רקע
אהרן מגד
עולם הכלים השבורים

 

א    🔗

יצירתו של הזז, אין לה אח ורע בספרותנו. יש לה שורשים הנמשכים אל מה שקדם לה, ואפשר לגלות השפעות שלה על מה שבא אחריה. אבל היא עומדת בדולה ויחידה לעצמה. לא עץ בין עצי היער, אלא עץ לעצמו על סלעי ההר; ולא עץ מלבלב בעטרת פרחים, אלא עץ שגזעו מסוקס וענפיו חבוטים מסערות.

המעשה הספרותי של הזז מהווה מציאות בפני עצמה, מציאות המורכבת ממשפטים, מלים, אותיות. אך סגנונו של הזז ולשונו המיוחדת – שאין דומה לה, שאין לטעות בה, שיש לה חותם ופתילים שאי־אפשר לזייפם – היא מעין כתב סימנים של המציאות הריאלית שהתרחשה סביבו במשך חמישים־שישים שנה: המציאות היהודית בתוך שתי מהפכות גדולות וביניהן – המהפכה הבולשביקית והמהפכה הציונית. הכתב ההזזי המיוחד – שאיננו נח, שהוא רוגש וזועף, מעוקם ומעוקש כביכול, זז הנה והנה, רב־זעזועים – הוא כמו סיסמוגרף עצבני של רעידות אדמתה של המציאות הזאת. אפשר לומר: הוא דגם שלה בזעיר־אנפין, מה שיש בה יש בו; הוויה של כלים שבורים.

אפילו שמותיהם של סיפורים ושל קובצי סיפורים מעידים על זעזועים ותהפוכות, על דברים המתרחשים שלא כדרך הטבע: “חבית עכורה”, “אבנים רותחות”, “צל הפוך” וריחיים שבורים".

אבל העיקר הוא בקצב הפנימי של לשון זו, שהיא עצמה “אבנים רותחות”, במתח התמידי השורר בה, בהיותה רדופה ובהולה וזרועה ביטויים של פרע, הגזמה והעצמה.

כך כותב הזז ב“נהר שוטף”, שהוא סיפור על ימי המהפכה בעיר בודה־ישן, על הבחור היהודי הניך:

בימים ההם שנתחבש והיה מורד בשלטון בית־האסורים, נלחם לחיים ולמוות על כל דבר קל שבקלים לזכותו ולכבודו, ונטרד מפרק לפרק לצינוֹק ואין מוציאים אותו משם אלא לבית־החולים, ונענש באיסור טבק, באיסור מכתב וספר, וכיוצא בזה עונשים רעים שאי־אפשר לעמוד בהם… (“חגורת מזלות”).


כמה פעלים כאן, הרודפים זה את זה במשפט אחד, וכולם ממשפחה רעה של סוררים ומורים: שנתחבש, והיה מורד, ונלחם, ונטרד, ואן מוציאים אותו, ונענש…

או אפילו בסיפור המוסב על אווירה שקטה יותר, כביכול, של “עיירות לשעבר”, בטרם עלה עליהן הכורת, ב“דורות הראשונים” – שקטה כביכול, כי מתחת לשקט כבר רועדת האדמה – כותב הזז על “הבעל מחבר”:

עכשיו, כיון שנטל זיו הפנים וכיון שנטל גבורה מרובה, מיד בא לחזר על הפתחים. ועד כה וכה, עד שבא ועומד לפני דלת ומזוזה, וכבר פקעה אותה גבורה שנטל. נקרע, יודעים אתם, הכד ונשפך השמן.

מיד עומד לו כפוף ואנוס וערפו שבור, ופניו נמוכות, ורע לו. – – –

נוּ, נימוֹק ועומד ומצטער ועומד ומתיגע ועוּמד, והן ולאו ורפה בידו: ספק בא לילך ספק בא לשוב, ואוי לו מביאתו ואוי לו מיציאתו (“ריחיים שבורים”).


