א    🔗

בבואי לומר מה לענין זיווגו של עם ולשונו אמשיל מה שאמרו בו בזיווג חכמינו זכרונם לברכה; ונודע הפלג דעותיהם, שפתח ריש לקיש: אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו; ואמר רבה בר־בר־חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת־ים־סוף, ואמר ר' יהודה א"ר: ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת־קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני. ואם נשלב עתה את הנמשל לענין אומה ולשונה, הרי הסתירה, שחזינו בה זה שני דור מבשרנו בגולת אירופה, וחוזים בה עתה ומי יודע עד מתי נחזה בגולת־אמריקה, מצווחת ומקשה מאליה: אם, אמנם, כך וכך קודם יצירת האומה בת־קול יוצאת ואומרת לשון פלונית לעם פלוני, על שום מה ראינו זיווגן קשה כקריעת־ים־סןף? ודומה, כי תירוצה של קושית־הנמשל כתירוצה של קושית־המשל: לא קשיא, הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני.

ב    🔗

כדי לדמות משל לנמשל נאמר, כי לעניננו זיווג ראשון מכוּון לעם ולשונו מראשית תולדתו וזיווג שני מכוּון לחלקי עם ולשונו שניטלה מהם באמצע־תולדתו וחזרו אליה בסופה, שהיא כתחילה חדשה. וזיווג שני זה על קשייו, שסילוקם כשינוי מעשי־בראשית, הוא ענינם של שבטי־ישראל רבים, וראש ראשון להם שבט יהודי־אשכנז שבאשכנז ואגפיה, שהניח לפני כחמישה דורות את לשוננו כלשון־ביטוי, ואך בשני דור אחרונים, תחילה כזירזוף הקל ולימים כיוּבל המוסיף והולך, שב אליה, ושיבתו רובה בדבר הגות וחקר, וקצתה בדבר חזות ושירה. גדולה שיבת רובם לעולם ההגיונות, ולא בכדי ראינו עם חג הגבורות של מורנו וידידנו שמואל הוגו ברגמן להבליט במיוחד את בכור־מאמריו העבריים, שפרסמו מעל עמודי “השילוח”. מאמר מוסגר: צא וראה, עד־מה כמהה לשוננו לשיבת בני־המערב אליה, למן נסיונו של אחד־העם להשיב אליה את שזנחוה כימי דור, כמעשה דוד קאופמן, שנענה לו במאמר שנתקיים בו, מבחינת סגנון לשונו: אם תעזבנה יום, יומיים תעזבך, ולא יכול העורך לקבלו בלב שלם כשם שלא יכול לדחותו בלב שקט, הלך והדפיסו באותיות של קידוש־לבנה להפלותו בזרותו מסביביו. הלכך מובנת השמחה לאותה שיבה של בן פראג, לאחר פרידת דורות ארוכה, אל לשוננו, שיבה שהיתה כהתחלה ברוכה, שכן הצטרפו לה לימים רבים ושלמים, ועיקרם בוני קומות גדולות בחכמת־ישראל, ביחוד בתוך כתלי האוניברסיטה העברית.

