לונדון 22/1/1930 🔗
ישראל היקר,
זהו בשבילך ובשביל הידידים. חוץ מזה, כותב אני לשווארץ1 בבקשה להראות לך.
1. הצטרכתי לנסוע לרומניה – כבר נעשו ההוצאות. איני מתחרט. גידולנו רציני מאד.
2. בפאריס התגלגלתי שבוע בלא כוחות, בלא מחשבות ובלא קול.
3. את העדויות אמסור מחר. התזכיר יכול להיות מוכן לאותו יום, ואולם אם אני אמסור
אותו להם, הרי לפי הנימוסים המקומיים אין זה יאה להדפיס אותו. לפיכך לא אמסור אותו להם, אלא פשוט אדפיס אותו כ־ Materials collected in connection with Mr. J’s evidence2, או בדומה לזה.
4. לפי דברי פּיוֹטר3, הלך־הרוח של הוועדה חדור־איבה, ושאו4 בעצמו אנטישמי.
5. נסיעתו של גרוסמן על פני פולניה, וביחוד על פני לאטביה וליטא, נשאה אופי של תהלוכת־נצחון, כשהמונים מצטופפים בתחנות־הביניים, וכו'. הוא יבוא לכאן הערב.
6. אף־על־פי שהראדיקאלים5 בגדו, הרי יש עכשיו באירופה המזרחית גל המוני בעדנו. התנועה הפטיציונית יכולה להגיע שם לממדים רציניים מאוד.
7. אנו בוודאי נציע עוד פעם לאכסקוטיבה לכנס קונגרס חדש, ולפי שעה למסור את הפוליטיקה בידי ועד מיוחד על יסודות של שוויון. זה יהיה אולטימאטום. אנו נערוך אותו כך, שבשעה שנדפיס אותו, יהיה היתרון לצדנו. הם, כמובן, ידחו אותו ואז נתחיל בתעמולתנו.
8. בברלין התראיתי עם קבוצת קוֹלנשר. מאחר שווייצמן תמך בוולטש ונאומו השני היה “דפטיסטי”, החליטה קבוצה זו לעבור לאופוזיציה לא רק כלפי האכסקוטיבה הגרמנית, אלא גם כלפי הלונדונית, ואפילו דנו בשאלה על הצטרפות אל הרביזיוניסטים, ואולם החליטו, שלפי שעה “אין זה רצוי”. אך אני עוד אשסה בהם את בודנהיימר – זהו הדור שלהם.
9. מסור תודה לארפאשה6, יבזרוֹב, אידלסוֹן, וגַפּ7 בעד החומר. אין אני כותב להם מפני שאני עסוק בעדוּת. החל מן הדואר הבא אתחיל לכתוב בשביל העיתון.
אני מחבק אותך ואת בני־ביתך. ושוב אני מודה על קבלת־הפנים. אינך יכול לדמות בנפשך עד כמה כל זה עודד את אַניה8, אפילו באופן פיסי.
שלך
ז.
פאריס 29/8/1930 🔗
ישראל אנשלביץ' היקר,
לא כתבתי לך זה 100 שנה, כפי שבוודאי הרגשת בכך. אני מקווה, שאינך כועס. אני עכשיו שוב עיתונאי מהיר־קליעה, וקשה לי מאוד. מלבד זה כל מכתבי לגפּ9 התייחסו גם אליך. ומכתב זה מתייחס גם אל גפּ, ובכלל מכוּון אל כל הידידים.
קיבלתי מווייזל מכתב ארוך עם הרצאת מהלך הענינים. את העתק תשובתי אצרף כאן. ואולם “אונטערשטע שורה”10 שלו היא כזו: במערכות קולגיאליות אינו מאמין; מוכן להתייעץ ביחוד עם גפּשטיין, ואולם יפעל סוף־סוף לפי הכרתו הפנימית. לי, אגב, הוא כותב: “תשובתו של אדוני היא בשבילי פקודה”. וכמובן, מתחייב לבצע את מדיניותה של המפלגה.
