהג שבעולם, כשהעם על אדמתו, הצבת הראשונה היא ארגון העובדים; ואילו אצלנו, כשהעם בפזוריו, קדם לכל כיבוש העבודה, ובמקביל – התנופה למשק־עובדים עצמי, למשק בלא ניצול.

מעז אני לומר, כי שני גורמים עמדו לנו, שלא יהא גורלו של מפעל השיבה שלנו כגורל מפעלי התישבות של מהגרים מאירופה, בפרט בארצות אפריקה: האחד הוא, ייחודו של עם השב אל מולדתו לאחר שנות כיסופים וזיקה בלתי־פוסקים אליה בהיותו בגולה; הגורם השני הוא היוָצרם של עובד עברי, של תנועת־עבודה ושל מפעל עובדים עצמי בארץ־ישראל. שני אלה נתנו למפעלנו את האופי המיוחד שהעניק לו חוסן היסטורי ואנושי גם יחד. לולא קם פועל עברי בארץ, לולא קמה תנועת־עבודה, כפי שקמה אצלנו, על הרגשת שליחותה, על מפעליה ועל שותפות היצירה שלה – לא היתה עומדת לנו גם חלוציותם של בני ביל"ו וראשוני הכובשים בגליל. בכל תעוזתה ההיסטורית, לא היה בחלוציות זו משוּם ערובה לגורל שונה מגורלו של מפעל התישבות של דון יוסף מנקסוס בסביבות טבריה במאה ה־16, שלא להזכיר מפעלי התישבות של עמים אחרים בדורות האחרונים. אפשר כמובן לטעון, כי התנועה הלאומית המודרנית של העם היהודי קמה בנסיבות היסטוריות חדשות לגמרי. היא קמה על רקע של התעוררות לאומית כללית ולשמע רעמן של סערות שזיעזעו את מבנה העולם כולו. אבל גם התהווּתה של תנועת־עבודה בארץ היא אחד הגילויים של השוני ההיסטורי הזה. כך או אחרת – באמצעות הגילוי הזה, תנועת העבודה, הובטח היש אשר עמנו כיום.

תנועת־העבודה, במנהיגותה ובמרכזיותה בתוך המאמץ הלאומי, הביאה אותנו אל העבודה, אל ההגנה, אל החקלאות העובדת העברית, אל ראשית קיבוץ הגלויות, אל העצמאות, אל המדינה ואל צבא־ההגנה־לישראל.

היו לה לתנועה, תחנות בדרכה. היא לא נולדה מאוחדת בהלכותיה ובמסגרותיה הארגוניות, אף כי היתה מאוחדת במעשיה ובבנינה. שרשים רבים וסיבות רבות גרמו למחלוקת בקרב תנועת־העבודה בדרכה הארוכה: מסורת ההתפצלות הגלותית, באין יסודות־מעשה ארציים לאחדות; מחלוקת לשם שמים ומחלוקת לשם ביצוע בעניני חולין ויום יום; הבדלים שנוצרו מתוך עיון, והבדלים שמקורם בסוגיות המעשים. אולם לעומת הכוחות המפצלים והדוחים, הדוחפים להתרחקות מן המרכז המשותף, להתפלגות, פעלו בתנועה מאז היותה גם כוחות מקרבים ומלכדים, והיו להם הישגים גדולים. הקמת “אחדות העבודה” בראשיתה, לפני כמעט יובל שנים, היתה מעשה היסטורי של ליכוד. כעבור זמן קצר הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, אשר ליכדה את כל פועלי ארץ־ישראל על מפלגותיהם, ואף כי האיחוד בין שתי מפלגות־הפועלים העיקריות באותם הימים עדיין לא הושג, כבר נמצאה הדרך לעבודה משותפת בשטחי־חיים עיקריים וגדולים לשתיהן. שיאו של האיחוד היה בהקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל לפני יותר משלושים שנה: גם “אחדות העבודה” וגם הפועל הצעיר" הכירו כי המעשה הגדול המשותף שלפניהן, כוחו יפה מכוחם של הבדלי נוסח ומסורת, ואין צידוק לקיום ארגוני נפרד. הוברר כי הניגודים שנראו תהומיים בשעתם לא היתה להם אחיזה בחיים. חזון עם עובד חפשי בארצו, חי מעבודתו ומושרש באדמתו היה משותף לשתי המפלגות, והאחדות היתה מחויבת המעשה.

