פתח דבר    🔗

עם חזירתי לארצות־הברית לפני ירחים מספר, לאחר שרשרת ההרפתקאות המופלאה בימי־הדרום ושאר מקומות, אשר פרשתן נתנת בעמודים הבאים, הטילני המקרה אל חברת כמה אדונים בריצ’מונד, וירג’יניה, אשר הגו ענין רב בכל הנוגע לאזורים אשר תרתי, ואשר לא חדלוּ משית עלי חובה לתת את ספוּרי לפני הקהל. אפס, כמה טעמים היו עמי למאן להם, מהם פרטיים־בתכלית, ואינם ענין לאיש זולתי, מהם לא כאלה דוקא. שִקול אחד אשר עכבני היה, כי עקב אשר לא נהלתי יוֹמן משך מרבּית עת הֵעָדרי, יראתי כי לא אוכל לכתוב, מן הזכרון לבדוֹ, הרצאת־דברים אשר תהיה כּה מפוֹרטה ומקוּשרת עד היוֹת לה מראית אותה אמת אשר תהיה בה בפועל, להוֹציא רק את ההֶפרֵז הטבעי אשר אין־למנעוֹ, הרובץ לפתח כולנו, מדי נסיח במאורעות אשר פּעלו עַזה לעוֹרר את כוחות הדמיון. טעם שני היה, כי המאוֹרעוֹת אשר יסופּרו נפלאים־ומפליאים היו כדי כך, שמהיוֹת אֲמָרי נטולי סֶמך, בהכרח (פרט לסמך עדוּתוֹ של איש אחד־ויחיד, והוא אינדי בּן־תערוֹבת), לא יכולתי לקוות כי יאמינו לי אלא בני משפחתי, ואותם מידידי אשר נתנו להם החיים סבה לתת אמון בכנוּתי – ואֵלו הצבור בּכללוֹ מן־הסתם יראה באשר אגיד אך בּדַיה מחוצפת וממוּלחה, אי־אמון בכשרונותי כסופר היה, עם זאת, אחת העִלוֹת אשר מנעוני מהֵעָתר להצעות יועצי.

בּכלל האדונים מוירג’יניה אשר הביעו את ההתענינות הרבה ביותר בדבָרַי, וביתר־יחוּד בחלקם המתיחס אל אוקינוס־הקוטב־הדרומי, היה מר פּוֹ, שזה־מקרוב היה עורך “המבשר הספרותי הדרומי”, כתב־עת חדשי, המוּצא על־ידי מר תומס ו. וַית, בריצ’מונד העיר. הוא, בתוך אחרים, יעוץ יעצני כי אכין מיד דין־וחשבּוֹן מלא על אשר ראיתי ונשאתי, וכי אבטח בפקחות הקהל ויושר־שכלוֹ – ובדברים נכוחים במאד טען, כי אף אם, מצד הכתיבה כשלעצמה, גס יהיה מעשה ספרי ככל אשר יהי, הנה עצם סרבּוּל לשונו, אם יהי בּוֹ מזה, אך ייטיב את סכּוּיוֹ להתקבל כאמת.

חרף הֶנְמֵק זה לא גמרתי בדעתי לעשות כאשר חִוה. אחרי־כן הציע (כראוֹתוֹ כי לא אובה לנקוף אצבע בדבר) כי ארשהו לערוך, במליו הוא, את קורות חלקן הראשון של הרפתקותי, על פי עובדות אשר אמציא לו אני, ולפרסמן ב"המבשר הדרומי" בלבוש מעשה־בדים. לזאת לא ראיתי מניעה ואאוֹת לו, ורק בפרוש התניתי אשר כּמס שמי האמתי. שני המשכים של מעשה־הבדים־כביכול הופיעו, בזה אחר זה בגליונות ינואר ופברואר (1837) של “המבשר”, ולבעבור הבטיח כי אכן מעשה־בדים יחשב זה, סוּפּח שמו של מר פּוֹ אל המאמרים בתוֹכן־הענינים אשר לירחון.

האופן בו התקבלה תרמית זו הניעני לבסוף להתחיל לכנוֹס ולפרסם את ההרפתקאות הנדונות כסדרן; כי על כן מצאתי כי חרף מראה המעשיה אשר שוּוה בחכמה כה רבה לאותו חלק של הרצאתי אשר הופיע ב“המבשר” (מבלי שנוֹת וסלף גם עוּבדה אחת), עדין לא היה הצבור נוטה כלל לקבלו כמעשיה, וכמה מכתבים נשלחו על פי כתבתו של מר פוֹ, אשר הבּיעוּ הכּרה ברוּרה כי נהפוֹך הוּא. מכאן הסקתי כי העוּבדות אשר בספּורי אל־נכון יהיה בהן להעיד די־ספק על נאמנוּתן הן, וכי עקב זאת אין לי לחשוש הרבה לקטנוּת אמנת הצבּור.

עתה שהעמדתי דברים על דיוּקם, הלא מיד יראה אדם כּמה מן הכּתוּב מעטי הוא; וכן גם יוּבן כי שום עובדה לא סוּלפה בּמספר העמודים הראשונים אשר נכתבו בידי מר פּוֹ. אף לאותם הקוראים אשר לא ראו את “המבשר”, למוֹתר יהיה להורות איפה יתם חלקו ויחל חלקי שלי; ההבדל מצד הסגנון על־נקלה יובן בּוֹ.

א. ג. פּים

 

פרק א    🔗

שמי ארתור גורדון פים. אבי היה סוחר נשוא־פנים באכסניה־של־ים בְּנֶנְטָקֶט, מקום שם נולדתי. סבי מצד אמי היה פרקליט אשר רבים דורשיו. בן־מזל היה בכל אשר יפנה, ובהצלחה רבה ספסר במניות הבנק־החדש־של־אֶדְגַרְטוֹן, כאשר נקרא זה לשעבר. בדרכים אלה ובזולתן עלה בידו לחסוך לו סכום כסף נאה למדי. קשור היה אלי, דומה אני, יותר מאל כל אדם בעולם, וצופה הייתי לרשת את עיקר רכושו במותו. בהיותי בן שש שלחני אל בית־ספרו של מר ריקֶטס הזקן, איש אשר לו רק יד אחת, והליכות־תמהונים לו – ידוע הוא כמעט לכל מי אשר בקר בניו־בֶּדְפוֹרְד. בבית ספרו הייתי עד מלאת לי שש־עשרה שנה ואחר הלכתי מעמו אל בית־אולפנו של מר א. רולנד על־ההר. פה התרועעתי עם בנו של מר ברנרד, והוא קברניט, אשר ברגיל מפליג היה בשרותם של לויד ורֶנדֶנבּוּרְג – מר ברנרד אף הוא ידוע מאד בניו־בדפורד, ושארים רבים לו, מובטח אני, באדגרטון. בנו נקרא בשם אוגוסטוס, וקשיש היה ממני בשנתים לערך. הוא היה במסע ציד־לויתנים עם אביו בספינה, “ג’ון דונלדסון”, ותמיד מדבר היה אלי על אודות הרפתקותיו בדרום האוקינוס השקט. תכופות הייתי הולך עמו אל ביתו, ומשתהה כל היום, ופעמים כל הלילה, מטה אחת היתה לשנינו, ודרך־קבע מדיר היה אותי משינה עד־האֵר כמעט, מספּר לי ספורים על הילידים אשר באי־טיניאן, ושאר מקומות אשר בקר בהם במסעיו. לסוף לא יכולתי לבצור את התענינותי באשר יאמר, ומעט־מעט קמה בי תשוקה עזה ביותר לרדת ים. סירת־מפרש היתה לי ושמה אריאל, ושוויה כשבעים־וחמשה דולר. ספוּנה למחצה היתה ומעטֶהָ כמעטה סלוף – את נפחה לא אזכור, אולם עשרת אנשים היתה מכילה בלא דוחק הרבה. בסירה זאת נוהגים היינו לצאת להפלגות השגעוניות ביותר; ומשנותן אני דעתי עליהן כעת, כמו פלא־פלאים יראה בעיני כי חי חי אני כיום הזה.

את פרשת אחת ההרפתקות האלו אֵרצה בחינת הקדמה לספר־מעשה ארוך ונכבד יותר. ערב אחד נאספו רעים לשמוח בבית מר ברנרד, וסמוך לסוף המסבה מבוסמים היינו לא מעט גם אוגוסטוס גם אני. כרגיל במקרים כאלה בחרתי לחלוק עמו בערשו מלכת אל ביתי. הוא שכב לישון, כאשר דמיתי, בהשקט מאד (והשעה קרובה לאחת היתה לעת התפרד החבורה), ומבלי הגד דבר בענין החביב עליו. אולי מחצית השעה עברה מאז עלינו על היצוע, ואני אך אמרתי להתנמנם, והנה נתר האיש פתע, ובאַלה נוראה נשבע כי שום ארתור פּים אשר בממלכת־הנוצרי לא יניעהו לישון בעוד רוח־בריזה נהדרה כל־כך מנשבת מדרום־מערב. מימי לא נתמהתי ככה, כי לא ידעתי מה כונתו, ואדמה כי סבאוֹ הלמוֹ ויוציאהו מגדרו כּליל. הא הוסיף לדבר בצלול מאד, ויאמר יודע הוא אשר לדעתי שתוי הוא, אפס כי מימיו לא היה מפוכח יותר. רק עיף הוא, הוסיף ואמר, משכב ככלב במטה בלילה נאה אשר כזה, ונחרצה הוא מעמו לקום וללבוש את בגדיו, ולצאת לשיט־משובה בסירה, ספק אם אוכל לאמר מה הרוח אשר עברתני, אולם אך יצאו המלים מפיהו ואני חשתי חיל התרגשות ועונג אשר אין כמותם ורעיונו המשוגע היה בעיני אחד הדברים המרהיבים וההגיוניים שבעולם. הרוח אשר נשבה רוח־סערה היתה כמעט, והאויר צונן היה במאד – כי בשלהי ירח אוקטובר עמדנו. אף על פי כן קפצתי מן המטה, כאחוז מין דבוק ואומר לו כי אם לאומץ הנה לא נופל אני ממנו, וכי כמוהו נלאיתי משכב במטה ככלב, וכי נכון אני למעשה שחוק ומשובה ככל אוגוסטוס ברנרד בננטקט.

חשנו ללבוש בגדינו ונאוץ לרדת אל הסירה, זו עגונה היתה במעגנה הנושנה והמבאשת אצל קרפיף העצים של פֶּנקי ושות', וצלעה כמעט תתנפץ אל הקורות הגסות. אוגוסטוס נכנס אליה לערותה, כי מלאה היתה מים כד מחציתה כמעט. אחרי כלותו הנפנו את המפרש־הראש ומפרש־החלוץ, מתחנום תומם, ובעז־נפש פרשנו ימה.

