רק בטעות נמנה ספר יונה עם ספרי הנביאים. האם נביא היה האיש הזה, יונת־אלם, בן אמיתי, אשר לא נאמר דבר בספרו על מקומו וזמנו, ואשר ברח מפני אלוהים וכל הימים אך שאל את נפשו למות? האם השמיע דבר נבואה כלשהו, לבד מאותן חמש מלים – עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת – אשר אמרן ככפוּי שד, בקול שלא היה קולו, ומיד נבהל מקול זה, עד כי ברח מן ההד הרודף אותו מבלי לדעת לאן? האפשר שספר נבואה יסתיים – כאשר לא מסתיים שום ספר בתנ"ך – בסימן שאלה? אותו סימן שאלה המרחף על־פני כל פסוקיו המעטים? הייקרא נביא לאדם שחייו היו לו לחידה ושעצם קיומו היה מסופק בעיניו?
מקומו של ספר יונה הוא בכתובים, ליד ספר איוב. אלא שיונה, לא כאיוב, לא ידע דבֵּר. הוא לא קבל על גורלו ולא קילל את יומו. למה יקלל? את מי יקלל? הנעשה לו עוול? נכסים לא היו לו מעולם, גם לא שלושה רעים, גם לא רע אחד, לשפוך את מרי שיחו לפניו. לבדו תעה בעולם. איש ללא בית, ללא שדה. ללא אשה וילדים. איוב יסודו היה מעפר, על־כן זרק עפר על ראשו וישב בתוך האפר והתגרד בחרס. יונה יסודו היה מן הים. על־כן ברח אל הים. איוב ידע את הכאב הקורע בשר־ולב, המתפרץ בזעקה גדולה, כזעקת חיה בסוגר. יונה ידע אך את העצב האילם, המרטט כמו ים מאופק עד אופק בעבור בו רוח חרישית, אותו עצב אשר אך לעתים הוא הומה כיונה.
כן, ידע על רעתה של נינוה, עיר גדולה לאלוהים, עיר אבן וחומר, מהלך שלושה ימים. ברדת הערב, היו נדלקים אודים עשנים בכל הכוכים הקעורים, השחורים מפיח, שלאורך רחובה הראשי. ריח צלי בשר, יין ותבלינים היה יוצא מהם החוצה, מעורב בהבל אדים. המשרתים היו מוציאים כסאות נצרים אל לפני פתחיהם. מיד היו מתמלאים כולם אדם רב. בעָברוֹ שם, היה רואה את רעתם מארשׁת פניהם. מעיניהם העצלות, הצרות כעיני נחשים, של הזקנים. מישיבתם המנומנמת, הרשולה, כשידיהם תלויות להם לצדיהם בלא כוח, ראשיהם שמוטים על חזיהם וכרסיהם מקופלות. ממבטיהם הנוצצים כנחלים בחשֵכה, של הצעירים, אשר בעוד בלעם בפיהם וידיהם מושכות את נתחי הבשר מבין שפתיהם, היו פוזלים לכל עבר, כמחפשים להתאנות למישהו, להתל בו או לבוז לו. מלחן הזמרה החטאה העולה מעמקי המאורות. האוּמנם חטאה היתה? פעם התעכב להאזין לה והיה כניצוד בחרמים, זמר עתיק היה זה, רושף כגחלים עמומות, ובעָמדוֹ כך, רתוק למקומו ליד הפתח, גבוה בקומתו מכולם, עפעפיו מכסים על עיניו, דומה היה לו שהוא שומע את קול דמו עולה מאופל, כיבבת חיה ביער. חש את חייו כשהם נעורים מאלמם. שמע את קול דמו צועק אליו מתוכו. אך הוא השתיקו זה מכבר, וידע כי על־כן לעולם יהיה נע ונד בארץ להיסתר מפני אלוהים. בבָרחוֹ מן הקול הזה, היה ממשיך ללכת, ומרחוק היה שומע את המולת כיכר שוק העבדים, כסאון ים נרגש. בהגיעו לשם היה נסחף לתוך המון לבושי הבלויים, ולחוץ ביניהם מכל צד, היה נישא עמהם ממקום למקום על־פני הכיכר, גוש אדם גדול, צוֹוח, מגדף, נדחק ודוחק. גוש אפל, חם. תמיד היה נלחץ לאחור, כאילו מוקא מתוכו. בשעות המאוחרות של הלילה היו רגליו מועדות בגופותיהם של שיכורים מתגוללים בקיאם ובגוויותיהם של נפוחי רעב המוטלות על מרצפות האבן המסואבות. הוא היה נושם את ריחם עמוק אל קרבו, כי בהתהלכו לבדו בחשכה, וכל הפתחים אטומים וסומים, היה הריח הזה מאשר לעצמו את קיומו. בעלות השחר היה שומע את געיית עדרי הבקר העולים מן המישור הגדול ומרחבי הביצות אל שערי העיר, געייה גדולה כמבית־מטבחיים. השמש היתה מפיזה את ראשי החומות והמגדלים ומראיהם היה כדם. אחר־כך היה מסתתר.