דעתי היא כזו: קודם־כל צריך לתת לאדם Arbeitsfreude11, ביחוד אם אי־אפשר לתת לו שום דבר אחר. מערכת קולגיאלית, אם לא – זהו ויכוח עניני; נסיוני מעיד יותר לטובת עורך יחיד, ואולם לא זה העיקר. אם ברגע מסוים נעשה לאדם צר המקום בעולם, צריך לקבל אותו כמו שהוא. יתר־על־כן: לא להירתע אם בחדשים הראשונים לא הכל ידפוק אצלו ויעשה שגיאות. גם אצל ס.ק.12 לא הכל עלה יפה בחדשים הראשונים. כולם לעגו וגידפו, אפילו אני, הטיפש, התעצבנתי, ובסופו של דבר יצא עיתון חזק. תנו גם לו אשראי כזה.
את כולכם, ואותך במיוחד, אני מבקש בכל לשון של בקשה: אל תתנו לו ולדייוויס להרגיש, שהם “זרים”, Westjuden בין הרוסים. אצלם הרגלים משלהם, גישה משלהם אל הענין; בוודאי לא רעה כל־כך, אך אם היא לפעמים לא נעימה לנו. הרביזיוניזם לא לתמיד יוכל להישאר תנועה רוסית. למען השם, אפילו בחוג צר יותר אַל תרשו, שיתקבל רושם של חזית רוסית נגד גרמנית. אני אפילו הייתי מסדר כך: יתמוך תמיד אחד “משלנו”, אפילו שלא בכנות, בנקודת־השקפה “שלהם”.
אכתוב מדי שבוע בשבוע.
עדיין איני יודע כאן, במקום נידח, מה החליט A. C.13 בענין הקונגרס. אם לא יתכנס קונגרס בחורף – הרי בכנות, כפובליציסט מן השורה, אתחיל בתעמולה שיטתית למען יצירת Independent Zionist Organisation14. אני נחנק, איני יכול יותר להתנוון כך. אנו הרגלנו את עצמנו לחצאיות, לדיבור מעורפל. העניין עם קלינוֹב15 – זוהי אחת מן התוצאות. הוא אמר לי אחר עזיבתו: “אם ההסתדרות היא נגד לשכות־עבודה נייטראליות, אסור להקים אותן נגד רצון ההסתדרות”. אדם עם הלך־רוח כזה נמצא בשורותינו! איני יכול לתאר לך עד כמה מכאיב לי הדבר ומעליב, שעזב אותנו, והנזק יהיה גדול. ואולם את כל זה צריך היה לנער ולזרוק מזמן. צריך להתחיל בתעמולה. בתחילה – בעד ההגיון, בעד מסקנות ישירות, בעד שבירת מבצרים ובניית מבצרים חדשים.
אני מחבק את כולכם,
בלבביות שלך
ז. ז’בוטינסקי
פאריס 16.10.1930 🔗
ישראל אנשלביץ' היקר,
מכתבים עצובים מתקבלים מארץ־ישראל על הענינים שלנו. על המחלוקת שלך, עם המערכת בגלל הפירוש שניתן לדבריו של פיוֹטר16 בוועד הלאומי איני יכול לדון – קיבלתי מכתב מן המערכת, ממך לא כלום, וגם ס.ק.17 אינו כותב כלום על כך. מה דיבר פיוטר בוועד־הלאומי אין אני יודע. ואולם לך כדאי לדעת דבר אחר: כאן הוא התנהג כל הזמן כדורש־רע מושבע לנו והביע זאת בצורה בלתי־אדיבה ביותר בפני כל אחד. ועם זה בלא סיבה – שום התנגשויות לא היו. – אני חושב כך: אדם טוב הוא, ולעשות לא יעשה כלום, רק יגדיל את הערבוביה מפני שלא רק אין לו תכנית פוליטית, אלא כמו אצל ח.י.18 אין גם הכרה, שיש צורך בתכנית. על העיתון יכול אני לומר דבר אחד: מאוד לא הייתי רוצה, שיצא מידינו בגלל חיכוכים. צריך לא להרפות מן העיתון אפילו אם הוא עושה לפעמים דברים בלתי־נעימים: צריך להתאזר בסבלנות, להשתדל לתקן ולא להרפות ממנו. איננו עשירים בכוח־אדם, ולזלזל בהם אסור. מינו את ווייזל, ולא שמעתי על אילו מחאות שהן נגד חוקיותו של מינוי זה. בו בזמן לא יכלו החברים שלא לדעת, שהוא בעצמו אינו מקבל משכורת, ולפיכך אפשר שיהא מוכרח לנסוע בשליחותו של אולשטיין19, כלומר, להשאיר ממלא־מקום. אין ברירה. אני מבין את כל אי־הנעימות של אי־ההבנות וההתנגשויות, שבלתי־נמנעות הן בסדר כזה, אבל מה לעשות? זהו המצב. למען השם, שימרו על העיתון.
