הָיֹה הָיְתָה עֵז וְרַגְלֶיהָ בְּתַלְתַּלִים.
זְרִיזוֹת הָיוּ רַגְלֶיהָ הַמְתֻלְתָּלוֹת, עַל כֵּן קָרְאוּ לָהּ “עִזָּא זְרִיזָה”.
וְלָעֵז שְׁלשָׁה גְדָיִים קְטַנִּים וַחֲמוּדִים: שֵׁם הָאֶחָד – גַּדְיָא, שֵׁם הַשֵּׁנִי – קַטְיָא, וְשֵׁם הַגְּדִי הַשְּׁלִישִׁי – זְעִירָא.
יוֹם אֶחָד יָצְאָה עִזָּא זְרִיזָה לַמִּרְעֶה. לִפְנֵי צֵאתָהּ קָרְאָה לִגְדָיֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם:
“גַּדְיָא שֶׁלִּי, קַטְיָא שֶׁלִּי, זְעִירָא שֶׁלִּי! הִנֵּה אֲנִי הוֹלֶכֶת לִרְעוֹת בַּשָּׂדֶה. עַל קַרְנַי אָבִיא לָכֶם עֵשֶׂב, בְּפִי אָבִיא לָכֶם מַיִם וּבַעֲטִינַי – חָלָב. וְאַתֶּם סִגְרוּ אֶת הַדֶּלֶת עַל בְּרִיחַ וְאַל תֵּצְאוּ הַחוּצָה”.
יָצְאָה עִזָּא זְרִיזָה לְדַרְכָּהּ. וְהַגְּדָיִים סָגְרוּ אֶת הַדֶּלֶת וְנִשְׁאֲרוּ בַּדִּיר.
לֹא עָבַר זְמַן רַב וְכֶלֶב גָּדוֹל נִגַּשׁ לְדֶלֶת הַדִּיר, דָּפַק עָלֶיהָ בְּכַפוֹ וְהֵחֵל נוֹבֵחַ:
“גַּדְיָא שֶׁלִּי, קַטְיָא שֶׁלִּי, זְעִירָא שֶׁלִּי! אִמְּכֶם אֲנִי, פִּתְחוּ לִי אֶת הַדֶּלֶת”.
אַךְ הַגְּדָיִים הִכִּירוּ, כִּי לֹא קוֹל אִמָּא מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶת הַדֶּלֶת לֹא פָּתְחוּ. זָעֵף וְרָעֵב הָלַךְ הַכֶּלֶב כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא. לֹא עָבַר זְמַן רַב וְהִנֵּה נִגַּשׁ תַּן אֶחָד לְדֶלֶת הַדִּיר, דָּפַק עָלֶיהָ וְיִלֵּל:
“גַּדְיָא שֶׁלִּי, קַטְיָא שֶׁלִּי, זְעִירָה שֶׁלִּי! אִמְּכֶם אֲנִי, פִּתְחוּ לִי אֶת הַדֶּלֶת”.
אַךְ הַגְּדָיִים הִכִּירוּ, כִּי לֹא קוֹל אִמָּא מְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶת הַדֶּלֶת לֹא פָּתְחוּ.
זָעֵף וְרָעֵב הָלַךְ הַתַּן כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא.
לֹא עָבְרוּ רְגָעִים מֻעָטִים וּזְאֵב אָפֹר, אֲשֶׁר עָמַד כָּל הַזְּמַן מֵאֲחוֹרֵי הַדִּיר וְשָׁמַע אֶת הַכֹּל, דָּפַק עַל הַדֶּלֶת וּבְקוֹל דַּק כְּקוֹל הָעַז אָמַר:
“גַּדְיָא שֶׁלִּי, קַטְיָא שֶׁלִּי, זְעִירָא שֶׁלִּי! עַל קַרְנַי הֵבֵאתִי לָכֶם עֵשֶׂב, בְּפִי הֵבֵאתִי לָכֶם מַיִם וּבַעֲטִינַי – חָלָב”.
חָשְׁבוּ הַגְּדָיִים שֶׁאִמָּא חָזְרָה. פָּתְחוּ אֶת הַדֶּלֶת. מִיָּד קָפַץ הַזְּאֵב, תָּפַשׂ אֵת הַגְּדָיִים וְשָׂם אוֹתָם אֶחָד־אֶחָד עַל גַּבּוֹ וּבָרַח עִמָּהֶם הַיָּעְרָה.
בְּעֶרֶב חָזְרָה עִזָּא מִן הַשָּׂדֶה וְלֹא מָצְאָה אֶת גְּדָיֶיהָ. הֵחֵלָּה בּוֹכָה וּפוֹעָה
“אֵיכֶם, גְּדָיַי, אֵיכֶם, חֲמוּדַי?” הָלְכָה אֶל בֵּית־הַכֶּלֶב. עָלְתָה עַל הַגָּג, דָּפְקָה עָלָיו בְּרַגְלֶיהָ: תּוּק־תּוּק!
