רקע
אהרן מגד
ועל סביבותיו שב הרוח

בפרק הרביעי, האחרון, של “סוף דבר”, של יעקב שבתאי, שכולו מתרחש בכעין הזיה של “עולם שמעֵבר” – פורצת קריאת שמחה מפי הגיבור, מאיר, בהתהלכו בוואדי: “להיות איטלקי!” ואחר כך, בצעקה המהדהדת בין הקירות הזקופים: “להיות משורר!”

התפרקות זו באה לאחר שמאיר, אגב הליכה, מדקלם באיטלקית את שורות הפתיחה של “התופת” מתוך “הקומדיה האלוהית”, שהוא זוכרן משיעורי ההיסטוריה, והקורא המזהה את השורות מסיק שהמשורר האיטלקי שמאיר נכסף להיות כמוהו הוא דאנטה. בקטע הבא הוא מהרהר במרירות ובצער על כך שלא נולד “משורר איטלקי”, ומנסה להתנחם שאולי הוא כעין גלגול שלו, כי הגעגועים אליו טבועים “במקור ישותו”.

אך אווירת הפרק כולו אינה זו של “התופת”, והיא מעלה על המחשבה לא את דאנטה, אלא את מדריכו וירגיליוס. ב“אניאס” מובל גיבור האֶפוס הרומי על־ידי הסיבילה אל עולם המתים, כדי להפגישו עם אביו, אנחיזס. השניים חוצים את נהר האבדון בסירתו של חרוֹן (הנוהג כאן לפנים־משורת־הדין, כי ברגיל הוא מעביר רק את המתים, לא את החיים), ולאחר שהם חוזים במראות המחרידים של שדות אֵבל, הם פונים ימינה, אל “שדות אליזיום”, ששם “הכול נעים וענוג” – חורשות, ירק, אוויר מחיה נפשות, שמש זוהרת בארגמן, זמזום דבורים בין פרחי־הבר; ובשדות אלה עובר נהר הלתי – “הוא נהר השִכחה והנוחם”.

הנוף המתואר בפרק הרביעי של “סוף דבר” הוא כעין זה של “שדות אליזיום” של וירגיליוס, שמקומם, כמובן, לא בעולם הזה, אלא בעולם המתים, שבעברית הוא מכונה גם “עולם האמת”. לאחר ההתעלסות המתוקה עם דוקטור ריינר פוקח מאיר את עיניו, רואה גבעות מתערסלות ושמים בהירים, ומכאן מתחילים שיטוטיו – שבניגוד לשיטוטים בפרקים הקודמים, בין רחובות וסמטאות – הם מתנהלים במרחבים גדולים ובחיק הטבע. בין הגבעות הוא פוגש את ידידו מנוער, גברוש, “איש טבע”, המחפש כל ימיו ציפור נדירה, מעין “הציפור הכחולה” של מטרלינק, משם הוא עובר אל ואדי רחב, פונה אל נקיקים גבוהי קירות, מהם הוא יוצא אל מישור מוריק, המצמח עשבי־בר, גוהר על “אדמה חמה ולחה בקיץ האינסופי”, שהוא נושם בה את “ריח העמק”, מדמה בלבו התעלסות מעגנת עם רעיה – תיקון להתעלסות שנכשלה בחייו הקדומים – עובר אל דיונות חול על החוף, שבהן הוא משתעשע כילד, אחר־כך אל פרדס כהה, שהוא מכנה אותו “יער מתולתל” (והפרוידיסט ימצא כאן בקעה רחבה להתגדר בה בפירושי הסמלים). כל המראות האלה מעלים בלבו כיסופים ל“עולם שכולו טוב, שטטוף שמש ומלא כרי־דשא ושדות מוריקים וחורשות קטנות ופלגי מים”, “עולם של חירות גמורה”, ותחושתו היא של “שהות נחלמת”. כאן, כמו ב“אניאס” (ובעקבות “אניאס” – ב“קומדיה האלוהית”), הוא פוגש גם את נשמות המתים שאהב – את סבתו, את אמו, קרובי משפחה אחרים – אלה, כפי שאומר וירגיליוס, “הנשמות התועות על גדות הלתי”, המתאוות “לעטות גופות חדשים על הארץ”.

