על־פני שלושה ספרים בחומש – שמות, במדבר, דברים – נפרש הסיפור של מסעות בני ישראל ממצרים לארץ ההבטחה, שהם המסע “מעבדות לחירות”, אם להשתמש במטבע לשוני מאוחר. זהו האפוס של התהוות העם הישראלי, כעם אחד, לאחר היות לו “אבות” בלבד, כמסופר בבראשית, ולפני התפלגותו לשבטים ולממלכות, כמסופר בנביאים ראשונים. ומי שרוצה להתחקות על שורשי היחוד הישראלי – המוטבע בכל תולדותיו, עד היום – חייב להתחיל מן האפוס הזה; כי אין שום דמיון בינו ובין אפוסים קדומים אחרים – השומרי, הבבלי, המצרי, היווני, הרומי. אין בכל הסיפור הזה עלילות גבורה, עלילות מלחמה (פרט לפסוקים מעטים על מלחמה בעמלק, ואחר־כך על מלחמות בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן, שגם בהם אין פרטים תיאוריים), כיבושי ארצות ושעבוד עמים, ואין בו “גיבורים”. אפילו משה, שהוא האישיות המרכזית בסיפור הארוך הזה – איננו גיבור מלחמה ולא גיבור תחבולות ועורמה, ואיננו מצטיין בשום תכונות “על־אנושיות”, “גדולות מן החיים”, בדומה לגיבורי כל האפוסים האחרים (ושמו מופיע רק פעמים ספורות בספרי נביאים וכתובים, ואינו נזכר כלל, כידוע, בהגדה של פסח). ה“גיבור” היחיד, העושה מעשי גבורה על־טבעיים הוא “אדוני איש מלחמה, אדוני שמו”.
תוכנו האחד של האפוס הזה – ללא אח ודוגמה בשום אפוס אחר – הוא המאבק הפנימי, הקשה, רב־המתח, הנפתל, המתמשך על־פני “ארבעים שנה” (ארבעים – מספר שכיח בתנ"ך לציון זמן ארוך) ועל־פני המדבריות, בין עם ישראל ואלוהים, על קיום הברית ביניהם, כשמשה הוא “איש־הביניים”, “המתווך,” הנקרע בין השניים.
(התחדשות הישוב העברי בארץ בתקופה האחרונה, מאז ראשית הגשמת הציונות, הביאה עמה מִפנה חד בלימוד המקרא – מן הפירושים הדתיים, המיסטיים, האליגוריים, לעבר ההיבטים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים, הספרותיים; וכך פנו מורים וחוקרים לדרוש ולחקור היכן היה “באמת” מסלול הנדודים במדבר, היכן “באמת” היו גושן, הר חורב, קדש־ברנע, או המקום שבו חצו בני ישראל את ים־סוף – “האגם המר”? – ומה בדיוק היה המן, וכמה שנים “באמת” נמשכו הנדודים, וכדומה; אך עם כל הברכה שהיתה בדבר מבחינת צרכיו של עם המתערה שוב בארצו – היה בזה פישוט ושיטוח של הסיפור המקראי, והתעלמות מן העיקר ומן העומק שבו( .
המאבק באפוס יציאת מצרים הוא מאבק רוחני בין שני כוחות המושכים זה לצדו וזה לצדו, נפגשים ונפרדים חליפות. כל הפרטים הריאליים – תחנות המסע, מכות ומגפות, מרידות ודיכויַן וכולי – הם הלבוש הסיפורי, ההמחשה, ההגשמה – אם כי יש להם בוודאי רקע היסטורי כלשהו, שקשה לבררו, ואולי גם לא חשוב כל־כך לבררו.
עמוק בתודעה הלאומית נקבע המושג – שאותו אנו משננים בחגיגיות בכל סדר פסח – של יציאה מבית־עבדים, להיות בני־חורין. וחג הפסח הוא לפיכך “חג החירות”, שחוגגים אותו בשמחה של השתחררות.
אבל אחד הדברים הבולטים ביותר בסיפור עצמו – הוא שאין בו כלל שמחה של השתחררות, לא מיד עם היציאה בלילה מן הארץ שבה היו בני ישראל משועבדים “שלושים שנה וארבע מאות שנה”, ולא לכל אורך הדרך אל הארץ המובטחת. הפעם היחידה שמתואר בה גילוי של שמחה היא כאשר חיל־פרעה ופרשיו טובעים בים, ו“אז ישיר משה ובני ישראל”, ואז גם מרים וכל הנשים אחריה יוצאות “בתופים ובמחולות”. אבל זו איננה שמחה של יציאה לחירות, אלא שמחת הצלה מתבוסה ומוות (ואז גם נאמר: “וייראו העם את אדוני ויאמינו באדוני ובמשה עבדו”).
