א    🔗

דומה, הקוראים המצויים בקהל־העברים, כשאתה מעלה לפניהם שמו וזכרו של יעקב נתנאלי, הרי אם לא היו במקרה־לא־מקרה בתחום־הזימונים של עשייתו, בין כמורה, בין כעסקן, הם מצמצמים עיניהם כדרך המבקשים ללקט נפוצות־זכרונם, וכשמתלקטים להם קצת שיריו וקצת מאמריו, שהיו לפניהם זעיר־שם זעיר־שם, אתה למד מהעוָייתם, שאין הם יכולים ליטול רשות לעצמם לומר, ששמו וזכרו מעלים לפניהם דמות גדורה ומסוימת. שעל־כן, ככל שאתה מזדמן עם מישהו מבין אלפי תלמידיו בבתי־האולפנא ששימש בהם בהוראה, החל בגימנסיות בקילצה ובקובל, דרך הסמינרים בוארשה ובלבוב, וכלה בגימנסיה שבהנהלתו בתל־אביב, כל־שכן כשאתה מזדמן עם מישהו מן מאות מכיריו, חבריו־לדעה במפלגתו, ביחוד מפלגת המדינה היהודית, שהיה ממנהיגיה, ואפילו מנהיגה בפולין, ואתה קולט מתוך דבריו רישומה של אישיות עשירת־פנים ומשופעת־עשיה, אי אתה יכול שלא להיעצב, כי בת־קולו לא פשטה ברשות־רבים גדולה, כראוי לה. אמנם, לא במעט הקולר תלוי בו עצמו – אך על סִפה של שנת השבעים לחייו נתעורר, אמור: הניח שמוקיריו וחובביו יעוררו אותו, לעשות לביתו, הוא כינוס פזוריו, בתחום כתיבתו המשולש: בשירה, במחקר, בהגות ובעמדו בסידור שיריו, נלקח ואיננו. אין צריך לומר, עד מה מוקיריו וחובביו מצֵרים, כי לא הקדימו לעוררו והניחו לו להימשך לתכונתו שידעה להיאמן לדאגות הרבה, אך הדאגה לעצמו, לא נכללה בהן.

ב    🔗

ובבוא עתה ראשית אסופת שיריו ברשות־הרבים (“מזמור ומצעד”, תל אביב, 1963), אטול רשות לעצמי לספר בו את שידעתי בו משחר־ילדותי עד זיקנתו, ואפשר שיהא בכך כדי להוסיף מה להכרת אָופיו ויצירתו. לשוני רהויה, משום שהידיעה הזו אינה רצופה – הוא היה כנגלה ומתעלם וחוזר ונגלה ומתעלם, ולא עוד, אלא תחילה אף לא ידעתי כי הנגלה ומתעלם הוא אותו איש עצמו. כשראיתי ראשונה את שיריו על עמודי “התקופה”, שבלטו קודם־כל בחידושם, שמשקלם לפי טעמי הלשון למלעיליה ולמלריעה וטעמם כדרך הטבע, ולא היה בזה דומה לו בכל משוררי הגולה, וכמעט אף לא בארצנו, לא ידעתי לא באותה שעה ואף כמה וכמה זמן לאחריה, בין חתם שם־משפחתו על שם אביו שנעשה לו קבע, נתנאלי בין צירף לו שם־משפחתו מעיקרו, רותמן, כי הוא־הוא שהיה מכלל העֵרים והרגישים שבין צעירי־עירנו, תלמידי הגימנסיה שבה, היה לנו, הקטנים ממנו וחבריו, כמשאת נפש: ציונים שלמים, עברים שלמים. נער, ממש ילד, הייתי, כשהורשיתי לראות במושב ספיריטיסטים, והוא בראשם, שישבו צפופים לשולחן שאין בו מסמרות של ברזל, ושאלו לו שאלותיהם והשולחן נענה להם בניקושי־כרעיו, אך יותר משתהיתי למראה עיני (והוא עצמו הפריך את התהייה, שגילה שאין השולחן יודע להשיב אלא לשאלה, שתשובתה היתה אי־פעם, ויהא במעומעם ובמרופרף, ידועה לאחד המסיבים) תהיתי למשמע אזני – מדי פעם בפעם פניה לאיזה משכניו לסיאנס ודיבורו לשון־עברים ושטפו בדרך הטבע. רק לימים, כשנתקבל כתב־העת “הסולל” שבעריכתו ונודעה לי הזהות ונצטרפו נקודות־הזימון הבודדות כדי שלשלת־זכרונות אחת: חציוֹ איש פוֹניה – יליד דובנא היה – וחציו איש קירה – יושב ברודי היה, ובה יצאו שנות־לימודו בקודש ובחול, שגדלה בבית זקנתו, מרת הינדה ירחובר, שם־דבר של פקחות, והוא ממתפללי בית־מדרש של שיירי המתנגדים, בית־המדרש הנקרא על שם ר' זליג צלאל, לומד בגימנסיה הגרמנית שבעיר, הקרויה על שם יורש־העצר רודולף, שהלימוד בה ביחוד בקלאסיקה, היה מצוין ברמה ראויה, ונופה של התעניינותו נוטה גם לצד מדעי־הטבע, ביחוד תורת־הצמחים, אך עיקרו בצמד־התנועות, שחילחל את טובי הדור – התנועה הציונית וביחוד התנועה העברית, ולבו נמשך לספרותה המתנערת, וביחוד שירתה, והוא חולם חלומה ואף מנסה בפתרונו. דיה הצצה בתאריכים המסומנים מתחת לשיריו המונחים עתה לפנינו, כדי לראות, כי רבים מהם הורתם ולידתם בעיר־גידולו, שנתים לפני מלחמת־ העולם הראשונה ושנתים בתוכה. תאריכים אלו החשובים לעצמם, חשובים גם מבחינה מיוחדת – כידוע, עירו ברודי כתב־יוחסין לה בתולדות ספרותנו, בדורות אחרונים, מהיותה מרכז ומוקד לה בתקופת־ההשכלה ושלהיה, וכל שגדל בה עשוי היה לינוק משיירי אוירתה, אולם יותר משהיתה זו אוירה של חיוּת, היתה זו אוירה של זֵכר. בבית־החיים היו טמונות עצמות המשכילים הגדולים והקטנים, למן יעקב שמואל ביק עד יצחק אֶרטר והשיל שור, למין ברוך ויעקב ורבר עד ירמיהו מוזן, אך בחיי־הבתים היה עוד סופר גרמני והיה כבר סופר יודי, אך סופר עברי, שימשיך שלשלת־הזהב, שוב לא היה. והנה בא הצעיר הזה, שחייו עברו בצילן של שתי מלכויות, בית הורתו בווֹלין ובית גידולו בגליציה, והוא שנטל לה לאותה שלשלת, הסיר מעליה אבקה, ונתן בה, במחרוזת שיריו, טעם של חידוש, והעיקר: הוא חיבר את קצה השלשלת לאחותה החיה והרוננת: שירת הדור.