הרוח, כאשר אמרתי למעלה, נשבה בגאון מפאת דרום־מערב. הלילה בהיר היה במאד וצונן מאד. אוגוסטוס תפס בהגה, ואני נצבתי אצל התורן, על פּלג־הספּון. נשאנו במעופה נחפזת – ולא אמר בנו איש דבר למעת עקרנו מעם המעגן. עתה שאלתי את עמיתי אי־זה אורח יאמר לנהוג בו, ומה־שעה יחשוב כי נחזור בה. הוא שרק דקות־מספר, ואחר אמר בנרעם: “אני יורד בים – אתה רשאי לשוב הביתה אם טוב בעיניך”. אז הסבתי עיני אליו ומיד ראיתי כי, חרף שויון־הנפש אשר עטה, נפעם הוא במאד. ברור ראיתיהו באור הירח – פניו חורו מני שיש, וידו רעדה בנפרז כל־כך עד כי כמעט לא יכול להחזיק בהגה. ראיתי כי דבר־מה השתבש בזה, ואחרד חרדה גדולה. בעת ההיא מעטה היתה ידיעתי בניהול סירה, ותלות גמורה הייתי תלוי בכושר־הנווט אשר לחברי. הרוח אף היא גברה חילים לפתע, ובמהירות יוצאים היינו מחֶסיון היבשת – עם זאת בושתי מגלות כי ירא אני ומשך חצי שעה כמעט שתקתי שתיקה חלֵטה. אפס אז לא יכולתי שאת עוד, ואדבר אל אוגוסטוס לאמור כי ראוי לנו לשוב. כבראשונה כן גם עתה עברה בקרוב דקה בטרם יענה, או ישית לבו אל חות־דעתי. “עוד מעט”, אמר לבסוף – “יש שהות – עוד־מעט הביתה”. אני צפיתי למענה אשר כזה, אולם בנעימת המלים האלו היה דבר־מה אשר מלאני הרגשת אימה בל־תתואר. שבתי ואביט אל הדובר בשום־לב. שפתיו עפרו כליל וברכיו פקו נוראות יחדו עד אשר נדמה כמעט כי אין בו כוח לעמוד. “בשם אלוהים, אוגוסטוס”, זעקתי, וכולי בהלה־ופחד, “מה היה לך” – מה הדבר? – מה תעשה?" “דבר!” גמגם, כמו בתכלית־פתיעה, ובעצם הרגע ההוא הרפה מן ההגה ויפול נכחו אל קער הסירה – “דבר–מה, הלא אין–דבר–שבים הביתה –ה–ה– אין אתה רואה?” או אז הבליחה לי האמת כולה. שכור היה – שכור־להתעיב – ולא עוד יוכל עמוד, דבר, או ראות. עיניו זגוגות היו כלה; וכאשר הרפיתי ממנו במר־יאושי, התגלגל כקורה אשר אין־בה־רוח אל מי־השפּולים, אשר מהם העליתיו. נראה היה בעליל כי במרוצת הערב הפליג בשתיה רב־יתר מאשר דמיתי, וכי מנהגו במטה היה תולדת מצב שכרון מרוכז־ביותר – מצב אשר בו, כבשגעון, יש אשר יוכל הקרבן להתראות בהליכותיו כאיש אשר רוחו נכונה בו לגמרי. אפס צנת אויר הלילה פעלה פעולתה כמשפט – מרץ הרוח החל נפוג מפּניו – וההשגה המבולבלת אשר השיג אז בלי־ספק את מעמדו המסוכן סיעה להחיש את שברו. לעת ההיא אטום־חושים היה בתכלית, וברי היה כי עוד שעות הרבה לא יתעשת.

לא יתכן כמעט לתפוס את עוצם אימתי. אדי היין אשר לגמתי לא־מכבר התנדפו, ופחדי והסוסי גברו כפלים. ידעתי כי אין כלל לאל ידי לנהול את הסירה, וכי רוח עזה וזרמת־חסר חזקה מחישים עלינו אבדון. נראה היה בעליל כי סופה מתנשאת מאחורינו; לא היו עמנו לא מצפּן ולא צידה; וברור היה כי אם באורח אשר אחזנו נמשיך, ונעלמה הארץ מעינינו בטרם יאיר יום. מחשבות אלו, ועמן המון אחרות, מחרידות כמותן, חלפוני בחפזת־מבוכות, ורגעים־מספר שתקוני מעשות דבר. הסירה חוצה היתה במים במהירות נוראה – מפרשיה מתוחים־תומם נוכח הרוח – באין צמצום לא במפרש־החלוץ ולא במפרש־הראשי – וחרטומיה טובלים בקצף תומם. פלא־פלאים היה הדבר אשר לא התהפּכה – מאחר שהרפּה אוגוסטוס מן ההגה, כאשר אמרתי תחלה, ואני נפעם הייתי מחשוב לתפסו בעצמי. אכן, שחק המזל והיא הוסיפה לשוט הכן, ואני התעשתי מעט־מעט במדת־מה. אפס הרוח גוברת היתה להבהיל; ומדי התנשאנו ממַטָח קדימה, וקמו אלינו המשברים מאחור להדיח את הירכתים ויציפונו מים. אף גם המוּם הייתי כל־כך בכל אבר מאברי, עד כי כמעט נקהיתי מחוש. באחרונה נאזרתי תוקף־יאוש, ואחוש אל המפרש־הראש, ואשמטהו נכוחה. כפי שאפשר היה לשער הסתפג במים, התיק את התורן ויסחפהו כהרף־עין. זה הפגע האחרון לבדו הצילני מאבדון מיד. עתה היה רק מפרץ־החלוץ מתוח עלי, ואני חפזתי־לי נוכח הרוח, ואף כי משברים כבדים שטפוני מפעם־לפעם הנה נגאלתי מאימת מיתה חטופה. תפסתי בהגה, וביתר־רוחה נשמתי, כי על כן נוכחתי לדעת כי עוד לנו פּתח־הצלה. אוגוסטוס עדין מוטל היה אין־חושים בקער הסירה; ומהיותו צפוי לטבוע בכל רגע (באשר היו המים עמוקים כדי־רגל במקום נפלו), התחכמתי להגביה את פלג גופו ולהושיבו הכן, בהקיפי את מתניו בחבל, ואת החבל רצעתי אל יתד־טבעת אשר בפלג־הספּון. אחרי אשר סדרתי ככה כל דבר ככל אשר יכולתי בצנתי ובמס־לבבי, שמתי באלוה מבטחי, ובדעתי גמרתי לעמוד בכל מקרה אשר יקרני מלוא העוז אשר אוכל לחגור.

אך החלטתי כזאת, והנה כמו מלאה זעקה או צוחה רמה וממושכה, כמגרונות אלף שד־ורוח, את כל האויר סביב לסירה ומעליה. כל עוד נשמה באפּי לא אשכחה את חבלי־האימה אשר אפפוני ברגע ההוא. שערות ראשי סמרו – חשתי והנה נקרש דמי בעורקי – לבבי עמד כליל מדפוק, ומבלי אשר אשא עיני פעם לדעת אי־מזה תבוא חרדתי, קרסתי נכחי אפים ואין־חושים על גוף עמיתי הנפול.

כשוב אלי רוחי מצאתי עצמי בתאה של ספינת ציד־לויתנים גדולה (‘פּינגוין’) אשר מגמתה ננטקט. כמה אנשים עומדים היו עלי, ואוגוסטוס, חור ממות, שקוד היה לשוף את ידי. כראותו כי פקחתי עינים, עוררוו קריאות־התודה־והגיל אשר השמיע חליפות שחוק ודמע באנשים גסי־המראה אשר עמנו. עתה הוסבר חיש סוד היותנו בחיים. פגוע פגעה בנו ספינת ציד־הלויתנים, אשר היתה נשאת עם הרוח וחשה אל ננטקט בכל מפרש אשר תמצא עוז להניפו, וככה נמצאה שטה בצולב למגמתנו. אנשים אחדים עומדים היו על המצפה מקדם, אולם לא הבחינו בסירתנו אלא כאשר כבר נבצר מהם לפטור מפניה – וצעקות ההתראה אשר צעקו כראותם אותנו הן אשר הפילו עלי בעתה כה נוראה. ספינת־האדירים, הוגד לי, חלפה מעלינו מיד על־נקלה כאשר יעבור כלי־שיטנו הקטן על פני נוצה, ומבלי אשר יופרע מהלכה במאום. כל צוחה לא עלתה מספון הסירה־הקרבן – רק קול חרוק־מה נשמע בלול בשאגת הרוח והגלים, כאשר התחככה רגע קליפת־העץ הקלה בקוער מחריבתה – אולם זה היה כל. הקברניט (הוא הקברניט א. ט. ו. בלוק, איש ניו־לונדון) דמה כי אין סירתנו (אשר יזכור הקורא כי כרותת־תורן היתה) כי־אם קלפה אשר הושלכה מאין חפץ בה, ועל כן בקש להמשיך בדרכו מבלי תת עוד דעתו על הדבר. למזלנו נמצאו שנים מן הצופים אשר נשבעו בכל לשון של שבועה כי ראו איש נוהג בסירתנו, ויגידו כי עוד יתכן להצילו. אז קם וכוח, ובלוק התכעס, ומקץ עת־מה אמר כי “לא מענינו הוא להיות צופה תדיר לקלפות־ביצה; כי אל לספינה לשבות מהלוכה מפני דבר־הבל אשר כזה; וכי אם אמנם נמחץ איש, אך אשמת האיש היא – ויטבע־לו זה לד–ן”, או דברים כדברים האלה. הנדרסון, החובל הראשון, נתן אז לבו אל הדבר, מהיותו מתעבר בצדק, כמוהו ככל חבר הספינה, על נאום אשר גלה שעור כזה של אכזריות אין־לב. מאשר ראה כי תומכים בו האנשים, דבר דברים בוטים ויאמר לקברניט כי בעיניו ראוי הוא לעלות לגרדום וכי הפר יפר את פקודותיו, ולו גם יתלוהו בעבור זאת ברגע בו יציג רגלו על החוף. הוא פסע גסה אל אחורי הספינה, הדף את בלוק (אשר חור במאד ולא ענה דבר) צדה, וכתפסו בהגה נתן, בקול נמרץ את הצו: מול הרוח סוב. האנשים חשו איש למקומו, והספינה סבה בזריזות. כל הדבר הזה נמשך כחמש דקות, והסברה היתה כי כמעט מן הנמנע הוא להציל נפש אדם – אם אמנם היה אי־זה אדם בסירה. בכל זאת, כאשר ראה הקורא, מולטנו גם אוגוסט גם אני; ואת ישועתנו דומה כי הביאו שתים מאותן משאות מזל שאין־להשיגן כמעט, אשר חכמים ויראי־שמים יראו בהן אצבע האלוהים.