אנשי “הפועל הצעיר”, שעם חבריה נמניתי, באו לאיחוד ההוא עם מטען רגשי כבד מאד של אהבה למסגרתם הנפרדת המופלאה. היתה נשמה יתירה ב“הפועל הצעיר”, התחממנו לאורה ואהבנו אותה. אבל ידענו שעלינו להשלים עם פתיחת דלתות ביתנו לרוחות־חיים חדשות למען האחדות ההכרחית, הפורה והמנצחת) כפי שאמר אז יוסף שפרינצק ז"ל – “איחוד המאוחדים”. בכוח האיחוד ההוא צעדה תנועת־העבודה להגמוניה בתנועה הציונית, בעם, בישוב המתהוה, ואחר־כך – במדינה.

והנה נפל דבר לפני שלוש שמיטות בתנועת העבודה. מפלגת פועלי ארץ־ישראל התפלגה בתחנה האחרונה לפני העצמאות המדינית, בעיצומו של המאבק עליה, ולאור הלהבות שעלו מחורבן גולת אירופה. איני רוצה להיכנס עתה בהערכת הפילוג ההוא. בשל ויכוּחים שעתה אין להסבירם עוד, כי הנסיבות ההיסטוריות שהולידו אותן השתנו ביסודן, לא עצרנו כוח לקיים מסגרת משותפת, ועשרים ואחת שנה נפרדו דרכינו הארגוניות.

וגם כאשר ניטל טעמן של המחלוקות לגופן, לא עמדו לנו הכוחות המלכדים, והפירוד נעשה – יורשה לי לצטט הגדרה של דוד רמז ז"ל – “חי הנושא את עצמו”. לקיומן של מסגרות נפרדות יש הגיון משלו. לא רק שהוא מכתיב את חיפוש ההבדלים, אלא שגם עצם העובדה שהכרעות חדשות מבוקשות ונמצאות בנפרד, בלי להאזין זה לזה, כוחה עמה ליצור הבדלים, גם הבדלים שאינם מחויבי העקרונות, שאינם נובעים מבסיס מציאותי שונה.

עומדים אנו כעת לפני אתגרים חדשים. לשמחתנו, התשובות שיש בפינו על האתגרים האלה הן זהות ברובן המכריע.

בשכבר הימים, כאשר היינו מאוחדים במפלגה אחת, ידענו כי אנו מאוחדים “לקראת ספינות באות”. כעת פנינו לבטחון המדינה ולהתעצמותה הכלכלית, לשגשוג תרבותי, למיזוג גלויות ולחינוך לעם. היעדים האלה ידרשו מאתנו קרבנות לא מעטים בחומר וברוח, נכונות של מי שיש לו לתת ולמי שאין לו, לשותפות מלאה. ועל כל אלה – הדאגה לגידול, לעליה, להכפלת מספרנו בימי דור.

ובינתים הרי באה על ישראל השואה הגדולה. נכרתה יהדות אירופה ומרכזה, יהדות מזרח־אירופה על אונה ועל גאונה. יהדות פולין, שהיתה מקור הכוח העיקרי לעתודה ציונית יוצרת, איננה עוד. יהדות ברית־המועצות אסירת חומותיה היא, ואנחנו אסירי תקוה ליום יבוא כי תורשה להיות בבונים אתנו.