ג    🔗

ודומה, כי חייו בצלן של שתי מלכויות הם שהכריעו הרבה על תכונתו ודרכו, כשם שהכריעו על רישומו והשפעתו – מתוך שחי בשני קיבוצי ישראל הרי יותר משחש במפריד שביניהם חש את המאחד אותם, והרי כוחה של תנועת־התאומים שנאמן לה הוא בתגבורת אחדותה של האומה. על יתרונו זה נוסף חברו – תלמודו בגימנסיה שבעיר פתח לפניו, מלבד הספרות הקלאסית, שרישומה ניכר גם בשירתו, גם את הספרות האירופית, ביחוד הגרמנית והפולנית, ואילו ידיעת הלשון הרוסית פתחה לפניו ספרותה ושירתה, וכלל־קנינו בספרויות אלו נעשה לו בחזקת קנה־מידה לספרות העברית, שראה אותה במעגל הגדול הזה, נתבעת ונענית, ומבחינה זו ודאי שהיה שונה מבני־סביבו, שהתפרנסו על מסורת המשכילים. המהפך הגדול, שנפל בשירת העברים, טבוע בחותמת מגעו החי עם הספרות העברית ומתוכו מסתבר השילוב האורגני של ראשית־שירתו בשירת דורו של ביאליק והדור שלאחריו.

ד    🔗

שם אסופת השירה שלפנינו בא להראות אותה מתנודדה בין מזמור ומצעד, אבל דומה כי הוא עשוי גם להראות את חייו נפרטים בין מזמור, שהיה משאלת־נפשו, וביו מצעד, שהיה תביעת־מוסרו. ולא עוד, אלא דומה כי בחייו גברה תביעתו על משאלתו ואף היא נסיבה כי אך על סִפה של זיקנתו, בעודו מקיים תביעת־מוסרו, שעשאתהו מורה, פדגוג, עסקן, בא לעשות למשאלת־נפשו, לאמר, בעודו צועד מצעדו, אמר לדאוג למזמורו, והנה החל לעשות כה וכה, וקידמו המוות.

ועד היכן הגיעה תביעתו ניתן לי להכיר בזימון של עולי עיר־גידולו, ברודי, שאמר בה דברי־תוכחה: כדרך הטבע הוא, שזכרוננו מנַשא אותנו לגופה של ילדותנו, אבל חוששני מכמיהה זו, שמא יש בה משום חמיקה מחומרת המציאות וקשייה, הלא הוא בניין מולדתנו, שאפילו אם נחסוך ממנו, על שום הכמיהה הזאת, אחת מששים של רוחנו ויגיעו, אנו חובלים בחובתנו. לימים, אמנם, חזר בו מדעתו והבין כי שילובו של השלשום לתוך האתמול מחזק את היום ואת המחר, ואדרבה היה חוזר על הדרוש: מאתמול תפתה ערוך – מאי אתמול, זה יום שיש לו אתמול ואין לו שלשומם, וקבל על בנינו שאינם יודעים אלא תמולם שלהם ואינם יודעים שלשומם, הוא תמולם של הוריהם, ויפים היו זימונינו וחמים היו זכרונותיו, ולא בכדי היה יושב בראש אסיפות בני עיר־גידולו, עולי ברודי, ולא בכדי היתה אחריתו־עשייתו עריכת ספר־זכרון לעיר־מולדתו, דובנא, וכאן שר שירת יפיה של קהילת ישראל, והוא שר אותו כמי שמצעדו מסַגלו למזמורו, כשם שמזמורו סיגלוֹ למצעדו, בחינת שמיא וארעא נשקי הדדי. הרי הדי מזמורו ומצעדו הומים באזנינו ושפתיו דובבות בקבר.

[שבט תשכ''ג]