¹

חוב ישן אני בא לפרוע כאן, אם כי לא פרעון שלם.

זה כשתים עשׂרה שנה הולך ונמשך הוכּוח הספרותי בין “הציוניים”, המבקשים פתרון שאלתנו הלאומית מחוץ לגבול הגלות, ובין “הלאומיים”, המבקשים את הפתרון בתוך גבולה של הגלות. ובוכּוּח הזה השתתפתי גם אני עוד בראשיתו, כשהתחיל מר דוּבּנאָוו לפרסם את “מכתביו” הידועים על דבר היהדות, שבהם הציע ראשונה את התורה של “אַבטוֹנוֹמיא לאומית בגולה” ². אז העירותי על איזו מן הטענות שיש לטעון נגד התורה הזאת ³. וכשהוציא מר דוּבּנאוו לפני שנתיים את “מכתביו” בספר מיוחד, העתיק חלק גדול מדברי והשיב עליהם ⁴.תשובתו אמנם לא הניחה את דעתי, אבל לא עלתה בידי אז, מסבּות שונות, לשוב אל הענין הזה. עתה הנה בא בעל “המכתבים” עצמו ועורר שוב מחלוקת ישנה זו. ⁵ והנני משתמש במקרה שבא לידי לפרוע חובי, אלא שאין בדעתי לנַתּח כאן תורה זו לפרטיה ולדון על כל פרט ופרט – נתּוח שהיה דבר בעתּו לפני שנתים, כשרבּו המאמינים, שה“אַבטוֹנוֹמיא” שלנו “לא בשמים היא”, אך לא עכשו, כשהכל מכירים כבר, שאינה אלא “הלכתא למשיחא” – ולא באתי אלא לברר יותר את המושׂגים ולציין ביֶתר דיוק את הגבולים שבין הדעות המתגרות זו בזו, ואולי נמצא אז, שבאמת אין ההבדל ביניהן גדול כל-כך, כמו שיֵראה בהשקפה ראשונה.

אחד מראשי המושׂגים שנולדו מתוך הוכּוּח הזה, הוא – “שלילת הגלות”. וכבר היה הדבר ל“מושׂכּל ראשון” בין “הלאומיים”, שמי שאינו מודה בתורת האַבטוֹנוֹמיא, הרי הוא מ“משוֹללי הגלות”. אבל מושׂג זה עדיין צריך ביאור. אנו יכולים להתיחס בשלילה לאיזה דבר בשני פנים: אם בשלילה סוּבּיֶיקטיבית אוֹ בשלילה אוֹבּיֶיקטיבית. אם אנו אומרים: דבר פלוני אינו נראה לנו ואין אנו רוצים בו – הרי זו שלילה סוּבּיֶיקטיבית, שאינה נוגעת בעצמותו של הדבר, אלא רק בפעולתו על רגשותינו ורצוננו. ואם אנו אומרים: דבר פלוני אין מציאותו אפשרית, – הרי זו שלילה אוֹבּיֶיקטיבית, שבאה מתוך ההסתכלות בטבע הדברים מצד עצמם, בלי יחס לחפץ לבנו אנו.

כשאנו מדבּרים איפוא על “שלילת הגלות”, צריך לזכור קודם כל, שבמובן סוּבּייקטיבי כל ישׂראל הם “משוֹללי הגלות”; כולם – חוץ מיחידים המוציאים עצמם מן הכלל – מכירים ברוע המצב של “כבשׂה בין הזאבים” וכולם היו רוצים בבטול המצב הזה, אִלו היה הדבר אפשר. אף אלו שרגילים לדרוש בשבח הגלות ואומרים תמיד: “צדקה עשׂה הקב”ה עם ישׂראל שפזרם לבין האומות", – אף הם אינם עושׂים כן אלא מפני שלפי טבעם הם מבעלי “גם זו לטובה”, אנשים חלשי-לב, שיראים להביט ישר בפני הרע ומרגישים צורך להראות לו פנים שׂוחקות ולחשבו לטובה, כל זמן שאין בכוחם לבטלו. אבל אִלו היום או מחר בא משיח – המשיח האמתּי – לקבּץ נדחינו, היו אף הם, הדרשנים הללו, רצים אחריו “במקלם ובתרמילם”…

ובכן, “שלילת הגלות”, שהיתה ל“מלה” בפי הכתּות המתנגדות זו לזו, פירושה בהכרח – שלילה אוֹבּיֶיקטיבית, זו שכופרת באפשרות קיומנו הלאומי בגולה ובדורות הבאים, אחר שנהרסה ה“חומה” הרוחנית, שהיתה למחסה לאבותינו בדורות שעברו, ואין לנו מפלט עוד מזרם הקולטורות הנכריות אשר מסביב לנו, זרם השוטף את תכוּנותינו הלאומיות ובולע את קנינינו הלאומיים ומקרב ככה לאט לאט את קץ קיומנו בתוֹר עם.