בפגישתו החזויה עם ידידו הטוב פוזנר, שהוא רציונליסט, המוצא הסבר מדעי לכל תופעה, ושגם את סוף העולם הוא חוזה לא כחזיון מיסטי אלא כקטסטרופה קוסמית הכפופה לחוקי הטבע – מעלה מאיר מחשבות על תחיית המתים, גלגול נשמות ואמונה באלוהים. פוזנר מבטל אותן ומצהיר שהוא לא היה רוצה לקום לתחייה. בניגוד לאניאס, ששמח כל־כך לפגוש את אביו אנחיזס, אומר פוזנר: “אני לא רוצה לפגוש עוד פעם את אבי, מספיק היה לי פעם אחת”. מאיר – שהמילים האלה עשויות היו לצאת גם מלבו – מוסיף עוד להתהלך בעולם העדן החלומי עד הגיעו אל החושך הסמיך והשחור, ועד אותו רגע שבו הוא שומע מישהו אומר “זהו זה”, ואור עז מכה בעיניו והוא מורם ונלקח.

הפרק הרביעי בא לאחר שלושה פרקים המתרחשים כולם במציאות הארצית המוּכרת – תחילה בתל־אביב ואחר־כך באמסטרדם ובלונדון. בלונדון, בחנות הספרים “פויל’ס”, מתארע התקף המחלה הקשה, בנסיבות משפילות, המתואר במדויק, לפרטי־הפרטים של התחושות, שלאחריו מאבד מאיר גם את הכושר לכתוב. המעבר מן העולם הארצי אל “העולם שמעבר” – כעין חציית הסטיקס – חל כבר בפתיחת הפרק. ההתעלסות עם דוקטור ריינר – הרופאה שגילתה את מחלתו של מאיר, שהזהירה אותו מפני הסכנה הצפויה לו ועוררה בו את החרדה מפני מוות קרוב – מתוארת לא כמעשה כיבוש גברי שמתוך תשוקה לוהטת, אלא כשקיעה, כמעט פסיבית, לתוך עדנה חמה – “איזו צניחה אטית, אטית, הזויה, בנועם שעת בין־ערביים” – שהיא שקיעה מענגת אל עולם אחר, של עלפון ואיבוד־חושים וחלום – ל“נועם אלוהי”. “זה המקום, זה המקום”, הוא אומר לעצמו בשיאה של ההתעלסות, מלים הנשמעות לנו כמו “מנוחה נכונה” של תפלת האשכבה. דוקטור ריינר, המבוגרת ממאיר, יכולה היתה להיות אמו האהובה; יכולה היתה להיות הסיבילה המעבירה אותו אל “שדות אליזיום”.

שם הספר “סוף דבר”, לקוח מן הפסוקים המסיימים את קוהלת (“סוף דבר הכל נשמע, את אלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם”) – אך הספר כולו מעלה על המחשבה פסוקים רבים אחרים של אותו חכם קדמון, שלמד מנסיונו “כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים, מספר ימי־חיי הבלו, ויעשם כצל, כי מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש”.

“סוף דבר” יכול להיחשב כהמשכו של “זכרון דברים”. מסופר בו על אותה סביבה משפחתית, חברתית וגיאוגרפית, וקצב הסיפור ומנגינתו מתמשכים והולכים משם עד הנה. אך הוא שונה ממנו מבחינות רבות: אם את “זכרון דברים” איכלסו דמויות רבות, שניתן להן משקל שווה ותיאורי מהלכיהן נשתרשרו זה מזה ברצף אחד, ללא הפוגות, ובפיתולים רבים – אל הספר הזה נחלצה מתוך אותו שבט דמות אחת נבחרת (במובן מסוים: “בחיר האלים”) – מאיר, מהנדס בן 42, תקוף פחד המוות עקב מחלה שנתגלתה בו, המכיר שחייו “כבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון” – והיא עומדת במרכזו. כח יתר הדמויות – המעטות, יחסית – הן לווייניות לו, וקיימות רק במידה שהן משמשות אותו, אם במציאות ואם בדמיון: אמו, אביו, אשתו, בני משפחה, שני ידידים, נשים שהוא פוגש באקראי ושוגה בהזיות מיניות עליהן. שלא כ“זכרון דברים” – ספר זה הוא ליניארי מבחינת התקדמות העלילה בזמן, מחולק לפרקים שהם גם פרקי זמן, ומתקיים בו מתח שבין “התחלה” ו“סוף” (אם כי בכל פרק קיימת אותה “מעגליות”, או “שבלוליות”, כמו בספר הקודם). ה“אגוצנטריות” הטבועה בו אינה מסמנת כאן מִפנה בפואטיקה של הסופר, אלא היא תולדה ממצבו של הגיבור – המזוהה לחלוטין עם הסופר – שראיית העולם שלו משתנה בהכרח עקב המרכזיות של הציפייה למוות בחייו, המשווה לאנשים ולאירועים ערך אחר מזה הקיים במצב נורמלי.

