א    🔗

כל אדם חי אומר שירת־מחר. הוא משמיע אותה בגלוי או בחדרי חדרים, אך בלעדיה אין קיומו קיום. היא שזורה בזוטות של יום והיא הרוח החיה באופני המעשים הגדולים. ביחיד אמרו, קל וחומר בציבור. הציבור נשימתו ארוכה יותר וחייו משוכים וערוכים כולם כלפי העתיד. כמעט כל מה שהציבור עושה אינו נושא פירות אלא לאחר זמן, ברבות הימים, בימים כתיקנם ושאינם כתיקנם מטרות קיומו נעוצות בזמן מופלג, ועיניו מכוונות לאָפקי דורות רחוקים. אין מטרה זו מפסיקה את החוט המקשרו אל ההווה. רק הלקויים בנפשם, שאין סיפק בידם להלחם עם מעצורי החיים ולעצב את גורלם בתוך ההוויה הממשית, עושים את העתיד מין מקלט לעצמם שקועים בחלומות ומתנכרים לחובות של חיי השעה. אולם אלה הם על הרוב חלומות־סרק, שאינם ענין לכאן, הואיל ועיסוקנו בחלום החברתי, שממנו תוצאות לבנין העתיד.

מבחינה זו נושא כל אדם וכל ציבור אוּטוֹפיה בחוּבוֹ. בכל רעיון גדול יש מיסוד האוּטוֹפיה. שכן אותה מנה שבה, שלא הגיעה עדיין לכלל התגשמות – וזהו על הרוב חלק־הארי בתוכה – היא שיר מזמור לעתיד לבוא, חזות ימים רחוקים, כדי שלא לומר אחרית־הימים. ושירות גרוע ביותר עשו כל אלה, שהוציאו שם רע על האוּטוֹפיה, התביישו בה בלבשם איצטלה מדעית. אוּטוֹפיה – אמרו – לא; מדע – כן. אולם מתחת לציציות המדע נזדקרה האוּטופיה כשהיא מקומטת ונעוות פנים. אין מפלט הימנה. היא משולה לאמת־מים, העוברת תחת כל רעיון וכל מפעל נכבד. בלעדיה אין סיכוי וסבר לגידול. מקום שאין אוּטוֹפיה, שם צמצום ראיה ועקרוּת, כי היא הכוח המוליד והיא העוּבּר. שום תיקון־עולם גדול ושום תנועת־עם גדולה לא יצוירו בלעדיה. כל שכן הסוציאליזם, המבקש לצוּר צורת עולם חדש. האיך יבּנה עולם חדש, לפי איזו תכנית ותכנית? מה ה“מנורה של אש”, שכזו תראה ותקדש? הווה אומר: באין אוּטוֹפיה אין תבנית, אין בית־יד לרעיון ואין אחיזה לחידוש החברה.

אלה שהגדירו את האוטופיה כתורה דמיונית, שאינה עשויה להתגשם, לא ירדו לסוף כוונתה ההיסטורית והשימושית. המום העיקרי שמצאו בה, שאינה מחוברת למציאות, מום מדומה הוא. כל האוּטופיות מימי הנביאים ואפלאטון ועד פוּרייה וסן־סימון, היו פרי המציאות, ממנה ינקו ולה נתכוונו. לא מקרה הוא, שלכל אוּטופיה אופי מיוחד ומבנה אחר. אם אפלאטון הניח ב“המדינה” שלו את העבדוּת ולא ראה כל פגם במשטר כזה, הרי שהיה, עם כל גדולתו ורחף־דמיונו, בן־זמנו, ולפיכך מיצה את תמונת־העתיד שלו מתוך סדרי החברה והכלכלה שבימיו. ואם תומס מוֹר השתית את מדינתו על משטר קומוניסטי והעניק לכל בני האדם חיי טובה, שפע ושויון, הרי שירטט דמות אידיאלית זו למראה הדוחק והמצוקה מזה ועתרת הנכסים מזה, שהיה עֵד להם. כלומר: תומאס מוֹר בא לעולם לאחר שיסודות מסויימים, שהיו אוּטופיים בתקופת אפלאטון כבר היו מציאות בזמנו, ועל כן מן הכורח היה ששאיפותיו וציורו האידיאלי ביחס לעתיד יהיו שונים. כי האוּטופּיה אינה מין עתיד בדוי מן הלב, שאין בו ממש; לא. היא מעשה־מרכבה של צרכי־ההווה וכיסופי עתיד, של הקיים הפגום ושל העומד והצריך להתרקם. במלים אחרות: היא יונקת מהוויית־המצוי ומהוויית־הראוי, מן הממשות והערגון. היא אינה מעשה־שעשועים או מעשה־המצאה. על “המדינה” של אפלאטון מרחפת רוחה של העובדה המזעזעת: המתת סוקראטס. תומאס מוֹר היה תחילה בעל כהונה מדינית גבוהה והכיר את חיי המעשה ועלילות אדם הכרה שלימה. בקיאותו הגדולה בהוויות העולם ניכרת באוּטופיה שלו. הכל מחושב בה ומדוקדק עד לפרטי חיים קטנים. דיוק כזה אינו יכול להיות אלא פרי חכמה ונסיון. וכן היה גם קאמפאנילה, שכתב אוּטוֹפיה כמאה שנה אחרי מוֹר. הוא שוטט ימים רבים בעולם, אסף ידיעות, התבונן בארחות חיי עמים, ואת כל נסיונותיו שיקע בספרו “עיר השמש”. הוא הדין בפראנסיס ביקון. האוּטופּיה שלו “אטלאנטיס החדש”, שלא נשלמה, נכתבה בשילהי חייו, לאחר ששבע תענוגות ומכאובות, השכלה ודעת, מפח־נפש ומעשי העפלה. היא תמצית השקפותיו ונסיון להגשים את שיטתו העיונית ואת חלומו המדעי במדינת־האי. כמותם היו גם האחרים. לא ארחי־פרחי, מבלי עולם, בטלנים, אלא דוקא חכמי־נסיון ובעלי שאיפות גדולות, שביקשו בכל נפשם ומאודם להביא תיקון לעולם.