כאן אנדרלמוסיה. באופן סודי נודע לי, שהבארון כתב לווייצמן: הגש את התפטרותך. וכן גם זלאטופּולסקי וניידינץ‘. הנימוק שלהם: הפארלאמנט. את תשובתו של ו. איני יודע, ואולם גברת ו. כתבת למישהו, ש“המצב רע על־כך, שאין אנו יכולים גם לחשוב על מותרות כהתפטרות”. ושוב שמועה, שכאילו מכנסים את הקונגרס, וכו’. סחבת זו נמאסה עלי. דעתי איתנה, שגורלה של הציונות אינו קשור עכשיו כלל בעניניה של ההסתדרות הציונית; וירא אני מאד, שמא יגררו אותנו עכשיו לתוך הענינים הללו. שמעתי שלאכסקוטיבה יש כאילו גרעון של 290.000 לי"ש.
אני יוצא בימים הקרובים לסיבוב; אלחץ על ה“פארלאמנט”, ומה שיצא מזה – נראה!
כל הידידים הלונדוניים מאוהבים בהרצליה20 ובבעלה.
אני מחבק אותך ואת בני־ביתך בשמו של בית זה.
שלך
ז. ז’בוטינסקי
Hohwald (צרפת) 24/8/1931 🔗
ישראל אנשלביץ' היקר,
תודה על המכתב כתבתי היום ארוכות למ.א.21 – בקש ממנו להראות לך, קשה לי לחזור ולכתוב אותו דבר – עייפתי. על דבר אחד אחזור; שום “לחישות” לא יפרידו בינו וביני באופן אישי; אם יאמרו לי עליך או עליו משהו בלתי־אצילי, פשוט לא אאמין.
להיפגש? כן, אם מתחילה תוגשנה הצעות, שתתקרבנה לפחות במקצת לנקודת־השקפתי. אחרת אין שום תועלת בכך; חילוקי־הדעות רק יחריפו ויתעמקו. – ולהיוועד כדי להידבר על אופן ה“הפרדה”?" באמת לא כדאי. אנשים הגונים יכולים על נושא זה של אופן קבורתם להידבר בכתב.
“תכנית” יש לא רק לי, אלא לכל אחד מאתנו, ומזמן. הרצאתה – בפעם המאה – תמצא בגליון ה־35 של ה“ראזסוויט” (תפקידי 22N.Z.O. ). אני חושב, שעד עכשיו לא התחלנו להוציאה לפועל מפני שהיינו עסוקים בהזיה מיותרת – בהתעסקות עם ההסתדרות הציונית. ואני מאמין, שאם נחדל מהתעסקות זו, הרי נעשה משהו אפילו במחצית של כוחות.
ממכתבך אני רואה, שגם אתה חושב את עצמך ל“מופרד” במקרה שנעבור לעצמאות. אין צורך לומר עד כמה כואב לי הדבר. ליכטהיים כבר שלח לי באופן ישר גט. מה לעשות, הוכרע הדבר. אילו החליטה המפלגה להישאר כחלק של ההסתדרות הציונית, הייתי מסתלק לחלוטין.
דבר אחד גורם לי צער. שנים הרבה הלכתי בכנות אחר חברי, בכנוּת עסקתי בפעולה שלא האמנתי בה וששנאתי אותה – ב“כיבושה” של ההסתדרות הציונית! עכשיו אני מבקש: לכו שלוֹש־ארבע שנים אחרי, כשאתם עושים בכנות מה שאינו מוצא חן בעיניכם, ואחר־כך נבדוק את הסיכומים. – אינכם רוצים; במקום נסיון כזה הם מעדיפים לאבד אותי או להסתלק בעצמם. אני אשמור בזכרוני לקח זה.
