א

דומה, הקוראים המצויים בקהל־העברים, כשאתה מעלה לפניהם שמו וזכרו של יעקב נתנאלי, הרי אם לא היו במקרה־לא־מקרה בתחום־הזימונים של עשייתו, בין כמורה, בין כעסקן, הם מצמצמים עיניהם כדרך המבקשים ללקט נפוצות־זכרונם, וכשמתלקטים להם קצת שיריו וקצת מאמריו, שהיו לפניהם זעיר־שם זעיר־שם, אתה למד מהעוָייתם, שאין הם יכולים ליטול רשות לעצמם לומר, ששמו וזכרו מעלים לפניהם דמות גדורה ומסוימת. שעל־כן, ככל שאתה מזדמן עם מישהו מבין אלפי תלמידיו בבתי־האולפנא ששימש בהם בהוראה, החל בגימנסיות בקילצה ובקובל, דרך הסמינרים בוארשה ובלבוב, וכלה בגימנסיה שבהנהלתו בתל־אביב, כל־שכן כשאתה מזדמן עם מישהו מן מאות מכיריו, חבריו־לדעה במפלגתו, ביחוד מפלגת המדינה היהודית, שהיה ממנהיגיה, ואפילו מנהיגה בפולין, ואתה קולט מתוך דבריו רישומה של אישיות עשירת־פנים ומשופעת־עשיה, אי אתה יכול שלא להיעצב, כי בת־קולו לא פשטה ברשות־רבים גדולה, כראוי לה. אמנם, לא במעט הקולר תלוי בו עצמו – אך על סִפה של שנת השבעים לחייו נתעורר, אמור: הניח שמוקיריו וחובביו יעוררו אותו, לעשות לביתו, הוא כינוס פזוריו, בתחום כתיבתו המשולש: בשירה, במחקר, בהגות ובעמדו בסידור שיריו, נלקח ואיננו. אין צריך לומר, עד מה מוקיריו וחובביו מצֵרים, כי לא הקדימו לעוררו והניחו לו להימשך לתכונתו שידעה להיאמן לדאגות הרבה, אך הדאגה לעצמו, לא נכללה בהן.

ב

ובבוא עתה ראשית אסופת שיריו ברשות־הרבים (“מזמור ומצעד”, תל אביב, 1963), אטול רשות לעצמי לספר בו את שידעתי בו משחר־ילדותי עד זיקנתו, ואפשר שיהא בכך כדי להוסיף מה להכרת אָופיו ויצירתו. לשוני רהויה, משום שהידיעה הזו אינה רצופה – הוא היה כנגלה ומתעלם וחוזר ונגלה ומתעלם, ולא עוד, אלא תחילה אף לא ידעתי כי הנגלה ומתעלם הוא אותו איש עצמו. כשראיתי ראשונה את שיריו על עמודי “התקופה”, שבלטו קודם־כל בחידושם, שמשקלם לפי טעמי הלשון למלעיליה ולמלריעה וטעמם כדרך הטבע, ולא היה בזה דומה לו בכל משוררי הגולה, וכמעט אף לא בארצנו, לא ידעתי לא באותה שעה ואף כמה וכמה זמן לאחריה, בין חתם שם־משפחתו על שם אביו שנעשה לו קבע, נתנאלי בין צירף לו שם־משפחתו מעיקרו, רותמן, כי הוא־הוא שהיה מכלל העֵרים והרגישים שבין צעירי־עירנו, תלמידי הגימנסיה שבה, היה לנו, הקטנים ממנו וחבריו, כמשאת נפש: ציונים שלמים, עברים שלמים. נער, ממש ילד, הייתי, כשהורשיתי לראות במושב ספיריטיסטים, והוא בראשם, שישבו צפופים לשולחן שאין בו מסמרות של ברזל, ושאלו לו שאלותיהם והשולחן נענה להם בניקושי־כרעיו, אך יותר משתהיתי למראה עיני (והוא עצמו הפריך את התהייה, שגילה שאין השולחן יודע להשיב אלא לשאלה, שתשובתה היתה אי־פעם, ויהא במעומעם ובמרופרף, ידועה לאחד המסיבים) תהיתי למשמע אזני – מדי פעם בפעם פניה לאיזה משכניו לסיאנס ודיבורו לשון־עברים ושטפו בדרך הטבע. רק לימים, כשנתקבל כתב־העת “הסולל” שבעריכתו ונודעה לי הזהות ונצטרפו נקודות־הזימון הבודדות כדי שלשלת־זכרונות אחת: חציוֹ איש פוֹניה – יליד דובנא היה – וחציו איש קירה – יושב ברודי היה, ובה יצאו שנות־לימודו בקודש ובחול, שגדלה בבית זקנתו, מרת הינדה ירחובר, שם־דבר של פקחות, והוא ממתפללי בית־מדרש של שיירי המתנגדים, בית־המדרש הנקרא על שם ר' זליג צלאל, לומד בגימנסיה הגרמנית שבעיר, הקרויה על שם יורש־העצר רודולף, שהלימוד בה ביחוד בקלאסיקה, היה מצוין ברמה ראויה, ונופה של התעניינותו נוטה גם לצד מדעי־הטבע, ביחוד תורת־הצמחים, אך עיקרו בצמד־התנועות, שחילחל את טובי הדור – התנועה הציונית וביחוד התנועה העברית, ולבו נמשך לספרותה המתנערת, וביחוד שירתה, והוא חולם חלומה ואף מנסה בפתרונו. דיה הצצה בתאריכים המסומנים מתחת לשיריו המונחים עתה לפנינו, כדי לראות, כי רבים מהם הורתם ולידתם בעיר־גידולו, שנתים לפני מלחמת־ העולם הראשונה ושנתים בתוכה. תאריכים אלו החשובים לעצמם, חשובים גם מבחינה מיוחדת – כידוע, עירו ברודי כתב־יוחסין לה בתולדות ספרותנו, בדורות אחרונים, מהיותה מרכז ומוקד לה בתקופת־ההשכלה ושלהיה, וכל שגדל בה עשוי היה לינוק משיירי אוירתה, אולם יותר משהיתה זו אוירה של חיוּת, היתה זו אוירה של זֵכר. בבית־החיים היו טמונות עצמות המשכילים הגדולים והקטנים, למן יעקב שמואל ביק עד יצחק אֶרטר והשיל שור, למין ברוך ויעקב ורבר עד ירמיהו מוזן, אך בחיי־הבתים היה עוד סופר גרמני והיה כבר סופר יודי, אך סופר עברי, שימשיך שלשלת־הזהב, שוב לא היה. והנה בא הצעיר הזה, שחייו עברו בצילן של שתי מלכויות, בית הורתו בווֹלין ובית גידולו בגליציה, והוא שנטל לה לאותה שלשלת, הסיר מעליה אבקה, ונתן בה, במחרוזת שיריו, טעם של חידוש, והעיקר: הוא חיבר את קצה השלשלת לאחותה החיה והרוננת: שירת הדור.

ג

ודומה, כי חייו בצלן של שתי מלכויות הם שהכריעו הרבה על תכונתו ודרכו, כשם שהכריעו על רישומו והשפעתו – מתוך שחי בשני קיבוצי ישראל הרי יותר משחש במפריד שביניהם חש את המאחד אותם, והרי כוחה של תנועת־התאומים שנאמן לה הוא בתגבורת אחדותה של האומה. על יתרונו זה נוסף חברו – תלמודו בגימנסיה שבעיר פתח לפניו, מלבד הספרות הקלאסית, שרישומה ניכר גם בשירתו, גם את הספרות האירופית, ביחוד הגרמנית והפולנית, ואילו ידיעת הלשון הרוסית פתחה לפניו ספרותה ושירתה, וכלל־קנינו בספרויות אלו נעשה לו בחזקת קנה־מידה לספרות העברית, שראה אותה במעגל הגדול הזה, נתבעת ונענית, ומבחינה זו ודאי שהיה שונה מבני־סביבו, שהתפרנסו על מסורת המשכילים. המהפך הגדול, שנפל בשירת העברים, טבוע בחותמת מגעו החי עם הספרות העברית ומתוכו מסתבר השילוב האורגני של ראשית־שירתו בשירת דורו של ביאליק והדור שלאחריו.

ד

שם אסופת השירה שלפנינו בא להראות אותה מתנודדה בין מזמור ומצעד, אבל דומה כי הוא עשוי גם להראות את חייו נפרטים בין מזמור, שהיה משאלת־נפשו, וביו מצעד, שהיה תביעת־מוסרו. ולא עוד, אלא דומה כי בחייו גברה תביעתו על משאלתו ואף היא נסיבה כי אך על סִפה של זיקנתו, בעודו מקיים תביעת־מוסרו, שעשאתהו מורה, פדגוג, עסקן, בא לעשות למשאלת־נפשו, לאמר, בעודו צועד מצעדו, אמר לדאוג למזמורו, והנה החל לעשות כה וכה, וקידמו המוות.

ועד היכן הגיעה תביעתו ניתן לי להכיר בזימון של עולי עיר־גידולו, ברודי, שאמר בה דברי־תוכחה: כדרך הטבע הוא, שזכרוננו מנַשא אותנו לגופה של ילדותנו, אבל חוששני מכמיהה זו, שמא יש בה משום חמיקה מחומרת המציאות וקשייה, הלא הוא בניין מולדתנו, שאפילו אם נחסוך ממנו, על שום הכמיהה הזאת, אחת מששים של רוחנו ויגיעו, אנו חובלים בחובתנו. לימים, אמנם, חזר בו מדעתו והבין כי שילובו של השלשום לתוך האתמול מחזק את היום ואת המחר, ואדרבה היה חוזר על הדרוש: מאתמול תפתה ערוך – מאי אתמול, זה יום שיש לו אתמול ואין לו שלשומם, וקבל על בנינו שאינם יודעים אלא תמולם שלהם ואינם יודעים שלשומם, הוא תמולם של הוריהם, ויפים היו זימונינו וחמים היו זכרונותיו, ולא בכדי היה יושב בראש אסיפות בני עיר־גידולו, עולי ברודי, ולא בכדי היתה אחריתו־עשייתו עריכת ספר־זכרון לעיר־מולדתו, דובנא, וכאן שר שירת יפיה של קהילת ישראל, והוא שר אותו כמי שמצעדו מסַגלו למזמורו, כשם שמזמורו סיגלוֹ למצעדו, בחינת שמיא וארעא נשקי הדדי. הרי הדי מזמורו ומצעדו הומים באזנינו ושפתיו דובבות בקבר.

[שבט תשכ''ג]