ומה מעוקל הוא פסק־דינו של אֶנגלס על האוּטוֹפּיסטים. הוא כאילו מרחם עליהם ועל תמימותם. הוא כרך בכרך אחד את כל האוּטוֹפיסטים. והרי מוֹר, באבף, סן־סימון, פוּריה, רוֹבּרט אוֹאֶן וקאבּה, שונים היו איש מרעהו! בכינוי “סוציאליסטים אוּטופּיסטים” נתכוון להודיע, כביכול, קלונם ברבים. בכולם ראה כת מתקני־עולם, השקועים באשליות ובסנטימנטליות, – שבתמימותם הרבה דימו בנפשם, כי יוכלו להניע את חבריהם וידידיהם הבורגנים שייעשו שותפים בסידור העולם מחדש, אם רק יציעו לפניהם אידיאל של חברה מתוקנת, בעוד שנקודת־המוצא של הסוציאליזם המדעי היא הגשמת המגמות הקבועות ועומדות, שבשלב ידוע בהיסטוריה ובתנאים מסויימים של החברה הכרח להן לצאת אל הפועל. לפיכך לא ברצונם של בעלי האוּטופיה תליא מילתא, אלא בחוקי ההתפתחות, שהכל צריך להיות מכוּון על פיהם. מתוך יהירות מדעית זו נתעלמה ממנו הלכה פשוטה; ממה נפשך: אם נעסוק בניתוח הכוחות החברתיים הפועלים במשטר הקיים, ולא ניתן דעתנו על מה שעתיד לבוא, מה יהא על עצם ההגשמה, ואל מה נחתור? הלא בדרך זו לא נקנה לנו אלא “אנאטומיה” של החברה הקיימת. ומה דמות תהיה להם לחיי מחר, שעליו אנו נותנים את נפשנו? ואם נסכן את עצמנו ונציץ אל ערפלי העתיד, ותהי זאת אפילו הצצה מדעית, הרי יש כבר חשש אוּטוֹפּיה. מסתירה זו לא נחלץ המרכסיזם עד היום, ואף־על־פי־שהוא נותן לאֶסכטוֹלוֹגיה שלו צורת־ביסוס השונה משל האוּטוֹפיזם המובהק, אין בכך כדי להטעותנו. שכן אף הוא משרטט תמונת־עתיד, אם כי היא קמה, כביכול, מאליה ובלא כוונת מכוון – מתוך שלילת הסדר הקיים ובכוח “החוק” בלבד. מכל מקום, נגררת אחרי השובל המדעי הארוך ההזייה על עולם אחר, שמחמת האיסור החל עליה היא מבצבצת בבושת־פנים ובדמות מטושטשת, מעין אוּטוֹפּיה קטיעא, או אוּטוֹפּית־מעוכין, שסימני חולניות בה כבכל תביעה אנושית שדוכאה בכוח. והדין עם אלה הסבורים, שההפשטה המופלגת והדקה־מן־הדקה שבכמה מהלכות המארכסיזם, היא ביטוי לרישומי היסורים, שאותה תאווה דחויה, תאוות חזון העתיד, הביאה עמה והניחה אחריה. משום שאין שום הוגה־דעות סוציאליסטי ומתקן־עולם בן־חורין מחזוּת זו בפני העתיד והיא ממלאת גם את לב אלה, שהאוּטוֹפּיה אינה להם אלא ענין ללגלוּג.