וכאן, מלבד הפעלים הרבים שרובם מסג השלילה, כמו: פקעה, נקרע, נשפך, נימוֹק, מצטער, מתייגע – באים תוארי־השם שיש בהם עיקום צורה: כפוף, אנוס, שבור, נמוכות; וקוצר־הנשימה רדוף הזמן: עכשיו, כיוון ש… מיד… ועד כה וכה… עד שבא… וכבר… ושוב: מיד… והכל בסימן של בהילות, ספק וחוסר בטחון. ולא רק בסיפורי הגולה כך, אלא גם בסיפורי ארץ־ישראל. כמו בסיפור על העסקן הציוני הוותיק “דרבקין”, שעלה ארצה ונחל אכזבות־על־אכזבות, משדחו אותו ולא כיבדו אותו כמגיע לו, עד שהגיע לידי כפירה גמורה בציונות ר"ל, וכך כותב הזז לאחר “סקנדל” שעשה דרבקין באחד המשרדים:

מיד החזיר זה את ידו מעל הפעמון והתחיל חוזר בו וממעך את קולו והולך, וזה סוער עליו והולך, ומתגעש עליו והולך, ומקשט בו שבחים ותארים גדולים, כולל שם וכבוד ומעטרוֹ כסאסא לשיבולת, כסאסא לשיבולת! וכבר נתקשט זה ונשתבל ונסתאסא, עד שנתערבו בדבר כל השאר מהם, מן העסקנים ומן הפקידים, וקפצו ובאו לקול המהומה, כל אותה גפן כולה ואשכולות גדולים וקטנים שלה, וטירטרו ודירדרו, וחוזר הגלגל חלילה ומנסר והולך (“אבנים רותחות”).


עשרים ושניים פעלים בקטע קטן זה, וקצב סוער של תנועה־רודפת־תנועה־ וקול־רודף־קול; ולא עוד, אלא תכונה נוספת מסגנונו של הזז מזדקרת לעינינו, שהיא מהותית לכל יצירתו: העירוב הגרוטסקי של קודש וחול. השימוש במליצה תנ“כית – כמו “סאסא לשיבולת” והגפן והאשכולות – ובמליצה ליתורגית – כמו “אבות וגבורות וקדושת השם”, או בפרודיה על הקדיש: “ונתקשט ונשתבח ונשתבל ונסתאסא” – בהקשר של הוויה פקידותית־עסקנית שכולה חולין. עירוב סגנוני האומר לנו, כביכול, בהלעגה: ראו איך פחת הדור, שממחלוקת בעניינים שברומו של עולם, ענייני תורה והלכות, הוא מזדלזל למריבות בעניינים של כבוד ומשרה. וגרוטסקה זו בולטת עוד יותר כאשר מתאר הזז ויכוחים ומחלוקות בין בולשביקים ומנשביקים, בין ציונים ו”בונד" באוקראינה בימי המהפכה, ומשבֵּץ בהם פסוקים וחצאי פסוקים כמו: “פסק לו פסוקו”, “זו מהפכה וזו שכרה”, “זריזין מקדימין”, או, בתיאור של ויכוח רבולוציוני: “עומדים זה כנגד זה, כולם חכמים, כולם דרשנים, כולם מלאים מרכסיזם ושאר דברי תורה כרימונים”. אפילו בקטעים שיש בהם תיאור סטטי, מתחת לרוגע רוגשת תנועה; ומה שנראה מתחילה כאידיליה, איננו אלא אידיליה מדומה, שהרס מאיים עליה. ב“נהר שוטף”, למשל, התיאור של בודה־ישן הוא שלֵו כביכול:

שוממים עמדו הבתים כמין זקנים בעלי־מום; חיגרים, נכפים ושוטים, גופם בין חומר שניטוֹח ונעשה נמקים־נמקים, בין קורות־עץ נתונות זו על גב זו, צבוּתות בסופן ויוצאות טפח לכאן וטפח לכאן, וגגותיהם שופעים ויורדים, מיעוּטם פח ירוק ורובם עץ ותבן (“חגורת מזלות”).


