רקע
אהרן מגד
בפרדסו של עגנון

אני לפרדסו של עגנון נכנסתי דרך שער הנגלֶה, דרך “תמול שלשום”, כלומר באיחור רב, כשרבים מחברי בני־גילי הכירו כבר את יצירותיו הגדולות הקודמות ונתבשמו מהן. כמה נסיונות קודמים שלי, כשהוצאתי מכוננית של בית־אבא את “הכנסת כלה” ו“הנידח” ו“סיפורי פולין” ועוד – לא עלו יפה. סבבתי־סבבתי סביב הגדר, הצצתי ונפגעתי. נתייראתי מפני האותיות הקטנות. הרגשה שאתה נכנס לבית־מדרש של תלמידי חכמים הבקיאים כולם בסתרי תורה, עולם סגור בברית אחת ובלשון אחת, ואתה – מונה לך לשבת מן הצד, להקשיב, להבין או לא להבין, אבל שותף לא תהיה. זר תישאר. והנה “תמול שלשום” ספר חול. ספר של שמש וחול, שאפשר לקרוא בו גם בשדה הפתוח. וכך באמת היה: חבר קיבוץ הייתי אז, ומשפתחתי לקרוא על חברנו יצחק קומר, לא יכולתי להפסיק והייתי נושא את הספר אתי אל השדה, ובין פתיחת תעלת השקיָה לסגירתה, הייתי בולע את הדפים, ואם אינני טועה, הרי כשביקרה סוניה בחדרו של יצחק והוא נשק לה נשיקה ראשונה, פרצו המים וזרמו להם הפקר עד קצה השדה.

לנו, לבני הארץ, נתרחש כאן נס, בספר הזה. שאפשר לכתוב בלשון יהודית עתיקה, שיש בה ק“ן טעמים וק”ן רבדים, על הגולה – לא היה בזה כל חידוש. אבל על חיי חלוצים בארץ, על יפו והמושבות וקלובי הפועלים והעסקנים ובניין הארץ ויחסים שבינו לבינה בארץ־ישראל – ושכל זה יישמע טבעי, ריאלי, נכון, רב־דקויות ורב־משמעויות? – לא ייאמן. ושבמסכת של לשון זו יהיה זה רומן ארצישראלי ריאליסטי שלם, מרתק, מותח, כובש את הלב, נבלע כתאנה בקיץ? – לא־ייאמן. והרי לא רק עניין של לשון כאן. עגנון כתב על חיי הארץ כאילו לא היו הוויה חדשה, אלא הוויה מבוססת, דשנה, שיש לה שורשים עמוקים, מדורות. פתאום ניתן איזה מֵמד של עומק לחיינו, ממד של זמן.


מהלך לו יצחק במדברה של יפו. אדם אין בארץ ובשמיים אין ציפור. החמה בלבד עומדת בין שמים לארץ כמין ישות איומה, שאינה סובלת ישות אחרת על פניה. אם לא יכַווה באש יתמזמז בזעה. כבר פסק יצחק מלהרגיש בבגדיו ובמנעליו, שהוא והם נעשו חטיבה אחת. לסוף ניטלה ממנו אף הרגשת עצמו, כאילו נסתלק מעצמו.