בין מקור לתרגום – על שלמה שפאן

מאת

דב סדן

---

מאמר א: עם כתביו

מאת

דב סדן

א

מבחר כתביו של שלמה שפאן בשירה ובסיפור, בביקורת ובמחקר, על שני כרכיו שיצאו לאור, מדבר בעדו, שכן יש בו כדי להעמיד לפנינו דיוקנו בכמה מעיקרי גילוייו, אך דומה, כי כתוספת־ביאור לו מתבקש שרטוט דרך־חייו ועשייתו, כפי שהוא עולה מקטעי־דבריו בעל־פה, משרידי־רשימותיו בכתב, מפירורי זכרונותיהם של שהיו מקורבים לו בתחנות חייו השונות. דרך־חיים זו צד שוה לה לדרכם של בני גילו וסוגו וסביביהם, אך גם צד שונה לה ממנה. הצד השוה דיוֹ בהגדרה כוללת: אחד מצעירי־ישראל, יליד תחום־המושב בימי הצאר וגידולו בימי הפיכה ואנדרלמוסיה, פרעות ויסורים; נלבט בין מסורת וחידוש, בין המשך ותמורה, ורואה בעין־בשר בשקיעת חיי־העם בעיירת־הגולה המתמוטטת ובעין־רוח את התנערותם במכוֹרתו מקדם, מקדים לטעום ולהטעים טעמה של ההתנערות הזאת בתחיית הלשון; והוא נישא על גלי־טלטול, שעקירת־קבע והנחת־ארעי משמשות בה בערבוב, עד שהוא בא לארצנו, כאל חופו הנכסף, ומתערה בה, נושא בנינה ונשוּאה כאחד. הצד השונה טעון הארה מפורטת: כבר שלושת היסודות הראשונים – עיירת־מולדתו, בית אבותיו, בית לימודו – שינויָם ניכר מתוכם. עיירת־מולדתו – יארמוֹלינצי, הקרויה בפי היהודים יארמוליניץ, הנטועה ועומדת בפודוליה שרויה בתוך יערות עבותים (ואמנם נקראה דרך צחות: יער מלא־עצים), לכאורה כמותה כשכנותיה כך, אמנם, כמעט כל השנה, אולם במשך חודש אחד בה היא חורגת מהוָייתה: הלא הוא חודש היריד הגדול, המכנס בה רוב באים מקרוב ומרחוק, בני עמים שונים; וימי החודש הם לא בלבד ימי סחר־ומכר אלא גם ימי צהלה ושעשועים, שהאורחים צריכים בידור, ובאים תיאטראות וקרקסאות ולהטוטרים וטורחים לספק את צרכם בהנאה; וילדי העיירה עולם רב־פנים ומנומר נפתח לפניהם. בית־אבותיו, – פה נולד (תרנ''ח) כבן בכור לאביו ר' אליעזר בר' חיים יצחק יליד ניקולייב ולאימו מרת חיה בת ר' יעקב רייפניצר ילידת העיירה, והם מכלכלים את ביתם על דרך המסורת שאינה מפליגה כדי אדיקות יתירה, שכן האב תורה והשכלה שקולות לו ועד התעניינות בספרות העברית החדשה הגיע, והאם, מצוינת בהבנה סובלנית ביותר. חינוכו של בנם־בכורם חותם האֵם העֵרה ניכר בו יותר משניכר חותם האב המאופק וכעין אידיאל לילד ולנער היתה דמותו של סבו ר' יעקב שוחט, שמידת אדיקותו כמידת סבלנותו וכל עצמו כחולם חלום־תמיד, ונכדו, שהיה מעריצו הרבה, ירש תכונתו זו, שהחביאה בפני סביביו, אך הסגירה בדברים שבינו לבין עצמו, בדפי רשימותיו, ולימים אף מילטה בסיפוריו שנתפרסמו ברבים. עד־מה היה כרוך אחרי סבו אנו למדים מדבריו שכתב לו, לאחר שנודע לו מות אביו: " כתוב לי, סבא, אל מי אכתוב עכשיו מכתבים בלשון־הקודש אם לא אליך“. בית־לימודו – לא למד ראשית קריאה מפי מלמד־דרדקי, אלא מפי צעיר, שהיה קודם ריש־דוכנא ומרד על בעליו המלמד ופתח לו חדר משלו, שחידוש שיטת־לימודו העלה מחלוקת בעיירה, שכן לימד את התינוקות לפי “בית הספר” של מ.ב. שניידר. ואף החדר, שהנער למד בו אחר־כך מיוחד היה, – רבו, ר' משה מור, שנקרא, כמובן דרך גוזמה, מנדלסון של העיירה, נקט כעין שיטת־עבודה עצמית ועיקר לימודו תנ''ך, לשון עברית ודקדוקה, אף ספרות עברית ותולדות־ישראל. ימי לימודו אלה היו זכורים לו לטובה, גם אם היה שוקל שכר כנגד הפסד: השכר – לימוד מסודר וכמעט מודרני ובראשית הילדות, שרישומה עז; ההפסד – חסרון לימוד בש”ס ופוסקים, והוא לו חסרון של ממש, שכן, החדר לא באה ישיבה אחריו, אלא בית־ספר עממי רוסי, שמשגמרו למד, על דרך השכלה עצמית, בקורסים־שבכתב ואף נבחן בפנקסנות איטלקית כפולה וכדומה, והוכר כפנקסן הבקי באומנותו (תרע''ג); ומקץ שלוש שנים (תרע''ו) נכנס לאחר בחינה, לכיתה החמישית של בית־ספר־למסחר בקאמיניץ פודולסק וסיימוֹ בהצטיינות ובפרס של מדליית־זהב (תרע"ט). תעודת־הגמר, שהקנתה לו תואר של קנדידט־הקומרציה, מראה מערכת־לימודים מרובה ובכללה לימוד ארבע לשונות – רוסית, אוקראינית, גרמנית, צרפתית; אך מקונטרסי־נעוריו נעכר, שעיקר ידיעתו והתעניינותו היתה בעברית וברוסית, שכן הקונטרסים האלה המלאים שירים, שניכרים בהם כיבושי השירה של ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור, עד כדי השלטת הקלאסיקה שלהם, מצויים בהם גם תרגומי שירה, מהם משירת רוסיה מהם משירת אחרים, אלא שתרגומם על־פי תרגום רוסי. וראוי להעיר, כי מי שעתיד להיות מתרגמה של הקלאסיקה לא למד לטינית, שלא היתה בבית־הספר ההוא חובה אלא רשות בלבד.

ב

כניסתו, כתלמיד־למשפטים, לאוניברסיטה האוקראינית בקאמיניץ פודולסק, חלה בימי התמורות וההפיכות, ואין צריך לומר, כי צעיר ער ורַגָש כמותו נמשך לפעילות ציבורית שכבר עשה בה בעיר־מולדתו, ועיקר־פעילותו במערכה הציונית והעברית בקרב הנוער המתלמד ובאגודתו “קדימה”. היה זה המשך פעילותו בקרב תלמידי בית־הספר התיכון, שמשמם השתתף בועידת התלמידים הציונים שנערכה באודיסה, במעמדם של ביאליק ואוסישקין, כשם שימי־הפרעות (ירמולינצה היא במחוז פרוסקורוב) עוררו אותו להיות מכלל המתנדבים שנסעו, מטעם הועד הציוני המרכזי, בסכנת־נפשות, מקהילה לקהילה לעודד את יהודיה ולסייעם, כך ימי העמידה על נפש הציונות עוררו אותו למלחמה נמרצה על אפיו של בית־הספר העברי “תושיה” שבהנהלתו, כשעבר לימים לידי היֶבסקציה. המלחמה הזאת, שנמשכה שנה תמימה, נסתיימה, כמובן, בנצחונו של יריבו, שהשלטונות עמדו מאחוריו, והיא גם נסיבה לבריחתו אל מעֵבר לגבול (תרפ''א). מכלל פעולותיו בקאמיניץ ראוי להזכיר השתתפותו בקובץ לעניני ספרות שנדפס בסטנסיל, “במתנו”, וביחוד שירו שחתם עליו בכינוי ש. ספרדי. פה נרקמה גם ראשית־ידידות שבינו ובין סופרים ופרחי־סופרים, ביחוד אברהם רוזן ואהרן אשמן, והיא ידידות שנתקיימה עד אחרית־ימיו, כדרכו של שומר־אמונים.

לימים היו מאורעות שונים מעלים לפניו זכר ימי־עשייתו בקאמיניץ וכן, למשל, הוא רושם: “דיברתי על היהדות באוקראינה, ונזכרתי כי הומת פטליורה. ברוך דיין האמת. עוד חי הוא עומד נגד עיני. בשעת חגיגה גדולה של האוניברסיטה האוקראינית בק[אמיניץ], ובפניו של פטליורה דיברתי עברית – נאמתי – בוַדאי במשך איזה רבע שעה, מאין היה עוז לעול־הימים. במשך הזמן בודאי יצלצלו הדברים כאגדה, דיברתי על גוי ואדם בשפת־קודש באזני הרוצח הגדול הזה”. והיא, היהדות הגדולה והמעונה, היתה עולה וחוזרת ועולה לפניו וכן ירשום: “מה גדול הכאב לזכר היהדות הרוסית, האוקראינית. וגם לזה קהינו – – אין גם הרגשה חיה של כאב, כאבנו”.

ג

ראשית גלגולו במזרח־גליציה היתה לטשוֹרטקוב (יוני 1921), וישיבתו בה הותרה, בכוח אישורו של שר־המחוז, כי עבר את הגבול ונרשם, והיתר ישיבתו כארבעה חדשים. מיד הטיל את עצמו לתוך עשיה, שכן לא יצאו אלא יומַים לקבלת היתר־הישיבה וכבר ניתן לו, מטעם שר־המחוז, אישור אחר – לשאת, מקץ כחודש ימים, הרצאת־פומבי על שירת ח. נ. ביאליק. ולפי דברי עצמו נפל לתוך העיר בעצם הריתחה של עבודת קרן היסוד: “ואני אחרי שנאלמתי דומיה במשך של זמן רב – מובן שפתחתי את פי ואזרתי חלצי לצאת כגיבור ולעשות את מלאכת ד' אמונה – נכנסתי לעבי הקורה ונואם ונואם ונואם אני וחוזר ונואם”. לפני תום מועד היתר־השהייה נרשם, כנהוג בימים ההם, בועד־ההצלה היהודי בלבוב כפליט שהודיע על אָבדן תעודותיו, ואישורו על כך היה בחזקת תעודת־זהות. מכאן שלא נעזר בתעודה, שהיתה תפורה עימו בקפלי בגדו במעבר הגבול, – תעודה הנושאת חותמת אוקראינית של רשות העיר וחתימותיהם של אזרחים יהודים ושאינם־יהודים, אך לשונה לשון הפולנים והיא מעידה על מוסריותו והעדר־זיקתו למפלגות מהפכניות, תעודה אָפיינית (ניתנה בימי שלטונם של הבולשביקים) באוצרו, כשם שנשמרו מכתבי־המלצה שונים, שלא מסרם על־פי כתובתם. עד־מה, אמנם נכנס בעבי הקורה לפעולה ציונית ועברית מעידה חברותו בהסתדרות המורים העברים, ונועדה לו מטעמה אף עבודה (שיעורי ערב לפליטי אוקראינה מטעם הג’וינט), אך נמשך לחבריו החדשים, בני גליציה, תלמידי אוניברסיטאות, שנעשו מורי הגימנסיות בשאר גלילות פולין ומחוזות הספַר שלה. הזרימה הזאת, שבלעדיה לא יתוארו שם לא יִסוּדה ולא קיומה של הוראת עברית תיכונית הראויה לשמה, היא פרשה הצופה למלוא־תיאורה; ולעניננו עתה נסתפק בהערה, כי היא גם פריה הבשל של תנועת ההשכלה העצמית של תלמידי ההשכלה העצמית של תלמידי הגימנסיות “צעירי ציון” ותלמידי האוניברסיטאות “התחיה”, שלא נמשכו לגל העליה השלישית, והלכו לבנות חינוך עברי. כמופת להליכה זו היה, כמדומה, ירמיהו פרנקל, שכבר היתה מאחוריו קאריֶרה של פרקליט ושופט והניחה, ונעשה כראש־מורים בגימנסיה “יבנה” בלודז‘, שכמותה כשארי גימנסיות נזקקה למורים בני־ארצו, שאף הם היתה קאריֶרה אחרת לפניהם ואפילו אחריהם, ויצאו בעקבותיו. ככל המשוער היתה ידו בהזמנתו של הסטודנט הפליט, שיצא לו בינתים מוניטון, אם כי הקריאה לא יצאה מלפני הגימנסיה שבהנהלתו, שהיתה כולה עברית, אלא מלפני הגימנסיה היריבה שהיתה חלקה עברית וחלקה פולנית, שבהנהלת הרב ד"ר מרדכי זאב ברודא. אין בידי להכריע, אם היתה פה כוונה מלכתחילה, אבל ברורה הפעולה־בדיעבד – הנקרא, שלא ידע בשפת הפולנים וספרותם, היה להם למורי “יבנה” כמועמד רצוי להוראת הספרות העברית במוסד היריב, שהם חלקו על דרכו, ואמנם עשוי היה לחזק ואף חיזק את העבריות בגימנסיה ששימש בה, ששמה הרשמי היה: גימנסיה ב’ היהודית לנערים של חברת בית־הספר היהודי התיכוני, ומדורה ברחוב מאגיסטראצקה. עד מהרה התרקמו יחסים מצוינים בינו ובין שארי המורים וביותר מנהלם, ד"ר מיכאל בראנדשטטר, פדגוג נלהב ויודע להלהיב לאהבת־הספרות, ביחוד הקלאסית, שאף הוא הניח משרתו בגימנסיה של הרשות (כגון הגימנסיה בלבוב, שבה זכיתי להיות מתלמידיו לספרות גרמנית) וסייע לבנינו של החינוך היהודי. הוא היה, אמנם, בנו של סופר עברי מפורסם, הוא ר' מרדכי דויד בראנדשטטר, אבל כדרכם של רוב בני סופרי־המשכילים לא ידע אביו להורישו לא ידיעה בלשוננו ולא בקיאות בספרותה, והיה מיצר על כך ומתקנא ביודעיה ונוהג בהם רוב הוקרה, ואם הוא כך, – כל־שכן סגנו, שאול ריגר, איש עברי מובהק.

מפזורי רשימות ניכר, כי הפליט הצעיר התערה ברחשי החברה של העיר הסואנת ונרקמו כמה וכמה חוטים של קירבה וידידות לחוגי תרבות שונים. הרקמה הזאת דין להבליט בה שני קוים: הקו האחד הוא חפצו להשׂיח את עצמו דרך סיפור שתכניתו רשומה בשילוח, והיא בנויה כשכבה על־גבי שכבה – שכבה ראשונה, היונקת מחויות רחוקות יותר, חוויות ילדותו ונעוריו במחוז־גידולו; שכבה אחרונה, היונקת מחוָיות קרובות יותר, חוָיותיו עתה בעיר שהייתו. עד היכן בישולה של התכנית הגיע אתה למד מפירוט הנפשות האותנטיות, שאמר לעשותם נפשות־עלילה. הקו האחר הוא נסיונו לסייע בבנינה של בימה, שבראשה עמד ידידו אהרן זאב ויינטרויב, לימים: אשכולי, והוא אמנם יצא לימים לפעולות, בצורת חוברת “אנך”, נראה כי החשיב את נסיונו זה, בין בא מתוך שלא מצא נתיבה לבימות הקיימות בין בא מתוך שביקש בימה מיוחדת, והרי עסק בו כבר בהיותו בארצנו, ואף זכרו היה חביב עליו, עד כי לשנים, בהוציאו את ספרו היחיד שענינו ספרות יפה, שמח שחבריו נתעוררו מאליהם לקרוא את ההוצאה כשם החוברת.