הבתים אמנם “שוממים” – אך פעולת הכליָה הפנימית כבר מערערת אותם, ובין השיטין אפשר לשמוע את החריקות, כאילו היסודות מתפוקקים.


 

ב    🔗

משתי המהפכות שחזה הזז מבשרו – זו הבולשביקית וזו הציונית – בראשונה ראה התגלמות שטנית, באשר עירערה עד היסוד את הקיום היהודי בגולה הרוסית, והביאה כליה על התרבות היהודית הגדולה שקמה בהּ; ואילו את המהפכה הציונית ליווה בחרדה ובספקות. על הראשונה כתב סטירות שבה־בשעה הן קינה על חורבנו של עולם לשעבר; על השנייה כתב סטירות שבה־בשעה הן הבעת ספק בבניינו של עולם שלעתיד. בשתי החטיבות יש עירוב נדיר של מידת הדין ומידת הרחמים.

כמה אירוניה מרה לגבי אשליות יש בדברים ששם הזז בפי לאצה ב“דלתות נחושת”, לאחר שהיא דורשת מהֵשֵל פריביסקר שיגלח את זקנו ואת פאותיו:

הגיע הזמן, שתניחו את בית־המדרש, את עולם הבא וגן־עדן וכיוצא בזה בבא מעשיות ושאר סרח העודף. – – –

עולם נפלא עתיד שיעמוד לנו! טובה גדולה ואושר רב עתידים שירדו לנו! אני מאושרת! אני כל־כך מאושרת שזכיתי להיות בדור הגדול הזה, בין איתני־עולם, אנשים של ממש, גיבורי מלחמתה של המהפיכה…(“דלתות נחושת”).


וכמה רחמים מפוכחים יש בסיפור הקטן “תות!.. תות!..” שבקובץ “אבן שעות”, שהזז כתבו בשנותיו האחרונות. ויטיה הוא תלמיד המחלקה השמינית, משורר טהור לב המתבודד בחדרו ומתרחק מן הפוליטיקה, ואילו ידידתו קאטיה היא נערה מזרע האצילים, אשר הצֵ’קה רצחה את אביה ואחִיה. קאטיה מחוסרת עבודה ורעבה ללחם ומוכנה למכור את גופה, תחילה לויטיה עצמו בעבור פת־לחם וגרגרי תות ולאחר מכן לאיש מאנשי־השלטון בעבור טובות הנאה אחרות. כאשר מחליטה קאטיה להצטרף למפלגת השלטון מגלה לה ויטיה את תמיהתו על הצטרפותה לרוצחי אביה ואחיה. על דבריו אלו מגיבה קאטיה בזעם ובניתוק קשריה עמו. לאחר זמן קצר נאסר ויטיה על־ידי אנשי הצֶ’קה ונחקר על עברוֹ ועל קשריו עם קאטיה. מתוך שאלות החוקר מתעורר בויטיה החשש שגם קאטיה מצויה בידי הצ’קה והוא שומר מוצא פיו לבל יבולע לה. סופו של ויטיה שדינו נחרץ ללא משפט. בתמונת הסיום של הסיפור נראה ויטיה כשהוא מובל למקום ביצוע גזר־הדין. לפתע נשמע מאחוריו קול צעדים: ויטיה מפנה ראשו לאחור ורואה להרף־עין את פניה של קאטיה ואף קורא בשמה מתוך שמחה. ברגע זה נשמעת ירייה – זו יריית האקדוח של קאטיה אשר ממיתה את ויטיה עוד בטרם הספיק להשיג שבגידתה של חברתו לשעבר היא זו שחרצה את דינו למוות.

ואילו הסיפורים ה“ציוניים” של הזז – כלומר, אלה שאינם על תקופת שעבוד וחורבן. אלא על תקופת גאולה – גם בהם לא שורה שמחת הגאולה. במקום השמחה – באה הצבת סימן השאלה. והשאלה ששואל הזז היא זו ששאל פייארברג לפניו, אלא בחָזקה גבוהה יותר, ובאופן מורכב יותר: לאן? לאן כל זה הולך?