אנו נקראים כעת למפעל אדירים של חינוך אחים והעלאתם מגולות הרוָחה, לטיפוח כוחות אידאיים ואידיאליסטיים שיבואו אלינו בגופם ובאונם, לבנות עתיד לאומה. מהם תקותנו וישענו באדם ובחומר, בתרבות וברוח.

על הצבת אתגר לטובי בנינו שבגולות האלה לא נתחרה בכוח המשיכה החמרי שלנו. יכלתנו לבנות חברה חדשה, יכלתנו להנשים את גוף האומה ולהפיח בו ערכים יהודיים וחברתיים, כוחנו לקרוא להם לבנות עמנו חברה יהודית חפשית חדשה, חברת עם יהודי עובד ויוצר על אדמתו – אלה יעמדו לנו ביום פקודה, לאלה נתבעת התנועה להיחלץ במלוכד.

והנה לנוכח אתגרים חדשים אלה התוַדענו איש אל אחיו, מצאנו זה את זה – מחדש. מצאנו בנו את הכוח לעשות צעד ראשון לאיחוי הקרע, אמנם, לא איחוי שלם ולא איחוי כל הקרעים – אבל צעד מאושש.

אנו עושים את שליחותנו כדור בונה, על רקע של ארץ בבנינה. אנו עם המגן על חייו בים עויין. על הצורך על חיינו, להבטיח בהגנה זו את כל שאר מעשינו בארץ, להבטיח את ריבונותנו, את נחלתנו ואת מקורות חיינו – אין ולא ייתכנו בינינו חילוקי־דעות. הם לא ייתכנו בתוך תחומיה של כל המסגרת הלאומית הרחבה שלנו. חילוקי־הדעות שיש להם משמעות לגבינו הם חילוקי־הדעות על נושא אחד: בנין הארץ – כיצד? כאן מתיצבים זה מול זה שני עולמות רעיוניים ומעשיים. העולם האחד, עולמנו שלנו, אָמון על רעיון העם העובד והעבודה המשוחררת. הערך היסודי החרות על דגלנו הוא שויון ערך האדם. ומי ימלל הסיכויים החדשים שנותנת הקידמה הטכנולוגית, קידמת האוטומציה והמחשב האלקטרוני לשמירת ערך האדם, חירותו, עצמאותו, רווחתו, עושר עולמו הרוחני?

רעיון הצדק החברתי, שיסודותיו בדבריהם של נביאי ישראל, שאַשיותיו התבססו בהגותם של טובי האנושות בדורות האחרונים, שנושאו האנושי בתנועת־הפועלים – זכה עתה לסיכוי חדש, וזכאי עתה לתנופה חדשה.

מול העולם הזה, שתיארתיו עתה, עומד העולם השני – העולם החורת על דגלו את רעיון חופש ניצול הזולת והחופש להיות מנוצל, חופש החזק לשלוט בחלש, הזכות השוה לעושר שהעניים אינם נהנים ממנה, הזכות לעשות הון על חשבון הכלל, הזכות להנצחת חברה בדפוסי־הניצול הישנים.

עדיין העם בהתהווּתו, עדיין המדינה בבנינה, ודאגתנו היא לכלל ישראל המבטיח את עתידו במולדתו. חייבים אנו לתת זכות ואפשרות שוה לכל צורות היזמה והבנין, הפרטי, הציבורי והפועלי העצמי; חייבים אנו לעודד יהודים הבאים מכל מקום שהוא, מכל מעמד כלכלי ורובד חברתי, להיות עמנו בבונים. לא בדור הזה, ואולי אף לא בדור הבא לא נוכל לבסס את משקנו על עקרון חד־משמעי. לא נוכל בלי שיתוף המוני עם ישראל כמו שהוא, על כל שכבותיו ומעמדותיו, תוך מתן הזדמנות שוה ועידוד ראוי לפעולתם ולמניעיהם לבוא ולבנות. רק בשילוב כולל כזה, ותוך עבודה טובה ומעולה בכל צורות המשק, נוכל להתעצם מבחינה משקית.