אנו כולנו בריאים; אַניה ואני נחזור באחד הימים הקרובים לפאריס, וערי עוד יסע לדרום.
אני מקווה, שהצטננותו של ראפאשה23 עברה.
צר לי על קשייך, ידיד ואח ישן ויקר… ואתה בכל זאת עוד תצוף למעלה ותזדקף כשרק יעבור זמן ארור זה.
שלך
ז.
10/9/1931 🔗
ישראל אנשלביץ' היקר,
תודה על המכתב. גם אני מתחיל לראות תקווה לשלום; ואולם צריך אני להודות, רק מצד הפאריסאים ושטריקר אני שמח מאד, שגם מ.א.24, לפי הרושם שלך, רוצה בשלום; ואולם מכאן אין זה ניכר. הפרוטוקול של ישיבתכם מ־1/9 נערך כך, שיחס עוין מובע בו בכל מלה. אם אשם בכך הסגנון המזכירי, הרי זה עוד יותר גרוע: פירוש הדבר, שגם את המזכירים גררו אל הקרב. בעמוד השני (הטכּסט הגרמני) נמסרה דרישתי בצורה מסולפת: לא דרשתי שעד המליאה das Kompromiss erzielt worden sei25; אני דורש, שתוגשנה הצעות של פשרה גם ממתנגדי העצמאות. איזה מין תעלול הוא זה? ומהי החלטת זו – “להכניס אל החוזר “בעד ונגד” את מאמרי שב”ראזסוויט" בתור “בעד”, בשעה שהוא מרצה במפורש רק צד אחד של נקודת־השקפתנו? כך אין עושים שלום.
אם, לכל הפחות, אתה בעצמך לא איבדת את כשרון השליטה על עצמך, הרי אני מבקש ממך לעמוד בתוקף על כך, שכל זה ייפסק. אצל י.ס. הבעיה העיקרית עכשיו היא אחת: לחפש קרקע לשלום. דבר זה אפשרי רק בתנאי, שכל אחד יתייחס בכבוד אל מצפונו של חברו. מי שאינו רוצה לצאת מן ההסתדרות הציונית, אין אני מגרש אותו משם, אני שמח לקבוע לו מקום ברביזיוניזם; ואל יכריחו גם אותי לא ישירות ולא בעקיפין לקחת חלק בהסתדרות הציונית. והעיקר, התיישבו אל השולחן וחישבו על הצעות ממשיות.
ראפאשה אוכל אצלנו היום את ארוחת־הערב. היה אצלי בימים אלה, הוא ער ורענן.
אני מחבק אותך בחזקה,
שלך
ז.
פאריס 9/11/1933 🔗
פרטי
ישראל אנשלביץ' היקר והחביב שלי.
אל תַראה אף לאחד מכתב זה, אבל חטוף רגע וכתוב לי: כלום יש תקווה, ששוב תעבוד עמנו? נדמה לי מרחוק, שאחר הקונגרס אין השאלה על “זכות־הבכורה” יכולה עוד להסעיר אותך כמקודם; הרי אף אחד מן ההרצליאנים אינו יכול לרצות ברצינות, שנכיר בזכות ה־veto של אכסקוטיבה כזו על פעולותינו, והרי לפנינו עכשיו אפשרויות עצומות, מסחררות; אנו גדלים באין מעצור; אצלנו תכניות־עבודה ברורות, התלהבות יוצאת מן הכלל, אהדה עצומה בקרב הציבור בכל ארצות־אירופה. קשה לי לתאר לך עד כמה אני רוצה שתהיה עמנו.
אם אתה כבר נצטרפת למחנה אחר, סלח לי על מכתב זה וּקרע אותו: “לסחוב ולמשוך” את מישהו משדה זר אין אני רוצה. ואולם אם עדיין לא החלטת, הרי אני קורא לך.