בעוד הספינה שוהה תחתיה, שלשל רב החובל את סירת־העזר וקפץ אליה. עם אותם שני האנשים, סובר אני, אשר אמרו כי ראוני אצל ההגה, אך סרו אלה מחסיון הספינה (והירח עודו מאיר יקרות), ותנע זו ניעה כבדה וממושכת לצד־הרוח, ובעצם הרגע ההוא ניתר הנדרסון ממושבו ויצעק אל חבר אנשיו לחתור אחורנית. הוא לא אמר דבר עוד – ואך שנה וקרא בקוצר־רוח: אחורנית! אחורנית! האנשים הפכו חתור חיש ככל האפשר; אולם לעת הזאת כבר נסבה הספינה ותצלח אורח אף כי כל אשר על הספון מאמצים היו כוחותיהם לאסוף תפרושת. חרף הסכנה אשר בדבר, נאחז החובל בכבל העוגן באשר אך השיגתו ידו. עת נטתה הספינה עוד נטית־אדירים וצד ימינה נעלה מתוך המים תומם עד לקוער ונסבת חרדתו נתגלתה כל־צרכה. גוף איש נראה חבור באופן המשונה ביותר אל הקער החלק והמבהיק (“פינגוין” צפוי נחושת היה לה ומסמרות נחושת), והוא נחבט כנגדו בכל־עוז עם כל ניע הספינה. לאחר כמה מאמצי־שוא, בעצם נטיותיה של הספינה וחרף חומרת הסכנה של טבוע הסירה, התיקוני סוף־סוף מתנוחתי האנושה ויעלוני אל הספון – שכן נמצא כי אותו גוף גופי היה. נראה היה כי נסח אחד מיתרות־העץ ויבקיע בעד הנחושת, והוא עצרני מעבור מתחת לספינה, ויצמדני באורח כה מופלא אל קערה. ראש היתד חדר ועבר את צוארון המקטורן הירוק אשר היה לבשרי, ואת מפרקתי חלף, ויפרוץ ויצא בין שני גידים קצת למטה מאוזן ימין. תכף־ומיד השכיבוני על ערש, אף כי דומה היה כי אין בי רוח עוד. רופא לא היה בספינה, אפס הקברניט טפל בי בתכלית תשומת־לב – לכפר, כך אני סבור, בעיני חבר אנשיו, על מנהגו האכזר בתחלה.

עד כה וכה הנדרסון ירד שוב מן הספינה, אף כי לעת הזאת כמעט עצמת סועה היתה לרוח. לא עברו דקות רבות מעת הפליגוֹ והוא נתקל בשברים משברי סירתנו, ומעט לאחר־מכן הודיע אחד האנשים אשר עמו כי צדה אזנו קריאת־עזרה אשר נשמעה לסרוגים מתוך שאגת הסער. הדבר הזה הניע את הימאים העזים להתמיד בחפושם משך יותר ממחצית השעה, אף כי הקברניט בלוק לא חדל מתת להם אותות לחזור, ואף כי כל רגע אשר הוסיפו להתמהמה על פני המים בסירה דלה אשר כזאת נושא היה להם סכנה קרובה ונוראה ביותר. אכן, כמעט פלא הוא מבינת אדם איך יכלה סירת העזר הקטנה אשר היו בה להנצל מאבדן גם כבת־רגע. אכן, בנויה היתה לשרות ציד־הלויתנים, ומצוידת היתה, כאשר נתן לי להאמין מאז, בחללים־של־אויר, כמשפט קצת סירות־הצלה המשמשות בחופה של וֵילס.

אחרי חפּשם לריק משך פרק־הזמן אשר אמרתי, החלט לשוב אל הספינה. אך החליטו כן, והנה עלתה קריאה חלושה מחפץ אפל אשר צץ־עבר על פניהם חיש. הם רדפוהו ועד־מהרה הדביקוהו. נמצא כי היה החפץ הזה כל פּלג הספון אשר ל“אריאל”. בסמוך לזה פּרפר אוגוסטוס, כמו בחבלי־מות אחרונים. כאשר תפסו בו נמצא כי חבור הוא בחבל אל הקורה הצפה. את החבל הזה כרכתי אני עצמי, כזכור, על מתניו, אף הדקתיו אל יתד־טבעת, להיות ישיבתו זקופה, והמעשה הזה אשר עשיתי נראה כי הוא אשר הסב בהצלת חייו. “אריאל” רופס היה בנינה, וכרדתה מובן כי התפרק שלדה; פּלג־הספון הותק, כאשר נתן לשער מראש, בכוח המים המתפרצים, כליל מן השדרית, ויצף (עם שאר שברים, כמובן) אל פני המים – ואוגוסטוס נשא עמו, וככה ניצל ממיתה משונה.

יותר משעה חלפה מעת אשר העלוהו אל ספון “פינגוין”, והוא טרם יוכל לבאר דבר, גם לא נתן להבינו מה התאונה אשר מצאה את סירתנו. לסוף הקיץ יקיצה גמורה, וירבה דברים על אשר חש כהיותו במים. כאשר אך שבה אליו הכרתו באיזו מדה, מצא עצמו תחת לפני המים, והוא נצנף בסחרחורת סוב־סוב במהירות לא־תשוער, וחבל כרוך על צוארו בהדוק שלש או ארבע כריכות. כהרף־עין מצא עצמו נָרום חיש, ואחר הוטח ראשו נמרצה אל איזה עצם קשה, וחושיו שבו נקהו. כאשר שבה אליו רוחו שנית היתה דעתו צלולה יותר – אפס בעיקרה עוד היתה זו עֲנֵנָה ומבולבלת. לעת הזאת. ידע כי ארע איזו תאונה, וכי במים הוא, אף כי פיו מעל לפניהם היה, ונשימתו חפשית היתה במדת־מה. לעת ההיא אולי היה הספון נסחף חיש עם הרוח וגררו אחריו, בעוד הוא צף על גבו. מובן, כל עוד יכול להתמיד במצבו זה כמעט מובטח היה מטבוע. אך הנה הטילו משבר הַיְשֵר לרוחב הספון; ובמצבו זה התאמץ להחזיק, שַׁוֵעַ לעזרה מפקידה לפקידה. בטרם יגלהו מר הנדרסון, אלצתו אפיסת־כוחו להרפּוֹת, והוא נפל המימה ויאמר לחייו נואש. משך כל עת נפתוליו לא זכר אף במשהו את “אריאל”, ולא דבר מענין עלת צרתו. הרגשה סתומה של אימה ויאוש השתררה על בינותיו כליל. כאשר העלוהו לבסוף, לא היו בו עוד כל עצה ותושיה; וכפי אשר נאמר כבר, כמעט שעה עברה מעת הובא על ספון “פינגוין” עד אשר ידע את מצבו כמו אשר לי – הנה את נפשי השיבו ממצרי מות (ואחרי אשר לשוא נסו בכל אמצעי אחר משך שלש שעות וחצי השעה) בחפיפה נמרצה באריגי־פלנל טבולים בשמן חם – כמעשה אשר הציע אוגוסטוס. הפצע בצוארי, אשר אמנם נמאס היה למראה, הנה לא חמור היה למעשה, ועד־מהרה העלה ארוכה.

הספינה "פינגוין באה אל הנמל בשעה התשיעית בבוקר לערך, אחרי עמדה באחת הסערות הקשות ביותר אשר ידעה ספינה מעולם מנגד לחוף ננטקט. גם אוגוסטוס גם אני עלה בידנו להופיע בבית מר ברנרד לעת לחם־הבוקר – אשר לטוב־מזלנו התאחר במעט, מפני מסבת ליל־אמש. אדמה כי כל היושבים אל השולחן נלאים היו בעצמם מלתת דעתם על תארנו המדולדל – אשר כמובן, לא יכול לעמוד בבחינה קפדנית במאד. אכן, נערי בית־אולפן יוכלו לחולל נפלאות באחיזת־עינים, ובאמת־ובתמים מאמין אני כי לא הגה גם אחד מרעינו בננטקט חשד קל־שבקלים כי המעשה הנורא אשר ספרו אי־אלה מלחים בעיר לאמור כי פּגעו באיזה כלי־שיט בים ויטביעו כשלושים־ארבעים בישי־גד, יש לו יחס כלשהו אל “אריאל”, אל עמיתי, או אלי. אנו שנינו שחנו מאז תכופות מאד בדבר – אך לעולם לא בלי רעדה. באחת משיחותינו הודה לפני אוגוסטוס בגלוי־לב, כי בכל ימות חייו לא ידע גם פעם יסורי בעתה כבשעה שהיה בסירתנו הקטנה וגלה ראשונה עד היכן שכרותו מגעת, וחש עצמו כורע תחתיה.

 

פרק ב    🔗

אין לך ענין מן הענינים שבמשפט־קדום בלבד, בין בעד בין כנגד, שאנחנו מקישים בו הקשים בודאות גמורה, ולוא מתוך הנתונים הפשוטים ביותר. לכאורה הדעת נותנת כי שואה כשואה אשר אך־זה תארתיה היה בה כדי לצנן־כהלכה את אהבת־הים הנובטת בי. והנה אני מעולם לא ידעתי ערגה עזה יותר אל הרפתקות־הפרא הצפויות בחיי יורד־ימים מזו אשר פעמתני מקץ שבוע להִוָשענו בדרך־נס. העת הזאת הקצרה נמצא כי די היה בה והותר למחות מזכרוני את צללי התאונה האחרונה הרת־הסכנה, ולהבליט באור בהיר את כל הססגון המגרה־להנעים, את כל הציוריות אשר בה. מיום־ליום תכפו שיחותי עם אוגוסטוס, תכפו ונמלאו ענין יותר ויותר. דרך היתה לו לספר את מעשיות הים אשר לו (אשר עתה חושד אני כי יותר ממחציתם לא היו אלא בדיות) אשר יפים היו לעשות רושם על מי אשר לו מזג נלהב כמזגי ודמיון קודר־קמעה, ואם לוהט, כדמיוני. מוזר הוא גם כי בחזק ביותר הטה את לבי אחר חיי ימאי, כאשר ציר לפני את הנוראים ברגעי העֱנוּת והיאוש אשר ידע. צדה הבהיר של התמונה הכה בי הד מועט. בהזיותי ראיתי טרוף־ספינה וכפן; מות או שבי בקרב סיעות פראי־אדם; שנות־חיים מתֻבלות בעצב ודמעות, על איזה צוק־סלע אפור ושמם, בלב אוקינוס לא־נודע ובן־אל־גשת. הזיות או תשוקות אשר כאלו – כי אכן משותפות היו – משותפות הן, ככה התברר לי מאז, לכל משפּחת הקדורניים הענפה אשר בקרב האדם – ואילו בעת אשר אני מדבר בה היו אלו בעיני אך רמזי־נבואות ליעוד אשר במידת־מה הרגשתי עצמי חייב לקיימו. אוגוסטוס אף הוא לבש רוח כרוחי. אכן, אל־נכון הביאה אַחְוָתנו הקרובה לידי כעין חליפי־אופי בינינו.