בלשון כזו, הרי זו ארץ־ישראל אחרת, לא כמו שנצטיירה במכחולם של ציירי שנות העשרים והשלושים, אלא כמו שאנו מוצאים בציורים שבספרי המסעות מן המאה ה־18 וה־19, אלה ששימרו בקווי תחריט דקים את סימני העתיקוּת של הנוף, המקראי, הביזנטי, הצלבני, הערבי, היהודי־הישן. לא היה קורא, ועל־אחת־כמה־וכמה מי שניסה ידו בכתיבה, שלא התפעל מן הנס הזה, איך מלבוש עתיק, שהוא מכלי גולה כביכול, חופף בתואם שלם גוף צעיר וחדש ואינו עושה אותו נלעג וגרוטסקי. רבים ניסו לחקות הרכבה זו של לשון מִשנית־מדרשית על־גבי ההווי החדש – וכל החיקויים היו באמת תחפושת נלעגת וגרוטסקית, לא רק משום שהיו חיקויים, אלא משום שלא הביאו בחשבון שמזיגה זו עולה יפה – רק מפני שהיא פועל־יוצא מהרגשת עולם שלמה. רק מי שרואה את ההוויה היהודית כהווייה אחת, בין בגולה בין בארץ, ורואה יהודי בארץ־ישראל כהמשכו של יהודי בגולה, ללא הפסקה, חלק מ“קומדיה יהודית” גדולה המתרחשת לעין ההשגחה – רשאי ויכול לא לשים גבול בין לשון דורות רבים בגולה ולשון דור אחרון בארץ.

מ“תמול שלשום” הלכתי לימים אחרים, לימים של יפו, ל“גבעת החול” ול“שבועת אמונים”, ומשם עשיתי את הדרך לאחור, כאילו הספינה של “בלבב ימים” החזירה אותי אל הגולה, אל שבוש ובנותיה, אל “סיפור פשוט”, אל “והיה העקוב למישור”, אל “בדמי ימיה” ואל נפלאות החסיד ר' יודל, שבהן התחלתי פעם ונרתעתי, ועכשיו עמדתי על יופיָן. ככל שהוספתי וקראתי, גיליתי משפחה יהודית גדולה וענפה, משפחה אחת, שיש לה סעיפים וסעיפי־סעיפים בערי פולין וגליציה, בערי גרמניה ובארץ־ישראל, ובכל־זאת היא משפחה אחת. ומשהוספתי וקראתי, חשבתי לעצמי: כל ספרות טובה מתחילה מן המשפחה. במקום שאתה מוצא אב, אם, בנים, בנות, דודים ודודות וכל יחסי־היחסים ביניהם, כבר אתה יודע שיש כאן סיפור טוב.

אמרתי שנכנסתי לפרדס. והפרדס אמנם גדול הוא ורחב־ידיים ואפשר לתעות בו ימים רבים ולא להכיר את כולו, ואני עצמי, יש פינות חבויות בו שעד היום לא הגעתי אליהן. אבל בין שהתהלכתי בשדרותיו ובין בסבכי שיחיו, נמשכתי תמיד לנקודה אחת בו, שנדמה לי שהיא טבורו, היא מרכזו, או אולי נאמר היא נפשו, נפש הפרדס. נקודת מוקד זו היא יום הכיפורים. כשאתה חוזר ומעיין בסיפורי עגנון, דומה לך לעתים כאילו סביב היום הזה סובבים כל מזלותיו.

בראש הספר “ימים נוראים” – ספר מנהגות ומדרשות ואגדות – ישנה הקדמה הנקראת “זכרון בספר” ובה מספר עגנון על ערב “כל נדרי” בהיותו תינוק כבן ארבע. וכך הוא כותב:


ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה, מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות, נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה.


אין זה סיפור, אלא זכרון ילדות, זכרון שכולו אושר, כולו הרמוניה, כולו תחושה של גן־עדן: נעימות שלמה של כל החושים: האור המופלא, הריח הטוב, הקולות הערבים…

הרמוניה זו, של יום רחמים, יום סליחה, יום חסד – דומה שאותה מבקש עגנון כל ימיו, לעצמו ולכל ישראל – מבקש ואיננו מוצא. וכמו חותם של טראוּמה שלא תימחק לעולם, הוא חותם אותה בכייה שלו באותו ערב עצמו, כאשר לפתע פסקו הניגונים, נפסקה התפילה, האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם – ואז “החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות היום”. – “כמה שנים יצאו” – כותב שם עגנון – “ועדיין אותה השתוממות מופקדת בלבי. וכשאני רואה אנשים מישראל מחליפים פנים של חילוי בפנים של חולין, נפשי מתקמטת כבאותו היום”.

