לכאורה מנוי וגמור, שתכלית האדם לצאת מרשות אחרים, להסיר מעליו עול זולתו, לפרוק לבושים זרים ולהשתחרר מהשפעות נכריות. בהשקפה ראשונה נראה, כאילו הכל מודים, שחייב אדם להגביר את היסוד המקורי שלו ולהגשים את סגולות נפשו, כדי שיעמוד ברשות עצמו; לכאורה דרוכה החברה לקראת מטרה זו ואין היא פוסקת מלהתקין לה מכשירים רוחניים, חמריים וטכניים לכך; הלא אנו מתפללים, שכל ילד אשר יוולד וכל חניך אשר יתחנך ייעשה אישיות, כלומר, איש מושלם, היונק מכוחות נפשו, הנאמן תמיד לעצמו ואינו משתעבד לאחרים; ולכאורה אנו מדריכים את חיי ילדינו בקו העצמאות גם בחיים הכלכליים. אנו מקימים אסכולות מקצועיות, משלבים את העמלנות בתוך בתי הספר, מלמדים את התלמיד אוּמנוּת, כדי שיוכל אחר כך, בצאתו לשוק החיים, ללכת זקוף קומה, להשתכר כדי מחייתו ולא להיות תלוי בחסדי אחרים. אך לאמיתו של דבר אין כל אלה אלא למראית־עין. החברה בתורת כלל, אינה רוצה בעצמאותם של פרטיה, וכל יחיד מסרב במעמקי נפשו לסייע לעצמאותו של חברו. בנידון זה יש מרחק רב בין הסיסמאות הנישאות על שפתותיהם, ואפילו בין מעשיהם, לבין היצר הסוכן בהם, הדוחפם להמנע מלהעניק אפשרות של הגדרה עצמית מלאה לזולת, יהי מי שיהיה.

האב, אם כי הוא שוקד על חינוך בנו ורוצה בטובתו, ואם כי כל מעשיו מכוונים להעמידו ברשות עצמו – כשתבדוק יפה תמצא, שבאמת חושש הוא מאד מפני עצמאות בנו. אין הוא משלים עם הדבר, כי בנו, בשר מבשרו ועצם מעצמיו, יעזוב אותו וידבּק באחרים. בחביון נפשו כמוס הרצון לכופפו אליו, לשמרו בביתו ולקיים את מרותו עליו עולמית. מלחמת אב ובנו היא בשורש הדבר מלחמת משעבד עם שואף לחירות. הדיבר של כיבוד אב ואם איננו אלא התגבשות הרצון הזה בנוסחה נאצלה, שבה מונחת המגמה של האב להפגין כל ימי חייו את האדנוּת על הוולדות ולהיות שותף בחייהם, גם בשעה ששותפות זו אינה ממשית כל עיקר. האב רואה מרד בכל תנועה חפשית של בניו והוא מדכאו ביד חזקה. בנידון זה אין בין הדורות הקודמים לבין דורנו, אלא שינוי דרגה ואמצעים בלבד.

אין צורך לומר, שהאֵם מוכנה לוותר על הרבה טובות בשביל ילדיה, ובלבד שהללו יהיו סמוכים־סמוכים לשולחנה ולסינרה. יש לה פחד טמיר מפני עליה יתירה של בנה במעלת החברה, שמא כרוכות בכך התנכרות והתרחקות; אין היא רוצה, שבנה יפליג אל מעבר לים או ירדוף אחרי מטרות בלתי רגילות, שמא יסיח דעתו הימנה. מביוגראפיות של אנשי־שם אנו למדים עד כמה היתה אהבת־האֵם למכשול להם, אם כי עצם האהבה וגילוייה מרעישים את נפשנו, כל פעם שאנו קוראים רישומי ספרות וחילופי מכתבים שבין אֵם לילדיה.