וביתר בירור: הכלים שבורים. ההוויה היהודית של “דורות הראשונים”, דורות רבים בגלויות, שהיתה להם תרבות מוגדרת וקבועה – התפרקה. השברים צפים על־פני הימים, ויש מהם שהגיעו אל חופי הארץ המובטחת, ארץ הגאולה. האם יוּצר מהם כלי חדש? וכלי זה – החברה החדשה ותרבותה – האם הוא המשך של היהדות או סתירה שלה?

ובמישור גבוה יותר, היסטוריוסופי: האם אנו היהודים הננו עם של מקום או עם של זמן? ואולי לא נועדנו כלל להיות עם של מקום, אולי הוא בניגוד לטבענו ובניגוד ליעודנו? כמו שאמר בנימין אופנהיים ב“אופק נטוי” – “מדינה יש לכל עם ועם, ואילו גלות היתה לנו, לנו בלבד…” (“חגורת מזלות”, עמ' 125).

ומבחינה זו, מבחינת הצבת השאלה הנוקבת, הרת־העולם – לא “מיהו יהודי”? אלא “מהי יהדות”? – יצירתו של הזז לא רק שלא איבדה את האקטואליות שלה, אלא שהיא אקטואלית היום יותר משהיתה בזמן חיבורה. כאילו חזה אחרית מראש. שכן היום אפילו המחלוקת הפוליטית החוצה את העם – ארץ־ישראל שלמה או חלוקה, כיבוש או לא כיבוש, מלחמה ואיזו מלחמה, יחס לעמים אחרים ויחס לחיי אדם – מתמקדת, במישור הגבוה יותר, בשאלה של מוסר היהדות ויעודה.

דרבקין אומר:

שם… – – – שם היינו למעלה מן המקום, בעומקו של זמן, בדורי־דורות, בחיי־עולם… – – – ואילו כאן אין אנו אלא כגוֹיים, כאירופה מנוולת ותרבות רעה שלה, תרבות שפלה, הדיוטה וריקנית, – – – כאן ציונים בלי ציונות ויהודים בלי יהדות, ערטילאים וריקים, חפשים מתורה ומצוות, מכל ירושת הדורות… עולם הפקר! (“אבנים רותחות”).


האנס, ב“חבית עכורה” מהרהר לו כך:

[ארץ־ישראל] פרובינציה של פּתוֹס רתחני וקולני שנפשו של אדם חותה ממנו, של רומנטיקה ישנה ועבשה, מידות והשגות מלשעבר – – – (שם).


יודקה, ב“הדרשה”, אומר:

אני רק רוצה לדעת: מה אנחנו עושים כאן? – – – כאן! בבית הזה, בארץ־ישראל. בכלל…

– – – הציונות לא המשך, לא רפואה למכה. שטויות! היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף…

– – – אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי גם שני דברים הסותרים זה את זה. בודאי שני דברים הסותרים זה את זה! (שם).


ובנימין אופנהיים, ב“אופק נטוי”, אומר:

איזוהי עזה יותר, נועזה יותר, גלות או ארץ־ישראל? איזו מיוּשבת יותר, עמוקה, בּוֹגרת יותר: גלות או ארץ־ישראל? – – – ארץ־ישראל זו ירידה, כניעה היא, פשיטת־רגל ויאוש. לא לכך לָבטנו בגויים אלפים שנה מסוף העולם ועד סופו ונתיסרנו בכל יסוּרים קשים ורעים ונהרגנו בכל מיתות קשות וסבלנו עווֹנות כולם כדי שסוף נשוב לארץ־ישראל.


האם דברי כפירה אלה – של הזז עצמו הם? האם זו דעתו, ששם אותה בפי גיבוריו?