אבל גדולה משיבת רובם לעולם־ההגיונות היא שיבת קצתם לעולם־החזיונות. אמרתי קצתם ונוקשתי בעטי, כי באמת אך שניים הם. האחד, אף הוא בן פראג, הבחור החסיד מרדכי גיאורגו לאנגר, שדרכו מיוחדת היתה. גידולו כגידולם של בני סביביו, הוגו ברגמן ומאכס ברוד ופראנץ קאפקא ופליכס וולטש ואחרים, לקח את עצמו לצד אחר – מתוך עירובה של מצוקת נפש ויצר ובקשת אמת ואמונה, הלך לבלזא וארח לרבה וחסידיה, התערב עמהם, אך לא התמזג בהם. אולם מלבד שכבש לעצמו ידיעת עולמה של החסידות מקרוב ומפנימה, כעדוּת ספרו “תשעה שערים” (יצא בלשון מקורו, בצ’כית, ואף בתרגומו של פרידריך טיברגר בגרמנית בלווית מבוא של גרשום שלום, ודין שייצא גם, וביחוד בלשוננו, מה־גם שכתב בעצמו קצת פרקים בה, וכתבם נוסח מאקאמה), קנה לעצמו שני קנינים נחשבים: לשון־יידיש, שהפליא בדיבורה הרהוט והאידיומאטי ולשון עברית שהתמיה בכתיבתה, כעדוּת ספריו “שירי פיוט וידידות”, וביחוד “מעט צרי”. האחר, בן אאכן, אריה לודוויג שטראוס שידענו אותו משורר, מספר, הוגה בלשון הגרמנית, שמארגה היה עשוי עד־דק, ואף מתרגם, וביחוד של שירי עם־יהודיים, כעדוּת שני קבציו ומעשה־תרגומו מלאכת מחשבת, ובבואו לארצנו תלינו בו כאותה תקווה שכך לשונה: אולי ירחם המזל, וכשם שזכינו לשיבת בני־המערב במלכות־החכמה נזכה גם לשיבתם במלכות־השירה והיא תקוה שתלינוה בו, כדרך שתלינוה באחרים, היוצאים בשיר ונמשכים בשיר, ונפתינו וחזרנו לתלותה, אף שתקוותנו היתה כמעט תמיד לאכזב. אמרתי: וחזרנו לתלותה ולא אמרתי: וחזרתי לתלותה, שאיני סבור, כי הייתי, ביחוד בימי העליה הגדולה מגולת אשכנז השדודה, בן יחיד לאותה תקווה ולאותה אכזבה הנשוכה בה.

אבל כדי להעיד עדוּת ברורה יותר על מסגרת הימים והמזג של אותו עירוב רגשות סותר, אמיר את לשון אנחנו בלשון אני, בחינת בעיני ראיתי.

ג    🔗

בשנות השלושים נכנס אצלי איש יפה־תואר ונהיר־מבע והציג את עצמו, על שמו וחניכתו, ולאחר ששמע, כי ידעתי אותו ואת שיחו, על פי ספריו, אמר כי היה רוצה לשתף את עצמו במוספו של “דבר”, ששימשתיו בימים ההם. נעניתי לו בשמחה, ואמרתי, כי אעשה ככל שידי מגעת, שהקורא יטעם מתוך תרגומי את טעם מקורו, ולפי שדיבר עמי תחילה עברית, ויתירה מזו: לפי שהוא עצמו ממתרגמי שירה, ותרגום ביאליק מוכיח, הרי יוכל לבקר את עשייתי. חייך ואמר, כי הוא רוצה לנסות ולכתוב עברית, ולשם ניסוי היה כותב על ספרים חדשים, שיצאו לאור. הראיתי לו תלולית של ספרים שנתקבלו, נטל מהם מה שנטל – אם זכרוני לא יטעני היה בה גם ספר חדש של האנס כהן – ואמר: באניה אכתוב. איני יודע, אם הבחין או לא הבחין באיזה בן־קמט בפני, כי באמנה לבי נקמט, בחינת לא לנער הזה התפללתי. אבל יצאו ימים רבים ולא הגיעוני ממנו לא קול ולא בת־קול, ורק לשנים, כשכבר ישב בינינו ישיבת־קבע, ותחילה בכפר, וחזרו ונתקשרו חוטי־חיבור בינו ובין מוספו של “'דבר” ששימשו בימים ההם מעריצו יצחק יציב, שפירסם ראשוני־שיריו העבריים, אם לא הראשון שבהם, הרי עם ראשית זימוננו ביקש מחילה על ההבטחה שלא קיים ולא העלמתי ממנו, כי לא הייתי מאושר בה, וביותר בחלוקה שהיתה צפויה ממנה: שירים לזיווג ראשון; רצנזיות לזיווג שני.