“משוֹללי הגלות” במובן זה נמצאים באמת בתוכנו, אך לא מפלגה אחת הם, כי אם שתי מפלגות הרחוקות זו מזו מן הקצה אל הקצה, לפי התולדה שמוציאה כל אחת מתוך אותה השלילה. זאת אומרת: אם הדבר כן, הרי אין תקומה עוד לישׂראל וסופו כלָיה, ומוטב שנקרב את הקץ בידינו משנשב ונמתין עד שיבוא מאליו אחר יסורים קשים של גסיסה ארוכה. מי שיכול להטָמע בגויים מיד – אשריהו, ומי שאינו יכול, ישתדל שיהיו בניו יכולים… וזאת אומרת: אם הדבר כן, הרי אנו מחוייבים לשׂים קץ לגלותנו בטרם תשׂים היא קץ לקיומנו, ובשביל שנוּכל להתקיים גם לעתיד, עלינו לכנס פזורינו לארץ אבותינו (או – מוסיף חלק ידוע ממפלגה זו – לאיזו ארץ אחרת מיוחדת לנו), ששם, אבל רק שם, נוּכל להמשיך קיומנו הלאומי. מי שיכול ורוצה להטָמע בגויים – ישאר באשר הוא, ו“מי שאינו יכול או אינו רוצה להטמע” – ילך ל“מדינת היהודים”.

אבל המפלגות האלה גם שתיהן נשארו עד היום אך מפלגות, ולא עלתה בידן לעשׂות “שלילת-הגלות”, עם תולדתה האחת או האחרת, לקנין העם בכללו. במעמקי רוח העם פגשו שתיהן התנגדות עצומה מצד “שומר ישׂראל”, אשר “לא ינום ולא יישן”: – מצד חפץ-הקיום הלאומי, הפועל שלא מדעת. אין צריך לאמור אותה המפלגה השוללת את הגלות ואת הקיום כאחד, אלא אף זו ששוללת את הגלות בשביל לחייב את הקיום לא יכלה להשׂיג הסכּמתו של חפץ-הקיום שבלב האומה, מפני שאין מדרכּו של זה להסכים לקיום “על תנאי” – שמא לא ימָלא התנאי. עם ישׂראל בכללו עודנו מרגיש בקרבו רצון וכוח לחיות בכל אופן, בכלי שום “על מנת”, ועל כן אין האינסטינקט הטבעי מניח לו לקבּל דעה כזו, שאומרת לו: “רצונך לחיות? צא מתוך הגלוּת!” שלא מדעת הוא מרגיש, שהרי זה "תנאי כפול " ושקבלת מחציתו הראשונה של התנאי גוררת אחריה גם קבלת המחצית השניה: “אם לא יצליח הנסיון לצאת מתוך הגלות, מוֹת תמות”, – והוא חפץ חיים…

וכה נשאר העם – מלבד שתי אלו המפלגות הקיצוניות – באמונתו הישנה שהחזיק בה בכל הדורות: שלילת הגלות במובן הסוּבּיֶיקטיבי, וחיוב הגלות במובן האוֹבּיֶיקטיבי. הגלות היא ענין רע ומר מאד, אבל לחיות אנו צריכים ויכולים גם בגלות, עם כל רעתה ומרירותה. היציאה מן הגלות היתה ותהיה תמיד תקוה לאומית מזהירה “לאחרית הימים”, אבל זמנו של ה“קץ” הוא “סוד אלוֹה” צפוּן ונעלם, ואין קיומנו הלאומי תלוי בו.

