1/6/1937    🔗

ידידי הטובים,

אני רוצה לקוות כי מכתב זה לא יאחר לחגכם. אך בשבילי כאן גם זה חג, שיכול אני מרחוק ללחוץ את ידכם. הדבר המפליא ביותר בעולם – הוא חיל־מצב קטן בפינת־הגבול הנידחת האחרונה: מנין שואבים האנשים כוח לשאת בעוֹל שכזה, ועוד בענין כה מר כשלנו, בלי גמול ובלי נחת? אך נמצא גם הכוח וגם כושר־העמידה; ואני מברך אתכם, ידידי הטובים, המערכת והמפלגה, הצ“ח והצה”ר ובית"ר, המדריכים והטוראים, מתוך אהבה כאהבתכם ומסירות כמסירותכם.

אין אני כותב אגרת פּרוגרמתית – זה קשה בחניית נע־ונד; והעיקר – הכל עכשיו נתון ביורה רותחת, ועד שיגיע המכתב, מי יודע איזו תמונה תהיה לפנינו. רק שני דברים ברצוני להבטיח לכם. ראשון: ניאבק על ארץ־ישראל השלמה. אף אם נגזר כי תחולק וכי תסייע לכך מאחורי הפרגוד הסכמת הציונים הוותיקים, גם אז יישאר רישום בהיסטוריה כי אנחנו לא נתַנו את הסכמתנו; ובאחד הימים, עם מפנה חדש בהיסטוריה, יהיה רישום זה לתועלת.

הדבר השני – יקשה לכם להאמין בו, אך אני מאמין בו על אף כל המהלומות. – ודאי, גם אצלכם נוצר בשנים האחרונות הרושם, שתכניתנו מנצחת, ואילו אנו בעצמנו נשארים בחוץ; וש“כך יישאר גם להבא”. ואני אומר ש“כך” לא יישאר. דומני שפעמים רבות כך נראו פני־הדברים ברורות עמים אחרים: דוקא כאשר מתחילים רעיונות חדשים לנצח, ונושאי המשטר הישן, בחירוק־שיניים, נאלצים לקבלם – דוקא אז מגיע זמן, בו מוּסוית קבלת התורה האפיקורסית על־ידי רדיפת יוצריה ביתר־שאת, ואצל הכל (וביחוד אצל הנרדפים) מתקבל הרושם: השיר הוא שלנו ויזמרו אותו אחרים. ואני אומר: לא לאורך־ימים יזמרו האחרים; בסופו של דבר, ובמהרה, המקהלה תהיה שלנו. יודע אני כי היום קשה לרבים להאמין בכך; אינו יכול לעשות כלום, אי־אפשר להוכיח אמונה בנימוקים. רצוני שתדעו, לפחות, דבר אחד: אני, השולח לכם ברכה זו מקצה־העולם השני, מאמין כי ההגמוניה הנוכחית של רעיונותינו היא מבוא להגמוֹניה של מפקדתנו וחטיבתנו.

יתן לכם אלוהים הרבה רעננות ולי – במה להתגאות, כפי שאני מתגאה בכם כעת.

שלכם

ז. ז’בוטינסקי