אכן, ככל שעלה לארצנו משורר או מספר, שלשון כתיבתו לשון־לעז, הייתי צופה במין כמיהה רעבתנית, שיארע לו לנו נס וישוב או, לפחות, ינסה לשוב ללשוננו. והם לא היו מעטים, ואם להסתפק בקצתם שהייתי קרוב אליהם, כשושבינם ושמשם, ארמוז בקצרה על מי ששנות העמידה היו הרחק מאחוריהם, אם ארנולד צווייג שנעל את עצמו בפנינו ואולי אף אנו נעלנו את עצמנו בפניו, וממילא נעדרה אותה מידה של חום, שבלעדיה לא תיתכן קירבה, ובאין קירבה בא תחתיה ריחוק שסופו ניתוק. אם מאכס ברוד, שפתח את עצמו בפנינו ואף אנו פתחנו את עצמנו בפניו, וממילא היתה כאותה מידה של חום, שבה הקירבה באפשר, אלא שנצטמצמה על התחום שבעל פה, בתורת מרצה ונואם, ולא הפליגה לתחום שבכתב, בתורת סופר ומספר. ומשהזכרתי את ברוד אזכיר מה שאמר בו ברל כצנלסון, כי מכל מה שסיפר על נחלתו שבכתב של פראנץ קאפקא נרשם ביותר מפרט שהוא לכאורה מועט, תיאור מעמד עזבונו – שתי גבוביות של מחברות, גבובית אחת כתביו, גבובית אחת תרגיליו בתלמוד לשון עברי. ואמנם, תיאור מרשים הוא, וכרוכה בו קושיה: ולוּ הבחור המפואר מורנו ורבנו אנשל קאפקא – ככתוב בנוסח העברי במצבתו – חי לפנינו וזכה לאורך ימים והגיע, כחפצו הסמוי והגלוי, לארץ חמדתנו, האף בו היתה חלה כאותה הגזירה הגוזרת כפל־לשונות על חלוקתו הקשה: תוכו ללשון אחרים, קליפתו ללשונו, או היה מתרחש נס־הנסים, מהיותו היהודיי־שביהודיי שבסופרי בני עמנו¹ שבויי הלעז.

נניח את צמד הסופרים, שהאחד רחק ממנו והאחד דבק בנו, ונבדוק משהו ברגיסטר צעיר יותר. הנה היה עמנו אנאטול סטרן, נינו של ר' יוסף זכריה שטרן רבה של שאבלי, כתב פה ספרים לגדולים ולקטנים, ועבדכם טרח על תרגומם; התקין פה מחזות כבדים וקלים ו“הבימה, מזה ו”המטאטא" מזה העלום, וספק אם דבקה בו תיבה עברית כתיקנה, וסופו חזר לפולין וזכר־ישיבתו בינינו כשעת־חליפות קטנה בכתיבתו, כשם שהיתה אֵפיזודה קטנה בחייו; היה פה רומאן בראנדשטטר, נכדו של סופר עברי נודע ר' מרדכי דוד בראנדשטטר, והוא לא נפל לתוכנו כקודמו זר ומוזר לאחיו, ואדרבה כבר התאמן ככרוזה של גאות יהודית, לא בלבד לאומית אלא בפירוש לאומנית; מאחוריו אסופת הלעג השנונה בגנותם של המתרפסים לעם לא־להם, הלא הוא ספרו “עצרת הסריסים”, ואין צריך לומר ספר שיריו ששמו כתרועה ההולכת לפניו “מלכוּת הבית השלישי”; כתב פה, ככוחו הרב במחזה, את “הסוחר מווארשה”, ו“הבימה” העלתה אותו בפומבי־רבתא, כתב פה מאמרים ו“דבר” פירסמם ולא ייחשב לי עוון תרגומם, וסופו הלך לא בלבד מארצנו אלא אף מעמנו ואמונתנו, שהמיר והוא עתה נציגה של הקאתוליות בספרות הפולנית, כביכול שדכן בין הוואתיקן והקומוניזם. באו צעירים ותמים מהם, אם מאנפרד שטורמן שניסה בכתיבת דבר בלשוננו וכשנתפרסם חגגתיו במאמר מיוחד כמאורע, וכמדומה לא יסף עוד, אף שהוא יושב עמנו מאז ועד עתה; אם היינץ פוליצר, משורר בגרמנית, אם פראנצישק גוטליב משורר בצ’כית, ששימשתים בתירגום שיר וספר, ושיעשעתי עצמי בתוחלת, כי הנס יתרחש אם לא היום הרי מחר, ויש מחר לאחר זמן, ולא בלבד ארצנו אלא גם לשוננו, וממילא אף ספרותנו, תרגיש בשיבתם, לפחות לשיעורין ולסירוגין. והמחר הקדים לבוא, שנכר הלשון בעינו עמד והוא הוא שהוציאם, גם את הכותב גרמנית, גם את הכותב צ’כית, מארצנו. וכעין ראיה מוחלטת הוא מי שבא כבר למדינת־ישראל – סטאניסלאב יז’י לץ, כשמו כן תהילתו, חד ושנון, כותב לרוב פולנית ובמקצת גרמנית, ובה כתב את החרוזות: בצפון עמדה עריסתי, בצפון יעמוד (ואף בניסוח: מוכרח לעמוד) קברי; ואולי חש, כי לשונו היא ש/גזרה עליו כך, שאין לך גורל קשה כגלות לשון ואין לך תעודה קשה כשיבת־לשון, וביותר למן שלן בעומקה של לשון־אחרים, שהיא לשונו מטבע־ברייתו, ומה לך עומק־לשון כלשון־שירה.