ואולם בזה עוד לא הגענו לסופה של השאלה הלאומית בגלות; אדרבא, חיוב הגלות במובן זה הוא הוא שמעורר את השאלה ביתר עוז. מי שהולך למות אינו דואג הרבה לצרכי החיים בימיו האחרונים, ומי שיוצא לדרך רחוקה אינו מקפּיד על הערבוביא שבדירת-ארעי שלו לפני צאתו. אבל אם מאמין העם, שהוא צריך ויכול לחיות בגלות גם לעתיד, מיד מתעוררת השאלה: איך לחיות? אופן החיים בגלות אינו צריך ואינו יכול להשאר תמיד בלי שנוי. אותו חפץ-הקיום, שמביא את עמנו להאמין באפשרות קיומו הלאומי בגלות, הוא עצמו מביאהו כמו כן לבקש ולמצוא בכל תקופה את הדרכים היותר נאותים לשמירת לאומיותו והתפתחותה, בהסכּם עם תנאי החיים הסובבים אותו, והוא הוא שעומד על המשמר תמיד “להקים רפואה למכּה”, שבטרם תפול ה“חומה” האחת לפני ה“אויב”, תהא כבר חומה אחרת מוכנת ועומדת מבפנים, כמו שהיו אבותינו בונים חומה לפנים מחומה מסביב לירושלים בפולמוס של טיטוס. ובכן עומדת לפנינו השאלה הגדולה: איזו היא החומה החדשה, שתוּכל להיות למחסה לחיינו הלאומיים בגולה לעתיד, תחת החומה הישנה, הנופלת והולכת לעינינו, ורק סמויי-עינים אינם מרגישים עדיין בנפילתה?

והנה באים ה“לאומיים” ומשיבים: אַבטוֹנוֹמיא לאומית!

הכוָנה הכלולה בשתי המלות האלו כבר ידועה לכּל מתוך המון המאמרים שנכתבו על זה בשנים האחרונות, ועל כן אין מן הצורך לחזור ולפרש כאן את הפרטים. אבל ביסודו של דבר נשארה, כמדומה לי, קרן זוית אפלה, המביאה לידי בלבול הדעות.

כשאיזה רעיון מוּצע לפנינו בתור תשובה על שאלה העומדת על הפרק, הרי אנו דנים עליו לא מצד ערכּו כשהוא לעצמו בלבד, אלא קודם כל – מצד יחוסו לאותה השאלה שהוא בא להשיב עליה. פעמים שהרעיון מצד עצמו רצוי ומקובל, אלא שאין ביכלתו להסיר את הקושי שבשאלה הנדונה, ואז אנו אומרים: “רעיון פלוני אין לו שום ערך”, כלומר, אין בו כדי להניח דעתנו ביחס אל השאלה המַעסקת אותנו באותה שעה.

וכדי שנוּכל לשפוט על טיבה של ה“אַבטוֹנוֹמיא” בתור תשובה לשאלת קיומנו הלאומי בגלות, צריך להגביל תחלה את היקפה של השאלה עצמה. לפי שבאמת, כשאנו מקשיבים אל הוכּוּחים הנשמעים בשאלה זו, יכולים אנו להבחין בין שני “זרמים”, השוטפים זה בצד זה ולא הכל מרגישים בהבדל שביניהם. כל העוסקים בשאלה זו מדבּרים על הצורך למצוא דרך חדשה, שנוּכל לחיות חיים לאומיים מיוחדים גם בעתיד, כמו שחיו אבותינו בעבר, אבל לכשתרד לסוף כוָנתם, אתה מוצא שיש מהם המבקשים באמת דרך לחיים לאומיים שלמים כמו שהיו אבותינו חיים בין חומות הגטוֹ, ויש מהם שבעמקי לבם כבר נואשו ממצוא דרך לחיים לאומיים שלמים מחוץ לחומות הגטוֹ, וכל השאלה היא בעיניהם רק זו: מה נעשׂה בשביל שיתפתחו חיינו הלאומיים, לפחות, עד הגבול האחרון של האפשרות, ולא יהיו לקויים וחסרים יתר על המדה ההכרחית? כשבאים איפוא ואומרים לנו: “אַבטוֹנוֹמיא – זו היא התשובה!” אנו חוזרים ושואלים: תשובה באיזו מדה? שהרי אין אנו יודעים, אם המשיבים מעמידים את השאלה בכל היקפה ורואים באַבטוֹנוֹמיא תשובה מַספקת, שעתידה לעשׂות חיינו הלאומיים בגולה מלאים ושלמים באמת, או שיוצאים הם מתוך ההנחה, שחיים לאומיים שלמים אין מקומם אלא בגטוֹ מיוחד, ועכשו, שיצאנו מן הגטוֹ על מנת שלא לחזור, עלינו להסתפק במה שאפשר להשׂיג, והגבול האחרון של האפשרות הוא – אַבטונוֹמיא לאומית.

