¹

אתמול העלו על במת התיאטרון במגרש אוזרקי את המחזה “הסוחר מויניציה” של שכספיר, והאקטור המהולל איון קזלסקי, אשר כאורח בא לשחק פה פעמים אחרות, נראה בדמות היהודי שילוק. כל אלה אשר ראו את מפעלות המשחק הנאמן הזה בהיותן פה לפני ארבע שנים, שמרו חסדם לו מאז ועד עתה ויבואו לראותו גם הפעם, ויהי בית התיאטרון מלא בכל תאיו ולשכותיו ועל המושבות. – אכן מלאכה כבדה בחר לו המשחק בפעם הזאת, בלכתו לערוך דמות לשילוק. במלאכה הזאת נסו כחם האקטורים הכי-גדולים אשר היו בארץ – ונכשלו. אנשים כפלק, דברינט, פוסארט ודומיהם נסו להעמיד חזון זה ונכשלו, וגם רגלי קוזלסקי התנגפו בכל המכשולים הרבים אשר התנגפו המה. בכל מחזות שכספיר אין לנו מחזה אשר יהיו בו ההפכים רבים ועצומים מאד וקרובים איש אל אחיו ונפגשים יחד, כמו במחזה הזה, ועל כן לא ידעו מבארי שכספיר עד היום הזה אם יחשבו את “הסוחר מויניציה” על חזיונות-השעשועים או על חזיונות-הבלהות. רגע אחד שעשועים ורגע אחד בלהה, רגע אחד רוח ממרום ורגע אחד לצון וקלות ראש, רגע אחד תמונת אדם עם כל מדותיו כל כשרונותיו וחסרונותיו ורגע משנהו ואין אנחנו רואים בלתי אם מפלצת בצורת אדם שלא נבראה כי אם לשמח את ההמון האוהב בריות משונות. הנה שילוק עולה אלינו על הבמה: חציו אדם וחציו בריה משונה, חציו קדשים וחציו עזאזל חציו מוציא דמעה מעפעפענו ואנחה מלבנו הכואב וחציו משים עצמו ללעג ולקלס ומעורר אותנו לתת בשחוק קולנו. ועוד גם זאת כי שני המעשים האלה נעשים כמעט בבת אחת ומן הדמעה אל השחוק אך כהרף עין. לו יכולנו לראות את הנפש הזאת לחצאין, כי אז באנו אל בית התיאטרון בערב האחד וראינו את שילוק הראשון ובכינו לענותו ולשברו, ובערב השני יבוא כל איש האוהב בריות משונות וקריקטורות וראה את שילוק השני והתענג גם הוא על המפלצת העשויה לפי רוחו. בערב האחד נראה את האיש הצדיק בריבו ונשמע את דבריו הנוגעים אל הלב באמרו אל אנטוניו: “כמה פעמים חרפתני, כמה פעמים קראת לי כלב, ועל מלבוש-היהודים אשר על בשרי ירקת וברגל רמסתני ומעל מפתן ביתך גרשתני, ותחת כל אלה האם עלי לבוא ולהשתחות לפניך לאמר: כסף חפצת ממני, הנני אדוני, הנני כי קראת לי, הנני לפקודתך, ואתן לך ככל אשר תשית עלי בחסדך! היש לכלב כסף?…” ואף נבכה לענות האמלל הזה אשר בא לורנצא הנכרי אל ביתו באשון לילה לגנוב ממנו את בתו היחידה ואת הונו ועשרו גם יחד, ואין נוקם את נקמתו מן השודד הבזוי הזה. ואף גם נחרד בשמענו את מרי שיחו בדברו אל סלרינו את דבריו הנוראים והנאמנים: “האין עינים ליהודי? האין לו רגלים וידים עצמות וחושים, תאות ונטיות כלכל האדם? האין לו חום וקור, קיץ וחורף כלכל איש נוצרי? האם לא יזוב דמנו אם תדקרנו, ואם תשתוללו בנו האם לא נשחק? האם לא נמות אם תשימו בברותנו רוש?” – כן יהיה משפט הערב האחד; ובערב השני יבוא כל החפץ, וראה את היהודי הנבזה ואת לבושו הארוך ואת אפו המעוקל ואת זקנו המגואל, והיתה לו קריקטורה לשחוק עליה גם הוא כנפשו שבעה. – ואולם שכספיר לא חצה לפנינו את שילוק. שכספיר עשה את הנפש הזאת לפי רוח ההמון אשר היה בימיו, ועל כן מי יודע אם לא לשוא יעמלו