ד    🔗

ולא עוד, אלא ככל שמרחק־העתים מוסיף והולך, נראית חציצת הימים שבין השתתקותה הגמורה של לשוננו באשכנז ובין התעוררותה החלקית בדורנו, כרצועת ימים קטנה, המניחה פתח לאמירה: כמה שנים, בעצם, יצאו מאז כתבו שם בלשוננו, או, למצער, גם בלשוננו, אברהם גייגר וביחוד אחיו, שלמה גייגר זלמן, רפאל קירכהיים, מיכאל זקש, ואם למשוררים – הרי, למשל, “פני תבל” למנדלסון ההאמבורגי נכתב, אמנם, לפני מאה חמישים ושבע שנים. והיה עמו בכתובים שלושים וחמש שנה, אולם יצא לאור אך לפני תשעים שנה ושנה, ואגודת פרחיו של יוחנן וויטקובר איש אלטונה יצאה אך לפני שמונים ושלוש שנים, וניתן למצוא פוזיציות ביבליוגראפיות צעירות מהם. ואף זאת, בימים שטרחתי על קירובם של רחוקי־לשון, פירסמתי מעל דפי העתון המנוקד “הגה”, שהיה נועד לגלי עוליהם, את מחברתו של ג. קרסל “עברית במערב” וכתבתי במבואה: “הסברה שהלשון העברית כלשון ביטוי יוצר מתה במערב בתקופת האֶמאנציפאציה ולאחריה, היא סברה מוטעית. עשרות סופרים וחכמים מבני שבט אשכנז שמרו עליה לא בלבד דרך חיבה סבילה, אלא גם דרך טיפוח פעיל”. אודה ולא אבוש, כי היתה לי בזה גם כמין מזימה פדגוגית, כאילו הכיתי באצבע צרדה לעורר את קהל־הקוראים, עולי גרמניה: צאו וראו, ייחוס אבות לכם, והוא קרוב למדי. אלא שמתוך המזימה הזאת התעלמתי והעלמתי, כי שמונים שנה הן, אמנם, פיסת זמנים קטנה בהיסטוריה ארוכה של כלל עם, אבל הן חטיבת זמנים גדולה בביוגראפיה של היחיד שבו, וביותר אם הוא במעמדו של גולה־לשון, ששוב לא חש את גלותה גלות. זאת ועוד אחרת, דיה השוואה בין המחברת הפורשת בשמותיהם של חבורת נאמני העברית ובין מאמר מקיף כשל ווילי האאס, שהבאתיו בלשוננו, או האסופה הידועה בעריכת גוסטב קרויאנקר, כל שכן הקומפנדיום של זיגמונד כצנלסון, שענינם פירוש ופירוט של השתתפות היהודים בספרות הגרמנית, כדי לעמוד על עוצם הדיספרופורציה.

