רקע
דב סדן
שירת השואה ומשוררה, על יצחק קצנלסון

 

א    🔗

בבואי, בעצרת־הזכרון שנתקיימה בירושלים, לשרטט, בדברים מעטים, קצות קומתו ודרכו של הקדוש יצחק קצנלסון, נטלתי רשות לעצמי להזכיר שרטוט קודם, שניסיתי בו. והזכרתיו לא משום עצמו אלא משום נסיבותיו – לפני שלוש עשרה שנה, בבוא הוצאת הקיבוץ המאוחד לבנות אכסניה־שבכתב לבית לוחמי הגיטאות, הלא הם דפי השואה והגבוּרה, נדרשתי לאשר שאלוני, לפתוח את מחברתה ראשונה במסה על המשורר, שהקיבוץ והבית בו נקראים על שמו, ובו אף משמרת נחלתו. סדרתי לפני כל כתביו, שהיו בהישג־יד, ועיינתי בהם עיין היטב, עד שדימיתי כי אוכל, כמיעוט כוחי, למשימה הזאת, והנה בנסותי להרימה, ראיתי, כי הקולמוס, שעמד לי בכתביו ראשונים, מרד עלי בכתביו אחרונים, אף שהם־הם היו כעיקר הגדול באכסניה הזאת.

בדברי, שנתפרסמו במחברת ההיא, ולימים חזרו ונתפרסמו בספרי “בין דין לחשבון”, ניסיתי להילוות לו למשורר עד ספה של השואה ונעצרתי בו מאפס־יכולת לפסוח מעֵבר לו, והוא אפס יכולת, שטעמו כפול. הטעם האחד הוא בו, בנערך, שהחציצה בין כתביו ראשונים, שדימיתים ככתיבה של נוצה על גבי יריעה, ובין כתביו אחרונים, שדימיתם ככתיבה של אש אדומה על גבי אש שחורה, נראתה כחציצה חותכת, שכמותה כתהום, עד שנתפתיתי לסברה: תרי יצחק קצנלסון הוו, אף שידעתי, כי באמת אינם אלא שניים שהם אחד. הטעם האחר הוא בי, במעריך, שזכרתי כלל, שלמדתיו מפי סופר סת"ם בעיר מולדתי: קולמוס, שנכתבין בו קמיעין, אין נכתבין בו תפילין. אך לא יכולתי להיאָמן לאותו כלל ולהפעיל שניים קולמסאות, אחד עד לפתח השואה והאחר מעבר לו, כי גם באָזרי מלוֹא־כוחי היה בי כדי קולמוס ראשון ולא היה בי כדי קולמוס אחרון. וגם עתה, לאחר ששיננתי וחזרתי ושיננתי לעצמי כתביו אחרונים, אין בי כדי כך, אלא שבינתיים נתחוורו לי במקצת כמה מתהיותיו של המבקש לבוא בסוד אחריתו של המשורר ושל דברו בה ומתוכה.


 