בירורו של דבר זה אין אנו מוצאים אצל בעלי האבטונומיא. מר דוּבּנאָוו עצמו פעמים שהוא מדבּר בסגנון המביא להאמין, שהוא חושב את האבטונומיא למקור חיים שלמים ורואה בה את ה“סינתיסיס” הגמור של היסוד האנושי והלאומי בחיינו, ופעמים שהוא נזהר בלשונו ומשתמש במבטאים של “צמצום”, מעֵין: “בגבול האפשרות,” “עד כמה שאפשר”, וכיוצא בהם. אבל דומה אני, שהספק הזה יתברר מאליו, כשנזכור את המובן האמתּי של המושׂג “חיים לאומיים שלמים”.

ומובנו של מושׂג זה, כידוע, כך הוא:

מצד אחד – ההתפתחות השלמה של כוחות היצירה שבאומה בקולטורא לאומית מיוחדת לה, לפי רוחה, ומצד אחר – החנוך השלם של אישי האומה ב“אוירה” של קולטורה לאומית זו, שתהא חודרת לעמקי נשמתם ותשכלל צורתם הרוחנית על פי דרכּה, עד שיהיה חותמה ניכר בכל ארחות חייהם האישיים והחברתיים. שני אלה הצדדים של החיים הלאומיים – התפתחות הקולטורא הלאומית וחנוך העם ברוחה – אע"פ שלא תמיד מצב אחד לשניהם ויש לפעמים שזה עולה וזה יורד, אבל בכלל הם תלויים זה בזה ואי אפשר לאחד בלי עזרת חברו. אם אישי האומה אינם מלאים רוחה של הקולטורא הלאומית, התפתחותה של זו סופה להפּסק, וכוחות היצירה שבאומה נבוֹל יבּלו או יתפזרו לכל “רוח”. ולהפך, אם כוחות היצירה שבאומה אינם משמשים להתפתחותה של הקולטורא הלאומית עד כדי צרכה, החנוך הלאומי של הקטנים ושל הגדולים נעשׂה צר ומצומצם, צנורות השפעתו מסתתמים והולכים, ורבים מאישי העם פונים למלאות ספוקם הקולטורי מחוץ לגבול עמם וצורתם הרוחנית מאבּדת מעט מעט את “החותָם הלאומי”.

ובשביל שתחיה אומה חיים לאומיים שלמים, צריכה היא שני דברים: יכולת ורצון, או בלשון אחרת: יכולת חיצונית ויכולת פנימית. ה“סביבה” שהיא שרויה בה – כלומר, סכום כל התנאים המדיניים, האֵיקוֹנוֹמיים, החברתיים והמוסריים – היא הנותנת לאומה זו את היכולת החיצונית לפתּח את הקולטורה שלה ולחנך את בניה ברוחה, והיא היא שבוראה כמו כן בקרב האומה מבפנים אותו המצב הפסיכולוגי, שמתוכו יוצא, כתולדה מוכרחת, הרצון הלאומי לשמור מכל משמר את הקולטורא הלאומית, לחיות ברוחה ולעבוד עבודתה בלי הרף. ואַל תהא היכולת הפנימית קלה בעינינו. אלו המאמנים ב“בחירה חפשית”, שכּל אדם וכל עם יכול לנהל רצונו בדרך טובה, מבלי היות תלוי כלל בתנאים שמחוץ לרצון, – הם ודאי לא יראו כל מכשול מצד זה, וכשיוסרו המכשולים החיצוניים מצד חוקי המדינה, יפנו אל העם ויקראו בקול: “שמע ישׂראל, הנה לך פּרוֹגרמא של חיים לאומיים, והנה לך “רשיון” לחיות על פי הפּרוֹגרמא, לכשתרצה – והכל שריר וקיים. ואם אינך רוצה, הרי אתה מתחייב בנפשך, ואנחנו והפּרוֹגרמא נקיים”… ואולם אע“פ שמר דוּבּנָאוו מַתנה עמנו באמת פעמים רבות, שהישועה תבוא על ידי האַבטוֹנוֹמיא רק על מנת שנגביר רצוננו להשתמש כראוי בזכויות הנתונות לנו, ואינו משיב על השאלה: אם בנו בלבד הדבר תלוי, לרצות או שלא לרצות – אעפ”כ חושב אני, שגם הוא וגם יתר בעלי האַבטונומיא, המדברים תמיד בשם “המדע”,לא יחפצו לבסס את האַבטונומיא הלאומית שלנו על יסוד “האבטונומיא המיטאפיסית” של הרצון, ובודאי כוָנתם לאמור, ש“הגבּרת הרצון” הדרושה תהיה אז אצלנו דבר טבעי, היוצא מאלי ו מתוך מצבנו החיצוני והפנימי, כמו שכּך הוא אצל עמים אחרים.

