“השלח” הגיע לחוברת המאה! ובשעת יציאתה של חוברת זו יושב אני הרחק ממקום המעשׂה, הרחק מן החבורה הספרותית הקטנה שעדיין “השלח” הוא לה לפה, – ועל לבי עולים זכרונות מימי “השלח” הראשונים, ימי “חבלי לידה” שלו, כשהיה אך עומד להבּראות על ידי, ואני בעצמי לא ידעתי עדיין, בריה זו מה תהא עליה ואם " מה שאני עושׂה עתיד להיות אותו דבר שדרוש להעשׂות“, והרהורים רעים היו מעַנים את נפשי יומם וגוזלים שנתי בלילות…. אבל סוף סוף, אחר מלחמה פנימית קשה, ערכתי והוצאתי את החוברת הראשונה וגם “פתיחה” נתתי בראשה, פתיחה שכל עמלי לא עמד לי לכתבה בסגנון של “שלוַת-הרוח”, ושלא ברצוני נראו בה כה וכה עקבות אותם ה”הרהורים“, שלא יכלתי להצפּינם. “כבר נלאינו – כתבתי אז בפתיחתי – להתרגש ולהתלהב והננו רוצים גם לדעת ולהבין. סימן-השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלה מעט מעט מתוך הערפל, ופחדו מפיג שכרון רגשותינו ומכריחנו להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלולה על כל פרטיו: מה היא עצמותנו הלאומית היסטורית, שבשבילה או בסבּתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההוים בכל ארצות פזורינו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תקון? ועל הכל ומתוך הכל – שאלת העתיד: אם, איך ומתי נגיע אל ה”חוף” המקוּוה, למרות השטף העז הקורע אותנו איברים איברים ונושׁאם אחד אחד לים הגדול?" לבקש פתרונים לכל השאלות הגדולות האלה, “המתחלקות כל אחת להמון שאלות פרטיות”, “ולקרבנו יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכוֹנן עתידותינו בתבונה " – זו היתה “תעודת השלח” ביום הבּראו¹). ואיש לא ידע עוד אז, שבאותה שעה כבר היתה הולכת ונרקמת בריה חדשה בעמקי חיינו, שעתידה היתה בקרוב “להחזיר עטרה ליושנה”, ולהגביר את ההתרגשות וההתלהבות על הדעת והתבוּנה במדה שלא היתה כמוה בזמננו. בטרם הוציא “השלח” את שנתו הראשונה יצאה בריה זו לאויר העולם בבזיליא – ו”סימן-השאלה הגדול" חזר ונתכסה ענן כבד, ענן של דמיונות והזיות, ולא נשאר מקום עוד לדגל הדעת, אשר הרים “השלח” בתוך המחנה הגדול של “שכורי הרגש”. מני אז עברו עשׂר שנים. והכל יודעים, כמה קשה היתה מלחמת-קיומו של “השלח” כל אותן השנים; גָלה מעיר לעיר, עבר מעורך לעורך, נפל וקם, נפל וקם, – ואחר כל אלה עודנו חי, ובעת רעה זו, כשהספרות העתּית בלשוננו כמעט עברה ובטלה, הגיע “השלח” לחוברת המאה! במה זכה להאריך ימים? האם באמת הצליח להתקרב למטרתו, למצוא פתרונים לחידות קיומנו הלאומי בעבר, בהוה ובעתיד, ובשביל כך נתחבב על הקהל? את חידות קיומנו לא פתר, ועל הקהל לא נתחבּב; כל ימיו היה עומד מחוץ לכל המחנות וכולם יחד צררוהו. ועף על פי כן, בכל פעם שכשל כוחו וחדל לצאת זמן-מה, היו צריו נאנחים ומתגעגעים עליו ועוזרים להשיבו לתחיה… בשביל מה? התשובה האמתּית היא, כמדומה לי, זו: לא בשביל שהצליח לבטל “סימן-השאלה”, אלא בשביל שעמל תמיד לגַלות “סימן-השאלה” לעיני כל, בעת שאחרים השתדלו “להסתירו בעב הענן”. הדרך הזה אמנם אינו מסוגל לעורר אהבה בלבבות. רוצים הם בני אדם בתשעה קבּין של דמיונות נעימים ולא בקב אחד של אמת מרה, ותמיד יזעף לבם על המפזרים את “העננים” החביבים עליהם. אבל יחד עם זה אינם יכולים להמלט מן ההרגשה האינסטינקטיבית, שהמפזרים הללו מביאים ברכה לעולם ויש צורך בקיומם… ובמובן הזה יוכל “השלח” להחָשב כ“זעיר-אנפין” של תקופתנו בכללה. גם היא, התקופה הזאת, עם כל שאונה