אפשר לומר, שספרו הקטן של אֶנגלס “התפתחות הסוציאליזם מאוּטוֹפּיה למדע” גרם תקלה גדולה לתנועת הפועלים, תקלה לדורות. הוא, שנטה בכלל לפרש כל מה שהיה סתום אצל מארכס ולבטא את דעותיו בצורה חותכת, בדמות פתגמים ומימרות, נתקבל על נקלה. דבריו היו בחינת מטבעות מובהקים בצורתם, ולפיכך הם מתנחלים זה עשרות שנים. עד היום לא הוברר חלקו של מי גדול יותר ב“מאניפסט הקומוניסטי”, – שלו או של מארכס. אך ניתן לשער, כי בספר הקטן הזה, שאף הוא השפיע יותר משאר ספרי מארכס, כל המימרות המפוצצות (כגון: “שכל ההיסטוריה האנושית אינה אלא תולדות מלחמת המעמדות”, או “לפרולטריון אין מולדת”) משל אֶנגלס הן. שתי החוברות הללו, שבראשית הופעתן מילאו בלי ספק תפקיד נכבד בעיצוב הכרתו העצמית של הפרולטאריון, הזיקו ברבות הימים נזק רב. שכן בינתים נתחוללה התפתחות לאומית, שלא פסחה גם על הכרתו של הפועל בעמו, ואף מדעי הטבע, שמהם נטל אֶנגלס חומר לפרק ב' בספרו הנ“ל, נתעשרו בהישגים חדשים בזכות תגליות שלא נודעו בימים ההם. ואילו תלמידי אֶנגלס לא פסקו לפסוק את פסוקיו כאמת אחרונה, כמדע צרוּף. מאליו מובן, שיחס הביטול לאוּטופיות ולאוּטפיסטים קנה שביתה בלבבות, שנתייבשו כגרוגרת דרבי צדוק. כך נשתרש חשד לגבי כל נסיון לחדור למפלשי העתיד ולהאירו בברק החזון, ו”אנשי המדע", המוסיפים לסייע לחוקי הברזל של ההתפתחות כדי להגשים את הסוציאליזם, עדיין משתמשים בשם הגנאי “אוטופיסט” כלפי כל מי שמקביל את הוויית־הרצוי אל הוויית המצוי ומבקש לברוא על פיה משטר חדש.

זכותו של גוסטאב לאנדואֶר היא, שהצביע בשעתו על כך, שבהווייה החברתית יש מתיחות תמידית בין הטוֹפּיה, ז"א בין התקופה שבה מצויה חברה יציבה יציבות יחסית, ובין האוּטוֹפּיה. הטוֹפּיה היא המשטר הקיים, הווי של רעב ושובע, של יחסי גומלים הוגנים ומלחמות, אסונות וששונות. אלא שאין כאן קבע־עולם. הכל שוטף. טוֹפּיה זו, סדר יציב זה, משתנה קימעא קימעא או בקצב מהיר, עד שהוא מתרופף ומתערער. אותה שעה שעתה של האוּטופּיה היא. האוּטוֹפיה היא עירוב של שאיפות אישיות ומגמות רצון כלליות, הקיימות תמיד קיום נפרד, ואולם בשעת בין השמשות כשמשבר מתחולל בעולם, הן מתלכדות, נישאות יחד על נחשולי החיים, ונעשות צורה של הווייה חברתית. כל טוֹפּיה, מולידה אוּטוֹפּיה וכל אוּטוֹפּיה שבה ומולידה טוֹפּיה, וחוזר חלילה. בין יציבות יחסית לחברתה משׂתרעת לפרקים דרך של תוהו ובוהו. כל אוּטופּיה מורכבת משני אֶלמנטים: מתגובה על טוֹפּיה, שמתוכה היא צמחה ועלתה, ומזכרון של האוּטופּיות הידועות משכבר הימים, שלא נתגשמו. משום שאוּטוֹפּיות אינן מתות אלא למראית־ עין. הן ישנות, כביכול, שנת־מרמיטה. עם כל זעזוע הן מתעוררות לחיים. בכל טופיה יש יסודות של אוּטוֹפּיה שנתגשמה בזמנה מקצתה או רובה. היא אינה נהפכת למציאות גמורה, אלא חיה בלב האנושות חיי־מחתרת בלתי פוסקים ומחלחלת בכל מעשה ממעשיה. וכך היא חותרת, ברואים ובאין־רואים, לקראת הבאות.