למעשה, כל עניין היציאה ממצרים נראה כיוזמה בלעדית של אלוהים. אמנם מדובר על עבודה קשה, ועל כך שעולה שוועת העם מן העבודה, ועל “הלחץ אשר המצרים לוחצים אותם”, ועל “סבלותם” – אך לא מסופר על התמרדות ועל נסיונות לברוח, ואין שום ביטוי לרצון עצמי לצאת ממצב זה. להיפך: כשפרעה “מכביד ידו” על העם (כעונש על נסיונותיו הדיפלומטיים העקשניים של משה להשיג את שילוח העם “לחוג” לאלוהים במדבר) ומפסיק את אספקת התבן ללבֵנים – באים שוטרי בני ישראל לפני משה ואהרן ומתלוננים על ש“הבאישו את ריחם” בעיני פרעה, ומשה עצמו קובל לפני אדוני “למה הריעות לעם הזה… והצל לא הצלת את עמך”. ולאחר מכן, כשמתאר משה לפני העם את האושר הצפוי לו כשייגמל מעבדות ויבוא אל ארץ אבותיו, נאמר: “ולא שמעו אל משה, מקוצר־רוח ומעבודה קשה”.
הדבר המדהים ביותר הוא – שלאורך כל דרך הנדודים הארוכה אין לעם שום זכרונות רעים מתקופת היותו במצרים. כל הזכרונות הם טובים בלבד (או, לפחות, כך נאמרים הדברים). בפעמים הרבות כל־כך של התלוננות העם על משה ועל אלוהים, על כי העלו אותם ממצרים “להמיתם במדבר” ברעב ובצמא – מדובר בגעגועים ל“סיר הבשר באָכלנו לחם לשובע” (!), על “הדגה אשר נאכל במצרים חינם (!), את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים”. וכדומה, ועל־כן – “ניתנה ראש ונשובה מצריימה!”
החשש פן ירצה העם לשוב מצריימה קיים, בעצם, מיד עם היציאה משם, עוד לפני מעבר ים־סוף! ולפיכך – “ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא. כי אמר אלוהים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה”. אלוהים לבדו – ובאמצעות משה – הוא המזכיר לעם את הסבל והשעבוד במצרים, הוא מסב אותו – “מערים” עליו כביכול – אל דרך המדבר הארוכה כדי שלא יוכל לברוח בחזרה.
באופן סכימתי אפשר לתאר את עלילת האפוס הזה כך:
אלוהים בוחר בעם ישראל (ולא עם ישראל באלוהים) להיות בעל־בריתו עלי אדמות (“ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים”, “והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים ועם קדוש”). הוא מחליט להוציאו ממצרים ולהוליכו למדבר כדי לתת לו שם את התורה, החוקים והמשפטים שהם האידיאל של הנהגת העולם בתחום האנושי. היעד האחרון של המסע הוא ארץ כנען– טריטוריה שבה – בתנאים של עצמאות מדינית – יתגשמו, הלכה למעשה, החוקים והמשפטים האלה, ובה ייבנה המקדש שבו “ישכון” אלוהים ובו יעבדוהו. העם – שהוא עם “קשה־עורף”, “עיקש ופתלתול” – מסרב לברית הזאת, לא מאמין בה. הוא מובל כאילו בעל־כורחו, ממצרים, ובמדבר, אל קבלת התורה ואל ארץ ההבטחה. הוא מושך כל הדרך לאחור הן במובן הפיסי והן במובן הרוחני (מעשה העגל, ההיצמדות אל בעל־פעור, דיבת המרגלים). משה, שהוא נציגו של אלוהים כלפי העם (אך בה־בשעה גם נציגו של העם כלפי אלוהים), מנסה בכל כוחו לשכנע את העם שבברית הזאת צפונה טובה גדולה לעתיד. העם “מנסה” את אלוהים. הוא מבקש אותות ומופתים שיוכיחו לו שיש ממש בהבטחות, ולא – ישוב מצריימה. עזות־מצח זו, קטנות אמונה זו, מכעיסים את אלוהים, עד כדי כך, שבתחנות שונות של המסע הוא מחליט להמית את העם הזה ולהקים לו עם אחר כבעל־ברית, מזרעו של משה בלבד (“אַכּנו בדבר ואעשך לגוי גדול ועצום ממנו”); אך הוא נעתר לתחנוניו של משה, המתפלל בעד העם ומבקש על נפשו (ומשתמש בנימוק המכריע של “פן יאמרו”, לכבודו של אלוהים), ואלוהים נותן את האותות והמופתים (מכות מצרים, קריעת ים־סוף, השליו והמן. מים מן הסלע, הנצחון על עמלק, ועוד ועוד), שיש בהם שכנוע (זמני( של העם להמשיך ללכת לעבר ארץ ההבטחה; ומסתפק בהענשת “דור המדבר” בלבד, שפגריו יכלו בו, והוא לא יזכה להשתתף בכיבוש הארץ.
המסע כולו איננו אפוא מסע נצחון שמח של עבדים שהשתחררו – אלא מסע רב־סבל, פיסי ורוחני, מסע של מאבק נמשך והולך, מסע של מסה ומריבה.
ומבחינת הרגשתו הסובייקטיבית של העם – אין זה מסע אל החירות, אלא אל קבלת עול כבד, של ברית, של חוקים ומשפטים, בבחינת “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.”