כל האקטורים הגדולים בבואם להתלבש בצורה הזאת בימינו אלה. בימינו אלה לא יצלח עוד האקטור המוכרח להראות לנו פנים ולכאן ופנים לכאן. אם לשעשועים – לשעשועים, ואם לבלהה – לבלהה; ואולם קשה מאד להשתמש בשני אלה בערבוביא ולצאת ידי חובתו. ורק בזאת יצלח עוד האקטור בימינו אלה, בשימו לפנינו את שילוק כלו טהור או כלו טמא, כלו זכאי או כלו חייב, וגם בעשותו זאת לא יעזוב את גוף הענין אשר שם שכספיר לפנינו ואת תבנית הנפש אשר עשה החוזה הגדול.

ה' קזלסקי נכשל גם הוא באבני הנגף האלה; יצר צורה אחת שהן שתים, ערבב את הנפש העשויה בתור אדם המעלה עם הנפש העשויה קריקטורה, ועל כן יצא יהודי מעוקל. על כן לא יעורר רחמינו מדי יבכה ולא נשחק עמו מדי ישחק. כמעט נאמר לנוד לאיש האומלל וכמעט תתחמם טפה אחת בעינינו לבכות לענותו, והנה עורקי השחוק אשר בבשרנו יחלו להתנועע, כי בן-רגע שמעה אזננו דברים אחרים ועינינו ראו תנועות אחרות ומשונות, וכמעט אשר נאמר לתת בשחוק קולנו והנה נהפך החזון ברגע ההוא ועלינו לבקש טפות חדשות באוצר הדמעות. והאשמה הזאת על קדקד האקטור תרך, ולא על קדקד החוזה! כי מוטל על האקטור לבלתי יפות את שילוק יותר מדי ולבלתי שחת תארו יותר מן השיעור, כי אם לשים לפנינו את היהודי בתור אדם, וגם מוטל עליו לשים רוח גדול בין הדבקים ולא יהיו ההפכים נוגעים איש אל אחיו, ואז גם דמעתנו גם שחוק-פינו נוכל להקדיש לו. ואולם לא כן ה' קזלסקי: בראותנו אותו לא נשכח אף רגע אחד, כי איש המחקה את היהודי עושה לפנינו, ולא היהודי בעצמו. היהודי בעצמו לא ידבר לעולם את דבריו כדבר ה' קזלסקי, וקולו לא יהיה כקול הזה, ותנועותיו לא תהיינה לעולם כתנועות האלה, וגם את כל יתר מעשיו לא יעשה כאשר עשה ה' קזלסקי. היהודי בעצמו לא יבוא לעולם במקלו, להכות על הרצפה בכל עת דברו, ולא יצנח מאחורי הפרגד, לזחול על ארבע ולהתגלגל על הבמה, בעת בואו להודיע צערו ברבים, לתנות לכספו ולבתו, אשר גזלו. – ועוד זאת, כי לא נמצא כלל את הדבר הזה אצל שכספיר, ורק סולניו יספר באזני סלרינו, כי “היהודי הכלב שילוק צועק מעצמת מכאוביו על כספו ועל בתו”, ולא אדע מדוע מצא חן בעיני ה' קזלסקי הדבר המסופר, להראות אותו גם במראה. בכלל, נראה, כי ה' קזלסקי הוסיף נפך משלו: בעת אשר פורציה, בהיותה לשופט, תצוה את היהודי, להראות לה את השטר, למען תבחן אותו, מוציא קזלסקי את השטר מחיקו ומראה אותו לאנשים העומדים אתו ואמר “אתם עדי”, בהיותו ירא פן יקח השופט את השטר מידו ולא ישיבהו לו, ורק אחרי כן ישים אותו על השלחן; והדבר הזה איננו אצל שכספיר. כן לא נמצא אצל שכספיר, כי עוזב שילוק את בית המשפט בתנועות משונות ובקולות ויללות, כאשר יעשה ה' קזלסקי, וגם לא אמר שכספיר, כי על שילוק להשחיז את המאכלת בכל עת עמדו בבית המשפט. דברים כאלה וכיוצא בהם עושה ה' קזלסקי מסברא הנפשית, רק לעשות נחת רוח להמון העם. ואולם לו לא הלך לב ה' קזלסקי אחרי הדבר הזה ולא עשה לנו קריקטורה, כי אם איש יהודי, קשה-לב ורע מעללים, המכבד את כספו יותר מגופו ואשר משפט יבקש באשר הוא אדם והנקמה מתוקה לו יותר מכספו, – כי אז ירה אל המטרה ולא החטיא.