מקץ כשמונה־עשר חדשים לאסון “אריאל”, היה בית־העסק של לויד וורנדנבורג (בית אשר אי־כה קשור היה, מדומה אני, באדונים אֶנדֶרְבֵּי מליורפּול) שוקד על שפוּצה של דו־התרנית “גרֵמפּוס” והתקנתה למסע ציד־לויתנים. זקנה מסורבלת היתה זו, ואף אחרי אשר עשו בה ככל הנתן להעשות כמעט ולא סכנה לרדת ים. לא אדע לבטח למה־זה נבחרה מכלי־שיט אחרים וטובים ממנה אשר לאותם הבעלים – אולם כן היה. מר ברנרד נתמנה מפקד לה, ואוגוסטוס התעתד לצאת עמו. בעוד דו־התרנית מכינה עצמה לדרך, היה האיש טוען לפני תכופות כי הזדמנות מצוינת לפני עתה למלא את תשוקתי למסעות. בנפש חפצה הטיתי אוזן – אפס הענין אי־אפשר היה לסדרו בנקל כל־כך. אבי לא התנגד במפורש; אולם אמי היתה נאחזת תזזית כאשר אך תוזכר המחשבה הזאת; ויתר על כל, הנה סבי, אשר בו תליתי תקוות הרבה, נדר כי לא יוריש לי פרוטה אם אך אשוב לפתוח עמו בדברים בנושא הזה. אפס אלה הקשיים לא שככו את תשוקתי, ואך הוסיפו שמן למדורה. גמרתי אומר להפליג ויהי־מה; ואחרי גלותי את זממי לאוגוסטוס, החילונו לערוך תכנית להפיקו. עד כה וכה ואני נמנעתי מדבר אל איש מקרובי על אודות המסע, ויען אשר למראה־עין התעסקתי בתלמודי הרגילים, סברו הסוברים כי חדלתי מן העצה אשר יעצתי. תכופות הגיתי מאז במנהגי במקרה הזה ברגשות של מורת־רוח ופתיעה כאחד. הצביעות היתרה אשר נקטתי לצורך עניני – צביעות אשר משך פרק־זמן כה ארוך נחדרו בה כל מלה וכל מעשה בחיי – זו יכלה להתקבל על לבי רק משום צפיתי הנפעמת והלוהטה להתקימות הזיות־הנדודים אשר שעשעוני זה־כמה.

לצורך אחיזת־העינים, שומה היה עלי להניח לאוגוסטוס לכלכל דברים הרבה; וזה עסוק היה עיקר יומו בספינה “גרמפוס”, מסדר סדורים להנאת אביו בתא ובספנת־התא. אכן, בלילה נועצים היינו ומדברים בתקוותינו. אחרי אשר ככה עבר כמעט חודש, ואנו טרם תעלה בדעתנו כל תכנית אשר תראה לנו בת־הצלחה, אמר לי אוגוסטוס לבסוף כי החליט על כל הנחוץ. קרוב־משפחה היה לי היושב בניו־בדפורד, פלוני מר רוס, אשר בביתו נוהג הייתי לבלות מפקידה־לפקידה שבועים ושלושה. דו־תרנית זו עתידה היתה להפליג באמצע חודש יוני, (1827), והוסכם כי יום־יומים לפני רדתה ים, יקבל אבי אגרת, כרגיל, ממר רוס, ובה יבקשני לבוא ולבלות שבועים ימים עם רוברט ואֶמֶת (בניו). אוגוסטוס קבל על עצמו לכתוב את האגרת הזאת ולדאוג למסירתה. אחרי צאתי כאשר ישוער, לניו־בדפורד, יהיה עלי להתיצב לפני עמיתי, אשר יתחכם למצוא לי מסתור בספינה “גרמפּוס”. מסתור זה, ככה הבטיחני, יותקן להיותו נוח כל־צרכו לשבת בו ימים רבים, ובימים ההם לא אראה לעין איש. כאשר תרחיק דו־התרנית בארחה עד כי לא יתכן עוד לחזור, או אז, אמר, אבוא להתענג במשפט על כל נוחויות התא; ואשר לאביו, זה אך יצחק למהתלה בכל לבו. כלי־שיט יִקָרוּ לנו די־והותר, אשר יותן לשלוח עמם הביתה מכתב להסביר להורי את דבר ההרפתקה.

אמצע חודש יוני הגיע סוף־סוף והכל בא על גמר בישולו. האגרת נכתבה גם נמסרה, ובבקרו של יום־ב' אחד יצאתי את הבית ופני לספינת־הדואר היורדת אל ניו־בדפורד, כביכול. אכן, אני כוננתי צעדי אל אוגוסטוס, אשר המתין לי בקרן רחוב. תחלה היה בתכניתנו כי אתעלם מעין עד הַחְשֵך, ואז אחמוק־אבוא אל דו־התרנית; אך באשר היה ערפל עבה סך עלינו, הסכמנו לבלתי התמהמה בהצפּנתי. אוגוסטוס נהג־הלך אל מעגן הספינות, ואני התנהלת ריחוק־מה אחריו, עטוף באדרת ימאים עבה אשר הביא עמו, לבל יקל להכירני. אך פּנינו בקרן־הרחוב הבאה, אחרי אשר עברנו על־פּני בארו של מר אדמונד, ומי־זה מופיע, נצב נכחי, ומישיר הבט בי, אם לא סבי, מר פטרסון הזקן? “מה, ברכי נפשי, גורדון”, אמר הלז אחרי שתיקה ארוכה, “מה, מה – למי האדרת המלוכלכה אשר אתה לובש?” “אדוני!” עניתי, ואני משוה לי, ככל אשר יכולתי, בדחקו של הרגע, ארשת של פתיעה נפגעת, ודובר בקול קשה מכל קשה – “אדוני! אתה קצת בטעות – שמי, קודם־כל, אינו כלל לא כמו גודין, והייתי רוצה שלא תהיה, בליעל שכמוך, קורא לאדרת שלי מלכלכת”. כמעט לא יכלתי להתאפּק, ויעבור עלי מה, מצריחת צחוק למראה המוזר אשר היה לזקן הנכבד בבוא עליו תוכחת־לשון נאה זו. הוא הרתיע פסיעתים־שלש, חור ואחר סמק־להפליג, אחז במשקפיו והגביהן, ואחר שב השפּילן, ויסתער ויעט לקראתי, מנופף במטריתו. אפס פתע עצר במרוּצתוֹ, כמו לוא זכר דבר פתאום; ומיד נסוב וילך הלוך והתנודד והוא מרעיד כל העת מעוצר־חמה, וממלמל בין שניו: “לא יסכון – משקפים חדשות – חשבתי שגורדון הוא – גולם מלוח מ–ז שכמותו”.

אחרי שנצלתי ככה בדוחק, אחזנו דרכנו במשנה־זהירות, ונבוא בשלום אל מחוז חפצנו. בספינה לא היו כי אם אחד או שנים מעובדיה, ואלה טרודים היו בקדמתה, והם מתעסקים במשהו במדור־המלחים. הקפטן ברנרד, זאת ידענו היטב עסוק אצל לויד־וורדנבורג ושם ישאר עד הַאֲחֵר בערב, ועל כן אך מעט היה לנו לחשוש מפניו. אוגוסטוס עלה ראשון אל צד הספינה, ומקץ עת־מה באתי אחריו, מבלי אשר יבחינו בי האנשים העושים במלאכתם. מיד נכנסנו אל התא, ולא מצאנו בו איש. מתוקן היה במיטב הנוחיות – דבר לא־נפרץ מעט בספינת־ציד־לויתנים. ארבע חדרי־משכב מצוינים במאד היו בו, ובהם משכבים רחבי־ידים ורוחים. גם בכירה גדולה הבחנתי, ובשטיח עבה ויקר־ערך להפליא הפרוש על רצפת התא וחדרי המשכב כאחד. התקרה שבע רגלים היה גבהה, וקצורו של דבר, הכל נראה מרווח ונעים מכפי אשר צפּיתי. אכן, אוגוסטוס לא הניח לי להאריך הסתכל, ובתוקף טען כי שומה עלי להסתתר חיש ככל־האפשר. הוא נהגני אל חדרו הוא, אשר בימינה של דו־התרנית, ובסמוך אל המחיצות. עם כניסתי סגר את הדלת ויבריחנה. דומה היה עלי כי מימי לא ראיתי חדרון נאה מזה אשר בו מצאתי עצמי עתה. כעשר רגלים היה ארכו, ורק משכב אחד בו, אשר כפי שכבר אמרתי, רחב־ידים היה ורוֵח. בחלקו של החדר הסמוך ביותר אל המחיצות היה תחום של ארבע רגלים מרובעות, ובו שולחן, כסא, וכוננית תלויה טעונת ספרים, עיקרם ספרי מסעות ונדודים. עוד הרבה זוטי־מנעמים היו בחדר, ובכללם אל לי לשכוח מין ארון קרור, אשר בו הורה לי אוגוסטוס על שפעת מעדנים, מאכלים גם משקאות.

עתה לחץ בפרקי אצבעותיו על נקודה מסוימת בשטיח, באחת מקרנות התחום אשר אך זה הזכרתי, ויגלה לי כי חלק מן הרצפה, כשש־עשרה רגל מרובעת, נוסר־נעקר למשעי והותאם שוב. כאשר לחץ, התרומם חלק זה בקצה אחד די העבר אוגוסטוס את אצבעו מתחת. בדרך זו הגביה את פי המאורה (אשר אליו עדין היה השטיח מהודק בסמרורים). ואראה כי מוליכה היא אל הספנה־האחורית. אחרי־כן הדליק אָלית קטנה, ואת המאור נתן בפנס כהה, ויקחהו וירד במִפתָּח, ואותי צוה לבוא אחריו. כדברו עשיתי ואז משך־הוריד את המכסה על הבור, באמצעות וו נעוץ בצד התחתי – השטיח, כמובן, שב לנוח כבתחילה על רצפת חדר־המשכב, וכל עקבי הארובה נסתרו.