ד

ימי ישיבתו ועבודתו בלודז' לא ארכו, כשם שלא ארכו ימי ישיבתם ועבודתם של טובי חבריו שראו את עשייתם בגולה ארעי, ושוב נעיר כעל מופת את ירמיהו פרנקל, שהתעורר וחזר והתעורר לעליה, וכבר היה בדרכו אליה ונתבע לחזור ולפי פסק־דינו של הרב צבי פרץ חיות נענה לתביעה. ואם בני הגלילות ההם כך, בן גליל רחוק, פליט וגולה, לא כל־שכן, אף שהנהלת הגימנסיה היתה מעוניינת לעכבו ואף שידע עצמו כי אפשר העיכוב לטובתו. שהרי הסביבה החדשה, הדינמית, הניחה לפניו כמה פתחים להרחבת אַפקוֹ ולהעמקת דעתו. אין בידנו להכריע, אם נטייתו ללימוד הקלאסיקה, שנעדר, כאמור מהשכלתו, והעדרו הורגש לו באוירה של גידולי קלאסיקה, התעורר בו כבר בימים ההם, אבל יש מקום להניח, כי האוירה הזאת הכשירה את המַסד לכך. אולם משנצטרפו גם תשוקת העליה גם צרות של בעל פספורט נאנסן, הקדים את חבריו בעליה. מצויד באישור, כנראה מדומה, כעובד בית־החרושת לטקסטיל, לאקס את טאגליכט, השיג ויזה, והגיע באניה “רומניה” (15 באוקטובר 1923), לארצנו. כל אותם הימים, הסמוכים לעליה ולאחריה היו לו כימי־חג, וביותר שחלו בימי־חג (סוכות ושמחת תורה), והרי קצת קטעי דברים ביומנו – עם תיאור “החלוץ” ומשרד־העליה: “מצב רוחי עלה, אני צוהל, עולם חדש לגמרי”. או למראה המוני־העולים: “ככה נבוא ונכבשנה את ארץ אבותינו – דמיוני יוצר תמונה מרהיבה זאת – הנה ככה ראה אותה בחזון גם המנהיג הגדול הרצל, זכרונו לברכה”. ביחוד מעודדת את רוחו מציאותן של הרבה נשים, הרבה משפחות בסיעות־העולים. ודין להזכיר כי אמירה גלויה, מפורשת בסולם מאז’ורי אינה על הדרך האמירה המצויה בנפוצות רשימותיו וציוּניו, שרוּבם בסולם המינורי.

ראשית מגעו עם ארצנו נלוותה לה הרגשת מולדת שבויה או, לפחות, מקופחת ונעלבת: " תל אביב. הסגר, פקידים נבלים. עינויי־נפש ממש. אני מצדיק בכל־זאת הדין, קצת גלגול־מחילות וחיבוט־הקבר – ­ כלום באמת צריך כל דבר לבוא בקלות יתירה". עם־זאת לא מחל להם לפקידי המַנדט ומשמשיהם קבלת־פנים זו, ופקד גם אותה בפקדו עוונותיה של הרשות הזרה, שלא היה באוהביה ולימים אף התחבר עם שׂוטמיה הפעילים. אבל קשים ממעצורי־חוץ היו מעצורי־פנים: “ואצלי לעת־עתה ספק, ספק ככל הספקות שלי, וחוסר אמונה. אולי רק מרמים האנשים את עצמם, אוטוסוגסטיה – – אחרי חצות צריף בודד בשדה. יש רגע ונשמעה יללת התנים. בדברי הנביאים היתה יללה לסמל השממון, הריקנות, החורבן – בפעם הראשונה נדמתה לי לבכיה ממש – ונבהלתי. אולם עד־מהרה הבינותי, נזכרתי, כאילו זכרון ישן, שנשתכח, שנמחק, בלט והופיע פתאום מאוד. יללת התנים – הזוהי השארית היחידה המזכירה את ארץ־ישראל הקדומה?”

ה

כאמור, מכתבי־ המלצה שהביא עמו, ושבהם כתבו בו רוב שבחו יצחק קצנלסון, י.נ. שמחוני, יוסף שווייג (שתקאי), שאול ריגר, נשארו בכיסו, הוא לא הביאם לא ליוסף אהרונוביץ ולא לדויד שמעונוביץ (שמעוני), ואולי הוציא מן הכלל את דויד ילין, אף שגם המכתב אליו נשמר בעזבונו, דרכו בהוראה היתה במוקדה של העשיה בימים ההם – לקיבוץ, לעמק, נראה, כי ביקש להטות את ספקותיו בענין הקבוצה הגדולה ולא עלתה בידו, ואחרי התבוננות חוזרת יכתוב (טבת תרפ"ד): " וראשית כל הדבר הרחוק לי [ממני]: בית־הילדים. גדלים ילדים ללא חינוך־אב ואהבת־אֵם, ההורים הם בבחינת ‘יום טוב’ – וכשאני שואל את עצמי: מה סופו של חינוך זה – רבים הספקות“. אף האמונה בכוחה של הקבוצה, שהיתה בימים ההם לוהטת ומלהיטה את הרבים, היא לו בצריך־עיון: " ואצלי שוב אותו דבר: אין אני רואה ‘כלל’, ‘ציבור’, ‘תנועה’, רק ‘פרטים פרטים’, ‘יחידים יחידים’ השונים באָפיָם וטיבם שהשם יודע מאין ולמה באו”. וכתום כמה חדשים חוזרים הרהוריו על ילדי הקבוצה ואף הם במזל ערעורים קשים, אם כי מורגש שהוא טורח להתפייס קצת ויהי בלב קשה: “יש אולי להצטער על ערך של חוָיה נפשית שתלך לאיבוד”. והכוונה שוב לבית־ההורים, חיק־המשפחה, לימים והוא, רחוק בחייו מחיים אלה, היה רואה זכות לעצמו שהקדים בספקותיו את המחנכים, שלא יצאו מליבוטיהם עד עתה, וביחוד את המסַפרים, מסַפרי־הקבוצה, שספקותיהם מרובים מוַדאויותיהם. אמנם, הוא גופו, שחפץ־הנתינה היה מרובה בו על תביעת־הקבלה, וידע להתחבב על סביביו, עשוי היה להתערות באוירתה של קבוצה, וביותר שנטה לתפיסה הפרדוכסית שהיא, כנראה אף מאומתת במציאות, שאין לך כעדה גדולה לאפשרות הבדידות לאמִתה, והרי מעודו ראה את הבדידות ככורח האדם וגורלו. על־כל־פנים לא ייפלא, כי לא התמיד בחיי־חברה אלה ומשטרם, אולם עד שהכריע לצד ההליכה לעיר, נחסה בדומה לחיי קולקטיב של חינוך – ועֵדה הפנייה לש. ז. פוגאצ’וב לספחו למפעלו, כפר־הילדים בגבעת־המורה, ומשלא נענה הלך תחילה לתל־אביב ואחרי־כן לירושלים.

המעבר לישיבת־קבע בירושלים בא בעיקרו בשל חפצו להמשיך לימודיו, מה שניתן לו עם פתיחת מחזור־לימודים קבוע במדעי־היהדות באוניברסיטה העברית. במשך חמש שנים (תרפ''ז עד תרצ"ב) היה תלמיד ומורה כאחד. תלמיד: שמע לקח בספרות עברית –כחוג־ראש ובפילוסופיה וקבלה – כחוג מִשנה; וכן בשפת יוָן, ספרותה ותולדותיה – מפי דיזנדרוק, דויד ילין, א. צ’ריקובר, יוסף קלוזנר, גרשום שלום ומשה שואבּה. מורה: תחילה בגימנסיה ריאלית, מגמה מסחרית (בהנהלת שלמה שור), ואחר־כך בבית־ הספר התיכוני למסחר (בהנהלת זאב חַיוּת), וכן בשיעורי־ערב מטעם הסתדרות העובדים. גם פה וגם פה ידע למשוך את לבם של תלמידיו הזוכרים עד עתה את מורם לטובה, ודיינו בשתים עדויות של מי שלמדו מפיו בכיתות הגבוהות; העדוּת האחת: “הוא עשה את השיעור כחוָיה”, העדוּת האחרת: “עם כניסתו לכיתה פרץ משב־רוח מיוחד, משהו רענן ומרנין”; כשם שדיינו בעדותה של מי שלמדה מפיו ראשית ידיעה בלשון: “אפשר אנחנו נשכח הרבה מן הספר אשר אתה לימדתנו. אבל לעולם לא נשכח את הטובה ואת הסבלנות של מורנו הטוב”. ולא ייפלא, אם תלמידיו קיימו קשרים עמו גם לשנים, בין ישבו בארצנו בין ניטלטלו אל מחוצה לה ואף הרחיקו ביותר (ארגנטינה, מקסיקו).

ואמנם הכה שורש בירושלים, ובהעלותו אליה מעבר למסך־הברזל את אמו ואחותו ניתנה לו הרגשת־בית בה, וחיבב נופה וסביביה – היה באגודת־המשוטטים, ובה, ואף בראשוני חבריה, היתה מזומנתו, רחל גברילוביץ־גבריאלי, (ילידת ירושלים מדורות, מצאצאיו של ר' יהוסף שוארץ, חוקר ארצנו הנודע בספרו “תבואת הארץ”) והיא, רעייתו וחברתו הנאמנה בחייו, ונוצרת נחלתו עתה, אולם מעברם לתל־אביב (תרצ''ג} פירושו פרישת כנפִים. פה בעיקר עשו את ביתם כבית־מנעמים, שכינס סופרים ואנשי־מדע, ודירתם בקרית־מאיר היתה, ביחוד בשבתות, הומה התנצחויות של תורה ודעת; פה נתרחב פעלוֹ בהוראה מקפת והעמיד תלמידים הרבה, מהם הנודעים היום בחיי הרוח והמעשה, היודעים ואף מודיעים, עד מה הם מחזיקים טובה למורם השקט וסוער כאחד, שקולו היה רוגש ומאופק כאחד, והיה יודע להשליט את עצמו על ניגודיו בהרגשת־קצב מאוזנת. לימים (תש''ה) עבר לבית־המדרש למורות על שם א. ל. לוינסקי וראה הצלחה גם בו, וסופו נתמנה מפקח החינוך התיכון מטעם הזרם הכללי, שעמידתו היתה, כנודע, קשה, אך קשרי־ההבנה עם חבריו, שלוחי הזרמים האחרים, אפרים א. אורבך ויהודה אֶרליך (חברו מחבורת “אנך”), עמדו לו בקשייו, והקרובים אליו, שידעו גם בחָליוֹ, חלי־הלב, שמחו בראותם אותו מתפנה כולו לעבודתו האחרת, עבודת הספרות, אם בעל־פה – כמרצה לפרוזודיה – באוניברסיטה העברית בתל־אביב, וביחוד בכתב – הוצאת ספרי תרגומו ומבואותיהם.

וזאת לזכור, כי טרחתו לקדם את מערכת הלימוד ורמתו לא פסקה ממנו כל ימיו, והרבה אותות לה ובכללם יגיעו בחיבור ספרי לימוד ועיון – מזה דקדוק עברי שמושי (עם משה גוטשטיין וז. ליבנה), ומזה שתים אנתולוגיות (עם יעקב בקר): “מבחר המסה העברית”, “מחשבות ודעות”; ועוד שתים אנתולוגיות התכוון להוציא, אחת מבחר הפליטון העברי, האחרת מבחר שירת יוָן.

ו

אף משהזכרנו את תכנית האנתולוגיה האחרונה, נכנסנו אל מעֵבר לתחום־הוראתו, הלא הוא תחום יצירתו. ואם ליצירתו, הרי ודאי שראה תחילה ואולי אף לימים, כחטיבת־ראש בה את שירו וסיפורו וכחטיבת־מִשנה בה את תרגומו: אך דומה, כי ככל שהפליג במעשי־התרגום, ונתאוששה עשייתו, נשתנתה הערכת עצמו את עצמו על עצמו, לא בלבד לכרחוֹ אלא גם לרצונו. אמת, מחברות־עזבונו מלאות שירים, שקצתם בלבד נתפרסמו ברשות־הרבים והם, בתוספת שירים אחרים מובאים עתה בראשונה במגילת־ספר, כשם שהן מלאות שרטוטי סיפור, רשימה ורפלקסיה, שהשלמים שבהם הדפיס במקובץ בספרו: “בדרך מבית־המחזה”, ונוספו לו עתה קצת סיפורים אחרים, וכל אלה מעידים, כי נשא את נפשו לכתיבה משלו, ואם משאת־נפשו לא באה על מילואה, הסבו לכך, כמדומה, שני טעמים. הטעם האחד היה בניגוד שבין הכרתו הברורה, שדחתה תחילה את דרכה של השירה העברית הצעירה על שום ניתוקה החד מאם השירה הגדולה שלפניה ובימיה, ובין הרגשתו הברורה גם היא, כי שמירת המסורת על דרך ההמשך, שאינו נתפס לאֶפיגוניות, היא קשה יותר מכל חריגת־שינוי מעל המסורת ומכל קפיצת־חידוש מעבר לה. הטעם האחר, כי ההתגברות הגמורה על הניגוד שבין הכרתו והרגשתו על דרך מסת־שיר משלו היתה מחייבת אמונה יתרה בכוחו משהיתה בו, והרי ביסודו איש־הספקות היה והם שלא הניחו לו להפעיל אותה מנת־הנרקיסיות, שדרכה להעמיד לפני בעליה את מידת ההשגה הסובייקטיבית שבו במידת הישג אובייקטיבית שלו, וממילא לא ניתן לו ליהנות כהנאת המתנחמים על־נקלה באמרם: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשם שירה.