אכן יש אשר נראה את ה' קזלסקי, ואנחנו נכיר בו הרגע, כי הוא איש אשר רוח בו וכי איננו אחד מן האקטורים אשר נראה אותם יום יום. הדברים הראשונים, אשר דבר בפרק הראשון בחזיון השלישי, מעידים עליו, כי יודע הוא את אשר לפניו. וכן גם יעשה רושם עמוק בלב השומע בעת דברו את הדברים בחזיון הזה, המתחילים: “סיגנור אנטוניו, עד כמה פעמים קללתני ברחוב”, וכן גם בפרק השלישי בחזיון הראשון, בנשאו את מדברותיו הנודעים באזני סלרינו, ועוד במקומות רבים ואחרים נכיר בו, כי הוא אקטור השר לב מבין לו.

בדמות פורציה נצבת לפנינו העלמה ב., יהיא מן האקטריסות אשר נראה כמוהן יום יום. בפרקים הראשונים היה קולה כקול התוקע אל תוך הבור או אל תוך הדות, ורק בפרק הרביעי, בהיותה לשופט בבית המשפט, מצאה חן בעיני הרואים, ותדבר ברגש וקולה היה נעים מאד. – העלמה ו. העמידה חזון בדמות יסכה בת שילוק. ואולם לא עליה נוכל להגיד, כי יסכה שמה משום שהכל סכין ביפה; וגם במדברותיה ובקול מליה לא יצאה ידי חובתה, ובפרט לא מצאנו עליה כל צלם אלהים ולא ידענו במה זכתה זאת להיות לנערה יהודית. אפילו, מראית עין. – על דבר יתר האנשים אין לי לדבר משפט, כי הם אינם מעלים ואינם מורידים.

הקהל הנאסף הרבה למחוא כפים אחרי דבר שילוק אל אנטוניו את הדברים הנזכרים למעלה, וכן גם אחרי נשאו באזני סלרינו את מדברותיו הידועים לא חדל שאון ויקראו אותו מאחורי הפרגוד ארבע וחמש פעמים. – בין הקהל היו רבים מבני אמונתו של שילוק ומבנותיה. את אשר שבו הבנים לא אדע, אבל הבנות, ברגע ראותן את לורנצא הנכרי בא לגנוב את יסכה ולברוח עמה, חשבו בלי ספק: “מי יתן והיתה גם לנו “סבה” כזאת, ובה גם אלינו גואל צדק כזה במהרה בימינו!” –

עיר אחת יש באירופה ופריז שמה. קוראותינו הנכבדות יודעות את שם העיר הזאת על פי שמלותיהן וצניפיהן ורדידיהן החדשים, העשוים כלם “לפי מנהג פריז”. וקוראינו הנכבדים גם הם יודעים את שם העיר הזאת על פי איזה מקרים, שנקרו שם במאת השנים האחרונה ושנעשו גם הם תמיד á la mode de Paris – ואולם כשאני לעצמי אין אני רואה הפעם לא דברי אלה ולא דברי אלה, ורואה אני בעיר הזאת רק דבר אחד, אשר יתפלא עליו כל השומע: פריז היא העיר המצטינת ברוח היהדות אשר בקרבה! ואף גם יש אשר תעלה מחשבה חדשה על לבי, כי עתידה תורה שתשתכח מכל ערי ליטא ופולין, ועינינו תהיינה נשואות רק אל העיר הזאת, וכל העם מקצה ידע, כי מפריז תצא תורה ודבר ה' מרחובותיה!

