פטרבורג 9/8/1904    🔗

מורי היקר,

ארגיש כי היום אכתוב רע ביחוד, רע מכל הפעמים האחרים, (או אחרות?..) יען כי בבית־המערכת של ה“רוס” ששם אני כותב את האגרת הזאת אין לי מִלון ואין נשמה חיה יהודית ידעת או לא־ידעת את לשון קודש. ועל כן מקוה אנכי שלפעם הזה ( או הזאת) יהיה גם מורי סולח יותר משבכל הימים.

הנה עניני. עורך ה“צופה” מה אלישוב כותב לי ששם בורשא נתקבלו נדבות אחדות לטובת ב“ס בפלשתינה (למשל נדב אחד אנשי ה“כרמל” הורשאי 100 רובלים), והיו בלי ספק הנדבות גם רבות מאד, לא היתה יכלת לפתוח קבול־נדבות אופיציאלי בכל העתונים העברים וגם במה”ע שלנו בשפת רוסיה וז’רגון. מה אלישוב חושב שעתה אפשר לקבל מהממשלה הסכם לזה, אבל לא כזה דעתי. אמנם מציע מר אלישוב לעשות את קבול־נדבות האופיציאלי הזה בשם הועד האודיסאי. זאת, כמדומה לי, העצה היותר טובה שאפשר לתת לע“ע. אבקשתך, מורי היקר, להציע את כל זאת לאנשי הועד ולענות לי במהרה אם יש לכם יכלת וזכות לעשות כשאר אלישוב, ואם כן – מה עלי לעשות בשביל הענין הזה ואיך אעשה? כמובן לא אומר לך כי צריכים אנחנו לבהול ולמהר בכל קיטורי רעיוננו ורצוננו. גם במערכת “חיי היהודים” נתקבלו נדבות אחדות. עוד לא אגע בדיוק את מספרם, אבל אומרים אנשי המערכת שכבר עלו למאה השלישית. מחר אכתוב בדבר הזה מכתב קטן גם לה”פריינד". אתה שקראת את העברי שלי תקרא גם את ז’רגוני ולאחר תכתוב לי בקראך את מה צחקת ביותר?

בנוגע החוברת השביעית של ירחננו לא אודיע לך אם לא דברים מעציבים. היתה כבר מסדרה כולה כאשר קיבל הצנזור את הצירקולר האחרון של אוהב־עמנו הנפטר, ימח שמו, ושטף על הספר האומלל הזה את מלוא־קספו של הדיו האדום. נערפו בחרבן הזה: ספור אחד, שני שירים של יפה (אחד מהם – תרגום “המתנדבים בעם” של ביאליק) וצורות רבות וגם עמודים שלמים כמעט מן כל המאמרים שהיו בחוברת. הננו צריכים לסדר את כל מהחל. מקוים אנחנו להוציא את החוברת השביעית לאור ביום ג' עוד בשבוע הזה, אבל כבר החתימה הולכת ומתמעטת.

אחכה את תשובתך. ברגשי אהבה וכבוד,

שלך

ולדימיר ז’בוטינסקי

אנא לשים לב לתאריך: 1904, כשז’בוטינסקי התחיל ללמוד עברית. מכתב זה של תלמיד מתחיל למורו מתפרסם כאן ככתבו וכלשונו – ללא תיקונים. (המלבה"ד)

ירושלים 14/6/1929    🔗

אדון רבניצקי הנכבד,

היום במקרה נפל בידי מכתבך מכ"ח אדר ב' העבר; קראתיו עוד הפעם ושיניתי את החלטתי הקודמת – החלטה לבלי ענות אליו. העלבתני עלבון קשה, אשר לא יסלח אותו אדם ישר; אבל, סוף סוף, אסור גם לי לשכוח את ימי ילדותי בהם לימדתני את שפתנו ושפתחת לפני את העולם אשר בו ובגללו אני חי.

אבל תשובתי זו איננה אלא ברכת־פרידה. בכתבך כי זעמי הוא “קנאות מפלגתית”, הנה רק הכפלת את העלבון. עיתונאי נמהר פרסם בכלי־מבטאו כי גם אני מכרתי את נפשי בכסף: חתמתי על משרה שמנה ובעבור זה ויתרתי על פעולתי המדינית – ודוקא בארץ־ישראל בחרתי בכדי לעשות שם את הנבלה הזאת. אף שונאי המושבעים מסיעת הפועלים לא רצו לטנף את עמודי עיתונם בדיבה זו: העיתונאי שהוא ידידך פרסם אותה פעמיים, למרות ההכחשה שבאה מניו־יורק, אף למרות העובדה שאותה ידע בימים האלה כל יהודי וכל ערבי וכל אנגלי בארץ: העובדה כי הממשלה דרשה ממני את הוויתור הזה, ואני סירבתי. נגד הדיבה הזאת אתה לא מחית. אבל כאשר קמו ידידי הצעירים ודרשו מהקהל העברי שיחרים את מוצאי הדיבה המכוערת הזאת על אדם, אשר אף פעם בחיים לא מכר את אמונתו, – אזי נזדרזת וחגרת את מותניך, ויחד עם ביאליק, אשר שכח מה שלא ישכח בן־טובים, ויחד עם דרויאנוב הנאמן לידידיו כמוך, מחית נגד אלה שניסו להגן עלי.

אל־תענה לי על המכתב הזה: מזכירי קיבל פקודה לבלי הראות לי מכתביך ולשלוח אותם חזרה.

בכבוד הראוי

ז.ז’בוטינסקי

מכתב זה נמסר למכון ז’בוטינסקי ע"י מר י.ח. רבניצקי בעצמו (המלבה"ד)