שום פסיקת הלכות אין כאן. סיפורים אינם פרוגרמה פוליטית ואינם טרקטאט פילוסופי. דברים המושמעים מפי הנפשות שבסיפוריו – הם קולות. והקולות האלה בסיפורי הזז – הם צעקת הבוקעות מסגנון כתיבתו, בקצב הבהול והמזועזע שלה, ונובעות מתוך המציאות המסוערת, המשתנה, רבת־התהפוכות, שהוא מתארה. הקפיצה הגדולה מ“לאן?” של פייארברג אל ה“לאן” של הזז – איננה רק קפיצה ממציאות יהודית אחת, אל אותה מציאות בהשתנותה החריפה, המהפכנית – אלא גם קפיצה מן הסיפור שבו האידיאה מכוונת את העלילה ומכתיבה את פיתולי הדרך של הגיבור, אל סיפורים הפורשים יריעת חיים רחבה ומגוונת, שבמרכזה נפשות החיות חיים מלאים, רבי־פנים, ואילו האידיאות מופיעות בהם כחלק ממצוקתם הנפשית ומלבטיהם. השאלות ההיסטוריוסופיות המנסרות בכל יצירתו של הזז, ביחוד במונולוגים ובדיאלוגים הרבים, זוכות משום כך – בניגוד למה שמצוי ברומן של ה“השכלה” – למורכבות, לרב־צדדיות, ואינן נכפות כתשובות חד־משמעיות.


 

ג    🔗

קריאה חוזרת בסיפורי הזז, בימים אלה, מפתיעה אותנו במה שנראה כ“חוט הנבואי” שלו. כגון בסיפור המוזכר לעיל, “דרבקין”, שנכתב בשנות השלושים, כבר בו נחזות בכל חומרתן תופעות של בריחה מן העבודה וירידה מן הארץ, שרק כעבור חמישים שנה תקבלנה את ממדיהן המבהילים למעשה.

כך אומר דרבקין לבן־שיחו מורושקה, הציוני האופטימי, הבטוח:

ומה תעשה באותה שעה שיבטלו אותם אידיאלים של אבות ותיבטל אותה רומנטיקה של עבודה, אותה קדושת העבודה ואותה חיבת העבודה ואותה תורת העבודה, ויעמדו ויאמרו: מה העבודה הזאת לנו? הנה־נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה… אני לא מקרא אני דורש, אלא עובדה ומעשה, דבר שהוא נוהג בכל העולם כולו. ואם בכל העולם כך, אצלנו לא כל־שכן? – – – וכבר עכשיו אם אתה צריך פועלים להכניס לכפר, אין אתה מוצא – – – (“אבנים רותחות”).


ולאחר שהוא מצייר תמונה נלעגת של מדינה עברית אשר בה, במקום לבנות “עוד קולוניה ועוד קולוניה”, יבנו “עוד שכונה, עוד באנק, עוד בית קפה”, הוא מתנבא כך:

לשוא כל היגיעה… בין כך ובין כך יעזבו היהודים את הארץ וילכו להם… אין לך קץ מגוּלֶה מזה. זה ברור כיום… אני רואה את הדבר. אני רואה… לחמישים שנה, למאה שנה, וכבר אנו רוב בארץ וכבר הארץ בנויה וכל מה שנפשכם מבקשת, יעמדו ויניחו הכל ויתפזרו בכל העולם… לא על־ידי נבוכדנאצר ולא על־ידי טיטוס – בלי נבוכדנאצר ובלי טיטוס, סתם בעלמא, מאליהם וברצון עצמם…


ואם לא די לנו בזה, סיכומו של העתיד בעיניו של דרבקין הוא זה:

האבות אידיאליסטים, גיבורים, חלוצים ההולכים לפני העם, קנאים נלהבים, בני־עליה ואנשי מופת… – – – והבנים ספסרים! חַה, ספסרים… לגמרי ספסרים!… זה דפוס ודוגמה, סוף כל הנסים, זה החלום וזה פתרונו!