בענין השירה העברית הצעירה, כפי שנראתה לו בגילוייה בשלהי העליה השלישית ולאחריה רשם לעצמו: “שירת התקופה היא שירת הרבים. שרים, לכאורה, בגוף ראשון אבל הכוונה להמון. הבאמת קלט היחיד את נשמת הכלל ותהי שלו, עד כי התמזגו צלילי הליריקה הטהורה עם ביטוי החוץ?.. קשה להאמין, ורגש זה של אי־אֵמון וחשד־זיוף הוא המלווה אותי בשעת בואי במגע עם השירה העברית החדשה”. לא שהוא מכחיש מציאותם של משוררים לוחמים ושירה לוחמת, ואדרבה, שילר והיינה, ביירון ופושקין, ולרמונטוב ואצלנו יל''ג וביאליק ושניאור הם לו משוררים לוחמים שהלכו אם לפני המחנה אם בטרם היות מחנה, ואילו המשוררים במזל שירתנו החדשה אינם נראים לו ראשי מחנה אלא גרוריו, ואין הוא מניח חומרת ביקרתו עד שהוא פוסק: “לא תוכחה נבואית כי אם קינת נשים זקנות, לא ציוּן־דרך והתוָיית אָרחות, כי אם מאסף חלש ורפה־אונים”. אף שירת הכרך בלשון עברית, שפשתה בימים ההם, מתמיהתו, שהרי היא למשורריה, ילידי־העיירות מציאות שאולה, ובמרירות־מה יאמר: “וחושבני גם שאם יכתוב משורר– לא מפורסם, כמובן – שיר אהבה, תסרבנה המערכות לקבלו, להדפיסו, ‘טון זול’ הוא לאהוב בימינו”. ואף טעם אחר לו – הוא פורש שמותיהם של למדן ושלונסקי ושואל לשיריהם: " כלום משמשים הם ביטוי או סיפוק לדור הצעיר הנולד והמתחנך בארץ. מה יודע הדור הזה משירות הבכיה והקינות – ונערה אין בשיר, ואהבה לא תיזכר ולא תיפקד? והייפלא, כי ‘אהבה’ של קבק וספרו של (משה) סמילנסקי נחטפים ונקראים על קרבם ועל פדרם“. ברשימותיו בימים ההם משורטט גם ויכוח עם א.צ. גרינברג על שום מאמרו בענין אמנות חדשה. אף דרכה של השירה, על ניסוייה המודרניסטיים [”מלך המון"] קשה בעיניו, ודרך לעיגה יאמר: “פרוזה מנוקדת ומחולקת לשורות קצרות אינה עוד שירה”. ובכלל, השחרור ממשמעת שירה, שדרכה במשקל ובחריזה, ממרידו, שהרי אף גדולי המשוררים קיבלו את עולה מרצונם, ועל־כן הוא מפלה לטובה את א. שלונסקי שכוחו יפה לכתוב שיר ממש.

שיחת ביקורת זאת וכזאת, שיחה שבינו לבין דפי מחברתו, משקפת נאמנה את ראשית פגישתו עם השירה החדשה ואת רוח התנגדותו לה, שנתפייגה לימים, אבל לא נכחדה. והיא נתפייגה מתוך שראה חובת־אמת לעצמו להכיר באפשרותו של נס, שבו שירת־היחיד ושירת־הרבים עשויות לעלות מנפש המשורר, לא בלבד בסירוגי ביטוי אלא אף באיחודם. בחינת נס כזה נראה לו, מראשית נעוריו, נשר שירתנו, ועתה נתגלה לו או בשכמותו, דבריו בזה קצרים ונהירים: עיקרה של הזיקה ליצירה בהתיחדות ­ לפנים היה מתיחד עם ח.נ. ביאליק ועתה עם א.צ. גרינברג.

ז

נמצאת תפיסתו את שירת דורו כעורמת קשיים על־גבי קשיים, שעוקצם מכוּון לעצמו, וממילא לשירתו, אם להעמיד את תפיסתו לגבי שירתו זו על עיקרה ניתן לומר, כאילו נקלע בין רומנטיקה, שראתה את עיקרו של ההֶשלם ביצירה של אתמול ובין אוטופיה שראתה את עיקרו של ההֶשלם ביצירה של מחר, בעוד יום, ההווה, הוא כגשר רעוע ביניהם, והוא ושירתו כפוסעים במהוסס על־גביו. עד היכן הגיע היסוסו אתה למד מכך, שאילולא דרישתו המפורשת של עורך “בוסתנאי”, לא היה חותם שמו ונחבא מאחורי כינויו, החתום על כמה וכמה משיריו, הוא הכינוי ש. נפש. מה שהוא עיקר לנו, היא הסברה שבידינו, כי בימי התנגדותו, שלא המתיקה עדיין ההתפייסות המסוייגת שבאה לימים, נולד המתרגם שבו. ודין להדגיש: המתרגם שבו, כלומר בה''א הידיעה, כי מתרגם היה גם קודם־לכן. לא עוד, אלא קיים חיבור בין מעשי־תרגומו בשנות־עלומיו ובין מעשי־תרגומו בשנות־עמידתו, והמעלעל במחברותיו מוצא, שמנין שיריו שכתבם בימי־נעוריו מרובה, אך לא מעטים בהם דברי־התרגום. תחילת כתיבתו בשירה היתה, כאמור, רוסית, אלא ששיריו בה לא נשמרו לו, ביתר דיוק: לא שמרם, אלא בתרגומם שלו עצמו ללשוננו. ואף זאת, בכור שיריו שנשמרו (23 פברואר 1912) אף הוא דבר תרגום, ונשמע אפילו ניב מקורו (“היוּמוֹר שלי יהיה למלאך”). ומעשי־תרגומו בנעוריו אינם מסתפקים בשירתם של משוררים רוסיים, החל בז’וקובסקי וכלה בבאלמונט, או משוררים רוסיים־יהודיים, וראש להם חביבו של הדור ההוא, שמעון ש. פרוג, אלא כוללים אף משוררים אחרים, שתירגמם על־פי תרגומם, מהם אוסקר ויילד (“הבלדה על בית־הסוהר ברידינג”), קנוט האמסון, וביחוד היינריך היינה שנמשך לקסמו וקסמיו, גם בקו המסורת של שירתנו ומשורריה, גם בקו התרשמותו גופו. עד היכן הגיעה זיקתו זו, אתה למד מתוך כך, כי ברשמי זכרונותיו מימי ישיבתו בפאריז נסבים רוב הדברים על היינה וקברוֹ. ולא בכדי פתח את הספדו על קברו של המתרגם־האמן לפרוזה של היינה, הוא שמואל פרלמן, לאמור: היום הבאנו את היינה לקבר־ישראל.

הדגשנו מעשי־תרגום אלה, מהיותם עדות לנטייתו מטבע־סגולתו, וככל הנכון יכולת, שנצברה בו ולו בניסויי־תרגום אלה וכאלה, מקדמת נעוריו, עמדה לו מצד־מה בבואו למזג את כוחו על תגברתו ואת קנינו שקנאוֹ בשנות־עמידתו, קנין שירת יוָן. ודומה כי המפנה הזה, שהכריע את כל עיקר יצירתו לצד התרגום, חל בשעה שבינתו בשירה החדשה ובחינתו בה היו ברום־הפקפוקים וההכרעה, מלבד שינקה מחפצו ומכוחו להשכין יפיפותו של יפת באהלי שם, התפרנסה אף ממחשבת הכינוס. באחת רשימותיו, שבה הוא פוסק, כי אין נחת מן הספרות החיה, הוא אף מבאר בה את ההליכה לכינוס, ומודה באוצרות הצפויים וצפונים לנו מכוחו ובכוחו, לאמור: “איזה שילומים שמורים לנו בעבר בעד אפסות ההווה”. ואף תרגום מיטב ספרותם של העמים בכלל כינוס, וסימנך: ביאליק הוא לא בלבד מסדר בעל ספר אגדה ומהדיר שירתנו בימי־הבינים וכדומה, אלא אף מתרגמם של סרוַנטס ושילר.

ואף זה יובא מדברי שיחו: כשם ששעת משבר יפה לה שיבה למקור, וראינו כמה וכמה פעמים בספרותנו עד מה נחשבה לה השיבה למקורה, שירת המקרא, כך יפה לה שיבה למקורן של שירת העמים, שירת הקלאסיקה הקדומה ושירת יוָן בראשה.

ח

ידענו, כי עשה מלאכתו אמונה ופעלי־התרגום שלו למן תחילתם, היא האידיליה של תיאוקריטוס שהפתיעה בחידושה היא (הנגינה הנכונה), דרך ההימנאות אֶל דמטר ואל הרמס, ההמנונים והשירים ההומריים, שירת הסיודוס, משלי איסופוס ושירת האֶלגיה היוָנית העתיקה ופרקי האיליאס הראשונים, הם תרומה גדולה לספרותנו ולשוננו, אוצר בלום של יופי, חכמה וחן, וכבר נאמר שבחו בפי בני־הכי, שעמדו במפורט על מערכת הכיבושים וההישגים, ובמיוחד על היכולת להתגבר על קשיים מיוחדים, בעיקר בהקסמטר (הכורח לפתוח כל שורה בהברה מוטעמת) ומעשה תרגומיו היה גם עילה לבירור ממצה של הבעיות הכרוכות בו; ותמצית שבחו היא בהגדרה, כי אם רוב יתרוניהם של מעשי־תרגום אלה לא נמלטו מצד של מגרעת, לא של המתרגם היא אלא של טבע לשוננו היא, כי המתרגם השיג כל מה שניתן להשיג בדורנו (חיים וירשובסקי), ועדוּת נחשבה לטיב־עשייתו היא אף הודייתם של בני־אומנותו, אם של מי שקדם לו (בנציון בנשלום), אם של מי שבא אחריו ואף שר לו שיר מספד ותהילה, כמתכונת שירת הקלאסיקה (שלמה דיקמן), שנאמר בו:

אֶל בָּמֳתֵי־הֳלִיקוֹן, אֶל אַפֶּדֶן הַמוּזוֹת לֻקַחְתָּ

כִּי אֲהֵבוּךָ אֵלִים, / חֶמֶד יָוָן הַיָפָה,

שֶׂגֶב וְחֵן־אָמָנוּת לְתַרְגוּם־שִׁיר־לוֹעֵז הֶעֱנַקְתָּ,

הוֹד רוֹמְמוּת עַתִּיקָה, /קֶסֶם פְּאֵר מִנִי־אָז.

סוֹד־חֲצוּבָה מִפִּיתֹה פִּעְנַח בְּאָזְנֶיךָ אַפֹּלֹן,

זֶה הַקַשָׁת הַנוֹרָא, / נֵצֶר־לֵטֹה בְּדֶלְפוֹי,

אֶת חֲרוּזֶיךָ כֻּלָם פֵּאֲרָה אָרָטֹה בְּרֹב־חֶסֶד,

בַּת ־אֱלֹהִים עֲנֻגָה / לָהּ הִתְפַּלַלְתָּ בְּשִׁיר.

מַה יָפְיָפִיתָ, בֶּן־שֵׁם, / הַתֹּפְשִׂי בְּכִנוֹר־זֶרַע־הֶלֵס.

נֵבֶל־יָוָן וְעָשׂוֹר / מַה נָעֲמוּ בְּעִבְרִית.

אוֹלִמְפּוּס! הַר הַמוֹעֵד, / עַל פִּסְגַת בָּמוֹתֶיךָ בָּאַיְתֶּר

שָׁר שִׁירָתְךָ לְעַמוֹ / בֶּן־יִשְׂרָאֵל הֶעָדִין.

קָם מֵחֶשְׁכַת הָאַחֶרוֹן חֶסִיאוֹדוֹס בֶּן־ בּוֹיוֹטִיאָה,

אַף “מַעֲשִׂים וְיָמִים”. / סֵפֶר “מָגֵן ־הֵרָקְלֶס”

שׁוּב מִגַלָיו שֶׁל הַלֶתֵּי עָלָה מִן הַטַרְטָר וַיֶחִי.