אף המורה, שכל חייו קודש לחשל את עצמאותו של תלמידו, אינו רוצה בה אלא בשיעור מסויים. הקנאה שבין הרב והתלמיד כבר היתה למשל בפי הבריות, שיש להם עין דקה להסתכל בחזיונות חיים. אם הרב רואה ברכה יתירה בעמלו, באופן שתלמידו מתחיל להפקיע את עצמו מן הצורך להסתייע בו – נעשית עינו צרה בו. ביחוד מתהווה קרע בשעה שהתלמיד מפריך את תורת רבו ויוצר לו אסכולה משלו. או אז מתלקחת מלחמה, שחריפותה מצויה רק בקרב בני משפחה אחת. קיצוניותן של הרבה שיטות־עיון־ומעשה מסתברת על ידי נסיבות הולדתן והיאבקותן, על ידי היותן ולדות של בנין־אב אחד, שבתקופה ידועה היו שרויים ביחסי מלחמה עם אביהם־מחוללם ומרדו במרוּתוֹ. כשם שמזיגת שיטות אף היא מקורה במידה ידועה בהמתקת הדינין, שבאה במשך הזמן בין היריבות. מכל מקום לצורך עניננו ראוי לציין, שאין לו לתלמיד לסמוך על סיועו של רבו בשאיפתו לצאת לרשות עצמו, לאחר שישיג דרגות מסויימות, לא זו בלבד שמורו לא יתמוך בו, אלא אפשר שגם יתנגד לו ויהיה לו לשטן.

הכנסיה, או אצלנו השלטון הדתי, ודאי שאין להם ענין בקוממיותו של היחיד. הללו, שסמכותם ניתנה להם מידי הכביכול, מטיפים בלי הפסק את תורת התולעת. אין האדם אלא רימה ותולעה, טיפה סרוחה, שׂכלו אינו שׂכל ורצונו אינו רצון. למדרגת עצמאות זוכה רק הכהונה הדתית. היא אוסרת ומתירה, מחייבת ומזכה. היא רשאית לשקול בדעתה ולהחליט, אם דבר פלוני ואלמוני עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק העליון. דינה דין צדק ואין רשות להטיל ספק בו. היא אוסרת בשעת הצורך את ההגיון בספרי־מחקר, בקבלה, ברמב“ם ואפילו בתנ”ך. הכל לפי ישוב דעתה. עליה חביבים ביותר אנשים תמימים, שמקבלים הכל כפקודה, שמקיימים מצוות רבות, שאינם מהרהרים אחרי מידות הקב"ה ואחרי הממונים על ידו בעולם הזה. עליה שנואים ביותר אנשי הספק, בעלי השמא, אלה שנפשם הומיה ותוססת ואדיר חפצם לפרוץ את העוגה הצרה שמסביבם ולמוטט סמכויות מיושנות ואמיתות מקובלות. כל שעה שזו היתה מושלת בכיפה לא ידע היחיד טעם חירות מהו והשאיפה לעצמאות היתה גנאי, עוון ופשע. הכנסיה היא אויבה־בנפש של העצמאות האנושית, גם בשעה שרוח הזמן מכריח אותה לשים על עיניה מעט פוך של פרוגרס, ולפי שהכנסיה עודנה שליטה שלטון־מה גם בחיי החברה המודרנית, הריהי מסייעת לביטול עמידתו העצמית של האדם.

המדינה, ואפילו היא דימוקראטית, עצם הווייתה מוּשתת על צמצום חירותו של היחיד. ואף־על־פי שצמצום זה צורך שמירה הוא, כדי לשים חָח באפם של היצרים האנושיים ולרסנם, אין לומר שהשפעתו רצויה תמיד. שכן כיון שניתנה רשות לצמצום חירויות, שוב אין סיפק בידי הממונים על כך לדקדק כחוט השערה. ביחוד אין המנגנון המדיני ואנשי המוסכמות בחברה סובלים בני־אדם, שהגיעו להסתכלותם בעולם בדרך עצמית והם פוסלים או מכשירים סדרים ודברים על דעת עצמם. גם במנהג־עולם דימוקראטי רשות נתונה לאדם לחשוב ולעשות מחוץ לתחומם של סדר־המושגים וסולם הערכין עד מדרגה מסויימת. מנקודה ידועה ואילך, הריהו נידון על פי דיני המלכות. אין אנו יודעים אלא פרקי־זמנים קצרים עד מאד, שבהם רשאי היה הוגה־הדעות ואיש־המדע להביא לפני הציבור את פרי מחשבתו בעניני החברה מבלי לחשוש לקנסות או לשמתא. פרקי־זמנים אלה היו על פי הרוב ימי־אתנחתא, בין פורענות לפורענות. אך בדרך כלל נשקלים מורי־הדרך הרוחניים ודעותיהם במאזני התועלת. דעות, ששכר בצדן לחברה, למנהיג או לעריץ, רצויות וזוכות לאהדה; אך דעות, שחותרות תחת משהו או מישהו, גם אם הן נכונות ועמוקות מצד עצמן, וזוהר האישיות חופף עליהן נדחות או מתגלגלות ובעליהן נוחלים חרם גלוי או סמוי, ונפטרים מן העולם בצער ובבושת־פנים, כאילו הם שחטאו.