כללו של דבר, אַבטוֹנוֹמיא לאומית בתור תשובה שלמה ומַספקת צריכה להבטיח, שתעמיד את עמנו – היושב בתוך עמים רבים ושונים, מפוזר בערים, זעיר שם, זעיר שם, כטפּות טפּות בים הגדול – בתנאֵי התפתחות נורמַליים; שתתן לו היכולת, וגם תגביר בו את הרצון, לפתּח כוחות היצירה שבּו בכל מלואם ולהגשימם בקולטורא הלאומית המיוחדת לו, ועם זה – לחנך כל בניו, מן השׂדרות החברתיות התחתונות ועד העליונות, על ברכי הקולטורא שלו ולתת להם גם לכשיגדלו מזון רוחני מספיק ושׂדה-עבודה רחב-ידים בגבול עמם, עד שלא יהיה להם לא צורך ולא רצון לעבור את גבולו.

ואפשר אמנם, שכך מאמינים באמת בעלי האבטונומיא מבית המדרש הז’רגוני, הללו שהקולטורא הלאומית היא להם הספרות הז’רגוֹנית, והחנוך הלאומי – הדבּוּר הז’רגוֹני, והאידיאל הלאומי – מדרגת העם הליטאי או הסלובאקי ודומיהם מן העמים, שלא הביאו עדיין אף לבֵנה אחת קטנה לבנין הקולטורא האנושית הכללית. ⁶“לאומיים” כאלה, אם הם רואים את הישועה השלמה בהשׂגת האבטונומיא, עוד נוּכל להבינם פחות או יותר. אבל הלאומיים העומדים על הבסיס ההיסטורי, שהעתיד הלאומי הוא בעיניהם המשך העבר, והעבר הלאומי הם מונים מיציאת מצרים, ולא משהתחילו לכתוב ספּוּרים ודרַמות בז’רגון – הם אי אפשר שתנוח דעתם בעתיד לאומי שיבייש את העבר הגדול, ואי אפשר על כן שלא יכירו, כי שׂדה-עבודה של “אַמה על אַמה”, שהיה מספיק אולי לראשית התפתחותו של גוי מאתמול “דלית ליה מגרמיה כלום”, אינו יכול להספיק לכל צרכיו הקולטוריים של “העם הנצחי” המסובל בקנינים לאומיים מימי עולם ובכוחות של יצירה מרובים שפורצים ועוברים את גבולו מאפס מקום… ובהיות דברי פה מכוּ וָנים אך אל הלאומיים האלה, איני חושב לאפשר ליחס להם דעה כזו, שבטולה גָלוי יותר מדי, עד שיאמרו לנו במפורש: “כן, אנו מאמינים שיגדל כוח האבטונומיא לעשׂות כל הפלאות האלה”. וכל זמן שלא אמרו זאת בפה מלא, אין מן הצורך להתוַכּח עמהם בפרטות על אפשרות הדבר, שלא נהיה כ“מתפרצים לתוך פתח פתוח” ⁷.

אנו מניחים איפוא, כדבר קרוב לודאי, שמודים הם גם האבטונומיסטים בקוצר כוחה של האבטונומיא לעשׂות חיינו הלאומיים מלאים ושלמים באמת, אלא שהם אומרים, שחפץ הקיום הלאומי דורש מאתנו, בכל זאת, להלחם בעד זכויות לאומיות בגולה, כדי להרחיב את הבסיס לחיינו הלאומיים עד “קצה גבול האפשרות”, אם כי גם אז יהיה “קצר המצע מהשׂתרע”, והקולטורא הלאומית והחנוך הלאומי ישארו גם שניהם קטועים ומסורסים. מאפס יכולת למצוא בתוך ה“סביבה” הזרה, הדוחקת מכל צד, את המרחב הדרוש להתפתחותם השלמה.