ובעיה "אקטואלית אחרת, שרק כיום מגיעה לנקודת הרתיחה שלה: בעיית יחסי העדות ומיזוגן.

לגבי הזז, ההיסטוריה היהודית היא אחת, אוניברסאלית: כל הדורות, כל השבטים והעדות. אין בין גלות אירופה לגלות תימן – אלא הבדלים של הווי, של מנהגים ושל לשון, ומה שמאחד אותן הוא הגורל היהודי, הכפוי כביכול – מיד ההשגחה, והכמיהה לגאולה, למשיח, שכל זמן שהיא בגדר כמיהה, היא עדיין מאחדת. ואין בין ימי שבתאי צבי בגרמניה, שהם ברקע המחזה “בקץ הימים”, ובין ימי ההתעוררות הציונית באוקראינה או בתימן – אלא הפרש של תאריכים.

אבל הסיפור “אופק נטוי”, שנכתב בשנות החמישים, בשנות העלייה ההמונית מארצות המזרח – כתוב בחרדה מפני עתיד קיבוץ הגלויות ומיזוגן במדינה היהודית המגשימה חלום, שאולי כל גדולתו היתה בעצם היותו חלום. המסַפר מתהלך בחבל לכיש, רואה את יוצאי מרוקו, כורדיסטאן, איראן ותימן, בעבודתם בשדות הכותנה ובמלאכות־הבית, מדבר אתם ועם מדריכיהם ועם בני הארץ הוותיקים, ולבו חלוק עליו: מצד אחד התפעמות גדולה, ומצד שני – ספקות גדולים: כבר אז הוא שומע דברים מפי אלה שנולדו בארץ מפני מה שיקרה כאשר הם, בני עדות המזרח, “יהיו רוב בארץ” ויהיו בעליה, והלא “יש בהם כל מידה רעה: שנאה וקנאה וצרות־עין… – – – וחנופה ועצלות ושכרות” (“חגורת מזלות”), ואיך אפשר יהיה להפקיד בידיהם “את גורל העם העברי, ההיסטוריה העברית, ויותר מזה את גורל הארץ?” וכבר אז הוא שומע יוצאי מרוקו האומרים: פה לא טוב! “לא רוצים! לא רוצים משק, לא רוצים אדמה, לא רוצים כפר!” ויש מי שאף מביע רצונו לחזור לארץ המוצא: "הוא אמר, רוצה לחזור למארוקו. [ארץ־ישראל] ארץ אוכלת יושביה – – – " והעתיד לוט בערפל וצופן סכנות.

לא “חוש נבואי” מיסטי כאן, אלא חושו של סופר־אמן, שיש לו אוזן חדה, קשובה לזרמי מעמקים שבהוויה הארצישראלית, כשם שהיתה קשובה לזרמי המעמקים בגולה, וכך צפה האמן תהליכים הצומחים מן הכוחות המניעים הטמונים באדמת העם.


 

ד    🔗

לכאורה, בוקע מיצירתו של הזז קטרוּג גדול: קטרוּג על הגולה, ש“לא היתה לה היסטוריה”, קיטרוּג על הישוב בארץ־ישראל וקטרוּג על המדינה. במקום אחר, בסיפור “אופק נטוי”, הוא אומר על מדינת ישראל:

זה כגון… כגון… ישוּ, נאמר, לאחר שהורידוהו מן הצלוּב וקם מן המתים חוזר לנצרת ועוסק בנגרוּת שלו…


אבל כמו בסיפורי הגולה, כך גם בסיפורי הארץ, מידת הרחמים – שהיא ה“אֶמפּתיה” שחש סופר כלפי יצוריו־ברואיו, שבלעדיה לא תיתכן יצירת אמת – מעורבת במידת הדין, כמו במעשה הבריאה האלוהית. דרבקין, בסופו של הסיפור, נופל מן הכסא וכל יושבי בית־הקפה רצים אליו להחיות את נפשו. בסופו של “אופק נטוי” נישאת רחלה, בת המזרח, לבנימין אופנהיים, בן גלות אירופה, והרה לו ועתידה ללדת בן. במרכזם של כל הסיפורים – עומד “אדם מישראל”; אדם, שאולי הוא גרוטסקי, מבחינת “הקומדיה היהודית” הטרגית, הארוכה, הבלתי־נפסקת, אך ראוי לרחמים גדולים בהיותו “עולם מלא” לעצמו.