והמונה, לא הצליחה למחות “סימן השאלה” על ידי תשובה מַספּקת, אבל הצליחה להביאו לידי גִלוּי באופן בולט מאד. כמעט בכל ארצות פזורנו, במזרח ובמערב, הולכים ומתפזרים ענני הדמיון, שהסתירו את שאלתנו הלאומית משני צדדים: הללו מזה שללו את מציאותה, והללו מזה דמו לפתרה על נקלה. עכשו אלו ואלו מבינים כבר כמה גדולה ועמוקה השאלה וכמה קשה ורחוקה התשובה. זעיר שם, זעיר שם נמצאים עוד אמנם “איים מאושרים”, שבהם אנשים מישׂראל שוקטים על שמריהם, “לא למדו כלום ולא שכחו כלום”. וכל אצלם “כדאשתקד”. אבל אין צורך לאספּקלריא מאירה בשביל לראות, שמיום ליום הם פוחתים והולכים. אפילו זקני בית-המדרש שבעיר סינסינַטי – המבצר הגדול של “אשתקד” – לא יצליחו לגרש מעליו בצעקתם את השאלה הלאומית, הדופקת על דלתיו. אפשר לגרש את פלוני ואת אלמוני, אבל אי-אפשר לגרש את הרוח, העוֹלה ממעמקי החיים ונדחקת ונכנסת לכל מקום דרך חורין וסדקין….²). הקוראים אולי שכחו כבר אותו מאורע שרמזתי עליו כאן, אבל בלבי חזר וניעור זכרונו בימים האחרונים. כידוע, התחילה לפני זמן-מה להתפשט באמריקא מחלה מוסרית, המגַלה את החיה הרעה שבאדם בכל נַולותה ושׂמה את הצדק ורעיון “האנושיות” לשׂחוק וקלסה. על שׂנאת “השחורים” – שיש לה לפחות איזו התנצלות בחיי העבר – נוספה שם עתה שׂנאת “הירוקים” (בני יפּוניא וכינא), ובשם “הקולטורא הלבנה” עושׂים בני אמריקא מעשׂי שוד ורצח לעיני השמש ולא יתבוששו. באלו הימים נזדמן לי לקרוא על הענין הזה מאמר נאה, המתאר את החזיון השפל כמו שהוא³). ומני אז איני יכול לשכוח את חכמי ישׂראל שבסינסינַטי. הנה אך לפני ירחים אחדים נזדעזעה אמריקא לקול צעקתם המרה: “היהדות, היהדות בסכנה!” כי נמצאו בין כתלי בית מדרשם אנשים הכופרים בעיקר הגדול של תעודת ישׂראל בגולה להיות לאור גויים ולהורות לכל העולם דרכי צדק של היהדות, ותחת זה מעוררים האנשים האלה בפומבי שאלות לאומיות, כאִלו היהודים הם עוד עם מיוחד ולא כנסיה של “בני-נביאים”, נושׂאי דגל הצדק בין העמים. ולא נחה דעתם של “בני הנביאים” עד שהוציאו את המורים הלאומיים תוך קהלם. ובכן, למי נאה היה למחות עתה נגד עלבון הצדק והשפלת ערכּה של האנושיות, אם לא להם, למגיני היהדות ותעודתה באמריקא? וכי יש לך שעת-הכושר יותר מזו להראות באמת לכל העולם, כי תעודתנו בין הגויים לא מליצה ריקה היא? – אבל חכמי סינסינַטי שותקים; “היהדות” שלהם מתחבּאה עם תעודתה בבית מדרשם, והמוחים נגד העוֶל הם – מבני אותם הגויים שצריכים הם לאורה… הם שותקים, ואף תלמידיהם שותקים. אבל מי יודע אם בלבם של אלו האחרונים אינה מתעוררת לפעמים מחשבה זרה בעקב שתיקה זו, ואפשר שואלים הם לעצמם: הנה למדונו רבותינו, שתעודת פזורנו לבין הגויים היא בשביל להמשיך פעולתם של הנביאים, והנביאים הן לא יָראו לעמוד לימין העשוקים בכל עת ובכל מקום; הם הגידו למלכים פשעם ולעמים חטאתם ולא חתּו מפני כל. מדוע איפוא אנו מַחשים, בראותנו דמעת עשוקים, ולא נמַלא תעודת קיומנו? במה נשתנינו אנחנו מהם, אם לא בזה, שהם ישבו בתוך עמם ובארצם הלאומית, ואנחנו הננו…. “בגלות” ואין אנו רשאים לפתוח פה נגד ה“בעלים”?…. וכך בכל פינות שאנו פונים עכשיו רואים אנו את החיים עצמם הולכים ומפזרים את העננים העולים מבתי-המדרש הישנים, והשאלה הלאומית חודרת לכל פנה ומתיצבת לפני בני עמנו בכל גדלה ומוראה. ואל תאמר: מה בצע בשאלה, כשאין עליה תשובה?

התשובה בוא תבוא, אף אם תתמהמה. כשאומה שלמה שואלת, אי אפשר שלא תשיב. –