ב    🔗

התהייה האחת היא ביוגראפית – בהתרגש השואה על גולת פולין לא מצאה אלא מעטים ביותר מסופרי־העברים, שרובם ככולם נמשכו לארצנו, מאז העליה השלישית ולאחריה, והשתקעו בה, ונמצאו זלמן שניאור ויצחק קצנלסון היחידים מכלל חבורת היושבים ראשונה במלכות ספרותנו, שנשתיירו, עם מלחמת העולם השנייה, בגולת־אירופה, והאחרון היחיד בה שנשתייר בפולין. התהייה האחרת כרוכה בקודמתה – אף שכל סופרי־העברים ארצנו יקרה ללבם וישיבתם בה היתה להם כורח־נפש, הרי כרחו של יצחק קצנלסון היה מיוחד, שהיה מותנה באופיה של יצירתו לסוגיה – שיר הזימרה לקטנים ופזמון הזימרה לגדולים, שיצירתו משופעת בהם, מחייבים היו אווירה של חיי־לשון כדרך הטבע, שלא היתה קיימת ואי אפשר לה שתהא קיימת אלא בארצנו, כל שכן המחזה, שהוא חלק נחשב ביצירתו והעשוי לתיאטרון ומקווה לו; והנה הוא לא היה עם העולים. התהייה האחרונה היא תהייה מנטאלית ויצירית – הבוחן במזגם וביצירתם של בני דורו וגידולו, מוצא בהם את הגדול לא בלבד במעגל־דורו, אלא גם במעגל־דורות – את ביאליק, ובמכלול שירתו אף שירת “שמים בקשו רחמים עלי” ואת שירת “בעיר ההריגה” שלאחר שנקלף מעליהם את שהוא עראי, ובכללו גם דברים שנוח להם שלא נאמרו, שיש בהם המחייבים קריעה על שיצאו מפי גדול כמותו, לא נוכל שלא לחוש כעין אנטיציפּאציה של החורבן העתיד לבוא, כעדוּת הזעקה: וכל הארץ לי גרדום, וכן את שאול טשרניחובסקי, שהקדים בתחושתו את חברו הגדול, והפואמה “ברוך ממגנצא”, שנכתבה שלוש שנים קודם קישינוב תוכיח, ואף ניחש את הפורענות על ישראל, כעין גזירה חוזרת וסימנך דרכו לשלב בתוך השלווה של האידיליה המדומה את פריצתם של כוחות־המידבר, החוזרים ומתנערים, ובהתגוללם על פני הערבה, הם מחריבים את קהילות ישראל על נפשותיהם ובתיהם. ואף זלמן שניאור שתורת הגלגל החוזר, כפי שיצאה מלפני תורתו של ניצשה, היה לו כבית־אחיזה לראיית תולדות האדם וקורות ישראל וחזה את שחזה בפואמה “ימי הביניים מתקרבים”, ולימים באו פרקי אוקראינה, שבהם באה חזותו על אישורה המאוים, הם נהרי נחלי דמם של בני עמנו טבוחי צבאות פטליורה ומאכנו ודניקין ובאלאכוביץ', והנה לא שלושה אלה, כי אם הצעיר מהם, יצחק קצנלסון, ששירתו לא חשה במגור מסביב, ולכל המרובה היה בה כדי שירה “הפרעות החלו”, שמשאה כבד מנושאה, והוא שנגזרה עליו התעודה הזאת, תעודת האימים להיות משוררו של עם היהודים ההרוג, משוררו של הרבי מראדזין ומשוררו של שלמה ז’ליכובסקי.


 

ג    🔗

פירשתי שלוש יצירות אלו בלבד, אף שהן חלק בלבד בכלל כתביו אחרונים, אולם הן־הן נקודות־המוקד שבהן. אם לבקש את הצד השווה שבשלוש היצירות האלו, הריהו בהידיינות הגדולה שבין המשורר ובין השאלה הנוקבת למשמעה של ההוויה, למשמעה של התולדה, תולדת אדם ועם, כפי שהשאלה הזאת התעמקה, כעומקה של תהום, באש הכליה והיסורים של ימי־השואה; לאמור: ההידיינות בין האדם בישראל ובין אלוהיו. וכאן חובה להעיר, כי אמנם השם המפורש הזכרתו מרובה בשירתנו, ולא מעט בה מפגיעה חמורה בדיבר: לא תישא את שם ד' אלוהיך לשווא, וביותר אם דשים בו כופרים וקירובם, אך אינה דומה הזכרה להזכרה, ואינו דומה מי שהפנייה לאלוהים והמריבה עמו גולשות לו מתוך מעמד, שבו הוא לו כמליצה בעלמא, שיגרת משוררים מלומדה, ומי שהפנייה לאלוהים והמריבה עמו פורצות לו מתוך מעמד, שבו ניטלת השיורת האחרונה של אפשרות השתעשעות ליטרארית, והוא מדבר כדבר העומד בגיא ההריגה, ולא בלבד כיחיד הוא מדבר, אלא ככלל הוא מדבר, ככלל האומה.