בשנותיו האחרונות כתב הזז שני סיפורים – שניהם מובאים ב“פעמון ורימון” שראה אור אחר פטירתו – שהאחד הוא כעין סקיצה לשני: “קוריקולום ויטה” (curriculum vitae) ו“הוא ציווה”. בשניהם יש תרשים קלסי של גלגולי יהודי מראשית המאה ועד ימינו: ילדות בבית דתי, נעורים בתנועה מהפכנית, נטישת היהדות, נדודים, מלחמות ושוב נדודים, התייאשות מן המהפכה, אתיאיזם, ולבסוף חזרה אל היהדות ואל האמונה, זה בישראל וזה באירופה (גם כאן, התרשים דומה לזה שב“לאן?” של פייארברג, אלא שהכוח המניע שבו נובע מבפנים). גיבורו של “הוא ציווה”, אַשֵר ראדילוֹבסקי, בילדותו היה מרקד כנגד הלבנה לפני בית־הכנסת, ובזקנתו, כאשר הקוסמונאוטים האמריקנים משמיעים פסוקי תהילים בהגיעם אל הירח, הוא חוזר ונזכר ב“קידוש הלבנה” ושר “אדון עולם” ובוכה. את הפסוק שמתוך “קידוש לבנה” – “כי הוא ציווה ונבראו, ויעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור” – אין הזז מביא, אבל זהו חלק מהזכרון הקיבוצי שלנו. כביכול הוא אומר לנו: כשם שיש חוק עולם למעלה, כך יש חוק עולם למטה, ואיש יהודי, בכל אשר ילך, סופו שישוב לגלגל המזלות של גורלו.

אותה אחדות ניגודים הצפונה במסתורין היהודי, באפּוֹקליפּסה היהודית – של גנזי צרות וגנזי ישועות, של דור שכולו חייב ודור שכולו זכאי, של מלכוּיוֹת מתגרות ורגלו של משיח; ואותה דו־משמעות הטבועה במלה העברית “קץ”– הן־הן אותן הצפונות החקוּקוֹת גם בסיפוריו של הזז, ולעתים נדמה כאילו הסופר קולט ברקים בידו ומפרקם לניצוצות־ניצוצות.

אבל מעל לנושאים, מעל לאידיאות – הדבר המובהק ביותר בסיפורי הזז, והוא גם ששובה כל־כך את לבנו, הוא הניגון המיוחד שלו, “טעמי המקרא” שלו, ניגון שכמעט אינו משתנה עם השנים ועם הנושאים. הניגון שב“אותו האיש”, שהוא מסיפוריו המאוחרים, ונושאו איננו עיירה ברוסיה, וגיבוריו אינם יהודים, אלא ציירים בעיר איטלקית בתקופת הרנסנס – הוא כמעט אותו ניגון שבסיפוריו המוקדמים:

כרך זרועו עליו והוליכו והיו מפסיעים כבין קורה לחברתה והולכים, עד שהגיעו אל ביתו של בּופאלמאקו, בית ישן, מוטה על צידו ומנוגב כחרס, ותריסיו דיהו מצבעם והרקיבו מרוב עתים וימים.

שלושת תלמידיו הרגישו בו בא. התחילו מתעסקים וטורחים, זה מכבד את הרצפה ומעלה אבק עד שמי־קורה, זה יושב ומתקין בד לתמונה וזה שוקד על תמונה שהניחהּ לו בופאלמאקו להשלימה (“אבן שעות”).