אלא אם כן נקבל את האקסיום של יהודי בן דור מאוחר יותר, קארל מארקס, ש“החופש הוא הכרת ההכרח”, ובמקום “הכרת ההכרח” – נעמיד “אמונה”.
והמאבק המתנהל לאורך המסע הוא באמת מאבק על האמונה, שכשהיא קיימת – קיימת גם “חירות”.
מאבק שאיננו מסתיים עם תום המסע, אלא הוא נמשך גם לאחר כיבוש כנען, בכל תקופת השופטים והמלכים והנביאים ולאחריה – ואין בו נצחון.
זהו, כאמור, אפוס יחיד ומיוחד בין כל הסיפורים – בהיותו אפוס תיאולוגי־פילוסופי, שבו המאורעות ה“היסטוריים” הם לבוש למהות רוחנית: אלוהים בוחר לו עם ש“יגשים” אותו בעולם האנושי וינהיג בו את ה“אוטופיה” האידיאלית שלו, והנה ה“חומר” הזה עיקש ואינו נענה לו וצריך “לשבור” אותו כדי שייענה, להביא אותו לידי אמונה, שהיא גם החירות הרוחנית. באופן דיאלקטי – הכפייה מביאה לידי חירות.
אך האוּמנם כפייה היא זו? (וצריך להתייחס לסיפור המקראי בלבד, ללא התוספות שבאגדה ובקבלה(.
כאן מתגלה עוד יחוד של האפוס הישראלי לעומת אפוסים אחרים: אלוהים – שהוא “אישיות” הנמצאת מחוץ לעולם האנושי התחתון, אי־שם למעלה, אך בבחינת אב (“בני בכורי ישראל” – (איננו משתמש בכוחו הכל־יכול לכפות על העם את רצונו, לגזור ולצוות, אלא שהוא משאיר לו את יכולת הבחירה, כלומר, את חופש הרצון. הוא מקיים, לאורך כל המסע, דיאלוג עם העם (באמצעות משה) – מתווכח, מאיים, מבטיח מעניש, מתרצה, מתחרט, “ניחם”, סולח – אך לא מכניע את רצון העם. יש כאן שוויון־כוחות מסוים בין שני הצדדים הנאבקים, והניגוד של כפייה – בחירה, הוא שוב ניגוד דיאלקטי.
אם לגבי העם כך – גם לגבי משה כך. משה – שהוא העם בזעיר־אנפין כביכול, התגלמותו באיש אחד – גם הוא מסרב תחילה לשליחות שאלוהים מועיד לו, גם הוא אינו מאמין, וגם הוא מבקש “אותות” להוכחת כוחו של אלוהים (האפוס מתחיל, למעשה, מסיפור הסנה. הפרקים הקודמים לו הם הקדמה להבהרת עיצוב אישיותו של משה, ה“בילדונג” שלו). אלוהים מראה לו שלושה אותות – המטה הנהפך לנחש, היד הנעשית למצורעת, המים ההופכים לדם – שהצד המשותף שבהם הוא האמביוולנטיות של טוב ורע, ברכה וקללה, ה“דיאלקטיקה” שבהם. אלוהים מאציל לו מכוחו, עושה אותו לנציגו, ל“ממלא־מקומו” – “הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים” (ואם נרצה – נוכל לראות כאן את המקור היהודי של התפיסה הנוצרית, של התגלמות אלוהים באדם). מכאן והלאה, לאורך כל המסע – עושה משה, כבעל־ברית “נאמן,” את רצון אלוהים, אך מתוך “כפילות”, בהיותו גם חלק מן העם ונציגו כלפי אלוהים; ולפיכך – מתקיים דיאלוג בלתי־פוסק בינו ובינו, רצוף חרטות, חששות, נסיגות, תחנונים (וכדאי לשים לב ללשון ה“דיבורית” בדיאלוג זה עם אלוהים, שלעתים היא נשמעת כמו “סלנג”, כמו: “מאיִן לי בשר לתת לכל העם הזה… הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך”, או: “עד אשר יֵצא מאפכם [הבשר] והיה לכם לזרא”, או, מצד העם: “כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו!” וכולי) וגורלו של משה בסופו, הוא פועל־יוצא של אותה “כפילות”: הוא מת מול בית־פעור “ולא ידע איש את קבורתו” – כלומר, נעלם בדרך מסתורית, וזה מן הצד האלוהי שבו; ואל הארץ לא נכנס, אלא ראה אותה “מנגד” – וזה מן הצד האנושי שבו, כבן “דור המדבר” אשר “מעל” באלוהים.
כמו כל מיתולוגיה, גם האפוס הזה הוא רב־משמעויות וניתן לפירושים שונים. אפשר לראות בו, כמו ב“עוּבּר” – את כל התכונות העתידיות של עם ישראל ואת הגורל הנועד לו, עד עצם היום הזה. אך מבחינה פילוסופית – צפון בו הרעיון של הדו־ערכיוח של “יציאה מעבדות לחירות” – חירות שאיננה אלא קבלת עול מתוך אמונה, מעין השתעבדות מרצון, במישור אחר, גבוה יותר, ומאבק נמשך והולך על אותה אמונה, שבעצם אין לו סוף.
1985
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.