האָלית נתנה קרן אור כה קלושה עד כי אך בעמל הרבה יכולתי לגשש דרכי בתוך ערבובית הקורות והמרישים אשר בה מצאתי עצמי לעת ההיא. אפס מעט־מעט הסכינו עיני עם האפלולית, ודרכי קשתה עלי פחות, עוד אני נאחז בכנפות מעיל רעי. לאחרונה, אחרי זחול והתפתל במעברים צרים אין־מספר, הביאני אל תיבה חשוקת־ברזל, אשר כמוה תשמש לעתים לאריזת כלי־חרס עדינים, קרוב לארבע רגלים היה גבהה, וארכה שש רגלים תמימות, אולם צרה היתה מאד. שתי חביות שמן גדולות וריקות שומות היו עליה, ומעל אלו צבורים היו לרום, עד רצפת התא, יצועי־קש למכביר. לכל עבר סביב דחוקים ומדוחקים היו ככל־האפשר, עד לעצם התקרה בתוהו־ובוהו גמור, רהיטי אֳנִי מכל סוג כמעט, עם ערבובית־פרע של ארגזי־מדות, תיבות נצרים, חביונות וצרורות גדולים, עד כי דומה היה כי ממש נס הוא אשר גלינו מעבר כלשהו אל התבה. לאחר זמן נודע לי כי בכונה תחילה דחס אוגוסטוס כל אותה דחיסה בספנה ההיא למען יהיה סתרי שלם, ורק עוזר אחד היה לו במלאכה, והוא איש אשר לא ירד בדו־התרנית.

עתה הראה לי עמיתי כי את אחד מקצות התבה יתכן להעתיק על־נקלה. הוא הזיחו צדה ויגלה את קרבה, והמראה שעשני להפליג. על כל תחתיתה פרוש היה מזרן מאחד משכבי התא, ודברי־תפנוק־ונועם נתנו בה ככל אשר יותן לכנוס בתחום קטן כזה, עם אשר יונח לי מקום לגופי, אם בישיבה ואם בשכיבה מלוא־קומה. בין השאר היו שם ספרים מעט, עט, דיו וניר, שלש שמיכות, כד גדול מלא מים, גרב,¹ פּכסמי־ים, שלושה–ארבעה נקניקי־בולוניה עצומים, קתלי חזיר אדירים, רגל צלי־כבש קרה, וחצי תריסר בקבוקים משקה־חזוק וליקר. תכף־מיד נגשתי לנחול את מעוני הקט, וזאת עשיתי בנחת־רוח רבה יותר, בטוח אני, משידע אי־פעם מלך בכניסתו אל ארמון־חדש. עתה הורה לי אוגוסטוס איך יוגף קצה התיבה הפתוח, ואחר מסמיך את האלית אל המכסה, הראני פסת עבות כהה המוטל לארכו; עבות זה, אמר, נמשך ממקום החבאי, עבור בכל הפתולים הדרושים בתוך העצים, עד מסמר שנתקע בספון הספנה, ממש תחת לדלת המאורה המוליכה אל מדורו. באמצעות עבות זה, הנקל יהיה לי למצוא דרכי חוצה בלי אשר ידריכני, באם אוצרך לכך עקב איזה מקרה בלתי־צפוי. עתה נפרד מעלי ויעזבני, ולי הניח את הפנס, עם אָליתות וזרחן למכביר, ויבטיח לבקרני תכופות ככל האפשר מבלי אשר יושגח בו. הדבר הזה היה ביום השבעה־עשר ביוני.

שלושה ימים ושלושה לילות (ככל שיכולתי לשער) נשארתי במקום־החבאי מבלי צאת ממנו כלל, לבד מפעמים אשר יצאתי למען מתח אברי בעמדי זקוף בין שני ארגזי־מדות מנגד למפתח. משך כל העת ההיא לא ראיתי את אוגוסטוס כל־עיקר; אולם הדבר הזה לא הדריך את מנוחתי, כי ידעתי אשר בכל שעה צפויה דו־התרנית להפליג, ולא יקל עליו למצוא בתוך המהומה שעת־כושר לרדת אלי. לסוף שמעתי והנה נפתחה המאורה ונסגרה והאיש קרא חרש וישאלני אם הכל כשורה, ואם אחפץ דבר. “לא־מאומה”, עניתי; “בתכלית־הנוחות אני שרוי; אי־מתי תפליג דו־התרנית?” “בעוד פחות ממחצית השעה תהיה בדרכה”, השיב. “להודיעך באתי, ומחשש פן תחרד מפני העדרי. עת־מה ייבצר ממני לשוב ולרדת אליך – אולי משך עוד שלושה או ארבעה ימים. על הספון מתנהל הכל למישרים. אחרי אשר אעלה ואסגור את המאורה, זחל־נא עם העבות למקום שם המסמר תקוע. את שעוני תמצא שם – אולי יהיה לך להועיל, כי הן לא יבואך אור־יום לדעת בעתים על־פיו. אל־נכון אין אתה יודע כמה זמן טמון היית – אך שלושת ימים – העשרים לחודש הוא היום. נכון הייתי להביא את השעון אל תיבתך, אפס ירא אני פן יורגש בהעדרי”. בדברים אלה עלה מעמי.

מקץ כשעה ללכתו הרגשתי בעליל כי נעה דו־התרנית, ואתברך בלבבי על כי סוף־סוף אכן החילותי במסע. המחשבה הזאת הניחה את דעתי. ואני גמרתי אומר להיות שלו ברוחי ככל האפשר, ולחכות למהלך המאורעות עד אשר יותן לי להמיר את התיבה בישיבת התא, אשר רוֵחה היא יותר, ואם־גם ספק אם נוחה תהי יותר. ראשית דעתי היתה ליטול את השעון. הנחתי את האָלית דולקת, ואוחז דרכי בחשכה זחול וגשש, ואני מתנהל עם העבות בנפתולים אין־מספר, אשר בכמה מהם נוכחתי לדעת כי, אחרי השתרכי מרחק רב בדי־עמל, שבתי לכדי פסע או שנים ממעמדי קודם. לאחרונה הגעתי אל המסמר, ואחרי השיגי את מבוקשי, חזרתי בשלום. עתה הצצתי בספרים אשר סופקו לי בשום־לב כל־כך, ואבחר בעלילות משלחתם של לואיס וקלרק אל שפך הנהר קולומביה. בספר הזה שעשעתי עצמי עת־מה, ואחר, בטרם אנום, כביתי את האור בזהירות רבה, ומהרה נפלה עלי שנת ישרים.

כאשר הקיצותי חשתי והנה רוחי נבוכה בי זרה, ורק אחרי עת־מה זכרתי את כל מסבות מצבי השונות־והמשונות. אכן, מעט־מעט זכרתי הכל. העליתי אור ואביט אל השעון; אולם השעון עמד מלכת, ואשר על כן לא היה בידי לקבוע כמה ארכה שנתי. אברי כווּצים היו במאד, ואני נאלצתי לעמוד בינות לארגזים הגדולים בכדי להפיסם. אז נעור בי תאבון־גרגרנים כמעט, ואזכור את בשר־הכבש הקר, אשר לפני שכבי לישון אכלתי ממנו ויערב לחכי להפליא. מה־רב היה תמהוני כאשר גליתי והנה נשחת וימק כליל! המקרה הזה הדאיגני מאד; כי כאשר צרפתיו אל סכסכות־הרוח אשר ידעתי כהקיצי, החילותי לדמות כי אל־נכון ארכה שנתי להפליג. האויר הדחוס אשר בספנה אולי יד לו בזאת, ובאחרית־דבר אולי יביא לתוצאות חמורות ביותר. ראשי דוה עלי; מדומה הייתי כי נשימתי כבדה; ובקצור, המון הרגשות קודרות דכאוני. עם כל זאת לא יכולתי לההין ולהקים שאון על־ידי שאפתח את המאורה או באי־זו דרך אחרת, ואחרי אשר כוננתי את השעון, ברכתי נפשי בשלום.

משך כל היממה הבאה לא בא איש להרויח לי ממצוקתי ואני לא יכולתי שלא להאשים את אוגוסטוס בהזנחה גסה ביותר. הדבר שהחרידני בעיקר היה כי פחתו המים אשר בכדי כדי חצי הלוג, והצמאון ענני מאד, כי אחרי אבוד בשר־הכבש אשר אתי זללתי מנקניקי־בולוניה. דעתי נטרדה במאד, ושוב לא יכולתי למצוא ענין בספרי. כן גם חזקה עלי תשוקת שנה, אפס לישון יראתי, ואפחד כי אויר הספנה הכלוא אולי מות בו, כמו בפחמן בוער. עד כה וכה ואני ידעתי, על־פי ניע דו־התרנית, כי נמצאים אנו כבר בלבב האוקינוס, וקול המיה עמום, אשר הגיע אל אזני כמו ממרחק כביר, הוכיח לי כי אין כל סערה נושבת. לא יכולתי לציר לעצמי סבה להעדרו של אוגוסטוס. ברי היה לי כי די הרחקנו בדרכנו משתהיה עוד מניעה לעלותי. אולי אונה לו דבר – אולם לא עלתה בדעתי תאונה אשר בעטיה יניחני להשאר אסיר עת כה רבה אלא אם כן מת לפתע או נפל המימה, ואת הרעיון הזה לא יכולתי לסבול בשום פנים. אפשר כי עצרונו רוחות־נוכח, ועדיין בסמיכות קרובה אל ננטקט הננו. אכן, מן המחשבה הזאת אלוץ הייתי לחדול; כי לוא כן הדבר, כי אז היתה דו־התרנית נינועה תכופות; והנה נטיתה החוזרת לשמאל, הורתני ברור כי צלחה אורח כשבריזה איתנה נושבת מימינה. לבד מזאת, אם נניח כי עודנו בסביבת האי למה־זה לא יבקרני אוגוסטוס ויודיעני על הדבר? ככה הגיתי בצרות בדידותי הנעכרה, ואגמור אומר להמתין עוד עשרים־וארבע שעות, ואַחר אם לא יבואני ישע, אעשה דרכי אל המאורה, ואנסה לשוחח עם חברי, או לפחות לשאוף מעט אויר צח בעד למפתח, וליטול עוד מים מן המדור. אכן, עוד אני מהרהר בכך, ותרדמה – או תדהמה – עזה ירדה עלי, חרף כל מאמצי־שכנגד. חלומותי היו מן האיומים ביותר. כל אסון וזועה נחתו בי. בתוך כל השאר היו שדי־פּלצות חונקים אותי עד־מות בינות כרי־ענק. אדירי־נחשים חבקוני חבוק, ועיניהם המאירות־להחריד נבטות אל פני ברצין. אחר השתרעו נכחי מדבריות, אין־מצרים, חררים ונוסכי־מורא מכל. אילנות אדירי־גובה, אפורים ואין־עלה, התנשאו בטור אין־קץ כמלוא העין. שרשיהם נחבאו בביצות רחבות־ידים, אשר מימיהן הקודרים עמדו – שחורים־משחור, רוגעים, וכלילי־אימה – מתחת. והעצים המוזרים כמו חִיות־אנוש הוצקה בהם, ויהיו מניעים זרועותיהם־שלד, ואל המים המחרישים שִועוּ לחמלה, בקולות חדים ונוקבים שמתוך תכלית־יאוש־וסבל. ותמור התמונה; ואני עומד, ערום ובדד, במישורי החולות הלוהטים אשר לסהרה. לרגלי מוטל שחוח ארי עז מאריות ארץ־המשוה, פתאום נפקחו עיניו־פּרא ותראינה אותיּ. בזניק־עוית קפץ על רגליו, ואת שניו הנוראות חשף. רגע, ומגרונו האדום בקעה שאגה כרעם־בגלגל, ואני נפלתי בחיל ארצה. משתנק בחבלי אימים, מצאתי עצמי לבסוף ספק־ער. חלומי, אפוא, לא כולו חלום היה. עתה, למצער, היו חושי עמי. כפּות איזה מפלץ ענק וממשי כבדות היו על חזי – נשימתו החמה באזני היתה – ומלתעותיו הלבנות והמבעיתות בוהקות עלי מן האפלה.