אַיְסֹפּוֹס זֶה הֶחָכָם / קוֹל הִשְׁמִיעָנוּ שֵׁנִית.

הוֹמֶרוֹס, בֶּן קַלִיאֹפִּי, הֵקִיץ בַּהֲדַר הֶקְסָמֶטְרִים

לֹא נִשְׁמְעוּ בִיהוּדָה, / לֹא יְדָעוּם בְּצִיוֹן.

ט

מעשי תרגומו ודאי שהם קרנו הקיימת ופריה, אבל דין שלא יסתמו פתחי הערכתנו ליגיעת רוחו וחלקתו שלו עצמו, וביחוד בחלקת הסיפור, שככל המשוער נראתה לו בה אפשרות פורקן לעצמו, ואף רב יתר משנראתה לו בשירתו. השערה זו מסתייעה גם בגופה של עובדה, כי לא גבר על היסוסיו לכנס את מבחר שיריו ולפרסמם ברבים, אך גבר עליהם וכינס קבוצת־סיפוריו הנזכרת ופירסמה ברבים, אבל עיקר חיזוקה של ההשערה היא ברוב הרשימות של מיני תיאור ומיני ציור, שניכרים בהם מאמצי ניסוי להגיע לכלל נוסח משלו בדבר־סיפור ודרכו. וכבר הרמזנו על תרשימו של רומן אחד, שהתכוון להעלות את חוָיותיו והתבוננותו במעגלי החברה והאישים, שהיה שרוי בהם בלודז', כדי מערכת־סיפור מקפת, וניתן להוסיף תרשימו של רומן אחר, שענינו עולם של צעירים מארצות שונות ולעומתם עולם של זקנים (ואף פוֹרש דגם לו והיא דמותו וגורלו של ברנשטיין־כהן), אנשי “החבר”, כמה ממשוררי־הדור בארצנו, מנהיגי־פועלים וכדומה.

אמת, העיון המדוקדק בקטעים הפזורים במחברותיו, אינו מאשש את הסברה, כי היה בכשרוֹ ובנטייתו כדי רומן מגובש במתכונתו האֶפית־האובייקטיבית; ואדרבה הם מוליכים בפירוש אל נובילה הפרירה בתבניתה הלירית־ סובייקטיבית, והם אמנם הוליכו כדרך שהוליכו אליה. הכוונה בעיקר לקטעים, שיש בהם משום תהייה על עצמו, והם מצויים גם ברשימותיו גם באיגרותיו. אתה מוצא בהם הבהובי־זכרונות, ביחוד מימי־הילדוּת, אף תיאורי חלומות, ופעמים אף עקיבה אחרי שרשם של מיני נוהג והרגל, למשל: “בילדותי ובבחרותי הייתי מסתובב ככה סביב שולחן עגול שהיה בבית־אבא, שעות ארוכות הייתי רץ סביב שולחן זה ופסיעותי הולכות ונעשות יותר ויותר מהירות והמחשבות בראש עפות במהירות גם הן – באיזה מהירות! הרבה שירים הייתי כותב אז מתוך טיסה־סיבוב זה”. דברים אלה נכתבו בימי־עמידתו, ובמחברת שירי־הנעורים נמצא: “את נעורי תליתי בגלגל הסופה / דחפתי הגלגל ואמרתי לו: עופה”.

עתים מתעגלת רשימה חטופה של פירורי־זכרונות כדי מצע של ציור על עוקצו ההומורי המר, באותה הרשימה המעלה את זכר הפלישה של גיסות אוסטריה לעיר־מולדתו, מראות החזית, בלהות הבריחה, אושר־השהייה בבית זקן ונכדתו האהובה זהובת־התלתלים, והפגישה עמה לאחר שנים: עורף שמן, עבה, צואר קצר שכמעט שאיננו. עתים נסמכים רישומי וידוי על פִנים־פנימו, ובו יוזכר שירו של ביאליק “הציץ ומת”, וכשָׁכן לו שיר של היינה, וכשכן־שכנוֹ דבר כרוניקה: “תל־אביב כנראה סוערת, ד''ר גליקסון סופג מכות ופאפֶר ז”ל תולה עצמו", ומתוך שזכר המורה הזה, שהתאבד בתליה, מופיע אף ברשימה אחרת, כשהוא משולב בכעין תכנית סיפור, ניתן לשער, כי גם הרשימה הראשונה מכוונת לכך. ומה שחשוב לעיוננו במיוחד הוא, כי רובי רשימות שרויות באוירה, ששקיפות ואטימות משמשות בה בערבוב, והיא כאוירה של רזיות ערפילית. אין בידנו לומר, מה עלתה לו תורת המסתורין שלמד מפי גדול־מומחיה, אך הוא עצמו היה בו מיסודותיו ואף ידע על־כך וכן יכתוב (תר"צ): “אני רואה לפעמים במקרי־החיים הפשוטים יד מכונת ומסדרת, יסודות מיסטיים, דברים שאינם כפשוטם”.

ונזכיר עוד מה שראוי לתשומת־דעת מיוחדת, – לא נמצאו לנו בעזבונו רישומים ברורים על ראשית זימונו עם כתביו של ברנר (שהיה לו חסיד נלהב ומלהיב בסביבי נעוריו, והוא צבי ווֹיסלבסקי, שהיה שם מורה בימי המהפכה), אבל ניכר כי הזימון, בין חל בימי־נעוריו ובין חל לאחריהם, חרת בו חריתה עמוקה; ולא בכדי היה מפליא את עומק חדירתו הפסיכולוגית של בעל “שכול וכשלון”. אך, דומה, נקודת־הזימון העמוקה ביותר היתה בשיווי ההרגשה לגבי החזיונות, הנושקים בשולי המסתורין. אמנם הביקורת על קבוצת סיפוריו “בדרך מבית־המחזה”, יותר מששמעה בהם את קולו של מסַפרם, שמעה בהם את בת־קולו של ש''י עגנון וספר המעשים שלו, אולם הזיקה למומנטים המסתוריים של ברנר, וביותר הרשימות ופירורי הרשימות שנרשמו קודם היות ספר־המעשים, יוצאים ללמד כי האיש עלה על דרכם משום שהוליכה ממנו עצמו אליו עצמו.

ושוב לענין ברנר – מפתיעים ביחוד שיווּיי־התגובה. הרי, למשל, קטע פתיחה של מכתב: “מכתב כזה כותב אדם לפני אַבּדוֹ את עצמו לדעת”, וסיומו: “מכתב כזה הוא תוצאה של טירוף גמור”, לאמור, שני אימי הפתרונים שידעה הנפש הברנרית כמוצא מסבכה. ולענין הסבך עצמו הרי, למשל, הקטע על ראשית התרשמות בארצנו: “שׂירכתי את דרכי בהר ובעמק, בכר וביער. את הדר בריאת יה, מובן, לא ראיתי. מה לי ירק העצים? מה לי יפעת השקיעה? אני הייתי נתון כולי רק למחשבה אחת, רק לכמיהה אחת לצאת מן הסבך, למצוא שביל ולמלט את נפשי מנפתולי האחריות”. – –

י

רבים הכירו את הצד הגלוי שבו, תלמידיו – את המורה בכיתה, את המרצה מעל הקתדרה; חבריו הסופרים – את היושב־ראש בועידת־הסופרים או מועצתה; חבריו המורים – את שותפם בועידתם מעל במת ועידתם או לשולחן ועדותיהם; חבריו החוקרים – את יועצם באקדמיה ללשון העברית; רבים מהם, קהל הקוראים, הכירו את המשורר, המספר, המבקר וביחוד המתרגם־האמן, והוא נראה לרובם ככולם עושה ומעשה, פועל ומפעיל, שדרכו דרך שמחה של מצוה, שעשייתה בזריזות ועליזות. מעטים ידעו את הצד הסמוי שבו – בעל חשבון־תמיד שבינו לבין נפשו, בעל תהיית־תמיד על חידת האדם ותוגת־נפשו; ועוד מעטים מהם ידעו, כי החשבון הזה הוא אבי הגותו, והתהייה הזאת היא אֵם חזותו; הוא דבר ההגות ודבר החזות, שהם העידית שבו. בלשון אחר: מעטים־שבמעטים ידעו, עד מה הצד הסמוי שבו הוא תוכו והצד הגלוי שבו היא קליפתו, שצמיחתה אף היא מתוכו, אך היא לו לתוכו חסות וחיפוי כאחת.

שני שערים נפתחים לפנינו בכתבי האיש, הניתנים בזה; השער לצדו הגלוי – ביקרתו, מחקרו, תרגומו; השער לצדו הסמוי – הרהורו, שירו, סיפורו. ועל פתיחת השערים נחזיק טובה לאשר עמלו בה, וראש להם ידידו הקרוב אליו, המשורר שמשון מלצר, שבדק בעזבונו ובחר מתוכו את האומר: צַררני במגילת־ספר, והסדיר את המבחר, כפי שהוא נתון עתה בידנו.

[שבט תשכ''ד]

---

מאמר ב: תורגמן ודרכו

מאת

דב סדן

א

פטירתו של שלמה שפאן עשתה רושם – עדים מאות המלווים שהלכו, ביום־הגשמים, אחרי ארונו; עדים מאות המוקירים שהתכנסו לאזכרת השלושים, עדים עשרות דברי־ההערכה והמספד שהתפרסמו והלכו בעיתונים ובכתבי־עת ושגילו בו, בחברנו הנפטר, צדדים שונים של שבח ונוי, כשהצד השוה בדבריהם היה האֵבל על חייו שנקפדו בעצם־שטפם ועל פעלו שנקצץ בעצם־מהלכו. אבל לא כהרגשת הרבים, שהכירו אותו כפי גילויו, בינו לבין רשות־הרבים היא הרגשת המעטים, שהכירו אותו כפי עיטופו, בינו לבין רשות־המעטים, כל־שכן כפי עילומו, כשהוא מכונס בינו לבין רשות־היחיד, בינו לבין רשות לבו. ראשונים, מכיריו הרחוקים מעט, שמעו אותו מעל בימת־המַרצה, דוכן־המורה, שולחן־המסיבה, גל־הרדיו, ונראה להם מעורב בעשיות הרבה, עינו מנוצצה ושוחקת, פניו מאירות ומסבירות, דיבורו טוב ומיטיב, וכל־כולו נדיבות שופעת, תנופה נמרצת, כזיווּג של בריוּת־גופא ונהורא מעליא, ובשמעם על אחריותו היתה להם כעלילה קצרה של סערת־חוץ העוקרת אדם־אילן חסון בכוחו ומחוסם ברוחו והופכתו על פניו, ושעל־כן ניתן בהלוָייתו לשמוע אמירת־פתיעה של חבר: אך אתמול ישב עמנו בישיבה; או אמירת־תהייה של תלמיד: רק שלשום שמענו שיעורו. אבל אחרונים, מכיריו הקרובים הרבה, ראו ושמעו אותו גם הם בכל אותו גודש עשיה ומריצותה, אך גם ידעו, כי הזיווּג של בריוּת גופא ונהורא מעליא אינו זיווּג, שכן מחציתו האחרונה נתקיימה אך מחציתו הראשונה לא נתקיימה, כתריסר שנים, אם לא יותר, עשה האיש את שעשה מתוך מלחמת־תמיד עם לבו אשר מרד עליו וחזר ומרד עליו, עד שעצם־חייו היו שרויים בצלה של סכנת תמיד, ונמצאת אחריתו כאחרית עלילה ארוכה של סערת־פְנים העוקרת אדם־אילן חסון ברוחו ומחולחל בכוחו והופכתו על פניו.

כמותו כחבריו הקרובים ידעו, כי אימת האחרית תלויות עליו יום־יום, שעה־שעה, אך הוא התגרה בה ברב עשיה, והם לא ידעו, האם לעודדו במרוצת פעילותו או לרפותו, וביחוד בבוא מוסדות ואישים להטיל עליו משימות ותפקידים, על־פי הכלל השגור, שכל העומס מעמיסין לו. אולם גם הוא גם הם ידעו, כי היא מלחמה בכוחות לא־שוים, והיו חרדים לו, עד רפות כוחו ואיננו. חבריו, שראו אותו בינו לבין לבו המורד עליו, שמעו לפעמים את אנחתו, אנחת לב דוָי, אך ידעו, כי לא ייכנע, ולא בכדי נראה לו הכלל שהיה משננו: frangar non flectar [= אישבר ולא אכֶּף], וכדי להבליע את הלעז בנעימה, היה מוסיף: אנו, בני פודוליה.