כן, ידע על רעתה של נינוה. אבל מי הוא כי יוכיח אותה על פניה? אלוהים הרואה ללב, איך לא ראה כי הוא היה כמיה להיטמע בתוכה ולא יכול? איך לא ראה כי בעיניו הרע היה חלק מן החיים, שהוא לא ידעם? שרק מפני היותו מחוצה להם, היה גם נקי מרע? הן רק היודע את החטא יכול להילחם בו, או לזעום עליו כנביא. והוא ראהו אך מרחוק. כזר, כאורח לא־קרוא, התהלך בעיר. לעתים נדמה לו כי זו היתה סיבת עצבותו הרחבה כים, עמוקה ועקרה כמוהו. היוכל להתנבא אדם היודע רק את העצב ולא את החרון? היש זכות קיום לעצב, הקרוב למוות, בתוך החיים? היש זכות קיום לאדם שאינו משתתף בפועל בחיים ורק רואם כמבעד לחיץ שקוף?
כאשר בוקר אחד, בזרוח השמש על המגדלים, וסוּף הביצות היה אדום כדם, וכברק הכתה בו הוודאות שקִצהּ של נינוה קרוב, והוא שמע את הקול, קום לך וקרא עליה – נבהל כל־כך מידיעת המוחלט – הוא, שהספק היה תמיד מנענע את לבו כגלים קלים, חרישיים – עד כי נשא את רגליו וברח. המחשבה שיהיה עליו לקרוא באוזני אחרים, דבר שלא עשהו מעולם, בהיותו, כמו חלזון מקופל בתוך קונכיתו, יודע רק את השיח עם עצמו על חטאים שהוא לא הכירם – הבריחתהו. בבהלה גדולה, כשכל ישותו נזעקת בתוכו, למות ובלבד לא לעשות את הכפוי – ברח. רק בהגיעו אל חוף ימה של יפו ורגליו כבר נגעו במים הצוננים – חזרה השלווה אל לבו. מלכות הים היתה שלו. מעבר למלכות הארץ, שלא היה לו קניין בה, מעבר למלכות השמים, שלא ראה עצמו זכאי להיכנס בה. הים היה טהור מחטא וטהור מצדקה, והוא נכנס לתוכו, בידעו שבמעמקי מצולתו יהיה רחוק מאנשים ומאלוהים כאחד. רק משלא יראה אותם ולא ישמע את קולם, יזכה באותה חירות גמורה שאינה יודעת עצב, חמדה או פחד. פסיעה אחר פסיעה ירד לתוך המים, ורק משהטביל כבר את ראשו בהם והם כיסו את עיניו, מילאו את אוזניו, את נחירי אפו ואת פיו, במשק של נחשול מפרכס כלווייתן, תפסו בו אנשים, משוהו והעלוהו אל האנייה ההולכת תרשישה.