לו רבוא חיים תלויים היו בניד־אבר או בהגה־פּה, גם אז נבצר ממני לנוע ולדבר. החיה, תהיה אשר תהי, לא זעה ממקומה ולא נסתה להשחית מיד, ואלו אני מוטל הייתי באפס כל ישע, וכמו גוסס, תחתיה. חשתי כי כוחות גופי ונפשי סרים והולכים הימני מהרה – הקצרה, כי אובד אנוכי, אובד מחמת פחד בלבד. מוחי נטשטש – נחליתי עד דכּא – רואותי בגדו בי – אף גלגלי־העין הלוהבים ממעל הועמו. במאמץ עז פלטתי לבסוף קריאה רפה לאלוהים, ואקבל עלי את הדין. לשמע קולי כמו נעורה כל חמת הטורף העצורה. מלוא קומתו גהר על גופי; אולם מה־רבתה פליאתי כאשר, בנהימה ממושכה וכבושה, החל לוקק את פני וידי במירב הלהיטות, ובאותות חבה ושׂמחה מופלגים ביותר! נבוכותי, הוכיתי תמהון – אולם לשכוח לא יכולתי את נהימתו המיוחדת של ‘נמר’, הכלב הניו־פונדלנדי אשר לי, ואת זר־לטיפותיו היטב ידעתי. הוא הוא זה. הרגשתי בפרוץ הדם אל רקותי פתע – תחושה מסחררת והוממת של גאולה ותחיה עברתני. חפזתי לקום מן המזרן אשר עליו שכבתי, ונופל על צוארי חברי ומלוי הנאמן, נתתי פורקן לעקת חזי הממושכה במבול דמעות בוערות.

כמו במקרה קודם כן גם עתה היו שרעפּי בלולים ומסוכסכים יותר אחרי קומי מן המזרן. שעה ארוכה כמעט נבצר ממני לצרף רעיונים יחדו; אולם, בעצלתים, שבו אלי כוחות החשיבה, ואני שבתי זכרתי היכן אני עומד. איך נמצא בזה ‘נמר’, לשוא עמלתי להבין; ואחרי התעסקי באלף נחושים שונים־ומשונים באשר אליו, נאלצתי להסתפק בשמחה על כי בא לחלוק עמי בבדידותי הנכאה ולשובב נפשי בלטיפותיו. רובם של בני־אדם יאהבו את כלביהם, אולם חבתי אל ‘נמר’ עזה היתה פי־כמה מכפי הרגיל; וברי כי מעולם לא היה יצור ראוי לה יותר ממנו. שבע שנים היה רעי לי בלי־הפרד, ובמקרים אין־ספור גלה את כל התכונות האצילות אשר בגללן נוקיר את החי הזה. עודו גור מלטתיו מצפּרני זאטוט בליעל בננטקט, שהיה נוהגו, כשחבל על צוארו, המימה; וכאשר גדל הכּלב גמל לי, מקץ כשלש שנים, בהצילו אותי ממקל־חובלים של שודד־רחוב.

כאשר אחזתי עתה בשעון ואתנהו אל אזני, מצאתי כי שוב עמד מלכת; אולם דבר זה לא הפתיעני כלל, כי מתוך מצב רגשותי המיוחד־במינו ברי היה לי כי, כבתחלה, ישנתי פרק־זמן ממושך מאד; כמה, זאת כמובן אי־אפשר היה לדעת. בוער הייתי בקדחתי וצמאוני כמעט כבד משאת. מששתי סמוך לתיבה למצוא את מותר מימי המעט, כי מאור לא היה אתי, באשר אוּכלה האָלית עד פּותת הפנס, וחפיסת הזרחן לא נזדמנה לידי. אכן, כאשר מצאתי את הכד גליתי כי ריק הוא – בלי־ספק נפתה ‘נמר’ לערותו, כשם שנפתה לכלות את שייר בשר־הכבש, אשר עצמו, גרומה היטב, מוטלת היתה אצל פּתח התיבה. על הבשר הנשחת יכול יכולתי לותר, אפס כהגותי במים נמס לבי בי. רפה־אונים הייתי בתכלית, עד כי עם כל מאמץ־מה, או בת־ניע, נרעדתי כולי כאחוז צמרמורת. להוסיף על צרותי, היתה דו־התרנית עולה ויורדת בעברה גדולה, וחביות השמן השומות על גב תיבתי צפויות היו לפּול בכל רגע ולחסום את הדרך היחידה לצאת ולבוא. כן גם נורא היה סבלי ממחלת־הים. מטעמים אלה נמניתי וגמרתי לעשות דרכי, ויהי מה, אל המאורה, ולהחלץ מיד, בטרם יבצר ממני כליל לעשות כן. משהחלטתי כך, שבתי לגשש אחר חפיסת־הזרחן והאליתות. את הראשונה מצאתי בעמל לא־רב; אולם, כיון שלא מצאתי את האליתות מהרה כאשר קויתי (כי על כן זכרתי בקרוב את המקום בו הנחתין), נואשתי מן החֵפשׂ לפי־שעה, ואפקוד על ‘נמר’ לשכב דומם ומיד החלותי בדרכי אל המאורה.

בנסיון הזה נראתה חלישותי בעליל יותר מבתחלה. בקושי אין־קץ יכולתי להזדחל, ותכופות מאד כמו צללו אברי תחתי פתאום; או אז הייתי משתטח אפּים, וכמה דקות הייתי כאטום־חושים. אף על פי כן חתור חתרתי קדימה קמע־קמע, ירא בכל רגע פּן אתעלף בתוך הפּתולים הצרים והסבוכים אשר בקרב הקורות והמרישים, ובמקרה כזה הן לא נשקף לי כי אם המות. לסוף, אחרי אשר הסתערתי קדימה מלוא מרצי המעט נִטח מצחי עזה אל זויתו החדה של ארגז־מדות חשוק־ברזל. התאונה הממתני אך לרגעים מעטים; אולם, לגודל יגוני, הוטל הארגז כולו, משום עוז־טלטלת הספינה, על נתיבי, ויגדור בעדי תומם. עם כל התאמצותי לא יכולתי להזיזו אף כהוא־זה ממקומו, כי תחוב היה היטב בתוך התיבות ורהיטי־האני אשר סביב. על כן הוצרכתי, עם כל רפיוני, לסור מעם העבות ולמצוא מעבר אחר, או לטפּס ולעבור מעל למכשול, ולחזור לנתיב מעבר לו. הברירה הראשונה כרוכה היתה בתלאות וסכנות מרובות כדי־כך שנתנה בי רעד. בחולשת הדעת והגוף שהייתי נתון בה, ודאי אובד דרך הייתי לוא נסיתי בה, ונספּה למעצבה בתוך מבוכי הספנה הקודרים והמאוסים. הנה כי כן החלותי חוגר, בלא הסוס, את כל מותר חזקי ואומץ־רוחי, ושוקד, כמיטב יכלתי, לטפּס ולעבור מעל הארגז.

כאשר נזקפתי, לתכלית זו, מצאתי את המשימה חמורה אף ממה שדמיתי בפחדי. מזה ומזה למעבר הצר נשאה חומה שלמה של עצים כבדים שונים־ומשונים, אשר אם אשגה משגה קל־שבקלים ונמוטו על ראשי; ואם לא יאונה הדבר הזה, אפשר כי גדור תגדור המפולת בעדי את נתיב שובי, כאשר גדר המכשול ההוא לפני. הארגז עצמו ארוך היה וכבדתני, ולא יותן להציג עליו כף־רגל. שוא עמלתי, בכל מאמצי כוחי, להשיג את רומו, בתקוה כי ככה אוכל להתרומם. לוא גם הצלחתי להשיג את הרום, ברי כי לא היה כוחי עומד לי כל־עיקר לעבור מעל, ומכל הבחינות טוב־טוב היה כי נכשלתי בזאת. לבסוף, אגב מאמץ נואש להעתיק את הארגז ממקומו, הרגשתי ברטט חזק בצד סמוך אלי. בלהוט פשטתי ידי אל פאת הלוחים, ומצאתי כי לוח אחד, גדול מאד, רפוי הוא. באולרי, אשר היה עמי, למזלי, הצלחתי, בעמל וטורח, להתיקו כליל; וכעברי בפּתח אשר בקעתי ככה, גליתי, למרבה החדוה, כי אין קרשים בצד שמנגד – לשון אחרת, שהכסוי חסר, כי על כן את הקרקעית פּרצתי. עתה התקדמתי, מבלי התקל בקושי מיוחד, עד כי לסוף הגעתי אל המסמר. בלב פּועם נזקפתי וביד רכה לחצתי על מכסה המאורה. המכסה לא מהר להרום כאשר צפיתי, ואני לחצתיו ביתר־עוז כלשהו, ועודי ירא פן יהיה איש זולת אוגוסטוס במדורו. אפס, לתמהוני, לא זעה הדלת, ואחרד מעט, באשר יראתי כי תחלה נדרש אך מאמץ קל־שבקלים להעתיקה. הדפתיה בחזקה – ובכל זאת לא זעה; בכל כוחי – ועדין לא נעתקה; בחימה, בעברה, ביאוש – תכלית מאמצי היתה מעל! ומתוך ההתנגדות הנצחת נראה בעליל כי נגלה הבור וסומר נאמנה, או כי הושם על פיו איזה משקל כביר, אשר לא היה טעם לחשוב להזיזו.