ב

לא אדע, האמנם ניתן לקבוע במדוקדק טיפולוגיה של בני פודוליה, גם אם ידעתי את איש־פודוליה שונה משכניו מפנים לגבול – ווֹלין מזה ובסאראביה מזה, ושונה משכניו מחוץ לגבול – גליציה (“הקורדון”) מזה, אבל אם ניתן לדון על־פי האישים הבולטים, שפרובינציה זו העמידתם בשני דורות אחרונים, וחותמם ניכר בקרבנו – החל במיכה יוסף ברדיצ’בסקי ואהרן דויד גורדון, דרך יוסף אהרונוביץ ואליעזר שטיינמן, וכלה ביצחק שנהר, הריהם מצוינים בהרכב מוזר של קדרוּת ונהרה, חומרה וקלוּת. לא יקשה למצוא כרכב הזה בדמותו ותכונתו של שלמה שפאן, כשתוכו נראה נוטה לכובד־חזון אך ברוֹ נראה מפליג לקלוּת־חזות, ודיה הקבלה בין דיוקנו הגלוי, כדרך שניצג פה ושם, בזימונינו, פנים־אל־פנים, ובין דיוקנו הסמוי, כדרך שהבליח מצרור סיפוריו “בדרך מבית־המחזה”. אבל הנגלות לנו והנסתרות לו ולנפשו.

אם לנגלות – הרי דרכו בחיים לפנינו: כרבים מבני גילו ודורו וסביביו נמשך, מילדותו ממש, לרוח ההתנערות שבעם על שלושת יסודיה: ציונות, ארץ־ישראליות, עבריוּת, כשהמשולש נעשה לו כאחדות, שתכונתה המוֹניסטית התחדדה לו כדי העלמת מורכבותם של חזיוני התרבות שלנו או כדי הכחשתם. מגוּדל לאורו ובאורו של מה שנחשב לו לדורו, וכנראה אף ייחשב לדורות, בחינת מולד חדש של ספרותנו, שעיקרו כקנין חדש או נתפרש כקנין חדש, והוא קנין עולם ונפש בכוחה המחודש של לשוננו, ראה עצמו מתחילתו, אם במבורר אם במעומעם, חוליה במעשה הקנין הזה, ושעל־כן מותר לומר, כי בין ידע בין לא ידע תחילה, כי נועדה לו במערכה הזאת תעודה מיוחדת, הרי מה שעשה היה כהתקנה לכך. אברך משכיל, שוחר ספרות וחובב שירה, נצטרף, בהבריחו את הגבול ובבואו מפודוליה, שהיתה ברשותה של ברית־המועצות, לגליציה, מהם שהיו תלמידי־משפטים ותלמידי־רפואה ונשמעו לתפקידה של השעה ויצאו לכבוש את פולין היהודית ללשון העברית והוראת מקצועות־השכלה בה, והוא בה עמהם ובתוכם לשמש מורה לגימנסיה מיסודו של הרב ד''ר מרדכי זאב ברוידא בלודז'. גימנסיה זו תחרות קשה בינה ובין גימנסיה “יבנה” שבעיר – ראשונה, שנמשכו לה כמותה במדינה, אוטראקוויסטית היתה, אחרונה, שהיו כמותה במדינה, כולה עברית היתה, ואין צריך לומר, כי המורה הצעיר שבא מעֵבר לגבול, לבו לעבריות במזל השלמוּת ואך מקרה גילגלוֹ לעבריות במזל החצאיוּת, אולם היה זה מקרה ממוזל לו ולסביביו – הוא, איש־רוסיה, שלא ידע פולנית, היה פה כממילא כקונסול העבריות הגמורה, סמל לחבריו המורים בשתי הגימנסיות כאות של חיבור וגישור, לתלמידיו סמל של מי שכל עולמו מתמַצה לו בלשון־אבותיו.

הצלחתו, הצלחת פדגוג־אמן, גרמה, כי ככל שביקש להחיש את חפצו, היא עלייתו לארצנו, עיכבו וחזרו ועיכבו בידו, אך בצרתו הגדולה הזאת עמדה לו צרה קטנה והושיעתו – כמהגר לא היה בידו אלא פּספּורט־נאנסן, שחידוש־תקפו כרוך היה ברוב טרדות, עד שפקע, לרצונו, אורך־רוחו וקם ועלה. בארצנו היתה דרכו לעין־חרוד, ששימש בה בהוראה וזכר ימי־ישיבתו בה וקשרי־ידידותו עם אנשיה, וביחוד עם ברוך דגון (פישקו), היו לו כלויית־חן כל ימיו, והוא הניחה משום אהבת תלמוד־תורה שבו – משנפתחה האוניברסיטה העברית, עבר לירושלים והיה בה תלמיד ומורה כאחד – יומם יושב על ספסל לפני מוריו באוניברסיטה וערב יושב על דוכן לפני תלמידיו בגימנסיה. על מה ברר לעצמו תלמוד הספרות העברית – לא קושיא; על מה ברר לעצמו תלמוד הלשון היוָנית – קושיא, כטוב לבו בהלצה היה מתרצה בכך, כי עוד בשבתו בין חבריו־המורים, ילידי גליציה וגידוליה, שלמדו לשונות קלאסיות, ביקש להשלים חסרונו, וככל הנכון הלצתו גרעינה ממש, אבל דומה כי תשלום ביאור הוא גם בכך, כי חבורת אברכים היא שלמדו בימים ההם לשון יוָן וספרותה – בהם אתה מוצא אותו עילוי שלמד תחילה רפואה ונתכפלה לו אהבת תלמודו וידיעתו, ונעשתה לו עיקר, הלא הוא שאול ליברמן, כשם שאתה מוצא בהם את גדליה אלון ואת א. א. הלוי (אפשטיין) והצד השוה שבהם שבקיאותם ההלניסטית נעשתה להם לימים יתד גדולה להאחיז בה מחקריהם, והצד השונה שבהם, שהאחרון עשה ידיעתו ענין למעשה תרגום ללשוננו. משה שואבּה, מורם נאמן־הדרך וישר־הנתיבה, שמחתו הגלויה היתה גם על התלמידים, הלומדים לשון יוָן לגופה, גם על אלה שלמדוה לשם שימושה בחקר חכמת ישראל, אך גאוָתו היתה על אלה שעירבו תכלית ושימוש לשם העשרת ספרותנו בתרגומים של יצירי־המופת של ספרות־יוָן.

ג

קרוב הייתי, בימים רחוקות ההם, לחבורה זו, וביחוד לאלה מהם שהיו מתכנסים אצל שלמה שפאן, שהייתי מבקרו הרבה בביתו, שבו היו יושבים בעגולה כמה מחבריו ללימוד, ובכלל ויכוחיהם העֵרים אף ויכוחים בענין תרגומה של קלאסיקה, מתוך הויכוחים האלה ניתן ללמוד, כי עצם הפנייה ללשון־יוָן היתה מקופלת בה הכוונה לדרוש את קנין הידיעה הלכה למעשה, והוא מעשה תרגום, אם כי שלמה שפאן התחיל בו אך מקץ שנתים מעל דפי השבועון “מאזנַיִם”. מדבריו נמצאתי למד, כי מעודו הפליא את יגיעתה של ספרותנו להרחיב גבוליה על דרך תרגומם של יצירות־המופת – כשם שהנער הפליא את ספרי “תורגמן” ואת קבצי “יפת”, כך הפליא האברך את תכנית שטיבל, בכוחו של פרישמן, ועשייתה, ובכללה במיוחד תרגום הקלאסיקה הקדומה. בחבורת התלמידים ההיא היו שחלמו כחלום הזה – כבר הזכרנו את א.א. הלוי, תורגמנה של פרוזה יוָנית, ודין להזכיר את מרדכי הק, צנא דמלא ספרי, שתירגם את ה“פואֶטיקה” לאריסטו, וכן את אברהם שטרן, שנראה תחילה ככוכב עולה בשמי־החקר, אך הניח את מערכת המדעיוּת השלֵוה ולקח עצמו לצד המדיניות הסוערת. לתשלום התמונה ראוי להזכיר את עזרא ציון מלמד, ששכנותו הקרובה עשאתו אורח מצוי בחבורה, ואף הוא נתן לימים ידו למעשה תרגום.

ויכוחים שבאותה רשות המעטים, רשותם של תלמידי־חכמים צעירים, מרכזיהם שונים היו, אך כציר החוזר בהם היה תרגום שירת הקלאסיקה, דרכה ודרכיה, ומותר לומר, כי בירורים אלו היו כאבנים לכמה דברי־חקר נחשבים שנתפרסמו לימים ברשות־הרבים – החל במחקרו המצוין של מרדכי הק “ניצני המשקל הטוני בשירה העברית” וכלה בשלוש הרצאותיו של שלמה שפאן, בשלושת הכינוסים למדעי היהדות: “מבעיות הריתמוס והמשקל בשערה העברית החדשה” (והיא מוקדשת לזכרו של משה הק); “משקלים של טשרניחובסקי”; “מגמות ריתמיות עם חילופי ההברה (מאשכנזית לספרדית) בשירה העברית החדשה”. הרצאה אחרונה ראשיתה נעוצה בימי הויכוחים ההם, בראשית שנות השלושים, כשחזרה ונתעוררה בעיית המעבר מנגינה לנגינה, בעיה שנדרשה הלכה למעשה עם מעברם של כמה מטובי המשוררים מן הנגינה הקרויה מלעילית אל הנגינה הקרויה נכונה, והוא מַעבר שסכנותיו נראו תחילה מרובות מסיכוייו. אמת, מעבר זה נמצא לו מעודד – ח. נ. ביאליק, שהצטער בשירתו, כידוע ממכתבו הידוע אל י.ח. רבניצקי, והוא עצמו החוָה, כמעט באחרית ימיו, קידה קטנה לנגינה הנכונה, והכל מזכירים בזה פזמונו “המכונית” וראוי שיזכירו אף תרגומו לשירו של חיים ארלוזורוב “במשכנות־דלים” העשוי כך. אבל נמצאו מתריעים על הקלקלה הצפונה במעבר – יעקב פיכמן דיבר בפירוש על הברבאריזציה העתידה לה לשירה ולשונה, בעקב המעבר הזה, ואם כי נבואתו לא נתקיימה, והוא עצמו הפליא לימים במעברו, הרי בימי הויכוח ההוא רבו החששות והחריפו ביחוד למראה נסיונותיו של יעקב כהן, שלא מעטים משיריו קיפחו, עם המעבר שפירושו למעשה היתה העברה מכוּונת, מסגולות הרוך והגמישות ונעשו כמותם כמיני מַרש. אך יותר מכל פעל חשש קיפוחה של מסורת שירה, שאפילו לא היתה ארוכה, למימי גוֹטלוֹבּר ואילך, היתה עשירה, שכן נתנו בה מכוחם שלושה דורות משוררים, ודור אחרון הגדיל, שהרי אביריו העלו את עצם שירתנו לשיאה. ודין להוסיף. כי ההססנות שבעצם־המעבר – טשרניחובסקי שהיה מיריביו וטעמיו ונימוקיו עמו, קיים, גם אחרי מעברו, שתי נגינות, והרתיעה מפניו – יעקב שטיינברג, שלא שינה מנגינתו, עשו גם הן את שלהן.

ד

ושלמה שפאן התחבט באותה בעיה וחיבוטו נתפרנס משני מקורות, המקור האחד גלוי – כמורה־בפועל ידע, עד־מה קשה לקיים שתי מנגינות, אחת בפרוזה ואחת בשירה, ואם כי הבין, עד־מה מורינו משתבשים ומשבשים שאינם קוראים ומקריאים את תלמידיהם את השירים לפי משקלם המכוון, הרי סבר, כי מה שהיה היה, אבל מעתה ולהבא דין למתוח קו של חציצה, בחינת על הראשונים אנו מצטערים ואין להוסיף עליהם. הלכך לא נתקבלה על דעתו נחמתו של טשרניחובסקי, כי גם היוָנית קיימה שתי נגינות, אחת לדיבור ואחת לשירה, ולא בלבד משום שאין הנידון דומה לראָיה, שמתוך שהעיקר, ענין המשקל לפי ארוכות וקצרות, חסר מן הנמשל, נמצא המשל תלוי באויר, אלא משום שכל אותה כפילות, הקובעת נגינה אחת לדיבור ונגינה אחרת לשירה, אין לקיימה כהוראה־לדורות, והרי עצם לידתה של הנגינה המלעילית היתה באוירה של קריאה מלעילית ובהיבטל האוירה – אם ביטולה היה כדין או שלא כדין היא בעיה לגופה – בטלה חיותה. המקור האחר סמוי – כמתרגם־בכוח ראה כורח לנתק את המסורת של הנגינה המלעילית ולהמירה בנגינה נכונה להיות נגינת הדיבור ונגינת הקריאה אחת. ואמנם, משיצא המתרגם שבו מן הכוח אל הפועל דרש את ההלכה למעשה.