אחד הדברים המעוררים את פליאת הקורא בספר – והוא כה מהותי בו – עניין השוטטות האינסופית, חסרת התכלית לכאורה, החוזרת ונשנית בכל פרק ופרק: סובב־סובב הולך האיש – ברחובות או בשדות – ועל סביבותיו שב הוא. זהו מעגל כשפים צר למדי (פרט לפרק הרביעי), שאין הגיבור יכול לצאת ממנו. בתל־אביב הוא מצומצם לתחום הרחובות (שכולם נקובים בשמותיהם) פרישמן, גורדון, דיזנגוף, בן־יהודה, קינג ג’ורג', רש“י – ולא הרבה דרומה מבלפור, שיינקין, יהודה הלוי; העיר “הישנה”, ללא שכונותיה הצפוניות והדרומיות. באמסטרדם – שאליה הוא בא לשלושה ימים כדי להינפש, ליהנות – הוא סובב־הולך ברחוב רונקין, רחוב בית־מלונו העלוב, רחוב צרפתי, כיכר הדאם, הטרמינל, בניין הדואר, “האזור המלוכלך”, התעלות – וחוזר וחוזר חלילה. וכך גם בביקור הקצר, שנקטע באמצעו, בלונדון. המשותף לכל השיטוטים האלה, הנראים ככפייתיים, הוא, לבד מחוסר המנוחה התמידי המניע אותם – הרתיעה להגיע אל היעד, כל יעד שהוא. פעמים אחדות מחליט מאיר, בהיותו באמסטרדם, ללכת אל המוזיאון, אל בית רמברנדט, אל בית־הכנסת הפורטוגזי וכולי – ובאמצע הדרך הוא נרתע, וחוזר לשוטט ברחובות הנ”ל. וכן בלונדון, וכן בתל־אביב. האם זה הפחד מפני ה“מקום” – כל מקום – שהגורל אורב לו בו הוא אנוס להתחמק ממנו? או שמא זו הכמיהה ל“לא־מקום” – “אוטופיה” ביוונית – שהוא כעין גן־עדן, או “שדות אליזיום”?

לכך מצטרפת תופעה אחרת – שכיחה גם בספר הקודם – זו החזרה הנכפלת ונשלשת בתכיפות של אותם אירועים עצמם, בווריאציות קלות. הביקורים החוזרים ונשנים של מאיר עצמו, בבית הוריו, בבית ידידו פוזנר, פגישותיו החוזרות עם אביו לאחר מות אמו, באותן נסיבות בערך, בדיאלוג דומה ביניהם, פגישותיו עם אותן שתיים־שלוש נשים, הביקורים החוזרים של הקרוב האמריקני ביל, של הדוד והדודה וכולי. את משמעות החזרות האלה – שבספר אחר, ללא הקצב הפנימי המרתק של הכותב, היו עלולות לשעמם או “לנדנד”, ואילו כאן הן נקראות באותו עניין ומתח כאילו כל אחת מהן היא ראשונה – אפשר לראות כנסיונות חוזרים ונשנים של “תיקון”: תיקון כשלונות, תיקון מה שנתקלקל בפגישה קודמת, תיקון מחמת אי־סיפוק, אך זה שיש בו גם כעין “תיקון נשמה” (ובמקביל לכך, מחוץ להקשר הספרותי הטהור, אפשר להבין גם את התופעה היוצאת־מן־הכלל של הריבוי המדהים של “הניסוחים החלופיים” בכתב־היד של יעקב שבתאי, כנסיונות כפייתיים לתיקונים מתוך ברֵרה בין אפשרויות רבות).

צורך ה“תיקון” נראה מתחושה העוברת כלייט־מוטיב בספר כולו – והיא תחושת ההחמצה, החמצת ההזדמנויות; זו האומרת לגיבור שאילו נהג אחרת, או אילו בחר באפשרות אחרת – היה הכל משתנה למוטב. כך במעשה ההתעלסות עם רעיה, שאלמלא החפזון (פעמים אחדות חוזר בספר הביטוי “הלא כל הזמן שבעולם עמד לרשותו”), לא היה נכשל; כך כאשר בחר לו מלון בהגיעו לשדה־התעופה של אמסטרדם, והוא בטוח שבגלל זה נשתבש ונעכר כל ביקורו בעיר הזאת; כך כשהוא אומר לעצמו שאלמלא חיפש ספר מסוים ב“פויל’ס” בשביל ידידיו, לא היה מתארע התקף המחלה; וכך בפגישות רבות, שבהחמצה בהן הוא תולה את סיבת כשלונו. החמצות של אדם שמעתה אין לו עוד “כל הזמן שבעולם”.