אימים ובעתה מלאתי. שוא נסיתי להגות מה־טעם קברוני ככה. לא נצטרפה בדעתי כל שרשרת רצופה של הגיונות, ונופל על הרצפה נשטפתי, כָנוע, בעגומי הדמיונות, ומיתות־מורא של צמאון, רעב, חנק, וקבור־בלא־עת היו ראשי האסונות שנשקפו אלי. באחרונה שב אלי משהו מצלילות־הדעת. קמתי ובאצבעותי גששתי אחר החרכים והסדקים שבפּתח. כאר מצאתים, בחנתים בשום־לב לראות אם לא יחדור בהם אור מן המדור; אולם אור לא נראה. אחר העברתי בהם את להב אולרי, עד אשר פגעתי באיזה מעצור קהה. פּצרתי בו ואמצא כי מסה מוצקה של ברזל הוא, ובהעבירי את הלהב לארכו הרגשתי כי כמו גלי הוא, ואדע כי כבל הוא. לא היה לי אלא לשוב על עקבי אל התיבה, ולהכנע שם לגורלי העגום, או לנסות ולהשקיט את רוחי עד שאוכל לערוך איזו תכנית מנוס. בדבר הזה החילותי מיד, ולאחר תלאות אין־מספּר עלה בידי לחזור. כאשר צנחתי, תש־כוח כליל, על המזרן, השתטח ‘נמר’ אפיים לצדי, ובלטיפותיו נראָה כמתאוה לנחמני במצוקותי, ולהמריצני לשאתן באומץ־רוח.

המופלא שבמנהגו הסב את דעתי אליו. לאחר שלקק כמה דקות את פני ואת ידי, פוסק היה פתאום, ומשמיע יבבה כבושה. וכי אפשיט ידי אליו, ומצאתיו תמיד שכוב אפרקדן, וכפּותיו כלפּי מעלה. ארחו זה, אשר כה תכופות נשנה, מוזר היה למראה, ובשום פנים לא יכולתי להבין פּשרו. הואיל ודומה היה כי בצרה הוא הכלב, העליתי כי נפצע פּצע, נטלתי כפּותיו בידי, ואחת־אחת בדקתין, אפס סימן פּגיעה לא מצאתי. אז סברתי כי רעב הוא, ואתן לו נתח גדול מבשר החזיר, והוא טרפו בתאוה – אפס אחר שב אל זר־מעשהו כבראשונה. עתה דמיתי כי, כמוני, מתענה הוא ביסורי צמא, ודבר אמרתי לחרוץ בדעתי כן, והנה עלה בי ההרהור כי עדיין רק את כפּותיו בדקתי, וכי אולי יש פּצע באיזה מחלקי גופו או ראשו. את זה האחרון מששתי בשום־לב, אך מאום לא מצאתי. אכן, כאשר העברתי ידי על גבו הבחנתי כי לרחבו יש כמין גובל של שער סמור. את זה בדקתי באצבעי, ואגלה חוט, וכאשר תרתי לארכו מצאתי כי מקיף הוא את הגוף כולו. אגב בחינה בחונה יותר, פּגעתי בפסה קטנה של כעין ניר־מכתבים, אשר החוט העובר בו הדקו מתחת לכתף שמאל של הכלב.

 

פרק ג    🔗

מיד עלתה בי המחשבה כי הניר הוא פתק מאוגוסטוס, וכי הואיל וארע איזה מקרה אין־פשר אשר מנעו מלגאול אותי מבור כלאי, התחכם להודיעני בדרך זו על מעמד־הדברים כמו שהוא. מרעיד בלהיטותי החלותי מחפּש שוב אחרי קיסמי־הזרחן והאליתות אשר לי. במטושטש זכרתי כי הנחתים בזהירות בטרם ארדם; ואמנם, קודם למסעי האחרון אל המאורה, זכור זכרתי בדיוק היכן שמתים. אולם עתה לשוא טרחתי לזכור זאת, ושעה תמימה התעסקתי בחפש־חנם מרגיז אחר הדברים הנעדרים; מעולם ודאי לא ידע אדם יסורי דאגה ומתיחות גדולים מאלה. לאחרונה, בעודני מגשש, וראשי סמוך אל הזברית, אצל פּתח התיבה, ומחוצה לו, הבחנתי בהבהוב־אור חלוש בעֵבר המַהֲגית. מופתע מאד בקשתי לקרב אליו, כי דומה היה שרחוק הוא אך פסיעות אחדות ממעמדי. אך זזתי כאטום־חושים, אף על פי כן חתור חתרתי קדימה קמע־קמע, וההבהוב נעלם מעיני כליל, ובטרם אשוב לראותו, אנוס הייתי לגשש דרך לאורך התיבה עד אשר חזרתי לעמוד כבתחלה. עתה, מניע ראש בזהירות אנה ואנה, מצאתי כי כהתקדמי לאט, בזהירות רבה, בכוון מנוגד לזה שבו הלכתי בראשונה, יכול אוכל לקרב אל האור, מבלי אשר יתעלם ממני. עד־מהרה באתי עדיו (נדחק אורח בפתולים צרים אין־מספר), ואמצא כי מקורו בקצת משיורי גפרורי הזרועים בחבית ריקה הפוכה על צדה. תמה הייתי איך נתגלגלו למקום זה, והנה נקרו לידי שנים־שלושה בצעים של שעות־אָלית, שנכר היה כי לעסם הכלב. מיד העליתי כי זלול זלל את כל מלאי הנרות שלי, ומדומה היה כי אבדה תקותי לקרוא אי־פעם את אגרתו של אוגוסטוס. שיורי השעוה הדלים מפותפתים היו בתוך שאר אשפּתות שבחבית עד כי נואשתי מהִוָעל בהם, ואניחם באשר היו. את קמצוץ הזרחן לקטתי ככל אשר אוכל, ואשוב, בעמל הרבה, אל תיבתי, מקום שם נשאר ‘נמר’ כל העת.

מה אעשה עתה לא ידעתי. חשכת הספנה עבה היתה כדי־כך שלא יכולתי לראות את ידי, עם כל אשר אסמיכנה אל פני. פסת הניר ההלבנה בדוחק הבחנתי בה, וגם זאת לא כאשר הישרתי הבט אליה; על־ידי שאסב אליה את חלקיה החיצונים של רשתית־העין – לאמור, על־ידי שאתבונן בה באלכסון קמעה, מצאתי כי יותן להבחין בה כהוא־זה. ככה יוכל אדם לדמות בנפשו את קדרות כלאי, ואגרת ידידי, אם אמנם אגרת היא זאת ממנו, דומה היה כי עשויה היא אך להוסיף על מצוקותי, על־ידי שתרגיז ללא צורך את דעתי החלושה והמטולטלת כבר. שוא הפכתי במוחי בהמון תחבולות־הבל להשיג אור – תחבולות אשר כמוהן ממש תעלינה בדעתו של איש לועט־אָפיון בשנתו ידועת הרוגז – אשר כולן, וכל אחת מהן, נראות לו לחולם חליפות כרעיונות השקולים והתפלים ביותר, עם שסגולות החשיבה או הדמיון גוברות זו על זו לסרוגים. לבסוף עלתה בי מחשבה שנראתה לי הגיונית, אף תמהתי, בצדק רב, איך לא הגיתיה תחלה. שמתי את פסת הניר על גב ספר, אספתי את שיירי גפרורי הזרחן אשר הבאתי מן החבית, ואניחם יחד על הנר. אז שַׁפִתים בכף ידי, חיש אולם הכן. אור בהיר פשט מיד על פני הניר כולו; ואלו נכתב עליו דבר, ברי כי לא הייתי מתקשה כלל בקריאתו. אכן, אות לא היתה רשומה עליו – לא־דבר מלבד חלקת־ניר זעפה ואכזבת; הנהרה גועה מקץ שניות אחדות, ולבבי מת בקרבי.

כבר הודעתי לא אחת כי עת־מה קודם לכן היתה בינתי שרויה במצב הקרוב כמעט לשופטנות. ודאי היו הפוגות־רגע של שפיות גמורה, ולרגעים אף של תעצומות־מרץ; אולם אלו מועטות היו. יש לזכור כי ימים רבים אל־נכון שואף הייתי את האויר המרירי של בור אטום בלויתנית, ומרבית אותה עת היו מימי לחץ. בארבע־עשרה או חמש־עשרה השעות האחרונות לא היו לי מים כלל – אף גם לא ידעתי שינה כל אותן שעות. בשר נמלח ומצמיא ביותר היה עיקר מזוני – ומשעה שאבד בשר־הכבש, אף מזוני היחיד – להוציא את פּכסמי־הים; ואלה האחרונים לא הועילוני כלום לפי שנוקשים ויבשים היו מכדי שאבלעם בגרוני הבצק והניחר. עתה שרוי הייתי בקדחת עזה, וחבור־חלי מכל הבחינות. בזאת תתורץ העובדה שהרבה שעות־מסכנות שבמפּח־נפש עברו בטרם אתן אל לבי כי רק את צדו האחד של הניר בדקתי. לא אנסה לתאר את רגשי חמתי (כי דומה שכעוס הייתי למעלה־ראש) כאשר עמדתי פתאום על הסח־דעתי הגס. המשגה עצמו לא היה חשוב, אלולא החמרתיו באולתי ובפחזותי אני – נכזב על שלא מצאתי מלים על גבי פּסת־הניר כאחד הילדים קרעתיה לקרעים ואשליכנה, ולא ידעתי אנה.