ואותו ניתוק לא היה קל, ביחוד בראשית מסתו, כשיגע על בריאת הקסַמטר דאקטילי בנגינה הנכונה, הניתוק לא היה קל משום סביביו – דוקא הקסמטר זה או קירובו, ואפילו קירוב־קירובו, היה ממיטב כיבושיה של הנגינה המלעילית – החל בוייזל, שביקש בשירי־תפארתו, למצוא משהו בדומה להקסמטר של קלוֹפשטוֹק, בודמר ודומיהם וכלה באידיליות של טשרניחובסקי. הניתוק לא היה קל משום עצמו – והקושי היה, כדבריו, מראש ועד רגל. מראש – דהיינו בראש הטור המחייב נחץ בהברה הראשונה; עד רגל – דהיינו בסוף הטור המחייב מלעיל, שני דברים שהם יקרי־מציאות בלשוננו. אמת, בעיית המלעיל היתה ענינה של שירתנו בדורות אחרונים – הרי וייזל עשה כל שירת עלילתו (להוציא מעט הבתים החרוזים) באופן, שכל שורה סיומה מלעיל, וכן עשו אחרים, וראה בזה, למשל, ההבדל שבין תרגומו של שמעון בכרך ובין תרגומו של גוטלובר ל“נתן החכם”, ובדורנו הפליא בזה ביאליק בתרגום “וילהלם טל”, שכל שורותיו (ושוב: להוציא מעט הבתים החרוזים) מלעיל. אבל היא הנותנת – שגרתו של הראשון אפשר אך לא כדאי לחקותה, מקוריותו של האחרון כדאי אך אי־אפשר לחקותה. אמנם, בדורנו גדלה אפשרות ריבויו של המלעיל על דרך ההרחבה (חידושי משקל, כגון משקל תפעולת) ועל דרך הצמצום (גערה – גיר וכדומה), אבל שימושם מחייב זהירות, ביחוד בתרגום הקלאסיקה, שקדמות טעמה ונעימתה קשה עליהם החידוש שריח צבעו הטרי או אבק עשייתו מעמידו כמי שלכל המרובה יש לו אתמול אך על־כל־פנים אין לו שלשום. ואמנם, בין מי שיתחקה במפורט על יגיעתו של שפאן לגבור על צמד הקשיים האלה ויתעורר מתוך כך על דרכו להתגבר על שארי קשיים, ילמד פרק חשוב בשירה, בלשון, בטעם. ­

ה

צבת ראשונה זו עמדה לו לעשות צבתות רבות ואחרות, ומתוך זיוּוג של ידיעת הלשון שממנה תירגם וידיעת הלשון שאליה תירגם, שנצטרף לו זיוּוג של חקר התרגומים וחקר תולדות המשקלים בשירתנו בכל הדורות, נסתייע בכוח־יצירה וכשרון עיצוב וסגולת־הבחנה שבו ונתן לה לספרותנו מחזורי תרגומיו המצוינים, החל בהמנון לאפרודיטי (תרצ"ה), המנון של דמטר (תרצ''ח), המוקדש לאלמה מטר שלו, האוניברסיטה העברית; המנון אל האמס (תש"ב), ההמנונות ההומריים (תש"ו), יציאת מצרים ליחזקאל היוָני (תש"ח), שירים הומריים (תשט''ז), מעשים וימים, תיאוגוניה ומגן הראקלס להסיודוס (תשט''ז), משלי איסופוס (תש"ך), וכלה בשירת האֶלגיה היוָנית העתיקה (תשכ"ב) – אוצר בלום של שירה, שניתן בכלי לשוננו, בכלים מצויינים, מהם מתוקנים להפליא ומהם מאומנים להפתיע.

והמעיין המגולה הזה התפרנס ממעיין מכוסה – שירתו ורוח שירתו שלו עצמו. אמנם, הוא הביא את שירתו ברהייה לרשות־הרבים – שיריו, שחתם עליהם בקריפטוגראם לא נקבצו ואף מסיפוריו לא נתפרסמו אלא חמישה, ארבעה נקבצו במגילת־ספר, ואחד, הוא אחרון פרסומי הפרוזה שלו, במאסף סופרי ישראל. וקטנה אחת: בהרצאותיו ראה להגן על כמה תרגומי־מופת, שאף שמלאכתם או דרך מלאכתם אינה עשויה כתביעתנו עתה, אין הם, מהיותם עצמם בחזקת יצירה, צריכים תרגום־מִשנה, ואמנם כשזכה בפרס טשרניחובסקי ובמסיבה לכבודו בירכוֹ המברך שיזכה לתרגם תרגום־מִשנה את האֶפוס האחד והאחד של הומירוס, דחה מעליו את הברכה בטענה של מי יבוא אחרי המלך, אבל באחרית ימיו בא אחריו, ללמדך כי כשם שכתיבתו היתה מתוך ויכוח עם עצמו, בענין טיבה וגבולה עד שהכריע למתוח קו וחיבור בין ראשית כתיבתו בלודז' והמשכה בירושלים, כך גם תרגומו היה מתוך ויכוח עם עצמו, בענין טיבו וגבולו, עד שהכריע לעבור גבול שגבל לו תחילה וסימנך תרגום פרקי הומירוס שבידנו. אבל האומר, כי מעיינו המגולה התפרנס ממעיינו המכוסה, חייב להוסיף ולומר, כי מעיינו המכוסה היה עשיר ממַבועו, כשם שהוא חייב לסיים ולומר, כי מעדפו של מעיינו, שלא הגיע כדי מבוע שלו עצמו, התפרנסו תרגומיו, והיא אמירה היפה לכמה מגדולי התורגמנים שבנו.

[תשכ"ג]

א

קהל־העברים אינו יוצא מכלל־פתיעה – לפני שנה ניתנה לו מַתת־כפל: שירת ורגיליוס, “אניאיס”, ושירת לוקרציוס, “על טבע היקום”, והשנה נצטרף לזימון חזיונו של סופוקלס, שבע טרגדיות שלו, והכל מידי מתרגם מפליא ומופלא, ששמו ושמעוֹ יצא להם עתה מוניטון, שכן כל ימי ישיבתו בקרבנו כשלוש שנים בלבד, והחידה – מתי גדל האיש והבשילה יכלתו ואיך יכול היה, בעוגת־ימים קצרה כל־כך, לעשות את החַיל הרב הזה – חידה היא ותהי לחידה, והיא, אמנם, תהי לחידה, גם אם נוציא קצתה מסיתומה, ללמדנו שאין הפתיעה פתיעה גמורה, לפחות למעטים בקרבנו שזכיתי להיות בכללם.

ב

כי אם כתבו מפליאי סגולתו, עם צאת שני כרכי־התרגום הראשונים, על הברכה שירדה עלינו בהיסח־הדעת, ואחזו לשון תמיהה: פתע־פתאום, צדקו ולא צדקו כאחת. צדקו ­ – בגבול המצוי של זכרונם לא עלה לפניהם לא שם המתרגם ולא דבר־תרגומו, ואם צרפו לכך את שנודע להם, כי האיש גלה, עם פלישת היטלר לפולין, וניטלטל לאוזביקיסטן וידע עוני ורעב ולימים בא עליו משפט־משפח, כמנהג המדינה, והיה אסור חמש־עשרה שנים בוורקוטה הרחוקה, במשטר של עבודת־פרך וחיי־כפן ובאוירה של אפלת־יצרים והשפלת אדם־אדם – הרי נמצאו כעשרים שנים של אפשרות עשיה רוחנית חסרות מלוח־חייו, והרי כשנכנס למערכת־יסורים זו היה עוד עלם צעיר, שלא יצא עדיין מכלל תלמיד היושב לפני הדוכן הגבוה של מוריו לקלאסיקה. לא צדקו – ומבחינה זו ניתן להיעזר, בשינוי ראוי, באותה הלצה נחמדה, שמספרים בו בצבי גרץ שהקשה לו לר' אייזיק הירש וייס: היכי תמצי, אתה למדת ש''ס ופוסקים לפני שנים הרבה ואני למדתי זה מקרוב, והנה אתה זוכר ואני איני זוכר כמוך, השיב לו: כי לי היא אבידה ולך מציאה. אך המעטים – שהייתי בכללם, ומשום מקרה ממוזל אפילו בראשם ­– היה להם הענין הנחשב בזה אבידה. כי השם הזה נגלה ראשונה, ובתחום מלאכת־המחשבת של מעשה־תרגום, מעל עמודיו של אותו עתון שבו נכתבו, אחרי חצי יובל שנים, תיבות־התמיהה: פתע־פתאום, כוונתי ל“דבר”, שבו פירסמתי את מַסת־תרגומו הראשונה של שלמה דיקמן, והוא תרגום שירו של ח''נ ביאליק: ''דאס לעצטע ווארט", בנוסח עברי: אחרון דבר. לא התעלמתי ולא העלמתי את הספק; מי יבוא אחרי המלך, והוא ספק העומד בעינו גם לאחר ניסוייהם של אחרים לתרגם משירי יידיש של ביאליק (אברהם לוינסון, אהרן צייטלין), אך לא התעלמתי ולא העלמתי את ההעזה שדרכה בעניוות – המתרגם בנה את תרגומו לפי הקלסיקה של ביאליק עצמו, עד שאין אנו יכולים להדיר את עצמנו מן ההשליה, כי אכן שירו של המשורר לפנינו. בהערה שצירפתי לתרגום העירותי את תשומת־דעתו של הקורא על המתרגם, שישב בוארשה, והצגתיו, כשיעור ידיעתי על־פי חליפת־המכתבים בינינו, ושמתוכה למדתי על משאת־נפשו, הוא מעשה־התרגום במתכוּנתוֹ הכפולה – לתרגם מיטב הקלאסיקה העברית ללשון־ הפולנים ומיטב הקלאסיקה היונית והרומית ללשוננו.

ג

ממרחק הימים, לא פחות משאני תמֵהַ על ביטחתו בתעודתו וביכלתו לקיימה אני תמה על ביטחתי שהניעתני גם לפרסם על הענין ואף לעודדו בו ברשות־הרבים. והוא, אמנם, שלח עד־מהרה דוגמה למעשה־תרגום – שיר של ספפו – ופירסמתיו גם הוא “בדבר”, והוא בכור נסיונותיו בתרגום הקלאסיקה היוָנית שראתה אור. גדולה ממנה היתה דוגמת־התרגום של הקלאסיקה שלנו ללשון־הפולנים ­ ימים מעטים אחרי שפרצה מלחמת־העולם השניה הגיעני כרך גדול והוא תרגום כל שירי ביאליק ושירותיו בצירוף מבואו של פרופ' גאנשינץ, וגם שיטת־תרגום זו בנויה על הסתייעות משופעת וגמישה בלקסיקה של שירת־הפולנים הקלאסית. עם השמועה על חורבנה של וארשה ראיתי חובה לעצמי לתת את הטופס – והוא היחיד שהגיע לארצנו, ומן הבודדים שניצלו בכלל ­ לבית ביאליק למשמרת.

ד

ועתה באה הפסקה, שנמשכה, כאמור, כעשרים שנה. לא שנפסקו הקשרים בינינו – הגיעתני טלגרמה אחת ואחרת, וארבע פעמים הודעתי על הצלתו במדור הנאות ב“דבר” ועוד אנו טורחים לעשות למענו – ד''ר משה ישי משתדל בטהרן ואף הרב ר' יצחק הלוי הרצוג נכנס בעבי־הקורה – והנה נעלמו עקבותיו ואמרנו אבד אחינו ונסתם הגולל על תקוה גדולה, אך לפני שנים אחדות נתבשרתי בסודי־סודות, מפי שארוֹ, ידידי שבח אדן, כי לא זו בלבד שהוא חי אלא אפשר יצא לחפשי, ואין צריך לומר, עד מה רבתה שמחתנו, כששמענו כי אמנם יצא מבית־העבדים, ולא זו בלבד שנפשו נשמרה בטהרתה אלא רוחו נשמר בעשרוֹ, והוא מורה לילדי בית־הצירות שלנו בוארשה והוא שופע חיות ואף חלומו ­ חלום מעשה־התרגום – לא פג, שאפילו בימי עניוֹ ומרודיו הגה בו, ויֶתר שאת לו ויֶתר ביטחה לו לקיים את שנדר בינו לבין נפשו. מי שלא ראה שמחה בשמחת ריעיו, חבריו בבתי־האולפנה בוארשה, בזימונינו, הן על עלייתו שהסמיך לה עשייתו בתרגום, הן עם צאת כל ספר וספר מכל שלושת הספרים, לא ראה שמחה מימיו, והודיתי לאל־חסדי, כי זכיתי להיות עמהם.

ה

ובכן, כשלושים שנה נשא האיש בקרבו חלום וכל הגיונו, על עיונו וחיקורו, היה מכוון לכך. עד־מה עיונו ממש וחיקורו ממש, ניתן ללמוד מתוך שהאידיאה ­ שהאירה לו בימי החדוה של שנות־נעוריו ובימי־הצער של שנות־ שחרותו – היתה לבשר, הלא הוא בשרה החי והמפרכס של שירת יוָן ורומי, שקרמה אבריה של העברית והם משמשים אותה להפליא, כאילו היתה כן מטבע ברייתה. והרי אין צריך לומר, מה מרחקים של אמונה ותולדה, מסוֹרה ומזג, חוצצים בין העולמות, אך, נראה, גדולה נשימה של שירה המקרבת רחוקים. ואם למרחקים הרי לפנינו כמותם – ולא בלבד המרחק מגישושים כשל ר' מאיר הלוי לֶטריס, שהעתיק את השירה ההוֹמרית על פרידת־הקטור לימי שאול ומלחמתו בפלשתים עד לנסיונו האחרון של אהרן קמינקא לתרגם את הפרק כמו לפני כשני־דור, ולא בלבד המרחק שבין מעשי ישראל ראלל עד יהושע פרידמן, אלא גם המרחק שבין קרובים יותר, שמתרגמו יודע להעריך פעלם, אך מתוך שהוא עומד על כתפם – ויחוד לו משלו – הוא מתגבה עליהם. כי אם סוד הצלחתו בכוח־יחודו, והוא־הוא כוח של חידוש, הרי יסוד הצלחתו בכוח ירֵשתו, והיא־היא כוח המסורת, ומיזוגם הבשיל את הפועל המרהיב, שיש בו כדי מפעל־חיים, אולם לשמחתנו, הוא אך ראשיתו.