לא טעות סופר היא, אדוני הקוראים: בפריז אני מדברך. זעקת שבר עלתה באזנינו בימים האחרונים מן העיר הזאת ותחרנו את לב כל איש הירא ורך הלבב. לא כי בא הקרץ על אחית היושבים שם או שודדים בצהרים נפלו עליהם לנפץ חלונו… ולשלול שלל, כי אם משום שישבה פריז ימים אחדים בלית רבנים! אמת היא כי דבר כזה אם יהיה באחד משערינו, באחת הערים היושבות בתחום מושב היהודים, אז לא נשמע זעקת שבר ולא נעורר קינים והגה והי ואת יתר השות הנרדפים מן המין הזה, ותהי להפך, כי יש אשר בעצם ידנו גרש נגרש מתוכנו רבנים אחדים משום מעשה שהיה או משום מעשה שיהיה, ואיש לא ישים אל לב ולא יהיה פוצה פה ומצפצף אחריהם – אבל לא כן פריז. פריז אשר בשנות המאות שעברו הסכינה להקדיש את הפתגם: “המלך מת – יחי המלך!” ועד שזה הספיק למות כבר החיתה את זה ולא ישבה רגע אחד בלי מלך, פריז זאת נכונה להקדיש גם את הפתגם: " Le Rabbin nest mort vive le Rabbin! " ולא תאבה לשבת אף שעה אחת בלי רב, עד שגם אם יעזוב הרב את העיר רק לפי שעה, והוא שלם בגופו ובריא בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, לא תוכל עדת פריז להתנחם ורק קרא תקרא: אוי לנו כי שודדנו, כי לנו הלילה בלי רב! הבו לנו רבנים ואם אין מתים אנחנו ח“ו! ועל פי דברים כאלה וכיוצא בהם מוציא אני את המשפט כי ימים הנה באים ומפריז תצא תורה ודבר ה' מרחובותיה. הנה מכ”ע לבית ישראל יוצא לאור בעיר הזאת, ובשבוע האחרון במאמרו הראשון בא אלינו ויקרא בקול גדול: פריז בלי רבנים! ( Paris sans Rabbins ) והוא הולך ומונה בשם את כל הרבנים אשר עזבו את העיר: הרב הראשון למדינת צרפת הלך לרחוץ את בשרו במימי הגפרית אשר בעיר מונמורנסי; הרב דק“ק פריז והגליל בא לשבת בעיר בולוניה על נהר סין; הרב ר' מאיר יושב בבתי-לפיט; הרב להמאן סר עירה בלפורט; הרב וייל שוכן לחוף ימים לאנגרין; הרב הגנוי מתאכסן בעיר קומפין; הרב ר' רפאל הלוי חמד לשבתו את בולוניה אשר לחוף הים, ולא נשאר בלתי אם הרב ר' ישראל הלוי לבדו – ובכן: הילילו הילילו כל יודעי יללה, אוי לנו כי שדדנו, הימים הנוראים ממשמשים ובאים, ימי הסליחות כבר עומדים אחרי כתלנו, הדרשה הראשונה כבר בא מועד לה, הסליחה הראשונה כבר בא עת לחננה גם אותה, ואנחנו אנה אנחנו באים באין לנו רב ובאין לנו איש המגיד לנו את הדרך אשר נוכל ללכת בימים ובלילות הנוראים האלה ואת המעשה אשר נעשה! – הן אמת היא, כי מפריז שומעים אנחנו יללות כאלה מעת אל עת, ועוד באחד השבועות האחרונים שמענו את קול מכה”ע “פיגרא” בקראו: Paris sans théaters! (פריז בלי תיאטראות), כי עזבו ראשי אנשי בתי התיאטרון את העיר, ותהי פריז לילה אחד באין שעשועים ובאין חזון. ואולם לא כל הקריאות דומות ולא כל היללות שוות, וחלילה ממנו לחשוב כי מנהג המקום הוא, ועל כן קראה גם עדת בני ישראל את קריאתה. עדת בני ישראל בפריז קוראה אל הרבנים מעמקי לבה, כי באה עד משבר: הימים הנוראים באים, ומורה דרך אין! וכל השומע את קול הקריאה הזאת יתעורר לחמלה על האנשים האמללים