מיד ירד אל בטן הספינה, שהיתה אפלה, חמה, ומשכיחת כל כרחם אם. בשָכבוֹ על ערֵמת חבלים בירכתיים, במקום הצר כצינוק, שאי־אפשר אפילו להתהפך בו, בהיות הקורות והצלעות כלוחצות מלמעלה ומכל צד, ובהתנענעו כבעריסה משטף זרמי הים, חש איך נינוה וכל המונה מתרחקים והולכים, מתרחקים והולכים, ובדעתו כי לא ישוב עוד אליהם, נרדם.
כשהעירו רב־החובל וקרא מה לך נרדם, לא הבין את פשר הבהלה, כי היתה זו יקיצה מנעימות שכמוה לא ידע מימיו, ואשר הוסיף לחוש אותה גם עתה, בהיות הספינה מיטלטלת כנדנדה, כשחריקת שדרתה וצלעותיה, חריקה קצובה, זיזנית, מלווה אותה כפיזום חדגוני. רק כששמע שוב את שם אלוהים, הבין כי בריחתו לא היתה בריחה עולמית וכי הוא ממשיך לרדפו. את אדוני אלוהי השמים אני ירא, אמר בעלותו אל הסיפון, ועתה ירא מפניו יותר מתמיד. המלחים היו כורעים בתפילה, נשטפים מדי פעם בגלים השחורים ההורסים אל דפנות הספינה ומתהפכים על סיפונה, והתרנים היו מתווים קשתות רחבות בחלל הקודר, צלוף הברקים, עד כי נגעו כמעט בפני הים, מכאן ומכאן. קרעי המפרשים הנאחזים בחבלים היו מתנופפים בסערה וחובטים בקרשי הסיפון חבטות לחות, צלפניות. תיבות וחביות היו זחות מצד אל צד במהומה גדולה. פני האנשים, שהודלקו מפעם לפעם באור הברקים, היו לבנים כפני המתים שראה בלילה בנינוה. אך לא האימה, גם לא הרחמים, הניעוהו לומר, שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם, אלא הרצון לחזור אל מעמקיו ולזכות שוב בחירות שנגזלה ממנו, החירות של היות נבדל מן החיים ועל־כן בלתי־אחראי להם. פטור לעולם מלהשמיע להם דבר מוסר או תוכחה, פטור מלציית או להמרות דבר אלוהים. במעמקי לבו התלחשה הידיעה שבהינקעו מן החיים אל המצולה, לא יהיה עוד למִפגע להם, קרבנו יירצה והים יעמוד מזעפו.
עמוק ואפל מחיק ההמון שהודח מתוכו, עמוק ואפל מרחם הספינה שנתלש מתוכה, היה מעי הדג הגדול. לחוץ בתוך הריר החלקלק, הכליה מעל לגבו, השלפוחית מתחת לבטנוֹ, שפתיו פשוקות אל הזימים, רגליו נוגעות בשורש הזנב, נישא עם גוף הדג בתנופה מעלה ומטה. ובזניקות חץ לפנים, חש את רטט האדרוֹת, את נענוע הסנפירים, את גלישות המים לאחור, עתים בשטיפה רהוטה, חלקה, עתים בזרימה עזה, נחשולית, לפתע בהדף קל, מסחרר, לפתע בגיחה מהמה, מהפכת, אך לרוב בזיחה שרביטית מהירה כמעוף. הוא היה עם הדג כגוף אחד, וידע את התענוג של היות־ולא־חשוֹב, ואת חדוות הטיסה בחלל, ללא זמן, עד אין־סוף.