יוצרי האוּטוֹפיות הגדולים לא היו הוזים מוּכי־ירח, אלא אנשי מעשה ומגלי אמיתות, שניחנו בבינה־לעתים, שהיו אניני רגש וארדיכלי עתיד. הם שימשו תמיד גורם להתעוררות גדולה. הם שזעזעו את הקפאון החברתי והלהיבו נואשים לתשוקת חיים ולאמונה בטוב וביפה. שלא כאמונות הדתיות המכוונות את האוּטוֹפּיות שלהן כלפי עולם־הבא, עולם שכולו טוב ואין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא הנאה מזיו השכינה, – מבקשים מתקני העולם החילוניים באוטופּיות שלהם להביא גאולה לאדם בעולם הזה. משום כך הם רוקמים דמות של חברה עתידה על כל פרטיה. אינם מסתפקים בבנין היכל בלבד, אלא מרהטים אותו בכל הרהיטים והכלים הנאים, כדי להכשירו לשימוש. הם בוראים עולם טוב ויפה המכוון כנגד העולם הקיים, המלא כעס ומרירות, סבל וכיעור. כאן אתה מוצא את חולשתם וגם את כוחם וגבורתם: חזון, המתפרט לפרוטרוט, אינו יכול להמלט מן הטעות ומן ההפלגה הדמיונית, שמתנגדיו יכולים להאחז בהן ולשימן ללעג. ברם, עיסוק זה בפרטים ודקדוקים משווה לו לוויית־חן ויוצק בו מיץ־חיים. הכוח המגרה את הבריות ומושכם לשגות בו הוא דווקא בחיוניותו, בתתו תשובה של ממש, בהיותו מַטבע־שכנגד לסדר הקיים. לאורו מורגש כל הפסול והמעיק שבמצב הקיים וכל הכוחות מתגייסים להגשמת החזון. ואל נא יקשו סתם־מקשנים על דמות אוּטוֹפּית זו של חיים עילאיים ושלמים ואל יפריכוהו בטענה, שאין היא עשוייה להתגשם כולה או רובה. שום אידיאל אינו נהפך למציאות חיה לכל פרטיו, דקדוקיו וכוונותיו, כפי שהוא כתוּב שחור על גבי לבן. האוּטופּיה היא הפיסגה, תמצית התמצית, אשר לנגד רוחו של אדם. אך לעולם אין דמותה של המציאות דומה בכל לדיוקן המחשבות של יחידי־סגולה. “לא האידיאל גופו נהפך למציאות, אלא באמצעות האידיאל, ורק באמצעותו מעוצבת דמות המציאות שלנו” (לנדאוּּאֶר). אף־על־פי שיש רגעים, ואולי יותר מרגעים, בחיי כל אדם וכל חברה, שבהם מתגשמת האוּטוֹפּיה הנועזה ביותר. אותה שעה מורגשת חדווה עילאה, תחושת־חיים כפולה ומכופלת; ואף הבריות נראים “אוּטופּיים”. ואם גם חוויות אלו הן בנות חלוף, יש בהן סימן ורמז לאפשרות התגשמותה של האוּטוֹפּיה. ולא עוד, אלא שהכל יודעים, כי בכוחם של רגעי־עליה כאלה חי האדם ומתגבר על הררי המכשולים הנערמים בדרכו. השבת של האוּטוֹפיה מפרנסת, כביכול, את שאר ששת ימי המעשה. היא נותנת להם שמן למאור והם דולקים בכוחה. באין חזון משתלטת יבושת; הלב מתעלף ואף גלגלי המוח חורקים בהילוכם. תנועה “מדעית”, כאדם “מדעי” (רק מדעי), אינם אלא מפלצות, שסכנה לעמוד בד' אמותיהן. כל הנוגע בהן יהיה לאבן. התאבנותו של העולם בימינו היא אולי אחת מתוצאותיה של מדעיות מפליצה זו.

ב    🔗

אוטופיה חברתית גדולה אינה פרי געגועים על גן־עדן אבוד, כיסופים לתור־זהב שנחרב בעטיו של איזה חטא קדמוני. לא רק משום שבעלי־אוּטופּיה היו תמיד בעלי הכרה היסטורית עמוקה וחכמי נפש גדולים, ועל כן מן הנמנע היה שלא ידעו, כי גן־עדן כזה לא היה ולא נברא; אלא גם משום שהבינו, כי כשם שאין צועקין על שעבר, כך אין שואפים אל שעבר. הנביאים, אלה האוּטוֹפיסטים בה' הידיעה, דיברו תמיד על אחרית הימים כשם שהטיחו דברי תוכחה קשים על חטאי ההווה, אך מעולם לא הזכירו את גן־העדן האבוד ולא ביקשו להחזירו. ראוי הדבר לשימת לב, שדווקא המארכסיזם, המתאמר להיות מדעי, נכשל בהלכה זו. הוא הורה, שלפנים באיזה עבר רחוק, היתה קיימת חברה קומוניסטית, מין “תור־זהב”. זאת היא ה“תיזה” שלו. בכוחם של חוקי התפתחות, שאינם יודעים רחם גורש האדם מגן עדן זה ושוּקע בגיהינום פיאודאליסטי וקאפיטאליסטי, הרי ה“אנטיתיזה” שלו. אולם חוקים אלה יחזירו אותו דרך גלגולי מחילות לצורת החיים הקומוניסטית, שתהיה אמנם שונה מזו הקדמונית, אך ביסודה היא היא, – הרי הסינתיזה. מיסטיפיקאציה כזאת של כל שלושת הזמנים, עבר, הווה, ועתיד, היא יקרת מציאות אפילו בתורות שהמסתורין הוא יסוד היסודות שלהן. וכך אנו רואים את המארכסיזם בקלקלתו – מתקלס בכל אוּטוֹפּיה ונופל בעצמו לזרועות המסתורין.