האלה. הן המה השליכו את יהדותם על הרב והוא יכלכל אותם; את כל אשר להם ביהדותם הפקירו בידי הרב, והם איתם יודעים אתו מאומה. והנה אחד עשר חודש יעברו עליהם מדי שנה בשנה, ודבר אין להם אל הרב, ורק חודש אחד ישנו בשנה אשר יבואו לראות את שלום היהדות אשר מסרו בידי הנאמן אשר בחרו; והיה אם בחודש האחד הזה יפַּקד מֵקום הרב, אז – אויה לנו כי שודדנו! רב אין בתוכנו! פריז בלי רבנים! ואנחנו אנה אנחנו באים? מי יורה אותנו דעה, מי יגיד לנו את דבר התפלות ואת כל המנהגים הרבים ואת כל המעשה הרב אשר עלינו לעשות! – כך היא דרכה של תורה בעיר פריז…

אבל בוינה רואים אנחנו מעשים אחרים, ותהי להפך וכי יודעים היהודים שם יותר מאשר להם לדעת. בוינה, כפי הנראה, התפללו היהודים בשבת שמברכין החדש את תפלת “יהי-רצון”, ובשעה שבקשו “חיים של חלוץ עצמות” כונו בדברים האלה יותר מאשר עליהם לכון: הם כונו כי יוכל איש מהם להחליץ את עצמותיו ביחד עם אנשי החברה הראשונה של מחליצי-העצמות בוינה (“ערסטער ווינער טורנפעראיין”); ועל כן חרה להם עד מות בבואם גם המה להחליץ את עצמותיהם בעיר קרמז בהיות שם אספת מחליצי העצמות, ואנשי “החברה הראשונה של מחליצי-העצמות בוינה” דחו אותם ולא חפצו לראות חיים של חלוץ עצמות עם “היהודים” יחדו. אז קראו אנשי החברה: יהודים ארורים! צאו טמאים! הבדלו זרים! ועוד ועוד, ואחרי הקריאות האלה קראו להמלומות וכו' וכו' וכו' – וכיום הזה שומעים אנחנו את קול היהודים המתמרמרים מאד על פורעי הפרעות, וגם מכתבי-העתים היוצאים לאור בוינה מרבים לדבר בדבר הזה ומצדיקים את היהודים, אחרי כי כל בריה שיש בה עצמות הזכות לה להחליץ את העצות, ואחרי כי עד היום הזה לא מצאו עוד הרופאים וחוקרי טבע האדם כל הבדל וכל שינוי בין עצמותיו של יהודי ובין עצמותיו של אינו-יהודי. – הוי עצמות חביבות! מה אתן שוכבות כיום הזה למעצבה? מה אתן מתרוצצות אשה ברעותה? האין אנחנו יודעים כי לא תתן ולא תוסיף תורת הרופאים ותורת חוקרי טבע האדם? האין אנחנו יודעים כי עת חדשה באה לנו אשר לא במהרה יקרבו עוד העצמות עצם על עצמו? – הנה הם אומרים: על פי הצורר שנרר היתה שומה…

רב לנו! מכתבי-העתים באמריקה הודיעו כי אחד הרופאים הגדולים קנה במחיר רב מאת המשוררת הגדולה פאטי את גרונה ואת צואריה, ואחרי מותה יקום לנתח את הגרון הזה, לבחון אותו ולמצוא במה גדל כח המשוררת להוציא את קולותיה מן הגרון ההוא, – אכן חשודים האמריקנים בכה"ע על השקרים, ואנכי באָמרי דבר זה בשם אומרו, ירא אני כי אינני מביא גאולה כי אם שקרים אני מביא לעולם. אבל אם כה ואם כה מצאה המחשבה הזאת חן בעיני, ולו הייתי אני איש חוקר ומנתח, כי עתה קניתי לי את ראש אחד הצוררים אשר לנו, למשל את ראש שנרר הנזכר, והיה אחרי מותו וקמתי ונתחתי את הראש הזה, ובדקתי את המוח אשר שם, ובחנתי את החומר השחוף אשר בתוך המוח, לדעת את המקום אשר שם המחלה האיומה העושה את האדם לפריץ חיות, לעות משפט ולבלתי הבין עוד להבדיל בין המושג ישר ובין המושג עול. – אך רב לנו!