ו

כבר אמר ניטשה, כי הרוצה להיות ברק, חייב להיות ימים רבים בעננה. אולם גם היודע כי דיקמן צבר ימים רבים את כוח עננוֹ, אינו ממלא עצמו מן הפליאה בראותו את בוהק־ברקוֹ ובשמעו את קול־רעמוֹ, וביותר בראותו ברקיו רודפים זה את זה ורעמיו מתגלגלים זה בסמוך לזה. נאמר לו תודתנו על רב עשרו אשר הראינו ועל רב טובו אשר יצפון לנו להראותו בקרוב בימינו.

[קיץ תשכ"ג]

א

אפתח במעשה שהיה כך היה: בשלהי מלחמת־העולם האחרונה, בא לפני אברך, שלא ידעתיו קודם, והביא לי ספר של מחבר שלא ידעתיו קודם, ונמשך לו לבי תחילה משום גופה של עובדה, שלא היתה מצויה בימים הנוראים ההם – ספר־שירים עברי שיצא לאור בעצם ימי השואה, בעיר מערי הונגריה. שם הספר היה: גשרים, שם מחַברוֹ: בן־שלמה, שם עיר דפיסתו: דברצן, ושנתה: תש“ב. והמו”ל: משה הרשקוביץ.

אותה שעה שמעתי מפי אורחי, כי המחבר שמו וחניכתו: צבי מאיר שטיינמץ והוא כבן שלושים, תלמיד־חכם, שלבושו לבוש יראים, ואומנותו מסחר־עצים והוא מחסידי־זידיצוב־דולינא, לשון־כתיבתו עיקרה עברית, וקצתה גרמנית ויידיש, נמשך להשפעתו של יצחק ברוֹיאר שנזדמן עמו וקשור קשרי ידידות עם אשה בעלת שאר־רוח וכינויה בשירתו: הכוהנת.

רשמתי לפני פרטים אלה וכאלה והיו לי לעינים בקראי בספר, ששיריו פרוזים לכמה דרכי־ביטוי ובולטת בהם שירת השואה “אסיפת נמירוב” שניכר בה רישומה של שירת ביאליק, ששמה, אף מטעמי צנזורה, היה “משא נמירוב”. ולפי שהספר היה כשריד מוצל מאש, מסרתיו למשמרת לבית־ביאליק, וביותר לא ידעתי גורל מחברו וחששתי, כי היה כגורל רוב אחינו בגולה ההיא, ולימים שמחתי לשמוע כי ניצל וחי.

ימים כתיב, שנים קרי, ובינתים יצא ספר־שיריו אחר: “נתיב” (יידישער פערלאג, וינה, תשי"א) והוא עצמו נדד לאמריקה, ואך בבואו לבקר בארצנו, להוציא ספרו שלישי “על החוף” (מחברות לספרות" תשכ''ח), הכרתיו פנים, לאחר שקראתי שיריו, שפירסם בשם צבי יאיר בעתונות העברית. עתה ניתן לי אף לחזור ולעיין בדיוקן, כפי שנצטייר לי מסיפורו של אורחי ומרשמי הקריאה בשיריו, ולהשלימו, לאורו של צמד שאלות, שננער בי.

ב

שאלה ראשונה היתה לענין שירתו, שניתן להגדירה כשירה דתית, לא בלבד מתוך הלך־רוח שבתחום הספרות, אלא גם, ואפילו בעיקר, מתוך אורח־חיים שבתחום הביוגרפיה, כשכורח־המתיחות ורצון־ההשלמה בין הלך־הרוח ואורח־החיים מפרנסים גופה של שירה. עקבתי חזיון זה, ובמיוחד לאחר הקונוורסיה שלי עצמי, לא רק בהופעתו בארצנו – יוסף צבי רימון – על אף, ואולי ביחוד, כהופעתו בגולה, והעיקר הכוונה לגילויים בני־ערך בשירת יידיש בפולין, כגון ישראל אמיוט, מנושאי שירת שלומי־אמוני־ישראל, ולימים נלהב לבירוביג’אן והיה במתישביה, או שמואל נאדלר, מנושאי שירת שלומי־אמוני־ישראל גם הוא, שעבר עד־מהרה מישיבת חכמי לובלין למפלגה הקומוניסטית, ואחרון־אחרון – חיים סמיאטיצקי שנאמן לאורחא דמהימנותא בשירה ובחיים, ולא יכלו לו כל איום ופיתוי. ובבוא לפני יצירי בעל ''גשרים'', שקלתים תחילה לפי עמידתו בקונטקסט הזה, אף שלא ידעתי אם ריחוק המקום הניח בידו לשמוע עליהם, ואף לימים נודעתי, כי אכן שמוע שמע, וממילא ידע את עצמו, במעט או בהרבה, חוליה בשרשרת.

ג

שאלה אחרונה היתה לאופי שירתו – ניסיתי לבחון בה באורו ולאורו של חן המקום, היא שירת העברים בגולת הגר, כי הנה שבתי וראיתי, כי השירה הזאת תכונה מיוחדת לה – הקלות החיננית, שאתה מוצא בשירי משורריה, אם בתוך ההשכלה – בדרך שנפלד, אם בשלהיה ­ שמעון בכרך, אם בימי המודרנה – יוסף פטאי, והיא אומרת דרשני. ולא היה בידי לפרנס ההשערה, כי יד השפעתה של שירת ההונגרים באמצע. היסוסי־שיקול אלה הגיעו עד לידי כך, שהצעתי לפני אחד מתלמידי, הבקי בלשון זו ושירתה, לבדוק שאלה זו לאורם של נסיוני־תרגום משירה זו ללשוננו, וביחוד נסיוניו של שמעון בכרך, ולמדתי מחיבורו מה שלמדתי, אבל ענין נהירותם ושקיפותם של המשוררים העברים לא ניתרץ לי, ביותר שהתכונות האלה ניטלו כביכול מעם רוב מצע שירתו של העז במשוררינו, ילידי הגר ואגפיה, הוא אביגדור המאירי, ולא נשתירו אלא בשוליו.

ד

זה היה צמד השאלות, שהעסיקני למשמע דבריו של האברך על המחבר ולמקרא השירים שבבכור־ספריו, לימים באו גם המשמע גם המקרא על הרחבם, וראש לו הרחב הביוגרפיה: יליד־הבינַים הוא משוררנו, כי מולדתו חבל ההררים, מַרמוֹרוֹש, שהיה נטוע ועומד בתוך תחומה של ממלכת־האבסבורג, וסופו נחלק – חלקו לרומניה וחלקו לצ’כוסלובקיה – ומשוררנו שהיה בן שלוש בימי החלוקה ההיא, נולד אמנם בבודפשט (1915) אך גדל בכפר בריסטר, ששלשלת־ההרים חוצצת בינו לבין כפר רפאילובה, שהיה נטוע ועומד בגליציה, אשר השיבה את כוחותיה אל מעבר לגבול. וכך אירע, כי כשם שסביביו, רובם פשוטי חסידים, פירנסו רוחם מרוח רבותיהם שהיו מעבר ההרים – קוסוב, צאנז, ז’ידיצ’וב וסטרטין – כך אף הוא, הילד, פירנס רוחו מרוחם של מלמדיו מעבר ההרים, וביותר נרשמה בו השפעתו של ר' יוסלה וילנר, איש נַדבוּרנה, מגזע אדמו"רים, בקי וחריף, למדן על הדף, מבחין בדקדוק ויודע מקרא, בקי בלשונות וספרויות קלאסיות ומודרניות, והוא שנתן רישומו בנער, בנו יחיד של גביר בר־אוריין, ואפשר שהוא חיזק בו תשתית תכונתו ומזגו, ששמרתו משני הקטבים שארבו לבני־גילו משוררי־שלומי־אמונים ויכלו להם – הקוטב האחד היא המנוסה הבהולה מאתמולם במזל אמונה למחרם במזל כפירה, הקוטב האחר היא השקיטה העקרה על שמרי האדיקות וקפאונה. ולענין תשתית תכונתו ומזגו – הרי יניקתה, ככל הוַדאי, כפולה – מזה: ההפלאה של רזי הבריאה, בסוד “הוד והדר לבשת”, שלא פחות משנקנתה לו מספרי שירה והגות, נטבעה בו ממראות נופי ילדותו; מזה: ההפלאה של רזי התורה, שאבות־אבותיו נושאיה ונשואיה – מצד אביו צאצא בעל “קונטרס הספקות” (אחיו של בעל “קצות החושן”), רבה של סיגט ויוסדה של משפחת כהנא המיוחסת; ומצד אמו צאצא לבעל “אפי רברבי” (אבי משפחת חיות המפוארת) וחלל בית־הוריו מלא זכרונם, כשרוח החסידות ממזגת הלכה ואגדה ומפתכתם.

ה

היא הנותנת, כי אף שימי־עמידתו יגזרו עליהם חיי־זועה בתפתו של הדור. תופת השואה, ואותותיה אותות בשירתו – ביטחתו, ביטחת הנברא בצדקת בוראו, איתנה, כדי כך, שאפשר לו ספר שלם, כספרו “על החוף”, שעיקר פורענות הדור חסרה מתוכו, וכאילו לא היתה.

ולא אומר כי ההעדר הזה, וביחוד אפשרותו, אינו פליאה בעיני, ואדרבה איני יכול שלא לצרף לה חברתה, כי אם ידידי ישראל זמורה, בסיפא דיליה לספר־השירים ההוא, כתב לאמור: "ואם כי המסורת היהודית עוברת כחוט־השני בכל שיריו, – אין כלל להעלות על הדעת שיש כאן, חס וחלילה, כבלי מסורת, אלא בפירוש מפורש, כנפי המסורת; האיש חפשי לנפשו בתוך תחום המסורת והוא חפשי להגות, לחוש ולומר, כאמור אדם מתוך עצמו “לעצמו”, הרי אני בעניי לא אוכל שלא לראות באותו יתרון – חסרון, כל עוד המשורר, האדוק בחייו במערכת ציוויי הדת המסורה ואיסוריה, מעלים משירתו את כבליה ומראה את כנפיה, ביתר דיוק: אינו מראה, איך כבליה נעשו, אם אמנם נעשו, כנפיה.

ו

שאלה זו נתחדדה לי בשבתי ובהתבונני בו ובדרכיו בעיר־מושבו, ניו־יורק, וביותר בשבתי בצל־קורתו, כשדיוקנותיהם של נשיאי חב“ד ניבטים מעל כתלי ביתו, ובהוליכו אותי לראות מוסדותיהם, ואני כולי תמיהה, כיצד אפשר לו ליליד הגר וחלל חסידותה ושושלותיה לידבק בתנועה השונה כל־כך מאוירת גידולו וסברהּ, דבר שלא יכולתי לשערו לגבי עצמי. אבל אף לא אעלים, כי בהתבונני באַרחותיו ובקראי שיריו, שככל שהם מאוחרים יותר, הם קלוטים יותר הבהובי הגותם של חב”ד, ניסיתי להרהר: ואולי היא הנותנת, היא־היא תמורתו של האיש, שהוליכתו מחסידות סטטית, שמקורה קרוב למחוז־גידולו, לחסידות דינמית, שמקורה רחוק ממחוז־גידולו, וביטויה עתה היא חצר לובביץ'. אבל היא גם הנותנת כי הפליאה מוסיפה והולכת – על שהוא מחדיל משירתו את הנפתולים בין אמונת־הדורות ובין מציאות־הדור, ואם הוא נגע בשוליהם, יותר משנוגח בנו הוד־השאלה, נוגה עלינו עיגול התשובה הקודמת לה, ומתקיימת בחינת הס קטיגור וספקותיו וקח סניגור וּודאותיו מקומו, וממילא אין מערכת המשפט שלמה.

אפשר היא שאלה כוללת לכל אותה חטיבה־לא־חטיבה הקרויה שירה דתית בת־ימינו, והיא בחינת עקב אכילס שלה, ואפשר היא שאלה מיוחדת לשירת משוררנו, המבליע את השמא ומבליט את הברי, והוא מבליטו על דרך שירה שביטויה וסממניה שאובים ממקור רוחה ולשונה של האומה, אך מהותכים ברוחו ואָפיוֹ, הטובעים אמונתו אשר בה יחיה.

[אייר תשל''ג]