ומבחינה זו דין להעמיד על ההבדל המכריע שבין היחיד והאומה – היחיד אפשר לו שאלוהיו יהא לו משל; האומה כורח הוא לה שאלוהיה יהא לה מציאות. והמתבונן בשלוש הפואֵמות האלו, לא כל כך מבחינת ההדרגה הכרונולוגית כמו מבחינת ההתעלות המהותית רואה בבירור, עד־מה אפשרותו של היחיד נעשתה לו למשורר ככרחה של האומה.


 

ד    🔗

בשירת העם היהודי ההרוג, שבו כאבו של המשורר על אבדן הקרוב לו ביותר, אשתו ובניו, מתעצם ככאבו על אבדן המוני בית ישראל, שסופו אבדנו גם הוא, יראה את השמים ויאמר עליהם: “דער הימל איז געווען באלויכטן, אוּן אויב ס’איז דאָרט ווער, האָט צוגעקוקט זיך און געזען די ענד” [= השמים היו מוארים ואם יש בהם מישהו, הביט וראה את האחרית]. הדגש הוא בדבר־הספק: אם יש בהם מישהו, והוא נבלט על רקעה של השירה, כולה, שלשונה לשון הטחה כלפי מעלה, וריתחת־ההטחה משכיחה, כי היא באה מתוך הנחה־של־כאילו.

מה שאין בשירה על הרבי מראדזין – אף בה שיח ושיג בין איש ישראל ואלוהיו, אלא האלוהים שוב אינו הנחה־של־כאילו, אלא מושכל־של־ודאי, אולם ברית שבינו ובין עמו כורכתם על דרך שהם תלויים זה בזה כפתיל בשלהבת, ואפיסתו של הפתיל הוא כביונה של השלהבת, ולפי שמתקיימת בו באלוהים בחינת עמך אנוכי בצרה – הלא כה דבר המשורר: "קען ניט, דער רבי, צוזען גאָטס פיין, ער קען אים ניט קוקן אין פנים אריין [= אין הוא יכול, הרבי, לראות בענות אלוהים, אין הוא יכול להביט בפניו ] – מתקיימת בו במאמין בחינת רגזו ואל תחטאו.

ואילו בשירה של שלמה ז’ליכובסקי לא בלבד ודאות מציאותו של אלוהים היא למעלה מכל נדנוד־של־ספק, אלא אף – או בעיקר – ודאות המציאות של יש דין ויש דיין כך. ודאות כפולה זו באה על ביטויה, שממוזגים בו שגב ופשטות, בקריאה, שהוא קורא בשעה שהנבלים נוטלים נשמתו: “יהודים, ערב שבועות היום, מחר תורתנו הניצחת הקדושה, ניתנת לנו שוב, אשר היא מאז נחמתנו”.


 

ה    🔗

בשלוש דמויות אלו ניצב סולמו של המשורר עצמו, העולה מבדלות־יאושה של נפש היחיד לצמידות־אמונתה של נשמת־הכלל. ודרך עלייה זו טעונה הדגשה, שכן שירת העם היהודי ההרוג עשויה, לפי שיעורה ועצימותה, להאפיל על שתיים חברותיה. וביותר שקליטתה של שירת העם היהודי ההרוג כבר הכשירתה שירת עיר ההריגה, ובכמה נקודות־ביטוי הפואֵמה האחת היא כבת־קולה של הפואֵמה שלפניה, שאימת ממדיה של הפורענות, המחלחלת בשירת העם ההרוג, מגבירה את בת־הקול על הקול שלפניה, והגבהת האוֹקטאבה והחרפת ההטחה עד קצה־המתח מוכיחות. ואילו שתי הפואֵמות האחרות, שירת הרבי מראדזין ושירת שלמה ז’ליכובסקי, גחות אל מעֵבר לשירת ההריגה, ומאמירות מעליה, באופן שניתן לומר, כי שלוש פואֵמות אלו בכתביו אחרונים בחינת תורה כולה, ואידך – היומן, הדראמות וכל שארי שיריו ־ פירושא.

וממעלה הסולם הזה ופיסגתו ציווה לנו את החיים.


[ד' סיון תשכ"ד]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47933 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!