אל יום הכיפורים הוא הולך ומיום הכיפורים הוא מתיירא. אליו הוא מתקדש ובו הוא מתנסה, אבל אל אותה הרמוניה גן־עדנית של שעת חסד וגילוי שבילדות – כבר לא יגיע.

הסיפור “אצל חמדת”, כולו מעין מסע אל יום הכיפורים, מסע ארוך דרך עולם החטאים, הנאות הגוף, התשוקות, מנעמי העולם הזה – אכילה, שתייה, ריצה, זלילה, ליצנות – עד לאחר הסעודה המפסקת ועד תחילת התפילה עצמה. הנער מגיע אל יום הכיפורים, ושוב חוזר אותו תיאור של עדנה:

שוב התלקחו הנרות והעלו אורם יותר ויותר וריח טוב של שעווה עלה מן הנרות ומן השחת הפרוש על הרצפה כריח דבש וכריח של שדה”.

אבל זוהי כבר נעימות מכוח הרצון, מכוח המשאלה, או אולי הנחמה. כי באותה שעה שרואה הוא את חמדת בהשתנותו, בגלגול שלו, בהתפשטות הגשמיות “דומה שהוא מצטמק והולך. כריסו כאילו נבלעה וכולו כצרור מלבושים שפרשו עליהם טלית”– לא נמחקת מלבו תמונת חמדת האחר, אותו חמדת שאתו עשה את המסע הארוך, שאפשר לומר עליו את היפוכו של פתגם ידוע: הדרך לגן־העדן כאילו רצופה כאן כוונות רעות.

ב“פי שניים”, שגם הוא סיפור על יום הכיפורים, הכל כבר שונה. כל הקווים מתעקמים, כל התמונה מתעוותת. האנשים – “בבואה דבבואה של קדושת היום נראתה על פניהם. התינוקות – לבם היה חלוק, בדבר זה שאנו רואים כאן מהו, נאה או לא נאה”.

ולעומת השלמות העילאית של שעה שכולה חסד, מופיעה כאן גרוטסקה: אותה תמונה עצמה מימי הילדות הנשקפת בתוך ראי שבור וסדוק ועקום:


ירד החזן לפני התיבה, משך רוח והמתין. פתח הגבאי את ארון הקודש ובחן את הציבור את מי יכבד לעמוד לימינו ולשמאלו של חזן. ציווה החזן לסגור את החלונות שלא תחטפנו רוח צינה ואמר על דעת המקום וכו' כל נדרי וכו'.


לכתוב “על דעת המקום וכו‘, כל נדרי וכו’” – הרי זה כמו לקמט את אותיות השם המפורש, קימוט שמתוך עווית כאב. קדושה שהופכת לא רק חולין, אלא חילול. והמשכו של הסיפור הלא ידוע לנו: כל יום הכיפורים כולו עובר על המספר מתוך שממון, מתוך אכזבה, מתוך מצוקה של זכרון שפנה זיוו פנה הדרו: מאבד הוא את כיפתו, מאבד את טליתו, עומד בפני שתי טליתות שבארון ביתו ומפקפק איזו מהן לקחת, ועד שהוא מפקפק עובר כל יום הכיפורים מבלי שיקיימו: “אדם שיש לו שני דברים שווים” – כותב הוא בסוף הסיפור – “נוטל את זה נותן עיניו בזה, נוטל את זה נותן עיניו בזה, הרי לבו חלוק ודעתו מעורבבת. – – – עתים נדמה לי כאילו עומד אני ביום הכיפורים עם חשיכה, שהשערים ננעלים ונשמת אפו של יום עומדת לצאת, ויום שיוצא אין להחזירו”. והוא חותם את הסיפור במשפט שהוא כעין השבעת־גורל, כעין קמע, כמו שהיו חותמים ספרי תוכחה במשפט של נחמה: “נשלם ולא נשלמו רחמי שמיים”.