במעי הדג, במעמקי המצולה, נע תמיד בכיוון החץ, נשימתו מתקצרת גל אחר גל, עם כל פרכוס־פתאום, עם כל זניקה חדה, ראשו מסתחרר בנעימות עם כל קפיצה אל על ועם כל צלילה למטה – יכול היה לראות מבעד לעיניו המכוסות, את צלילותם השקופה, ההיכלית, של המים, את ברקם הגבישי הגנוז, המגיע מרחוק ונאצר בכל רחבי הים, את התכול כפנינים, הירוק כאיומרגד, הכחול כספיר, השחור כדיו. יכול היה לשמוע את רתיחת הנחשולים העמוקים, את הגעש האטום, ההולך כהד רעם רחוק מסוף העולם ועד סופו, את ההמולה הקצובה של גלים קטנים, מכים ונהדפים, מכים ונהדפים, את ההמיָה השקטה כמשק כנפיים קלות באוויר, את הדממה הכחולה בהאלם כל קול. לרגעים, בזנוק הדג למעלה, בירי קשתי מעל למשטח הים ובאוויר, ופרץ אור מהמם קורע את חלונות עיניו, היה לבו עומד מדפוק ונשמתו נעצרת. כמו נבקע אל האיִן, תוהה אם לא מוות. לרגעים, בנוח הדג עמוק מצולה ורק שרביטי סנפיריו נעים ניע רפה, היה הכל הופך אופל. צפייה רהויה לבאות, שואלת לאן, אך רק לרגעים, כי שוב היה חוזר מעוף השביט הפולח את הים ללא מעצור, טס בין נגוהות, זנב קצף חד מאחוריו ורסיסי נהרה מלפניו, במלוא חללה של מלכות אינסופית.
בהקיא אותו הדג אל היבשה ובהכות את עיניו שוב אור העולם, צעק צעקה מחרידה, כיִלוֹד הגח מרחם אמו. הולדתו השנייה היתה זו אל עמק הבכא, גירושו השני מגן־העדן, שפרי עץ הדעת אסור בו לאכלה. מחריד שבעתיים. ועוד טרם הספיק להתאושש מן המהלומה, בעודו בעירומו, בבהלת האור הנוראה, כבר היה דבר אדוני אליו, קום לך אל נינוה וקרא עליה.
עתה ידע כי לא יוכל להימלט עוד, לא מעינו של אלוהים ולא מחברת האדם. אלוהים, החכם מכל אדם, ואשר לא רצה במותו, היטיב לדעת ממנו מה טוב לו. לא כדי להציל את נינוה שלחו אליה. כי הרי יכול היה למצוא שליח נאמן וחזק מיונה, אלא כדי להציל את נפשו. הוא ידע שרק אם ישמיע את דברו ולו גם בעל־כורחו, יוכל להוסיף לחיות. כי רק בקבלו את מרות החובה, תוסר מעליו מארת בדילותו. ורק בהיותו פעיל, יקנה גם את השמחה. על־כן לא ריחם עליו, גם לא הניחו לרגע להיות עם צערו, אלא שלחו מיד.
מוטל על החול, הגלים עוד רוחצים את כפות־רגליו ומלח בפיו, נשא את ידו באפס כוח, כמבקש שיעזרוהו לקום. אך לא נעזר. היה עליו להתרומם בכוח עצמו, תחילה הלך כמתעלף, כושל והולך, נופל וקם והולך. אחר היה נישא על־פני המדבר בתוך ענני אבק כאילו סערה גדולה דחפתהו מאחוריו. לא עברה שעה וכבר היה בנינוה. בהיכנסו לרחובה, חש מיד באימה המרחפת עליה. השמים היו מאובכים ועין השמש נראתה עגולה, צהובה, כבעת ליקוי. מחנק חם, עד אי־יכולת לנשום, עמד באוויר רווי האבק. ציבורים־ציבורים גדולים עמדו בצל הבתים, וכאילו שמועה רעה מהלכת ביניהם. נשים נשאו תינוקותיהן בזרועותיהן, עוברות בחיפזון ממקום למקום, כמבקשות עזרה. מפעם לפעם היתה צווחה, כצווחת עיט, קורעת בחלל. קריאות הרוכלים המכריזים על מרכולתם נשמעו כילל קינה ברחובות הדוממים. מרחוק עלתה געיית הבקר, געייה נוגה, מתמשכת, כמיהה לרחמים. אנוס על־פי הדיבור, רדוף הקול המצווה, הלך ברחוב ולחש, לחוש ושנה, בניע־שפה בלבד: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. בראותו, לתדהמתו, כי אכן נשמע קולו, ואנשים נעצרו דום במקומם בעברו על פניהם, וחרדה גדולה בעיניהם – נבהל מעצמו ומכוחו שנתגלה שלא בדעתו – וברח כנמלט מתבערה.
