לונדון 3/8/1936    🔗

ידידי החביבים, ישראל וראפאשה,

תודה על הספר הנפלא, על דרישות־השלום ועל הזכרון. מאד הייתי רוצה להיות עכשיו עמכם לא רק בנפשי וברוחי.

אצלי תחושה כזו: המאורעות בארץ־ישראל, ויהיו חשובים ככל שיהיו, אינם אלא פרט קטן במהפכה הכללית המורכבת והמסובכת, שמתחוללת עכשיו באירופה ובאזורי הים התיכון ומשנה את כל הרקע של הציונות ואת לכל הנדבכים ההיסטוריים שלה. כל התפאורות, הקלעים, הרצפה והתקרה מתהפכים בהדרגה; משתנה לא רק האקלים, אלא גם זוויות האור מעתיקות את מקומן המזרח כבר לא שם והצפון שינה את מקומו. וכל המהפכה הזאת עדיין לא נסתיימה, עד שלפי שעה לא נראים אפילו אֵילו משעולים שהם. – ועם זה אני בטוח בטחון גמור בדבר אחד: כשכל זה יגובש מחדש, הרי ניווכח, שלנו יש דרך משלנו ולא דרך צרה ואפילו לא תלולה מדי – קלה מן הדרך של אתמול. לפי שעה איני יכול להוכיח זאת, אבל בטוח אני.

אני מחבק אתכם ואת כל בני־ביתכם.

ז. ז'.

לונדון 8/9/1937    🔗

ישראל אנשלביץ' חביבי,

באתי אתמול ומצאתי כאן את מכתבך מיום 27/8. סלח לי על שגם עכשיו אכתוב שורות אחדות בלבד.

על מותו של יאשה¹ נודע לליוֹבה בשווייץ, וגדול היה צערו. יאשה נשתמר בזכרוני כאדם עליז, נועז, שאינו יודע עצבות מהיר, צעיר par excellence ולתלמיד. מסור לשרה אבּרמובנה² לחיצת־יד באסונה זה. –

חלוקת ארץ־ישראל לא תתקיים ובכלל אף אחד אינו חושב עליה ברצינות, מלבד ח.י.³ והשמאליים. הממשלה עוד כשלושה חדשים “תנופף בידיה” (machen mit die hend), תקבל לשם סיפוק האהבה העצמית שלה החלטות, שאינן אומרות כלום, בז’ניבה וכו', ואחר־כך תיתקל בקשיים ממשיים ובפשטות תזרוק הלאה את כל הענין. השאלה, אם רוצה בכך הישוב או יהודים אחרים, אינו שייך לעניין. – לפי שעה עדיין אף אחד לא תפס כראוי סיטוּאציה זו; אנשים חושבים, שכל זה רציני הוא. עוד מעט יתחילו להבין. זוהי אותה “רצינות” כמו שילוח הצי האנגלי לפני שנתיים אל הים התיכון.

הנגישות והדיכוי, שבהם מאיימים עלינו האנגלים כאלטרנטיבה במקרה של אי־קבלת החלוקה, גם הן אינן אלא פטפוט: אם היהודים ילחצו, הרי בעוד 3 – 4 חדשים גם זה יתפזר כמוץ ברוח.

הצרה הרצינית היחידה היא זו, שעליה אתה כותב: שהציבוריות הציונית המושבעת נרקבה; כאיבר־גוף מורעל היא מפרישה רק חמרים מורעלים – למשל, היא נותנת כסף להמשכת ההגמוניה השמאלית, אף־על־פי ששמונים אחוז מן הנותנים אינם רוצים בהגמוניה זו. כאן הוא מרכז הקושי. לי יש רק תשובה אחת על כך: לנקר ולנקר, בלא שנתענין כלל, אם במהרה או לא במהרה יצליח הניתוח, וסוף־סוף יצליח הניתוח.

על מאסרו של לוּבּוֹצקי⁴ ושל אחרים איני כותב זולת דבר זה: dos wet sei oich nit helfen⁵ . על הארץ שולטים אידיאוטים, שקופצים משטות אחת אל השניה, ורק יותר ויותר משקיעים את עצמם בבוץ.

אַניה באה היום לפאריס (משווייץ), ובעוד שבוע לכאן. מרגישה את עצמה לא רע. אני בסדר גמור. – אני מעביר אליה את מכתבך.