הכל מכריזים על הצורך באנשים, שאינם תלויים בדעת אחרים ונאמנים לעצמם, אך משנמצאים כאלה, הריהם מטרה נוחה לחצים. הכל מודים, שתעודת החינוך להבשיל חניכים בעלי עמדה מוצקה בחיים, אך משמבצבצים ועולים כאלה, מיד ננקטים אמצעים נגדם במתכוון ושלא במתכוון; הכל משבחים ומפארים בני־אדם, שההן שלהם הן והלאו שלהם לאו, אך משיורד איש כזה לעולם העשיה, קללת הדור תלויה בו. שכן כולם מחבבים את הרפים והרכים, הנכנעים והמוותרים. הכל מדברים על ערך החיים, אך מאידך גיסא תובעים את הקרבתם לטובת כל איוולת וכל רעיון של מה בכך. דייך אם תפתח את הראדיו בערב אחד ותאזין לנאומים, הקוראים בכל מקום לקרבנות. אימה תוקפת אותך. כל העולם כולו הוא כמין גרדום לא רק למעשה, אלא – מה שמחריד יותר – גם להלכה. כאן אתה חייב להקריב את נפשך, יחידתך, לשם הרחבת גבולות, שם – לשם שמירה על גבולות קיימים; במקום פלוני – לשם העם ובמקום אלמוני – לשם העמדת המעמד. וכולם צודקים ובוערים באש האמת ושורפים בהבל־פיהם את כל העומד ברשות עצמו ודעתו שונה.

אין זה פאראדוכס אם נאמר, שהבריות מחבבים לתת ולא לקבל, להשפיע ולא להיות מושפעים, בחינת “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק”. חמדת־נתינה זו נראית לי כאֵם כל צרה וכל יגון. נראה, שבחברה המודרנית יש בכל מתן משום הרגשה של מעשה־שעבוד כלפי המקבל. הנותן נדבה משעבד את מקבלה; הנותן עצה, משעבד את הנהנה ממנה; הנותן תורה, מכניע את מקבלה; ורוצה אדם ביחסי־זיקה של נתינה וקבלה, בתנאי שהוא יהיה המהנה והמשפיע. כי בדרך זו שופך המעניק את ממשלתו על המוענק. יצר האהבה, הדיכוי, העליוֹנוּת מבוטא לא פעם במעשה, הנראה במשקל ראשון כמעשה טוב, אלא שמאחוריו מוצנעת משמעוּת זרה. יש להזהר מפני הלקיחה והקבלה לא פחות מאשר מפני הגזילה והניצול. מעמד של תלוּת־בדעת־אחרים הוא לא פעם תולדה של קבלת השפעה וקבלת פרס, אחת היא אם הגורם לכך המפלגה, המדינה, המצנאַט, האיש האמיד, המנהיג או הכנסיה. הצד השווה שבהם, שכולם מושתתים על בולמוס הנתינה וההענקה. איש־הרוח האמיתי או הנדיב האמיתי אינו נותן אלא מפקיר, אינו משפיע אלא שופע, וכל הרוצה בא וזוכה. אפשר שמטעם זה אנו כה אוהבים את גאוני־הרוח שהיו בעבר הרחוק ואיננו מחבבים את גדולי־דורנו. הואיל והראשונים אינם בעלים פרטיים לרכושם, לפיכך אין אנו חוששים ליטול מהם מלוא חפניים, בעוד שהאחרונים כאילו ניצבים כזקיפים לפני שער אוצרותיהם ואומרים: דע לך, משלי אתה נהנה, אל תהא כפוי טובה! במבט־עין כזה, הנוֹרה מתוך גבות זועפות של תלמיד חכם חי, יש כדי להטיל מורא ושעבוד. הלומד מפי גאון חי חייב תמיד להביא דבר בשם אומרו ולדקדק בדברים כחוט השערה, הלכך חש הוא טעם של שעבוד ואינו להוט להיות שרוי במחיצתו. ואילו הלומד מפי ענקי־הרוח שבעבר, הוא בן־חורין.

מכל מקום, בני הדור, החיים בעת ובעונה אחת, מקפחים איש את עצמאות חברו, מדעות ושלא מדעת, מתוך חשבון קטן וחשבון גדול, בשוגג או במזיד, אין לך ניגוד לחיים הממשיים כשלוש המלים האלו: עמידה ברשות עצמו. אף־על־פי־כן זוהי תכלית האדם בארץ!

תרצ"ח