ברם צורך הוא לחזור ולשנן, כי שום גן־עדן לא היה ולא אבד, לא בדמות זו המתוארת בספר “בראשית”, אף לא בדמות הקומוניזם הקמאי. “גן־עדן” לא היה ולא יהיה. זהו מתוֹס. מאז ומעולם לא חסרו תלאות בחיים. האדם לעמל יוּלד. פגעים ונגעים הרבה הם מנת חלקו בחיים. אך גם ניצוצות שמחה וחיי נשמות שכיחים בו. משטר משטר ומומיו, דור דור ותאבונו והרגשת צערו ועלבונו. אילו היו “הקומוניסטים הקדמונים” זוכים ליהנות מעט מן הקומפורט הגדול, שאפילו אחד מדלי־הפרולטארים נהנה ממנו בימינו, אפשר שהיו רואים את עצמם מאושרים. ואף־על־פי־כן – עובדה היא, שבני דורנו נעלבים ונענים במשטר הנוכחי, אם כי ערכי־ההנאה וקניני החיים מרובים ויפים מאלה שבתקופת אדם קמאה. הבל הוא, איפוא, לשאוף לאיזה “הָיה הָיָה” או להפריח בפשטות את הסיסמה: חזרה ל־. אפשר שתורה חוזרת על אכסניא שלה; ההווייה החברתית אינה חוזרת לעולם לכמות שהיתה.

מכאן אנו למדים: אוטופיה חברתית איננה אידיליה. רצוני לומר, אף־על־פי שהיא מציירת את העתיד במכחול ורוד, אין היא עושה בני אדם מלאכים. אינה מעמידה אותם כנטולי־יצרים, או כמושלמים בכל המעלות. ונהפוך הוא: בכל אוּטופּיה מתואר משטר חוקי. תומאס מוֹר מחלק את מדינתו למחוזות ולאחוזות. חמישים וארבע קהילות בתוכה. הוא קובע חובות וזכויות, סדר עבודה וסדר הנאה, דרכי עבודה ושיטות חלוקה לדברי התצרוכת. המשפחה משמשת תא ראשוני. שיתוף הנשים, המצוי עדיין אצל אפלאטון, כבר אין לו זכר אצל מוֹר. אף ממשלה קיימת, השולטת לפי כללי הדימוקראטיה ומטילה פקודות על האזרחים. הוא מניח מקום לאהבת הכבוד ולרגש האחדות להתגדר בו. נמצא, שהאוּטוֹפיסט הקלאסי לא הפשיט מעל האדם את הלבוּש הגשמי, אלא ראה אותו גם בתוך ממלכתו כבשר ודם. רק אלה, שהלעיזו על האוּטוֹפיות וסירסו את משמעותן ההיסטורית והאקטואלית, הראו את האוּטוֹפּיה כאידיליה. בדרך זו נוח היה יותר להתגולל עליהן ולהעמידן כסרות־טעם וכמתנכרות לטבע החיים.

המעיין בכובד ראש לא יתמה על כך, שדווקא מפי המארכסיזם נתמלט מין דיבור מיטאפיזי על “הקפיצה ממלכות ההכרח למלכות החירות”. פסוק זה, שנעשה היום מטבע עובר לסוחר, אין לו כל סמוכין לא בתורת האדם ונפשו ולא בתורת החברה ומהות גלגוליה. בין חיי כורח וחיי חירות יש מתיחות תמידית, שאין לבטל אותה ולדלג עליה ב“קפיצה”. זהו תהליך מודרג, איטי ומלא נסיגות. יש צורך בהתמדה וברצון דרוך. אפילו נניח, שהעברת אמצעי הייצור לרשות החברה וביטול הקנין הפרטי ייעשו בקפיצת־הדרך, החירות לא תושג על־ידי זינוק כזה. ולא עוד, אלא שחירות שהושגה אין אתה משמרה לדור או לדורות; היא טעונה חידוש מתמיד, אימוץ מתמיד. מה שמוחזק חירות היום אינו מוחזק מחר. החירות, כבן־החורין, אינה מציאות קפואה, אלא תעודה, התהוות שאינה פוסקת ולא פרי המבשיל ע"י איזו קפיצה מלאה רזים. זאת היתה סמיוּתו של המארכסיזם, שראה את כל ההיסטוריה האנושית הארוכה כתולדה של מלחמת מעמדות, התנגשויות ונפתולים, ואילו את התקופה שלאחר המהפכה החברתית ראה כשבת־שבתון, כאחרית כל מתיחות, כסוף לנפתולים, כעין שמיטה נצחית לכל היצרים וההתנגשויות, – כקץ־הפלאות. ברוחו של אֶנגלס אפשר לומר, כי זוהי האוּטוֹפּיה הגדולה ביותר למן היום שבני האדם חזו חזיונות עתיד. שהרי ברור: מלחמת המעמדות, ההיאָבקוּת על אינטרסים, ההתנגשות בשדה הכלכלה והשלטון, גם אם לא נודה בכך, שהן גורם יחיד בהתפתחות החברה, הריהן גורם גדול ובמקרים מסויימים גורם חותך. אולם אף הן מתפרנסות מכוחות נפש וממרץ, ביתר דיוק: הן גילוי של אֶנרגיה נפשית וגופנית, תופעה של איזה “כוח כשלעצמו”. מה יהיה איפוא עליהם למחרת המהפכה? היבָלע מרץ זה בתוך התוהו? היפסקו לחלוטין יצרי המלחמה ומתיחות הנפש, המשמשים מניע לכל מלחמה וגם למלחמת המעמדות? לא. כל מציאות היא בחינת זירה; הוייתו של כל אדם היא דראמה. והחברה זירה עצומה, דראמה כבירה. לדראמה זו אין סוף ולא יהיה לה סוף, כל עוד לא נהפכנו למלאכי עליון, שאין בהם, כידוע, לא יצר טוב ולא יצר רע. אם נניח, שעם בוא המהפכה הסוציאלית נתרחשה על במת החיים מערכה אחת, הרי עדיין נשתיירו מערכות אחרות, שאף הן מלאות מתיחות ונפתולים. אותה אֶנרגיה נפשית, אותם מאווים גלויים וסמויים, שהיו זנים את מלחמת המעמדות, המניעה מצדה את ההתפתחות ההיסטורית במשך אלפי שנה, לא תתנדף חלילה. המסך לא ירד. הדראמה לא תסתיים. העלילה תחל מחדש. בחיי חברה יש פסיקים ואתנחתות, אך אין סוף פסוק. “קפיצה ממלכות ההכרח למלכות החירות” היא אוּטוֹפּיזם שאין לו רֵעַ. היא דמיון שנסתלף מחמת צמצום “מדעי”.