אבל בשני סיפורים אחרים מגיעה מדרגת התעוותותו של יום הכיפורים לממדים שטניים. בסיפור “טלית אחרת” המספר מאחר לתפילה ואינו מוצא לו מקום בבית־המדרש, שהוא בית־מדרשו של זקנו. נראה הדבר שאי־מציאת המקום היא אי־מציאת המקום, כלומר, האלוהים, ואז באה שורת חטאים נוראים, ביום זה של תשובה ויראת־חטא: את זקנו הוא מרמה, וכשיוצא הוא מבית־התפילה, מחמת הדוחק והיובש שבפיו, הוא מתפתה להריח כד מלא מי פירות, והמים והפירות עולים אל שפתיו. כשחוזר הוא, כבר עומד בלא טלית, ופתאום – וכאן כאילו השטן עצמו עומד ומרקד, בבית־הכנסת – הוא רואה שמישהו עולה על ספסל, במצנפת של נחתום, מזמר פזמונים ועושה העוויות של שטות. חטאים כאלה ביום הכיפורים אי־אפשר שלא יבואו על עונשם, והעונש הוא מעין פריחת נשמה, מעין מיתה: הוא לובש טלית פסולה של ג' ציציות, טלית שאדם חי אסור לו ללָבשהּ ורק אדם מת מלבישים אותו בה.

והחורבן הקטסטרופלי של היום הקדוש, הלא הוא מתואר ב“עם כניסת היום”. בתו הקטנה שהוא מצילה מן האויבים – הלא היא יחידתו, היא נשמתו, זו הנשמה הטהורה המדומה לתינוקת שאין בה חטא – כותונתה נשרפת מנר נשמה שנפל עליה. את מערומיה היא מכסה בשערה. הוא עצמו אין לו טלית כי האויבים קרעו אותה מעליו. מחפש הוא אנשים טובים שיתנו לו טלית ויתנו כסות לבתו. מבקש ואיננו מוצא, “כל מקום שנתתי עיני בו היה ריקן”, ואפילו קרעי ספרים בפינת הגניזה אין הוא מוצא, כי ספרים כשאינם נקראים, אינם נקרעים. הזקנים שהוא הולך אליהם אף הם בגדיהם קרועים וצלמם מחוק. מגיעה שעת התפילה וכאן בא שוב תיאור גרוטסקי של “אדם ארוך ובעל זקן אדום, המחטט בין שיניו את שיירי הסעודה המפסקת ומוציא את כריסו הרחבה ומרחיב לו את תחומו ועמד כמי שיודע שאלקים לא יברח ואין צורך למהר”. מסביב שממון, שממון וריקות, ורק מעט אור מפציע מבית־המדרש הישן, ומאותיות ספרי התורה שבו.

שתי הפנים של יום הכיפורים – יום טוב וקדוש שכולו אהבה וחיבה ורחמים ותפילה, ויום־הדין הנורא – דומה שהן שתי פני המטבע של יצירת עגנון כולה. מגן־העדן של זכרון הילדות, של האמונה התמימה רבת־החסד – כאילו גורש, ומפני יום־הדין הנורא הוא מתיירא. במקום אחד הוא כותב:


מה אהבתי את לילי יום הכיפורים. שערי שמיים פתוחים והקב"ה כביכול מרכין עצמו לשמוע תפילתן של ישראל – – – וכל ענין וענין שנזכרתי בו, של יום הכיפורים היה, כאילו נמחו כל ימים שבינתיים ולא נשתיירו אלא ימות הכיפורים בלבד. כשלשלת של קדושה נשתלשל יום כיפורים אחר יום כיפורים, כדרך שמראין לו לאדם יום הכיפורים בחלום כדי שיעשה תשובה.