אל תאמין לבדותות, שוויתרתי על העקרון הדמוקראטי. בקאטוֹביץ התמרדתי נגד ההגמוניה של המיעוט – נגד זה, שנציגים של עשרה אחוזים רצו לחנוק את הנציג של 90 אחוז; והרי הבחירות לקונגרס הוכיחו, שסיכומי היה נכון. אפשר להתווכח על כך, אם שיטת ה־ Putasch היא טובה; ואולם אסור להכחיש, שאני נאבקתי על זכות הרוב, כלומר, על העיקר היסודי של הדימוקרטיה. איני מצייר לעצמי שום עבודה זולת עבודה קולגיאלית; ואם מחר אקבל בקול אחד פחות מחברי, הרי בלא הרגשת־עלבון כלשהי אצטרף אליו כעוזרו או גם אעבור אל שורת החיילים הפשוטים. אתה אינך יכול להאמין, שלעת זקנה אסתלק מן העקרונות שעליהם גדלנו, ואיגרר אחר תואר של מנהיג, שאני בז לו עד כדי בחילה.
שב וכתוב לי בדייקנות: איפה אתה? איפה בּבּקוֹב, יבזרוֹב, אידלסוֹן, דה־שליט ואחרים? אפשר אכתוב עוד גם לבּבּקוֹב. על כל פנים מכתב זה נועד לך בלבד.
אני מחבק אותך ואת שלך,
שלך
ז.
לונדון 3/8/1936 🔗
ידידי החביבים, ישראל וראפאשה,
תודה על הספר הנפלא, על דרישות־השלום ועל הזכרון. מאד הייתי רוצה להיות עכשיו עמכם לא רק בנפשי וברוחי.
אצלי תחושה כזו: המאורעות בארץ־ישראל, ויהיו חשובים ככל שיהיו, אינם אלא פרט קטן במהפכה הכללית המורכבת והמסובכת, שמתחוללת עכשיו באירופה ובאזורי הים התיכון ומשנה את כל הרקע של הציונות ואת לכל הנדבכים ההיסטוריים שלה. כל התפאורות, הקלעים, הרצפה והתקרה מתהפכים בהדרגה; משתנה לא רק האקלים, אלא גם זוויות האור מעתיקות את מקומן המזרח כבר לא שם והצפון שינה את מקומו. וכל המהפכה הזאת עדיין לא נסתיימה, עד שלפי שעה לא נראים אפילו אֵילו משעולים שהם. – ועם זה אני בטוח בטחון גמור בדבר אחד: כשכל זה יגובש מחדש, הרי ניווכח, שלנו יש דרך משלנו ולא דרך צרה ואפילו לא תלולה מדי – קלה מן הדרך של אתמול. לפי שעה איני יכול להוכיח זאת, אבל בטוח אני.
אני מחבק אתכם ואת כל בני־ביתכם.
ז. ז'.
לונדון 8/9/1937 🔗
ישראל אנשלביץ' חביבי,
באתי אתמול ומצאתי כאן את מכתבך מיום 27/8. סלח לי על שגם עכשיו אכתוב שורות אחדות בלבד.
על מותו של יאשה26 נודע לליוֹבה בשווייץ, וגדול היה צערו. יאשה נשתמר בזכרוני כאדם עליז, נועז, שאינו יודע עצבות מהיר, צעיר par excellence ולתלמיד. מסור לשרה אבּרמובנה27 לחיצת־יד באסונה זה. –
חלוקת ארץ־ישראל לא תתקיים ובכלל אף אחד אינו חושב עליה ברצינות, מלבד ח.י.28 והשמאליים. הממשלה עוד כשלושה חדשים “תנופף בידיה” (machen mit die hend), תקבל לשם סיפוק האהבה העצמית שלה החלטות, שאינן אומרות כלום, בז’ניבה וכו', ואחר־כך תיתקל בקשיים ממשיים ובפשטות תזרוק הלאה את כל הענין. השאלה, אם רוצה בכך הישוב או יהודים אחרים, אינו שייך לעניין. – לפי שעה עדיין אף אחד לא תפס כראוי סיטוּאציה זו; אנשים חושבים, שכל זה רציני הוא. עוד מעט יתחילו להבין. זוהי אותה “רצינות” כמו שילוח הצי האנגלי לפני שנתיים אל הים התיכון.