אכן בשעה שאנחנו רואים כי בוינה ברכו בני ישראל את ברכת החודש לבטלה, מוצאים אנחנו את בני ישראל בברלין והנה הם הולכים מחיל אל חיל. – מכה“ע “פרייזינניגע צייטונג” מודיע, כי הראשון אשר התקין את העגלות ברחובות ברלין – היה איש יהודי. “ברוב עמל ויגיעה רבה הצליח הסוחר היהודי אלקסים הורטלר בשנת 1814 לקבל את רשיון הממשלה לתקן תקנה חדשה בעיר ברלין, אשר תהיינה עגלות צב הולכות ברחובות העיר, וכל איש הולך ברגל יוכל לשכור לו במחיר קטן את אחת העגלות בכל עת ובכל שעה. בכתב הראשון אשר קבל 29 אוקטובר בשנה ההיא הסוחר בסוסים הזה הבא מעיר דוסה, כתוב לאמר: “הממשלה נותנת לו את הרשות להציג ברחובות העיר עגלות רתומות לסוסים בכל מקום אשר יאמרו לו פקידי הרשות, והעגלות תהיינה מכוסות עד החצי והכרים ינוחו על פני נוצות ברזל, ומקום יהיה בכל עגלה לשני אנשים לשבת בה”. ובאחרית ימי החודש אוקטובר בשנת 1815, התקין היהודי שלשים עגלות ברלין וחמשים סוסים היו לו, וכל איש אשר נסע בעגלה שלם במחירה 50 פפניג לרבע השעה, ואם שני אנשים נסעו יחדו ושלמו 75 פפניג, ולשעה אחת שלם האחד מרק אחת וחמשים פפניג, ושני אנשים יחדו שלמו שתי מרק ועשרים וחמשה פפניג”. – כאלה וכאלה ספר מכה”ע ההוא. ובכן: היהודים לקחו את הכל! היהודים לקחו להם את הרכוש ואת ההשכלה, את בתי הבנקים ואת מכתבי-העתים, ובכל אשר נפנה נראה והנה יד היהודים באמצע. הם נתנו “לנו האשכנזים” את המשוררים הטובים אשר לנו, הם נתנו לנו את מנגנינו הטובים, הם נתנו לנו את סופרינו ואת חכמינו ופילוסופינו הגדולים. משה מנדלסון הוא שלהם, פליקס מנדלסון-ברטהולדי גם הוא עברי הינה וברנה המה יהודים, לסל הוא איש עברי, ביקונספילד הוא עברי, וכפי הנשמע גם גמבטא היה איש יהודי, יהודי במקצת או יהודי בשלמותו. והנה רק סגולה אחת עוד היתה לנו אשר אמרנו כי “לנו” היא, טיטונית היא, ויד יהודי לא נגעה אליה מעולם: עגלת-צב היתה לנו אשר אמרנו יד אשכנזי אמתי המציאה אותה – ועתה אויה לנו כי שודדנו! העגלון הראשון בעיר ברלין היה איש יהודי… את הכל, את הכל לקחו היהודים!