אני מחבק את כולכם. – אל תספר אף לאחד, שכתבתי לך ארוכות כל־כך, אחרת תהיינה תרעומות. “לכולם בכפר גרמתי צער” על־ידי אי־כתיבה – ואולם זהו בלתי־נמנע.

שלך

ז.

לונדון 21/11/1938    🔗

חביבי ישראל אנשלביץ',

אני מברך אותך ואת שרה אבּרמוֹבה⁶ ואת מוליה⁷ עם אשתו ואת כולכם ליום היותו של אריק⁸ לבר־מצווה. מה שאני ואַניה וערי מאחלים לו ולכם – בפרוזה לא תמסור.

ותודה לבבית בעד תמונתך. אני עוד בפאריס. בשבוע שעבר גנבתי מראפאשה העתק קטן של תמונה זו. תמונה מוצלחת להפליא, מלאת מרץ ועוז (ואדון מאוד אפקטי. על התצלום הקטן דומה השיזוף על החוטם לחוטם אדום, מה שמעורר אסוציאציות מאז’וֹריוֹת יוצאות־מן־הכלל, אביריות ואפילו שאמפּאניוֹת⁹(honi soi qui mal y pense! )

אל תכעס עלי שלא השיבותי על מכתביך. הם היו שלושה; המכתב השני עם הקטע בנוגע לוויזה בעבר־הירדן הגיע בשלום. הענין הוא בכך (מלבד עומס־העבודה הטכני), שקשה לי עכשיו להגיב על מכתבים בודדים בדברים מפורשים והגיוניים או בעצה. המצב מסביב נסתבך כל־כך, בכל בעיה נתהוו פתאום 100 צדדים, עד שתשובותי מתגבשות אצלי באיטיות גדולה מאוד. ולכתוב כדי להיפטר אין המצפון מרשה. לפיכך מוכרח אתה להמתין עד לרגע, שבו מתעורר בך היצר של כתיבה. ואתה סלח־נא; ואל תשאיר אותי בשום אופן בלא מכתביך; הם לעונג גדול ולנחמה לי.

אגב, אני חושב ברצינות, שאני ואתה נחיה ונגיע באמת למדינה עברית. הפרוגנוזה שלי היא כזו:

1.  הנסיונות של זמננו להעלות ארוכה לצרות היהודים בעזרת טלאים יביאו לידי מצב עוד יותר גרוע, ביחוד בפולניה ורומניה.

2.  בינואר בערך תתחולל ותתפשט היסטריה חדשה בכל העולם ותסתיים בכינוסה של ועידה עולמית של הממשלות, עם תכנית: קרקע ל־ Judenstaat.

3.  בוועידה זו תנסה אנגליה שוב לבלבל את המוחות על־ידי מיתוסים על טריטוריות אחרות. אפשר גם תצליח; כלומר, תיווסד ועדה גיאוגראפית; אולם גם עיכוב זה לא יאריך ימים.

4.  סוף־כל־סוף, ובזמן הקרוב ביותר, יכריחו החיים (מבחוץ ומבפנים) את אנגליה להסכים ל־“Nordau Plan” שלנו; כלומר, לזרוק לתוך ארץ־ישראל כמיליון בחורים בבת אחת (ואולם עד אז עוד נאכל ונשבע…)

על אמריקה אנו חושבים הרבה, יש לנו שם קשרים רציניים. ואולם שום מגע עם היהודים המקומיים, שאתה מזכיר את שמותיהם, לא נבקש, כי אין אנו מאמינים בחשיבותם וערכם. כמובן, תועלת מסוימת יש בהם – הם עזרו הרבה “לשים במקרר” את תכניות־החיסול, שהתרוצץ בהם כאן לורד האליפאקס etc. באוקטובר – ואולם לתכניותינו הם לא יעזרו וגם לא יבינו אותן. חדל גם אתה לחשוב על בית־קברות זה או (אם אתה מתכוון לווייז¹⁰) על קפה־שאַנטאַן זה.

על החלטותיה של הנשיאות תשמע בקרוב, ואני מקווה, שתהיה מרוצה מהן. ומה שיצא – נראה. הדבר תלוי בכך, אם מוכשרת היהדות עכשיו להתרגש ולסעור למען תכניות מדיניות חיוביות.

הגיעה השעה לגמור (עשר פעמים הפסיקוני). אני מחבק אותך ואת כולכם. אַניה עדיין בפאריס, מדיחה ומפתה את ראפאשה ומנשקת אתכם. ערי בפולניה או ברומניה.

שלך

ז.