מערכות המעשה של הביצוע מתרגמות הנחה עקרונית זו שלנו להתחרות בן שתי צורות משק. ככל שתרבה תנועתנו ליכוד ועָצמה יהיה כוחה עמה לבנות ולהאדיר את צורת המשק שתבטיח חירות ושויון־ערך לאדם העובד, לעבודה היוצרת.

מהתחרות זו תצמח תועלת לטיפוח משקנו על כל חלקיו, שהרי אנו לא רק משק בהתהווּתו – אנו עם בהתהווּתו, אצלנו הפועל בהתהוותו, המנהל, התעשיין, המורה, הכל. מוטלת אחריות גדולה על תנועת־העבודה לעשות למען ההתהוות הזאת. והיא תיטיב לעשות את הדבר – במלוכד: כל פילוג בתנועת־העבודה הוא היפוכו של חינוך לאחריות לאומית כוללת לחיים ולמשק.

ועדיין אין זה הכל. חייבת תנועתנו להבטיח את אָפיה של החברה. גם במסגרת בניה משקית מעורבת, בניה שיש בה מקום למשק הפרטי, למשק הממלכתי, למשק הציבורי ואחרון אחרון – למשק העצמי של העובד, יכולה תנועת־עבודה חזקה והגמונית להבטיח את אָפיה של החברה, שלא תהיה חברת ניצול אכזרי, שלא תהיה חברה טפילית של ספסרים ומתעשרים מעסקי אויר, אלא חברה עובדת ויוצרת. יכולה תנועת־עבודה חזקה והגמונית לטפח ולעודד את הבניה העצמית של הפועל, את זכויותיו בכל צורות המשק ואת השילוב החברי הנאמן של עבודת הכפים ועבודת הרוח.

כי על כן אנו מתלכדים. זוהי ראשית. מי יתן ואחריתה תשׂגה מאד. אנו קוראים לפועלים, לאינטליגנציה, לעובדי־הרוח לסוגיהם ולהמוני העם לתת יד למעשה החברתי הגדול והמשותף –למערך חדש לקראת אתגרים חדשים. אנו קוראים גם לחברים במפ"ם, ובקיבוצי “השומר־הצעיר”, שהגיון המסגרת הנפרדת עדיין פועל בקרבם, לצערי, במלוא חומרתו, שיביטו לברית היסודית והאחת של פועלי ישראל.

כשנפל דבר הפילוג במחננו לפני עשרים ואחת שנה, הביע ב. כצנלסון פעמים רבות את התקוה, שיקום דור ויעשה את הפילוג הזה לאפיזודה חולפת.

אנו נמצאים בראשית הדרך לקיום צוָאה זו. המערך שלנו איננו כליל השלמות – קודם כל מפני שאיננו כליל האיחוד, אבל אני מאמין באמונה שלמה כי יבוא יומו – והדבר תלוי בנו, בשתינו.

אני קורא לאבות התנועה ולחברים, שלא השלימו עם ההסדר החלקי מתוך כמיהה למשהו גדול יותר ושלם יותר, להתגבר על ספקותיהם, כשהם שהתגברנו אנו על ספקותינו; אני קורא להם לצעוד יחד בדרך המבטיחה העפלה הֶרָה, לאיחוד.

הזכרתי קודם את ב. כצנלסון. לא אחת הוא התוַכח, וגם אתי, עם רעיונות של איחוד למחצה. אבל גם הוא, שנאבק כל ימיו על אחדות שלמה, מקצועית ומדינית, הסכים לדבר חלקי ונתן את ידו להקמת גג משותף לפועלי ארץ־ישראל בעת שנוסדה הסתדרות העובדים. לא בכדִי בחרנו באותו מוסך היסטורי בטכניון בחיפה כדי לחתום על הסכם המערך. יש בזה משום סמליות כפולה – סמליות האחדות וסמליות התקוה, תקוה שנזכר להגיע מן החלקי אל השלם, מן הברית אל האחדות.