בהגיעו אל המדבר, נפל על האדמה ושאל את נפשו למות, כמו בטרם היותו במעי הדג. וכמו בכל עת שמבוקשו זה לא ניתן לו, כמו גם בספינה, ברח אל מפלט השיכחה, ונרדם. תרדמה עמוקה היתה זו, שנתמשכה כל אותו יום, כל הלילה, עד למחרת בצהריים, ובהקיצו, לא האמין למראה עיניו, כה גדול היה הפלא, בסכוך על ראשו כפות עליו הרחבות של קיקיון. בפעם הראשונה עלה חיוך רחב על פניו, ומעט מעט חש נהרה מציפה את לבו, כשמש מבהירה והולכת. שמחה היתה זו שכמוה לא ידע מעולם, שכן שונה היתה במאוד מן הנעימות האטומה שבמעי הדג, הנעימות של היות ולא־היות. האלוהים לא היה רק דין. האלוהים היה חסד. החיים היו חסד. שביב ראשון של אהבת קיומו נדלק בו, שבלעדיה אין אהבת בריות ואין אהבת אלוהים. בחוש הבין, כי קיקיון זה צמח מגרעין ששתל הוא עצמו – ממאמר פיו, עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. כך צמחה בו הרגשת החירות, מקבלת מרות ההכרח, אותו הכרח שלא אבה להכיר בו עד כה.
נאמר כי שמח שמחה גדולה, הוא שהיה עצב תמיד ומימיו לא ידע שמחה על פני האדמה. ואכן, עתה, בשכבו אפרקדן בצילו הקלוש של הקיקיון, שפעו לתוך עיניו, מבעד לכפות־העלים, נהרת התכלת של השמיים הבהירים ועיגולי האור הנופלים על פניו, זחים ומשחקים עם עיגולי צל, בהתנועע הענפים. ראה את השריגים החומים, העציים, של קני־השיח ואת מפרצי עליו האצבעיים, שמע את רשרושם היבש. סינן גרגרי זהב מתוך כף ידו. עקב אחר מרוצתה של נמלה על החול. שלווה רחבה, בהירה, כשלוות חג, מילאה את לבו. במה היה מהרהר כל היום אם לא ביופיו של עולם שאך עתה גילהו? אפשר שראה בקיקיון גם סמל: לאחר שהוקא מן הים יוכל לבנות לו קן־יונה. אפילו נינוה עשוייה להיות לנוה־יונה, שהרי כבר לא תיהפך לאחר שנשמעה אזהרתו. נינוה ויונה, אלוהים והים – נדרשו לו עתה כאחדות שלמה של חיים ולא של מוות.
בעלות השחר למחרת, כאשר ראה את הקיקיון והנה הוא נבול, חרה לו עד מוות. אך זה היה כבר נצחונו של אלהים עליו. שכן לפני כן, מעולם לא חרה לו דבר. בהשלמה אדישה קיבל את הרע ואת הטוב גם יחד. החרון – ולא העצב בלבד – על אובדן דבר יקר, היה סימן של האחזות בחיים, חיוב הקיום, נכונות להיאבק עליו. ההיטב חרה לך? שאלו אלוהים. היטב חרה לי, עד מוות! ענה יונה. זו היתה התמורה הגדולה. מעתה ידע כי זכה בחייו מחדש.
1960
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.