ה    🔗

הרי לפנינו כלל הרקע להבהרת גבוּרתו של אריה לודוויג שטראוס – הוא, שכבר נטבע המוניטון שלו בלשון הורתו וגידולו, שב וחיבר חוט שניתק, שלא ידעו לחברו שכמותו. ואין שיעור גבוּרתו פוחת כלשהו, אפילו נחמיר ונאמר, כי כמה וכמה נסיבות הקלו על אפשרותה, כגון שנזכור, כי היה גל בנחשול הקטן והעז בקרב צעירי בני עמנו, שביקשו למצוא דרך אל ערכי תרבותנו הקולקטיביים ולהתערות בהם; הוא הנחשול שהעלה לפני מלחמת העולם הראשונה את משה קלוורי, ויקטור קלנר, ארנסט מילר להיותם מורים בגימנסיה העברית הראשונה בתל־אביב, ובשלהיה את זיגפריד ליהמן ומשה שוובה להיותם מורים בבתי לימוד וחינוך עברים בקובנא, ואחרי המלחמה את הוגו ברגמן, גרשום שלום, שלמה דב גויטיין, ארנסט סימון, להיות מורים באוניברסיטה העברית בירושלים, כשם שהעלה, בעקבי גלגול הביניים של נתן בירנבאום, את פריץ מרדכי קאופמן וה“פריישטאאט” שלו לטיפוח ההבנה בלשון יידיש וספרותה. הוא הוא הנחשול שהעלה את אריה לודוויג שטראוס, שהיה קרוב לשני גילוייו כאחד, שכבר שמענו על יגיעתו בתרגום שירי עם מזה ותרגום שירי ביאליק מזה, וכן ידענו כי היה עורכו של Die Arbeit, כלי־מבטאו של “הפועל הצעיר” וכבר גילה נשיא המדינה, זלמן שזר, כי היה בברית־החשאים, הוא המיסדר הקטן מסביב למרטין בובר, שנקרא “צבת” [= ציון במשפט תפדה], ואחד עקרונותיו ההבטחה, שזכות וחובה כרוכות בו, היא הבטחת העליה לארצנו, שכל חברי הברית קיימוה. ואף אם נוסיף ונזכור כי נמצא בטבורה של הצטלבות שני הפנים, הפן הלאומי העברי־ציוני והפן היידי־טריטוריאליסטי: מרטין בובר – חותנו, פריץ מרדכי קאופמן – גיסו, עדיין לא ניתרצה לנו האפשרות כמציאות והמציאות ככורח, הלא היא יחידוּת שיבתו לשירה העברית ולשונה. הווה אומר, כי לא פחות, ואף יותר משהיא מסתברת מנסיבותיו, היא מסתברת, כמשפט הגבורה, מאפיו.

ולא דייקנו בקביעת הגבורה שבחיבור החוט שניתק, שכן מחויבים אנו בקביעת טיב החיבור וייחודו. כי כשם שלא נאחז בייחוס האבות הרחוקים במערבה של אירופה, שכן לא מצאנו אפילו סימנים קלושים להתעניינותו בהם בספרו “בדרכי הספרות, עיונים בספרות ישראל ובספרות העמים”, כך לא נאחז בייחוס האבות הקרובים במזרחה של אירופה, אף כי מצאנו כמה וכמה סימנים מובהקים להתעניינותו בהם (ביאליק, ש"י עגנון) בספר ההוא. אסופת שיריו “שעות ודור” עמידה מיוחדת לה בשירתנו – הוא אינו ממשיכה של השירה הגוועת אשר לבני קניגסברג ופיורדא וברסלא וכדומה מלפני דורות; הוא אינו ממשיכה של השירה הרעננה אשר לבני ז’יטומיר וּוילנא וביאליקמין וכדומה שבדור; ואדרבה זיקתו היא כמתוך פסיחה על הראשונים והאחרונים, וכשם שמרדכי גיאורגו לאנגר היה קרוב יותר לשירת ר' ישראל נג’ארה, מכפי שהיה קרוב לשירת העברים בדורו שידעה וכתב עליה, כך אריה לודוויג שטראוס היה קרוב יותר לשירת ר' יהודה הלוי, מכפי שהיה קרוב לשירת העברים בדורו שידעה וכתב עליה. שירת “שעות ודור” הוא מתוך מזלו של משוררה וגזירתו. ואם היא לעצמה גבורה, הרי נוספה לה חברתה: הוא אף אינו ממשיכו של עצמו, כי האמת הכלולה בתשובתו של מי שעמד במבואי עזיבת לשוננו, משה מנדלסון, על מה לא כתב את פיידון בלשון העברים, היא־היא האמת למי שעמד במבואי השיבה ללשוננו אריה לודוויג שטראוס, הלא היא התשובה, כי בהשתנות הלשון ישתנה הענין.