הנגישות והדיכוי, שבהם מאיימים עלינו האנגלים כאלטרנטיבה במקרה של אי־קבלת החלוקה, גם הן אינן אלא פטפוט: אם היהודים ילחצו, הרי בעוד 3 – 4 חדשים גם זה יתפזר כמוץ ברוח.
הצרה הרצינית היחידה היא זו, שעליה אתה כותב: שהציבוריות הציונית המושבעת נרקבה; כאיבר־גוף מורעל היא מפרישה רק חמרים מורעלים – למשל, היא נותנת כסף להמשכת ההגמוניה השמאלית, אף־על־פי ששמונים אחוז מן הנותנים אינם רוצים בהגמוניה זו. כאן הוא מרכז הקושי. לי יש רק תשובה אחת על כך: לנקר ולנקר, בלא שנתענין כלל, אם במהרה או לא במהרה יצליח הניתוח, וסוף־סוף יצליח הניתוח.
על מאסרו של לוּבּוֹצקי29 ושל אחרים איני כותב זולת דבר זה: dos wet sei oich nit helfen30 . על הארץ שולטים אידיאוטים, שקופצים משטות אחת אל השניה, ורק יותר ויותר משקיעים את עצמם בבוץ.
אַניה באה היום לפאריס (משווייץ), ובעוד שבוע לכאן. מרגישה את עצמה לא רע. אני בסדר גמור. – אני מעביר אליה את מכתבך.
אני מחבק את כולכם. – אל תספר אף לאחד, שכתבתי לך ארוכות כל־כך, אחרת תהיינה תרעומות. “לכולם בכפר גרמתי צער” על־ידי אי־כתיבה – ואולם זהו בלתי־נמנע.
שלך
ז.
לונדון 21/11/1938 🔗
חביבי ישראל אנשלביץ',
אני מברך אותך ואת שרה אבּרמוֹבה31 ואת מוליה32 עם אשתו ואת כולכם ליום היותו של אריק33 לבר־מצווה. מה שאני ואַניה וערי מאחלים לו ולכם – בפרוזה לא תמסור.
ותודה לבבית בעד תמונתך. אני עוד בפאריס. בשבוע שעבר גנבתי מראפאשה העתק קטן של תמונה זו. תמונה מוצלחת להפליא, מלאת מרץ ועוז (ואדון מאוד אפקטי. על התצלום הקטן דומה השיזוף על החוטם לחוטם אדום, מה שמעורר אסוציאציות מאז’וֹריוֹת יוצאות־מן־הכלל, אביריות ואפילו שאמפּאניוֹת34(honi soi qui mal y pense! )
אל תכעס עלי שלא השיבותי על מכתביך. הם היו שלושה; המכתב השני עם הקטע בנוגע לוויזה בעבר־הירדן הגיע בשלום. הענין הוא בכך (מלבד עומס־העבודה הטכני), שקשה לי עכשיו להגיב על מכתבים בודדים בדברים מפורשים והגיוניים או בעצה. המצב מסביב נסתבך כל־כך, בכל בעיה נתהוו פתאום 100 צדדים, עד שתשובותי מתגבשות אצלי באיטיות גדולה מאוד. ולכתוב כדי להיפטר אין המצפון מרשה. לפיכך מוכרח אתה להמתין עד לרגע, שבו מתעורר בך היצר של כתיבה. ואתה סלח־נא; ואל תשאיר אותי בשום אופן בלא מכתביך; הם לעונג גדול ולנחמה לי.
אגב, אני חושב ברצינות, שאני ואתה נחיה ונגיע באמת למדינה עברית. הפרוגנוזה שלי היא כזו:
1. הנסיונות של זמננו להעלות ארוכה לצרות היהודים בעזרת טלאים יביאו לידי מצב עוד יותר גרוע, ביחוד בפולניה ורומניה.
2. בינואר בערך תתחולל ותתפשט היסטריה חדשה בכל העולם ותסתיים בכינוסה של ועידה עולמית של הממשלות, עם תכנית: קרקע ל־ Judenstaat.
3. בוועידה זו תנסה אנגליה שוב לבלבל את המוחות על־ידי מיתוסים על טריטוריות אחרות. אפשר גם תצליח; כלומר, תיווסד ועדה גיאוגראפית; אולם גם עיכוב זה לא יאריך ימים.