ג    🔗

וכשם שהאוּטוֹפּיה החברתית החילונית אינה תומכת יתדותיה באיזה עבר רחוק, שהיה, כביכול, מלא זיו וזוהר, כך אין היא מעתיקה את התגשמות הטוב לעתיד רחוק, ל“אחרית הימים”. האוּטוֹפיסט אינו נותן תורה משיחית, תורת קץ הימין. העתיד שלו הוא בחינת יצירה מעשה ידי אדם, ולא בחינת נס ופלא. המשיחיות יניקתה מן המיתוס, לאוטופיה – זיקת־טבע ויניקתה מן ההיסטוריה. משיח אינו יכול לבוא אלא בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי. אולם מצב כזה הוא נמנע המציאות. מעולם לא היו בני אדם מלאכי שרת ולעולם לא יהיו כולם מלאכי חבלה. זכות־ללא־חובה וחובה־ללא־זכות – בדיות האגדה הן. כל עוד מצויים יצרים וחפץ־קיוּם לא יועיל שום “תשליך” וישתיירו עוונות בין אדם לחברו ובין אדם למקום שלא נתמרקו; ומאידך גיסא, כל עוד יודע אדם יסורים, נוחם וחמלה לא יהיה כולו חייב, וכף המאזניים לא תוכרע כולה לצד חובה. לפיכך משערת האוּטוֹפיה כוחו וטבעו של אדם ומביאה במנין סגולות האדם והחיה שבו. היא מבקשת להוציאו מתרבות רעה לתרבות טובה, מאפלה לאור גדול, אך גם הימים הבאים לא יהיו ימות־משיח, אלא ימים של חיים נאים ועולם מתוקן. עולם זה לא יהיה מין “סינתיזה” אחרונה, שאין אחריה ולא כלום. טבע האדם ותכונותיו, הדיאלקטיקה של חיי הנפש האישית והקיבוצית שוקדים וישקדו תמיד לבל יחול קפאון. ה“סינתיזה” הקומוניסטית, במובנם של מארכס ואֶנגלס, תיהפך לתיזה ולאנטיתיזה חדשות, שצורתן הסופית עדיין אינה ענין אפילו לכוח המדמה העז ביותר. האוּטופּיה החברתית. בהיותה מבוססת ביסוס אנושי, צופנת בתוכה ציווּי מוסרי לחדש, לעמוד על המשמר הטוב והצדק.

כדי להסיר לזות־שפתים מעל חזון־העתיד הסוציאליסטי וכדי לזרות ממנו מומי הלכה ומעשה, שגרמו לו קלקלה רבה, אי־אמון מצד הבריות ומעשים מתוקנים, צורך הוא להגדיר שני תארי־שלילה באוטופיה הסוציאליסטית, הנשאפת והעתידה להתקיים. שכן לא האלהות בלבד נגדרת יפה על דרך השלילה (“אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף”), אלא פעמים שגם בריה חברתית מסתברת ומתחוורת ע"י שאתה קובע בה מה אין בה – מה אינה:

א. אין חזות העתיד שוללת אף כמלוא נימה את חובות התיקון כלפי ההווה. האוּטוֹפּיה הסוציאליסטית נחצבה מספירת העלילה והמעשה. היא אינה גורסת חיבוק ידים ואינה מבטיחה “גלוסקאות וכלי מילת”. נוח להם למתנגדיה שיראו אותה כגן עדן לעצלים. אבל היא מלאה פעילות ועיסוק. היא מתארת מה ראוי ומה יכול להיות לכשנרצה בכל כוח רצוננו, ומדרבנת בנו אותו רצון. אין היא דוחה את ההתגשמות דחייה לדורות; יש בה ניגוד להווה מבחינת טיב החיים ואושר האדם, אך לא מבחינת האפשרות, שבני אדם יתחילו לבצעה לאלתר. פשע כבד פשע המארכסיזם, בטבעו את המטבע: “ככל שיוּרע, כן יוטב”. בנין להפליא בנה על יסוד התדלדלותם של ההמונים, שעתידה להביא עמה חידוד הכרתם המעמדית. ידוע, שלא הביט בתחילה בעין יפה על מוסדות חברה, הממתיקים את יסורי הפרולטאריון ומשפרים את מצבו. כאמונת־המשיח הדתית כן היתה גם אמונתו של המארכסיזם, שרק בדור פרולטארי, “דור שכולו חייב”, שכולו עוני ומצוקה וחליים רעים, תבוא הגאולה. הוא ביקש להוציא מתוק מתוך המר החברתי, מן המר ביותר. אולם התאכזרות כזאת על מין האדם, היא לא רק חטא שאין לו כפרה אלא גם חינוך רע. על ידי כך נשמט הבסיס מתחת ליחיד, ושוב אינו מרגיש צורך בפדוּת. שכן הצורך להיגאל אינו קיים באדם אלא כשהוא נתון בתנאי חיים מינימאליים; טול את התנאים האלה ונטלת גם את הצורך הזה. אדם, שהוא עבד נרצע למעבידו, שאין לו שאיפה מלבד מילוי כרסו, דינו כדין בהמה, והמושג גאולה אינו חל בו. בלי פתילה אין מדליקין את הפנס הגדול.

השאיפה לעתידה הטוב של האנושות ערכה בא לה מן העובדה, שהכל מכוון לאדם החי. כל תורת־ישע חברתית נבחנת בכך, כיצד היא מתייחסת אל האנשים החיים עכשיו ואינה נותנת את רחמיה לשיעורים: אכזריות לדור החי ורחמים לדורות העתידים להוולד. בעל מצפון אינו יכול בשום פנים להמתין בצדקתו: כאן, לאלתר, ובתוך בני אדם הניצבים למולו הוא משתדל להגשים את מידת הצדק. מנהג זה, לחתום שטרות־הבטחה ושטרות־הגשמה על מנת לפרוע אותם בבת־אחת לעתיד לבוא, לאחר המהפכה או לאחר ביאת המשיח, הוא מנהג נפסד, הפותח דלת להשתמטות. את שיעור הפרעון הראשון צריך לשלם מיד, ויהא שיעור זה קטן או גדול. לפי דרכי התשלום תוּכר כל הבטחה וכל תנועה. אין לך מקור שלילי לסוציאליזם כאותו היתר להכריז מוראטוריום על המוסר האנושי האֶלמנטארי, על עשרת הדיברות – כדי ליצור חיים של צדק ויושר באחרית הימים. ואילו המוסר הסוציאליסטי, שהוא גם חותמה של חזות־העתיד, מצווה, שכל יחיד אחריות תהא נטועה בלבו לאיש הקרוב, לעניינים הקרובים, לסביבה הקרובה למקום הקרוב ולזמן הקרוב. מי שיש לו הון מוסרי עליו להשקיעו בספירות קרובות ולא לחפש אחרי “שדות השקעה” רחוקים. המסוגל לעשות עוול למשפחתו, ספק אם הוא מסוגל לעסוק באמונה בצרכי ציבור. המתנכר לעמו רתוּי לו שלא יעשה נחת־רוח לאנושות. המחבק זרועות עולם אינו מחבק אלא חלל ריק. מי שאינו מעניק לקרובים לו ברוח ובדם עזרה, חיבה ומלת־עידוד כיכלתו, הריהו משוּל למי שמרחיק עדותו על יושר כוונותיו. הרגשת האחריות נולדת בבית, עוברת לרחוב, מתפשטת על פני האומה ומקיפה את כל האנושות. יכולה היא להתפתח בבת־אחת בכל המגמות הללו. אולם צמצומה באחת מהן ליקוי הוא ופסול. על רקע עכור זה נעשתה ההפרדה בין המטרה והאמצעים, בין הדרך והתכלית. נתהווה מין “פוּטוּריזם” חברתי, המפליג לעתיד ומסיח את הדעת מן ההווה, ההופך כל שאיפה להלכתא דמשיחא, ועושה את האדם בזמנו להורג ההווה.