ודין שייערך בירור מיוחד על דרכו ודרכיו, שמהם נצמח לימוד גדול בתורת העצמיות, עצמיות של לשון, ולימוד תודעתה שהביאתו לכך. כי אף שלשוננו לא היתה לו טבועה אלא קנויה, הרי קנינה בא לו מתוך התחקות שקודה וממצה על שרשה ושרשיה. אולי מותר לומר, כי מה שעשתה הזיקה־שממילא בלשונו הטבועה עשה היחס־שבכוונה בלשונו הקנויה, שכאן וכאן הפעיל את האחריות למשקלה של תיבה ותיבה, וביחוד של מה שבין תיבה לתיבה, עד תומה. ויחס כזה סופו זיקה.

ו    🔗

כי זיקת משורר ללשוננו שניים פתחים לפניה, שפעמים הם נפרדים ופעמים הם משולבים – פתח היניקה ופתח השאיבה. כדי להעמיד על השוני שביניהם, ניתן להיעזר במימרה חדה של ש"י עגנון, שבאה להבחין בין שני האריות שבחבורה, ושיעורה, בערך, כך: כשאני רואה ביטוי או צירוף בביאליק דומה עלי, כי אני רואם כעקורים מתוך דף גמרא לרבות קרעי המפרשים שבשוליו; כשאני קורא ביטוי או צירוף בטשרניחובסקי דומה עלי, כי אני רואם כשלופים מתוך ספר־המלים של לוי או יאסטרוב. דין שאעיר, כי מימרה זו שוברה בצדה, שאומרה גוזמה קתני – ודאי שההבדל שבין בני הזוג הזה הבדל, וביאליק נתקיימה בו ממש בחינת מי יבוא אחרי המלך; אבל כשם שבדקתי בלשונותיו של ביאליק למקוריהם, בדקתי בלשונותיו של טשרניחובסקי למקוריהם, ולא נמצאו, חלילה, מאחורי הגפה, ובית־אב להם שאשיותיו אשיות. אבל האמירה החדה עשויה להעמידנו על חודו של הבדל בין מי שעיקרו יניקה ובין מי שעיקרו שאיבה. ולאורו של ההבדל הזה מובנת מידת ההיסוס, שמתוכו ניגשתי לבדיקת לשונותיו של אריה לודוויג שטראוס למקוריהם.

אך ההיסוס היה עד ארגיעה – הייתי כולי הפתעה, עד מה ביטוייו וצירופיו מעוגנים בעביה של לשוננו, כשם שהייתי כולי תמיהה לריבוי־הרבדים של לשונותיו, הנלחמים אחד אחד על נפשו בתהליך תשלובו במסכת־השיר ותעודתה. אף מבחינה זו ניתן להגדיר את מעשה השיר כדרך ההגדרה של נתן רוטנשטרייך בעקבי המשורר עצמו: גילויו של הקיים לאורו של חוק. בלשון אחר: מיצוי תולדתם של תיבה וניב קודם שילובם בשיר ושיר, והיכרם לאחר גיבושם בו.

[ח' אדר, תשכ"ד]