מאימת יום־הדין צריך אדם לעשות תשובה, אבל לעשות תשובה הוא מאחר, בגלל הנאות, בגלל הסחת־הדעת, בגלל הרהורים ופקפוקים. כאותו חייט מן “המלבוש” – סיפור שיום הכיפורים אינו מוזכר בו אבל דומני שגם הוא עומד בצל האימה של יום־הדין הנורא – שצריך להתקין מלבוש בשביל השר, אך דוחה את עבודתו משעה לשעה, מיום ליום, ואינו מספיק להשלימה עד בוא יום המיתה. ומהו מלבוש זה אם לא הנשמה? כל מקום שמדבר עגנון על מלבוש בהקשר עם יום הכיפורים, בהקשר עם ספרי תורה, בהקשר עם תפילה – המלבוש הוא נשמה, הטלית היא נשמה. כמו עם בתו זו הקטנה, שנשרפה כותונתה, כמו עם שתי טליתותיו. והרי זה עניין יהודי עתיק, שאף מטבעות לשון לו, כמו “בהתעטף עלי נפשי”. ואמנם כך כותב עגנון בסוף “עם כניסת היום” – “ומאליה ומעצמה נתעטפה עלי נפשי ועמדתי והתפללתי כעטופי טליתות ובעלי קיטלים”.

כך נראה לי יום הכיפורים אצל עגנון כמרכזו של פרדסו, שממנו נמשכים קווים – של חסד ושל דין – אל כל יצירתו, ובתוך הוויה זו של יום כיפורים גנוזות שלוש מלות הסוד המוזכרות ב“עם כניסת היום” – צורך, צורה, רצון – שהן כעין נוסחה קבלית של ההוויה העגנונית כולה: האֶתי שבה, האסתטי שבה, הרליגיוזי שבה.

עניינים שבאמונה – מדוע הם קרובים לנו? הלא בשביל רובנו – בני דור חילוני שגדל בארץ, יום הכיפורים איננו יום דין וחשבון – ובכל־זאת, סיפורים אלה של עגנון, שיש בהם אמונה בהשגחה עליונה, המניעה את הנפשות וקוצבת את גורלם – אינם אקזוטיים בשבילנו ואינם עולם של אתמול. אין זה אלא משום שעגנון כותב על חולשת בני־האדם, כבני־אדם וכיהודים, ולא על גבורתם. אילו כתב את תהילות האמונה בלבד, אילו פיאר את שמש הצדקה בגבורתה – היו הדברים זרים לנו. אבל “הקומדיה העגנונית” – אם אפשר לקרוא כך לכלל יצירתו – עוסקת בבני־אדם חיים, כל אחד ואחד לעצמו, על יצריהם, פחדיהם, חולשותיהם הקטנות, חטאיהם – תחת עין ההשגחה. הגעגועים ליום החסד, האימה מפני יום־הדין, החרטה על האיחור התמידי, רגשי האשם על מה שלא נעשה וצריך היה להיעשות – כל אדם מכיר אותם, בין שהוא דתי בין שאינו דתי. מה גם שאין אחד מאתנו שלבושו שלם.

בשעות הקריאה היפות, כשאני קורא סיפור של עגנון כפשוטו – דומה לי שמעשה היצירה שלו הוא כמעשה הטבע. כאילו כך נתונים הדברים מששת ימי בראשית ואי־אפשר כלל שיהיו אחרים. דומה הדבר כאילו סיפור העולם בעצם נתון כבר, נתון עם הכתב והמכתב, אלא שהוא כתוב על קלף עתיק בדיו סמויה. עגנון נראה לי אז כסופר סת“ם, שעובר בקולמוסו על האותיות הכתובות בדיו הסמויה, ושהוא מיחידי הסגולה היודעים לקרוא אותן, ואין הוא אלא מפרש לנו באותיות שחורות מה שהיה כתוב כבר באותיות לבנות. להיות סופר סת”ם של הבריאה, נדמה לי שאין דבר גדול מזה באמנות.


1967


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48748 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!