ב. המשטר העתיד לבוא, כפי שהוא נראה באספקלריה של האוּטוֹפּיה הסוציאליסטית, מצויין בתואר שלילי שני: בו לא ייבטלו כל הסיבות לגרימת צער גופני ונפשי. כל המתאר את החברה החדשה לא רק כחברה ללא מעמדות וללא ניצול, אלא גם ללא צער אנושי וללא סבל, הרי זה מתעתע. עלינו להפריש הפרש חמור בין סבל הבא בידי אדם ובין סבל בידי שמים. הסבל יצומצם במשטר הצודק, אך לא ייעקר כולו. אין בכוחה של שום חברה מתוקנת, לבטל ביטול גמור את הצער, שהוא מחוייב המציאות – כל מציאות, – ושאינו תלוי ברצון האדם ובצורת החברה. איש־הסגולות ימשוך על עצמו תמיד את חינה וחסדה של החברה, כבודו יגדל וערכו יינשא על כל פה. הנאה כזו אינה פחותה בחשיבותה ובגודל־סיפוקה מן ההנאה החמרית, שהחברה בימינו מעניקה לאהוּדיה וליקיריה. הוא הדין בצער הבא מחמת יחסים שבינו לבינה. לעולם אי אפשר יהיה למנוע את העובדה המכאיבה, שאחד הוא יפה ומלא כוח־עלומים וכובש לב נשים, והשני מכוער ודוחה, כשם שאין להמנע מזה, שאשה תאהב גבר אשר לא ייענה לה. וכיצד אפשר להפיג את צרת־נפשה של משפחה עקרה, שאינה יודעת צחוק ילדים. דוגמאות אלו וכיוצא בהן, שהן השאור שבעיסה של כל טראגדיה אנושית, מעידות, שאין הן עשויות לעבור מן העולם בשום משטר צודק, הואיל וגורמי הצער אינם ברשותנו. אפשר אולי להקיף אדם סובל באוירה של חמלה והשתתפות, אך תמיד יהיה הבדל בין הנפגע במישרים ובין המשתתף בצערו. על כרחנו עלינו לומר, שמקורות הצער רבים ועלינו להצדיק עליו את הדין, להשלים עמו, להשחיל בו חוט של חסד ולראותו כנותן טעם בחיים, ככוח מאציל.

שאיפת הסוציאליזם היא להעביר מן העולם אותם גורמי הסבל, הנעוצים באדם, בשרירות לבו, בתנאים שהוא שרוי בהם, בתסבוכת החברתית שנסתבך בה, בהבדלי הקנין, במונופולין על נכסי רוח וחומר ובעריצות הצומחת ועולה מכל אלה. אך מעשה מתעתע הוא לתאר את החברה הסוציאליסטית, כמלכות שמים עלי ארץ.

“בלי אוּטוֹפּיה נעשה האדם לעצם מן העצמים, לדומם מן הדוממים. היסוד האוּטוֹפי בסוציאליזם שתי פנים לו. הוא מעשה־איזון של האֶלמנטים האוּטוֹפּיים, שהיו נקוטים בידי אחרים (בידי הליבראלים והאנארכיסטים) ובאותה שעה הוא גם מעשה־יצירה חדש על יסוד סינתיזה פנימית של כל צורות האוּטוֹפּיה שהופיעו בחברה עד כה” (קארל מאנהיים). להלכה אפשר, אמנם, שנתאר לנו עולם, שכבר כילה, כביכול, את “כל מלאכתו” והוא חוזר ובורא את עצמו בדרך רפּרוֹדוקטיבית, בלי להיזקק כלל לחומר וללבנים של אוּטוֹפּיה עתידה. ברם, שלימות כזאת אינה אלא מקסם־שוא. הפגם הוא סימן־ההיכר האנושי ביותר לחברת בני אדם, שמעולם לא היתה מושלמת וקשה להעלות על דעתנו שלימות צורה ותוכן, אשר מום אין בהם. עולם מוגמר גמר פנימי וחיצוני, שהגיע למלוא קומתו וצביונו, הוא ממילא עולם שאין בו מתיחות של רצון, ונידון לכמישה והתנוונות. אם כן, אם הליקויים, ובעקבותיהם הצורך בתיקונים, הם מטבעו של אדם וחייו, לא ייפסק גם חלום־המאוויים, לא יחדל הדמיון היוצר, הבונה את עליותיו עלי אדמות.

האוטופיה היא מורה־דרך לרעיון גדול ולמגשימיו. היא קבועה ככוכב ברקיע השאיפות והמעשים, ולאורה הלכו, הולכים וילכו כל אלה שנפשם מלאה ממנו; כל אלה שנלאו נשוא את המשפיל והמעיק שבמשטר הנוכחי, שגמרו אומר להשרות מרוח העתיד המקוּוה על העכשיו הזועם. היא סם־חיים לתנועת־השחרור, מעודדת אותה ונותנת מצפּן בידה. כל אוּטוֹפּיה היא יציר דמיונו של יחיד או יחידים, אולם אם זכתה, כלומר אם משוקעים בה צירופי רוח וטבע, מציאות והזיה במזיגה מתאימה, הריהי נהפכת ליצירה קיבוצית, לתפילת הרבים, להגות לבם של עמים ולמסכת הוריות לאנושות.

אין תקומה לרעיון גדול ולתנועה חברתית גדולה אם אין רוח אוּטוֹפּיה מפעמתם. האוּטוופּיה היא חזון־העתיד, ובאין חזון ייפרעו עם ואדם.

תרצ"ט