4. סוף־כל־סוף, ובזמן הקרוב ביותר, יכריחו החיים (מבחוץ ומבפנים) את אנגליה להסכים ל־“Nordau Plan” שלנו; כלומר, לזרוק לתוך ארץ־ישראל כמיליון בחורים בבת אחת (ואולם עד אז עוד נאכל ונשבע…)
על אמריקה אנו חושבים הרבה, יש לנו שם קשרים רציניים. ואולם שום מגע עם היהודים המקומיים, שאתה מזכיר את שמותיהם, לא נבקש, כי אין אנו מאמינים בחשיבותם וערכם. כמובן, תועלת מסוימת יש בהם – הם עזרו הרבה “לשים במקרר” את תכניות־החיסול, שהתרוצץ בהם כאן לורד האליפאקס etc. באוקטובר – ואולם לתכניותינו הם לא יעזרו וגם לא יבינו אותן. חדל גם אתה לחשוב על בית־קברות זה או (אם אתה מתכוון לווייז35) על קפה־שאַנטאַן זה.
על החלטותיה של הנשיאות תשמע בקרוב, ואני מקווה, שתהיה מרוצה מהן. ומה שיצא – נראה. הדבר תלוי בכך, אם מוכשרת היהדות עכשיו להתרגש ולסעור למען תכניות מדיניות חיוביות.
הגיעה השעה לגמור (עשר פעמים הפסיקוני). אני מחבק אותך ואת כולכם. אַניה עדיין בפאריס, מדיחה ומפתה את ראפאשה ומנשקת אתכם. ערי בפולניה או ברומניה.
שלך
ז.
-
) מארק שוורץ. ↩
-
) כחומר שנאסף בקשר עם עדותו של מר ז'בוטינסקי. ↩
-
) פנחס רוּטנברג ↩
-
) ראש ועדת־החקירה הבריטית, אחר פרעות הערבים ב־1929. ↩
-
) הראדיקלים – מפלגת גרינבוים־נחום גולדמן, שנלחמה תחילה בעוז נגד הסוכנות היהודית המורחבת ע"י לא־ציוֹנים, ואחר כך הצטרפו אליה בעצמם. ↩
-
) ראפאשה – רפאל רוזוב, אחיו של ישראל רוזוב. ↩
-
) גפּ – ש. גפּשטיין. ↩
-
) אַניה – הגברת ז'בוטינסקי. ↩
-
) ש. גפשטיין. ↩
-
) הסך־הכל. ↩
-
( חדוות־עבודה. ↩
-
) ס.ק. – שלמה גפּשטיין ↩
-
) הוועד הפועל הציוני. ↩
-
( הסתדרות־ציונית בלתי־תלויה. ↩
-
) ישעיהו קלינוב, מראשוני הצה“ר, עבר למפא”י. ↩
-
פנחס רוטנברג ↩
-
ס.ק. – סוֹלוֹמוֹן קלמנטייביץ', שלמה גפּשטיין. ↩
-
חיים (יבזרוביץ') ווייצמן. ↩
-
) הוצאת אולשטיין בברלין, שבשביל עיתוניה עבד ד"ר ווייזל ככתב. ↩
-
) הרצליה רוזוב – בתו של ישראל רוזוב. ↩
-
) מאיר (איליץ') גרוסמן. ↩
-
) הסתדרות ציונית חדשה. ↩
-
) רפאל רוזוב ↩
-
) מאיר (איליץ') גרוסמן ↩
-
) תושג הפּשרה. ↩
-
) יעקב לב, אחיה של הגברת רוֹזוֹב. ↩
-
) הגברת רוזוב. ↩
-
) חיים (יבזרוֹביץ') ווייצמן. ↩
-
) ד“ר בנימין לוּבּוֹצקי (אליאב), בזמנו מראשי הצה”ר ובית"ר. ↩
-
( גם זה לא יעזור להם. ↩
-
) הגברת רוֹזוֹב. ↩
-
) שמואל רוזוב – הבן. ↩
-
) נכדו של ישראל רוזוב. ↩
-
) תעטה כלימה את כל החושב מחשבות רעות. ↩
-
) ראביי סטיפן ווייז. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.