ניו־יורק 13/2/1922    🔗

סודי

היה בדעתי לדחות כל ביקורת בנוגע לתנאים הקיימים עד שובי ללונדון, אך הידיעה על התפטרותו של ד"ר אידר והרושם שהיא עשתה כאן מאלצים אותי להסב את תשומת־לבבכם לדברים הבאים:

אמנם עודני בטוח כי, אם יבוא מאמץ מאורגן יפה מצדנו, ייענו לנו כראוי המוני היהודים והמעמד הבינוני הזעיר באמריקה במגבית הנוכחית, אך זוהי עובדה, שאנו זוכים להתקדמות קטנה מאוד לגבי אנשי־העסקים, והמדובר לא רק במיליונרים אלא אף בחוג אמיד. הסיבה היא אי־אמון עמוק־שרשים בדרך ביצועה של עבודתנו בארץ־ישראל. כדי להיות הוגן כלפי מעמד זה, עלי לומר כי כל הדיבות על או־יושר, כביכול, לא השאירו רושם ניכר במוחותיהם; הם מאמינים באמונה שלמה כי שום כספים אינם נגנבים. אך הם בטוחים בהחלט כי הכספים למען ארץ־ישראל מתבזבזים ללא שיטה וללא הבנה, בצורה רומנטית נושנה וחסרת־סדר. הטעם העיקרי לדעתם זו הוא תפקיד של “מנהיג” האכסקוטיבה הארצישראלית, המיוחד למר אוסישקין. כידוע לכם, בוודאי, רגילים האנשים באמריקה לייחס יותר חשיבות לאישים מאשר בכל מקם אחר, והרעיון של “מנהיגות אישית” מושרש כה עמוק בתוכם, עד שאין ביכולתם להבין כי ישנן ארצות אחרות, שבהן אמנם מנהלים את הענינים גופים קיבוציים. עלי לציין בצער כי, לפי נסיוני, אי־אמון זה בכושרו הקולוניזטורי של מר אוסישקין הוא כללי בהחלט. אפילו בפגישות האינטימיות של פעילי קרן־היסוד הקרובים ביותר נשאלתי תמיד, מדוע סובלת האכסקוטיבה את מצב־הענינים, שבו הופקדה בידי מר אוסישקין האחריות להתיישבות בארץ־ישראל. השתדלתי כמיטב־יכולתי להסביר בכל מקרה כזה, שמר אוסישקין אחראי רק למחלקתו־הוא ושתאורו “יושב־ראש” הוא ענין פורמלי בלבד, שאין עמו שום מנהיגות. עלי להודות כי לא הצלחתי לשכנע אפילו את הפעילים האלה. בארץ זו – וחוששני, גם ברבות אחרות – יושב־ראש פירושו “בּוֹס”; הפרט הדק שמר אוסישקין נבחר כיושב־ראש ע“י חבריו להנהלה ולא ע”י הקונגרס אינו מספיק כדי להסיר אי־הבנה. ואי־הבנה זו מזיקה מאוד. עשיתי את מיטב מאמצי (ומובטחני שכּן עשו גם חברי, המבקרים בארצות אחרות), לאַזן את הרושם הזה ע“י הסברת הסיבות שעיכבו את התקדמותנו החל בשנת 1918 וגם ע”י פירוט הישגיה המעשיים של עבודתנו הקוֹנסטרוּקטיבית במשך ארבע השנים האחרונות. אני מצרף בזה טופס סטנדרטי של אינטרוויוּ שמסרתי לעיתונאים בכל עיר שביקרתי. אך עלי לומר בגילוי־לב כי לדאבוננו אין בכל אלה כדי לפזר את הרושם המדאיב של שֵׁם, הנראה, בעיני ידיד ואויב כאחד, כסמל ניהול גרוע.

אתם יודעים כי עֶמדתי כלפי מר אוסישקין היתה פייסנית למדי בקארלסבּאד, ומאז לא קרה דבר שיכול היה להבעיר מחדש את הטינה האישית הישנה. אני מדבר כעת רק מנקודת־הראות של נזק מעשי. תוארו של מר אוסישקין כיושב־ראש גורם לנו נזק ממשי בארץ זו, שממנה עלינו לשאוב את עיקר אמצעינו. מן הצד השני, כידוע לכם, הוסכמה הענקת תואר זה רק לשם סיפוק אמבּיציה אישית. כל אלה שהסכימו לישיבת־ראש של מר אוסישקין ציינו בהדגשה יתירה, שתואר זה יהיה שׁם בלבד, שאין משתמעת ממנו שום סמכות של מנהיגות או פיקוח למעשה. במצב זה חייב אני לשאול את עצמי אם זה הוגן כלפי המפעל הציוני להתעקש על שׁם סתם, בעוד שדוקא שם זה יוצר באמריקה רושם העלול לחתור תחת כמה מסיכויינו החיוניים. כמובן, אינני ממליץ על שום שינויים שאינם מתיישבים עם החלטות הקונגרס. אך החלוקה הפנימית של עבודה בין חברי האכסקוטיבה הארצישראלית ושאלת היושב־ראש אינן נוגעות כלל לקונגרס. הן נקבעו בישיבות האכסקוטיבה ואפשר להכניס בהן שינוי – היינו, שמר אוסישקין יהיה להבא לא יושב־ראש אלא רק אחד מחברי האכסקוטיבה הארצישראלית. אם ידיעה על שינוּי כזה תופיע בעיתונות לפני המגבית בניו־יורק, היא עשויה לגרום עליה ניכרת בהכנסתנו. המצב הנוכחי, כאשר מר אוסישקין יושב ראש וד“ר אידר פורש מפני איזה סכסוך עם היושב־ראש, רק מחזק את הרושם הכללי כי מר אוסישקין הוא ה”בוֹס" האמיתי, והרבה עובדים טובים הודו לפני כי דבר זה גוזל מהם מחצית מחדוות־העבודה, שהם זקוקים לה כל־כך דוקא עכשיו.

שלכם בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי

נ.ב. אני רואה בבוּלטין, שד"ר אידר חוזר לארץ־ישראל. אל נא תחשבו, שדבר זה מקטין במידה כלשהי את הנזק שציינתי.