אומרים שלשונו של הזז מעכבת, כביכול, ומכאן שלדוברי עברית בימינו אין גישה ליצירתו. נכון שלשונו המשנאית של הזז רחוקה מלשון הדיבור, ואפילו בסיפוריו האחרונים, שבהם רצה להתקרב ללשון הדיבור, הוא משתמש במטבעות עתיקים, שהם מלשונו הפנימית, האישית; בסיפור כמו “נפל הגורל”, שב“אבן שעות”, סיפור על משפחה מעדות המזרח בירושלים שלאחר קום המדינה, זרועים ביטויים כמו: “ושיעורה כשני פתחים”, “לחייה מסוּנקוֹת לצדדים ושׂערהּ כפשׁתה הנפוצה”, “יש בידה מעשים מקולקלים בסתר”, “טרדה אותו מאצלה”; “הבריות פלפלו בהן”, “העבירה סרק על שפתיה”, וכולי וכולי.

אבל כשהמנגינה נכנסת ללב – הלשון לא צריכה לעכב. סוף־סוף לשונו של שקספיר אינה האנגלית המדוברת, ושל ראבּלה אינה הצרפתית המדוברת, וכן של סופרים מודרניים כג’ויס, וירג’יניה וולף, פוקנר, בורחס – ובכל־זאת קוראים את ספריהם ונהנים מהם, ובאמצעותם חודרים אל מכמני השפה.

כדי להגיע אל הזז – צריך לפתוח את השער אל הניגון שלו, לפתוח אפילו כדי פתח קטן, כדי לעורר אהבה.

ואת החוכמה הזו הרי ידעו כבר קדמונים, אלה שבספר ה“זוהר” דימו את התורה לאהובה.

… שהיא יפת מראה ויפת תואר, והיא סגורה ומסוגרת בהיכלה, ולה אוהב יחיד, שאין בני־אדם מכירים בו, אלא נסתר הוא. [– – –] והיא יודעת, שאהובה הוא הסובב על שער ביתה תמיד. מה היא עושה? פותחת היא פתח קטן באותו היכל נסתר, שהיא שם, ומגלה פניה לאהובהּ ומיד היא חוזרת ונעלמת. כל אלו שהיו בקרבת אוהבהּ לא ראו ולא התבוננו, אלא אוהבהּ בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יצאו אליה, והוא ידע, שמתוך אהבה שאוהבת אותו נגלתה לו רגע אחד, לעורר בו אהבה.1


כשנתיים לפני פטירתו של הזז באתי אליו לדבר אתו על השתתפותו במוסף ספרותי שערכתי. דבריו היו מרים וספוג ייאוש. האם קוראים עוד את הזז? – שאל. האם יש קונים לספריו? ואם קונים – מעמידים על המדף ולא פותחים אותם. בעוד כמה שנים – יישכח…

לסופרים וליצירותיהם יש גלגולים שונים ולא־צפויים. יש שזוכים לפופולריות רבה ולתהילה, ולאחר כמה שנים שוקעים אל תהום הנשייה; ויש נעלמים מן העין ונשכחים, ואחר־כך קמים לתחייה וזוכים בהילה של זוהר. הזז, שזכה לכבוד ולתהילה בחייו, כאחד מענקי הספרות העברית – זמננו גרם שהיום התמעטו קוראיו. אני מאמין שיחזרו אליו. שלא יתיישן ולא יישכח. לאו דווקא בגלל ה“אידיאות” שבספריו, ה“פילוסופיה” שבהן – שגם הן נשארות “אקטואליות”, יותר משהיו – אלא בזכות אמנותו. בציורי האנשים וההווי שבסיפוריו יסתכלו כמו בציורי אמנים של הרנסנס, כמו בציוריו של בּופאלמאקו, הצייר מפירנצה, גיבור סיפורו “אותו האיש”.


1983



  1. מובא על־פי ישעיה תשבי, משנת הזוהר, הוצאת מוסד ביאליק, תשי“ז, כרך א, עמ' ס”ה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47908 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!