ואם א נו נותנים לתורת האבטונומיא צורה “ענותנית” כזו, תמה אני אם ימצא יהודי אמתּי שיתיחס אליה בשלילה סוּבּיֶיקטיבית “, כלומר, שלא ירצה בהרחבת זכויותינו הלאומיות בגולה ולא ימצא צורך להשתדל בכך, בהיות לאֵל ידנו. ואם יש “משוֹללים”, אין שלילתם אלא “אוֹבּיֶיקטיבית”: שהם רואים את האבטונומיא לא על “קצה גבול האפשרות”, כי אם מעֵבר לגבול הזה, בהיות מצבנו המיוחד בגויים, שאין דומה לו, בלתי מסוגל כלל, לפי דעתם, להביא את העמים ה”עיקריים" לידי הודאה בזכויותינו הלאומיות. בעלי האבטונומיא רגילים אמנם להשוות מצבנו לזה של עמים קטנים אחרים ברוסיא, אוסטריא וכו', שמקצתם כבר השׂיגו אבטונומיא לאומית ויתרם נלחמים על השׂגתה ויש להם תקוה, שסוף נצחונם לבוא. אבל מה בצע כי נשכח אנחנו את ההבדל שבינינו ובין אלו, אם האחרים, שבהם הדבר תלוי, אינם רוצים לשכחו?… העמים ההם יושבים כל אחד בארצו הלאומית מדור דור. בארץ הזאת היה הוא לפנים אדון לעצמו, ועכשו, שזרים מושלים בו, לא יוכלו אף הם לכפור בזכותו ההיסטורית; לא יוכלו לחשוב את לאומיותו כזמורת זר בארץ שמתוכה צמחה ואת אוירה שאפה מראשית יצירתה. ואף אם ברבות הימים התפשטו חלקים מאיזה עם בארצות הסמוכות לארצו, הרי זה פּרוֹצס היסטורי רגיל וטבעי, כאילן ששורש בארץ גזעו וענפיו נוטים לרשות אחרת, אבל יונקים משרשם… בעוד שאנחנו באנו לכל ארצות גלותנו בתור עם זר עם קולטורא לאומית זרה, שנולדה ונתפתחה באויר אחר לגמרי; באנו כנודדים מארץ מרחק עם “תרמילם” על שכמם, שפנה להם בעל הבית קרן זוית בחמלתו עליהם, ולא היה מעולם, ואין גם עתה, שום קשר פנימי בין חיי הארצות ההן ובין לאומיותנו אנו, שהבאנו עמנו תמה ושלמה, בבואנו לגור בתוכן. ועל כן לא נקל להאמין, שיכּירו העמים-הבעלים “בזכות היסטורית של עם זר לחיות לו לעצמו חיים לאומיים מיוחדים בארץ אשר מראשית בואו לגור בתוכה לא נחשבה כקנינו הלאומי אפילו בעיני עצמו. סוף סוף הקנין הוא דבר הסכּמי, וכל זמן שבני אדם מודים בצדקת הקנין האישי, גם הקנין הלאומי לא יוכל להחָשב כמתנגד אל הצדק” ⁸.

אבל כבר יצאתי חוץ לגדרי. לא לחלוק על תורת האבטונומיא מגמתי כאן, כי אם לפרש מה שסתמה ולהביאה עד לסוף תולדותיה. ועל כן מניח אני שאלת האפשרות ואיני שואל אלא כך: אם מודה היא התורה הזאת, שאין האבטונומיא תשובה שלמה, אלא שחייבים אנו להשתדל בהשׂגתה על פי הכלל: “טוב מעט מלא-כלום”, הרי היא מוכרחת להודות כמו כן, שחייבים אנו לבקש עוד דרכים אחרים, יותר “רדיקליים”, לחזוּק לאומיותנו והרחבת חיינו הלאומיים, על פי הכלל האחר: “טוב הרבה ממעט”. שהרי זו היא סגולתו של חפץ הקיום, שאינו מסתפק במועט ואינו נותן מנוחה לבעליו עד שיכבוש לו דרך להתפתחות כל הכוחות הצפוּנים בו ויתפוס מקומו הראוי לו בחיים. ואם כן, הלא אנו עומדים עוד הפעם, ובעלי האבטונומיא אף הם עמנו, לפני “שאלת הגלות” בצורתה הראשונה שראינו למעלה: “איזו היא החומה החדשה, שתוכל להיות למחסה לחיינו הלאומיים בגולה לעתיד, תחת החומה הישנה, הנופלת והולכת לעינינו?” אלא שבעלי האבטונומיא צריכים לזכור, כי באמרנו: "תחת החומה הישנה ", אנו דורשים שתהא החומה החדשה ממלאה אף היא את תפקידה הלאומי באותה השלימות ובאותו ההיקף שהצליחו אבותינו לתת לחומתם הם, וכל תשובה שאין תקוה ממנה למלוי תנאי זה – לא תוכל להניח את דעתנו.