“מִי שָׁם?” – שָׁאַל הַכֶּלֶב – “מִי רוֹקֵד עַל הַגָּג וְשׁוֹפֵךְ אֶל חַדְרִי אָבָק?”
“אֲנִי!” – אָמְרָה הָעֵז – “זֶה אַתָּה חָטַפְתָּ אֶת גְּדָיַי, הִנֵּה אֶגַּח אוֹתְךָ בְּקַרְנַי”.
“לֹא אֲנִי חָטַפְתִּי אֶת גְּדָיַיִךְ, לֹא אוֹתִי תִּגְּחִי בְּקַרְנַיִךְ. לְכִי אֶל הַתַּן”.
הָלְכָה עִזָּא אֶל הַתַּן, דָּפְקָה בְּרַגְלֶיהָ עַל גַּג בֵּיתוֹ: תּוּק־תּוּק!
“מִי שָׁם?” – שָׁאַל הַתַּן – “מִי רוֹקֵד עַל הַגָּג וְשׁוֹפֵךְ אֶל חַדְרִי אָבָק?”
“אֲנִי!” – אָמְרָה הָעֵז – “זֶה אַתָּה חָטַפְתָּ אֶת גְּדָיַי, הִנֵּה אֶגַּח אוֹתְךָ בְּקַרְנַי”.
“לֹא אֲנִי חָטַפְתִּי אֶת גְּדָיַיִךְ, לֹא אוֹתִי תִּגְּחִי בְּקַרְנַיִךְ. לְכִי אֶל הַזְּאֵב”.
הָלְכָה עִזָּא אֶל מְאוּרַת הַזְּאֵב, עָלְתָה עַל הַגָּג, דָּפְקָה עָלָיו: תּוּק־תּוּק!
“מִי שָׁם?” – שָׁאַל הַזְּאֵב – “מִי רוֹקֵד עַל הַגָג וְשׁוֹפֵךְ אֶל חַדְרִי אָבָק?”
“אֲנִי!” – אָמְרָה הָעֵז – “זֶה אַתָּה אָכַלְתָּ אֶת גְּדָיַי, צֵא אֶל מוּל קַרְנַי!” –
שָׁמַע הַזְּאֵב אֵת קוֹל הָעֵז וְאָמַר:
“אֲנִי חָטַפְתִּי אֶת גְּדָיַיִךְ, הִנֵּה הֵם אֶצְלִי בַּבַּיִת. מָחָר אֲנִי אוֹתָם אֹכַל. לְקַחְתֶּם מִמֶּנִּי מִי יוּכַל?”
וְהָעֵז אוֹמֶרֶת:
“צֵא אֶל מוּל קַרְנַי! אוֹ הָשֵׁב לִי אֶת גְּדָיַי!”
“מָחָר אֵצֵא אֶל מוּל קַרְנַיִךְ. שִׁנַּי חַדּוֹת, אֵינִי מְפַחֵד מִפָּנַיִךְ”.
וְכָךְ קָבְעוּ הַעֵז וְהַזְּאֵב לָצֵאת מָחָר לְמִלְחֶמֶת־שְׁנַיִם.
לָקַח הַזְּאֵב שַׂק עַם אֲבָנִים, שָׂם לְמַעְלָה חֲתִיכַת בָּשָׂר, בָּא אֶל הַנַּפָּח וְאָמַר:
“הַשְׁחֵז אֶת שִׁנַּי, הִנֵּה לְךָ בָּשָׂר.”
רָאָה הַנַּפָּח שֶׁהַזְּאֵב רוֹצֶה לְרַמּוֹתוֹ, לָקַח אֶת הַמַּשְׁחֶזֶת וְהִקְהָה אֶת שִׁנָּיו.
וְהָעֵז אָפְתָה סֻפְגָּנִיּוֹת בְּחָלָב. בָּאָה אֶל הַנַּפָּח וְאָמְרָה:
– “נַפָּח־נַפָּחִי, הַשְׁחֵז אֶת קַרְנַי. הִנֵּה לְךָ מַתָּנָה!”
אָכַל הַנַּפָּח אֵת הַסֻּפְגָּנִיּוֹת הַטְּעִימוֹת וְהִשְׁחִיז אֶת קַרְנֶיהָ, הַשְׁחֵז הֵיטֵב.
לַמָּחֳרָת בָּאָה הָעֵז אֶל הַזְּאֵב. הֵחֵל הַזְּאֵב חוֹרֵק בְּשִׁנָּיו הַפְּגוּמוֹת וְהָעֵז רָצָה אֵלָיו בְּרַגְלֶיהָ הַמְתֻלְתָּלוֹת וּבְבַת אַחַת תָּקְעָה בּוֹ אֶת קַרְנֶיהָ.
צָוַח הַזְּאֵב וּבָרַח.
לָקְחָה עִזָּא זְרִיזָה אֶת גְּדָיֶיהָ וּשְׂמֵחִים חָזְרוּ כֻּלָּם הַבָּיְתָה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.