ספר, שגיבורו הוא אדם ש“לא חדל מלערוך את חשבון חייו ולמדוד את המרחק שעוד נשאר בינו לבין המוות” – צפוי שיהיה קודר מאוד. אך “סוף דבר” הוא ספר שהומור (לא מקבּרי) זרוע בכל דפיו, והקורא אותו משתעשע וצוחק – לעתים שלא ברצונו – בקטעים לאין ספור. דבר זה יש לזקוף לזכות שתי סגולות שבו, המאהיבות אותו כל־כך על הקורא, שהן נדירות למדי בספרות העברית. האחת, הענקת משמעות עשירה ל“בנלי”; והשנייה, האירוניה העצמית.

פרט לגילוי המחלה האנושה אצל הגיבור ומות אמו, אין בספר שום אירוע היוצא־מגדר־הרגיל. כל המתרחש בו הוא שכיח, יומיומי, ומתואר מתוך הדגשת השכיחות: ביקורים משפחתיים, ביקורי ידידים, נסיעה שגרתית לחו"ל, יחסים לא־מסעירים, מעשים הקשורים בסיפוק צורכי הגוף. גם הדיאלוגים (לבד משיחות קטועות אחדות עם פוזנר) הם “בנליים”. אמירות כמו: “זה לא רציני”, “לא חשוב, אחר־כך”. “כל הכבוד”, “לא, זה סתם”, “שבי כבר, מספיק התרוצצת”, “נמאס לי כבר מהמיזוג אוויר הזה”, “האוכל היה נהדר”, וכולי וכולי – הן הנשמעות לאורך כל הספר, ואפילו ברגעים “קריטיים”, שבספרים אחרים הם מזמנים שיחות פילוסופיות או פסיכולוגיות או פוליטיות, ברומו של עולם. אולם – וכאן בא לידי גילוי כשרונו הגדול של שבתאי – דווקא אמירות סתמיות אלה, או האירועים הקטנים, היומיומיים ביותר – הם, בתיאורי הדקוּיות שבהם, האינטונציה והתנועה, עמוסים מטען עשיר של אמוציות, קווי אופי, ומתחי יחסים סמויים. ההרגשה העוברת לקורא היא זו של מלאוּת־החיים הצפונה במעשה הקטן, באמירה השגורה (ודבר זה, של הענקת משמעות עשירה ל“בנלי”, יכול להיאמר גם על פרט צדדי לכאורה, כמו נקיבת שמותיהם של הרחובות או של קולנוע, בית־קפה, מסעדה – המתחיים עם השם, על שלל האסוציאציות הקשור בהם).

האירוניה העצמית המלווה את כל מהלכי הגיבור – היא תולדה של הקפדתו של הסופר לומר את כל האמת, ללא שום הסתתרות מחשש של עין צופייה “מוסרית”: על הכשלונות, על החולשות הקטנות שהלב מתבייש לגלות לפה (כמו המשיכה לפורנוגרפיה, הפזילה לנשים מקריות והדימיונות המיניים הכרורים בהן), ההערמות על עצמו ותכסיסי ההטעיה (כמו בפרשת הרופא הטבעוני ונסיונות ההיגמלות מאכילה מופרזת ומדברי מתיקה), הנחמות למשמע צרת הזולת, הפיתויים, ההתחמקויות, עקיפת העימותים עם אשתו וידידיו (כל זה מזכיר מאוד את “וידוייו של זנו”, של איטאלו סבבו – שגם שם פרשה של היגמלות מעישון ותכסיסי הערמה והתחמקות כלפי הארוסה, האשה, האהובות, בני משפחה). את הדוגמאות הרבות לכך אי־אפשר למנות כאן, אך בולט בהן בעיקר הפרק השני, על מות האם, שצפוי היה שיהיה בדקויות הקומיות שבהם, כמו בפגישות של מאיר עם אביו השרוי באבל, או עם ידידו פוזנר, שהוא נמנע לספר לו על מות האם ומספר לו על כך רק לאחר שהוא חוזר לביתו, בטלפון, מתוך התנצלות על עצם מותה.

הפרק האחרון, ההזוי, משליך את אורו המתעתע על הפרקים הקודמים. בהיותו כבר ב“עולם אחר”, אומר מאיר לעצמו ש“העולם נחלק לשניים – לצעירים ולזקנים, לאלה שנידונו לחיות ולאלה שנידונו למוות – והנה שיחק מזלו והוא נולד צעיר, ועל כן כל זה אינו נוגע לו”, והזמן “נראה לו שופע ואינסופי וצופן בחובו את כל האפשרויות הרצויות”. כל מה שאירע קודם לכן נראה אפוא כמסע – בגבולות מעגל הכשפים הצר – למיצוי האפשרויות החושניות של החיים; ואילו החיים עצמם אינם מסתיימים.

ספר זה, יותר משהוא על חרדת המוות, הוא על תקוות התחייה, ויותר משסובב־הולך בו איש בגופו, סובב־הולך בו הרוח ועל סביבותיו שב הרוח.

1984




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48799 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!