ויודעים הם בעלי האבטונומיא, שזה עשׂרים שנה נמצאת בקרבנו כתּה “ציונית” אחת, המשיבה על השאלה ואומרת: “החומה החדשה לחיינו הלאומיים בגלוּת צריכה להבּנות מחוץ לגלות – בארץ אבותינו”. ונבדלת היא כתּה זו מן הציוניים “האמתּיים” במה שהיא אינה מודה בקב,בוץ גלויות ואינה “שוללת” את הקיום בגלות; אדרבא, בהיותה חושבת את הגלות לחזיון מַתמיד, שאין בידינו לבטלו, היא דורשת לתת חזוּק ותוקף לחיינו הלאומיים בגלות, אלא שרואה היא את הדרך היחידה לזה בבריאת מרכז קבוע ללאומיותנו במקום חיוּתה הטבעית. לפי שנקודות נפרדות המשוטטות ברחבי העולם, זו בכה וזו בכה, אינן אלא חומר היוּלי, תוהו ובוהו, עד שיקָבע להן מרכז אחד תמידי, שיפעל על כולן ב“כוח המושך " שבו, – אז יהיו הנקודות הנפרדות ל”גוף" אחד טבעי בעל צורה מוגבלת ומַתמדת… במשך עשׂרים שנה נשמעת התשובה הזאת וחוזרת ונשמעת, וכבר הספיקו בעליה ומתנגדיה להגיד כל מה שאפשר להגיד בעדה ונגדה, עד שאין מן הצורך עוד להאריך כאן בביאורה. ואולם האבטונומיסטים שלנו, כשבאים להתוַכּח עם הציוניים, הם נראים כאלו יודעים רק “ציוניות” אחת: זו שמיוסדת על “קבּוּץ גלויות” ושאפשר לדחותה בטענת “שלילת הגלות” והסכנה הכרוכה בה לקיום העם. אבל עוברים הם בשתיקה על ה“ציוניות” האחרת, שאין הטענות האלה נוגעות בה. ושתיקה זו יש בה, כמדומה לי, מעיןֵ הוֹדאה, כאלו מרגישים הם בנפשם, שתורתם עצמה מוליכה אותם בדרך ישרה לתוך גבולה של הציוניות הזאת וסופם “לפּוֹל בידיה”. לפי שאם לא כן, הרי מוכרחים הם לבחוֹר באחת משתי אלה: אם להבטיח פתרון שלם לשאלת הגלות על ידי השׂגת האבטונומיא, או לכפּוֹר בכלל במציאות פתרון שלם לשאלה זו. להבטיח אינם יכולים, מפני שהם עצמם אינם מאמינים בנפלאות שלמעלה מן הטבע, ולכפּוֹר אינם יכולים, מפני שאז יהיו הם “משוללי הגלות” במובן היותר קשה. כי כל “משוללי הגלות” זולתם מאמינים באיזה “קץ”, אם לחיים או למות, והם גוזרים על עמנו החולה “להתהפך על משכבו” מבלי להבריא עולמית. וכשיגיעו סוף סוף עד ה“אַלטרנַטיבא” הזאת, יהיו מוכרחים לשׂאת עיניהם אף הם למזרח ולתת לתורתם צורה חדשה של “אחוֹז בזה וגם מזה אל תנַח ידך”: צריך להיטיב ולהרחיב חיינו הלאומיים עד “קצה גבול האפשרות” בגלות ולבקש עם זה את "הפתרון השלם " מעֵבר לגבול הגלות.