כאן שוב עמדה תבונתו של ‘נמר’. כאשר העליתי, אחרי חפש ממושך, משהו מן הפתק, נתתיו על חוטם הכלב, ואשקוד להבינו כי שומה עליו להביא לי את השאר. לפליאתי (כי על כן לא למדתיהו דבר מן החכמות הרגילות שגזעו מפורסמים בהן), כמו ירד מיד לסוף דעתי, ואחרי אשר חטט כמה רגעים כה־וכה, מצא מהרה עוד חלק נכר. כאשר הביא לי את זה שהה קמעה, ומחכך חטמו אל ידי היה כממתין לראות אם ישר מעשהו בעיני. החלקתי על ראשו, ומיד נשא רגליו שוב. עתה עברו דקות אחות עד ששחזר – אולם כאשר בא, הביא עמו פסה גדולה, אשר נמצא כי היא כל הניר החסר – שכן דומה כי נקרע זה לשלושה קרעים בלבד. למזלי לא התקשיתי למצוא את מעט הזרחן שנשתיר – לפי שנחני הרשף המעומעם שנתמלט עוד מחלקיק או שנים. תלאותי צוו עלי את הזהירות, ועתה השתהיתי להרהר מה אעשה. מסתבר מאד, אמרתי בלבבי, שמלים אחדות נכתבו על אותו צד של הניר שלא בדקתיו – אולם איזו אותו צד? משחברתי את הקרעים יחדו עוד לא נמצא לי פּתח־פתרון, אף כי אז מובטח הייתי כי המלים (אם ישנן) תמצאנה כולן על צד אחד, ומצורפות כיאות, כדרך שנכתבו. משנה־הכרח היה לפתור את השאלה פתרון של־ודאי, ללא שמץ ספק, לפי שהזרחן הנותר לא יספּיק כלל לנסיון שלישי, אם יקרה ואכשל בזה אשר לפני. שמתי את הניר על הספר כבראשונה, וכמה דקות ישבתי תפוס־סרעפּים והפכתי בדבר. לסוף חשבתי שאולי יש צל של אפשרות שהצד הכתוב יש חספּוס־מה על פניו, ובחוש־משוש חריף יותן לגלותו. החלטתי לנסות בדבר, ובקפדה רבה העברתי אצבעי על הצד האחד. אכן, לא הרגשתי במאומה, ואהפוך את הניר, ואערכהו על גבי הספר. שוב הולכתי אצבעי בזהירות, והנה הבחנתי ברשף חלוש־להפליג, אולם בן־הבחן בכל־זאת. הרשף, ידעתי, ודאי יוצא מאי־אלה חלקיקים פעוטים של הזרחן אשר בו משחתי את הניר בנסיוני הקודם. הצד השני, או התחתון, אפוא, הוא הכתוב, אם אמנם ימצא לבסוף כי כתוב הוא. שבתי הפכתי את הניר, ואגש למלאכה כבתחלה. אחרי שופי את הזרחן, התמלט אור כאז – אולם הפעם נתחוורו נאמנה כמה שורות של אותיות כתב גדולות, כתובות בדיו אדום, כנראה. ההבהוב, אף שבהיר היה די־הצורך, בן־הרגע היה. אף על פי כן, לולא נרגש הייתי מדי, יכולתי להספיק לקרוא את כל שלושת המשפטים אשר לנגדי – שכן ראיתי כי שלושה הם. אכן, בלהיטותי לקרוא את כולם בבת־אחת, לא הצלחתי לקרוא אלא שש מלות הסיום, אשר ככה נראו – “דם – חייך תלויים בהיותך נסתר מעין”.

לוא נתן לי לעמוד על מלוא תכנה של האגרת – על מלוא משמעותה של האזהרה אשר ככה בקש חברי להזהירני, ברי לי גם ודאי כי אותה אזהרה, אף אלו ספרה עלילת שנאה נוראה־מהבע, לא יכלה לתת בלבבי גם עשירית מן המגור, מגור מזַוֵע ואין הֶגדר, אשר נסכה עלי ההתראה המקוטעת. והנה עוד “דם”, מלה זו דוקא – זו הטעונה רז, וסבל, ואימים כל־כך בכל עת – מה עמוסת־פּשר נראתה זו עתה – מה קרה וכבדה נחתה בסתימותה (מהיותה נתוקה ממלים שלפניה, אשר תבהרנה או תמתקנה אותה), בתוך עבי אפלת כלאי, אל קרב סתרי נשמתי!

אוגוסטוס, בלי ספק, היו טעמו ונמוקו עמו כאשר חפץ כי אשאר נחבא, ואני בראתי לי רבוא השערות באשר לטעמו ולנמוקו – אולם נבצר ממני למצוא לתעלומה פתרון מספיק. אך שבתי מדרכי האחרונה אל המאורה, ובטרם אסב דעתי אל מנהגו המיוחד־במינו של ‘נמר’, נמניתי וגמרתי להשמיע את קולי באזני אנשי הספינה, ויהי־מה, או, אם לא אצליח בזאת מיד, לנסות ולהבקיע לי דרך בעד לספון התחתי של הספינה. מעט הבטחה אשר בטחתי ביכלתי לבצע אחד משני הדברים האלה, בהגיע מים עד נפש, היא נתנה בי אומץ (אשר לא היה קם בי לולא כן) לשאת צרה ופגע. אכן, המלים הספורות אשר קראתי הדירוני משתי הברירות האלו האחרונות, ולראשונה הרגשתי עתה בכל מרודי גורלי. גל יאוש עברני ואני שבתי נפלתי על המזרן, ומשך יום ולילה לערך שכבתי שם כמו הלום־חושים, ורק לרגעים ידעתי הפוגות בינה וזכרון.

לבסוף קמתי שוב, ואהי הוגה במגורים אשר סביב לי. ספק רב אם עוד כ"ד שעות אוכל להתקים בלי מים – יותר מכן ודאי לא אוכל. בראשית ימי כלאי לגמתי בלי חשבון משקויי־החזוק אשר הכין לי אוגוסטוס, אך אלה רק עוררו בי קדחת, ואת צמאי לא שברו גם במשהו. עתה לא נותרה לי כי אם רביעית הלוג של ליקר־אפרסקים עד אשר היה תועבת מעי. לנקניק לא היה שריד; מקתלי החזיר לא נותרה אלא פּסת עור קטנה; ואת כל הפּכסמים, מלבד שברי פכסם אחד, אכל ‘נמר’. להוסיף על צרותי, מצאתי כי כאב־ראשי גובר מרגע לרגע, ובצדו כמין תעתוע־חושים אשר הציקוני מעט או הרבה למעת הרדמי ראשונה, זה כמה שעות לא נשמתי אלא במירב הקושי, ועתה היה כל נסיון נשימה מלווה פּרכוסי־עוית מדכאים ביותר בחזה. אולם עוד דבר אחד החרידני, ממין אחר לגמרי, ואימיו המציקים של זה הם בעיקר אשר המריצוני לקום מרבצי. הדבר הזה היה אורח הכלב ורבעו.

ראשונה הבחנתי בשנוי במנהגו כאשר שַפתי את הזרחן על הניר בנסיוני האחרון. עודי שף, חכך הכלב חטמו על ידי בנהמה כבושה; אולם אני נפעם הייתי אז מכדי שאתן הרבה מדעתי על הדבר. מהרה לאחר־מכן, הלא תזכרו, נפלתי על המזרן וכמין תרדמת־נשיה נפלה עלי. תכף הרגשתי בקול שריקה מיוחד־במינו סמוך לאזני, ואמצא כי מ’נמר' הוא, הנושם ונושף בכבדות כמו במירב ההתרגשות, וגלגלי עיניו בורקים עזה בחשכה. דברתי אליו, והוא ענני ברטון כבוש, ויחריש. תכף שבה חטפתני התרדמה, אשר ממנה הקיצותי שוב כבתחלה. דבר זה חזר שלש־ארבע פעמים, עד שלסוף מלאתי פחד כדי־כך שנעורתי תומם. לעת הזאת רבוץ היה הכלב אצל פתח התיבה, מנהם נוראות, וגם אם בכבוש קמעה, וחורק שניו כנאחז שבץ. לא פקפקתי בכך שחוסר המים או דחיסות האויר שבספינה הוציאוהו מדעתו, ולא ידעתי מה אעשה. לא יכולתי לקום עליו להרגו, אולם דומה היה שדבר זה הוא הכרח גמור לשלומי. ברור ראיתי את עיניו נעוצות בי במבע איבה שאין־כמוה, ובכל רגע צפיתי כי יסתער עלי. לבסוף לא יכולתי שאת עוד את מצבי הנורא, ואגמור אומר להחלץ מן התיבה ויהי־מה, ולהמיתו, אם יאלצני לכך בהתנגדותו. בכדי לצאת, היה עלי לעבור על גופו ממש, והוא כבר כמו נכון לכך מראש – התרומם על קדומניותיו (כפי שהבחנתי על־פי השנוי במעמד עיניו), ויחשוף את כל מלתעותיו הלבנות המצהירות. נטלתי את מותר קרום־החזיר, ואת הבקבוק אשר בו הליקר, ואצמידם אל גופי, עם סכין־גדולה שהשאיר לי אוגוסטוס – ואחר, מתעטף באדרתי היטב ככל־האפשר, גחתי אל פּי התבה. אך עשיתי זאת, והכלב זנק אל גרוני בנהימה גדולה, בכל כובד גופו הלם את כתף ימיני, ואני נפלתי נפילה רבה שמאלה, בעוד הכלב המתעבר חולף־שוטף מעלי. נפלתי על ברכי, ראשי כבוש בשמיכות, והללו גוננו עלי מפני הסתערות־חימות שניה, כאשר הרגשתי איך השנים החדות ננעצות ברב־כוח בצמר העוטף לגרגרותי – אכן, למזלי, בלא שתבקענה בעד כל הקפלים. עתה מוטל הייתי מתחת לכלב, וברגעים מספר הנה יכריעני. היאוש נתן בי כוח, ואני הרהבתי קום, בחוזק־יד נערתיו מעלי, גורר עמי את השמיכות מן המזרן. את אלו השלכתי עליו עתה, ובטרם יספיק להחלץ חמקתי מן הפּתח ואגיפהו היטב בפניו. אכן, בתגרה זו נאצלתי לשמוט את־מעט קרום החזיר, ועתה מצאתי כי אין לי דבר מלבד רביעית הלוג ליקר להחיות את נפשי. אך חלפה בי מחשבה זו, חשתי כי נשטף אני מין גל של הפקרות, בדומה לילד מפונק כשהוא במסבות כעין אלו. הגשתי את הבקבוק אל שפתי, ואערהו עד תומו, ובחרי־אף השלכתיו ארצה.

אך נדם הד הנפץ, והנה שמי נהגֶה בקול להוט אך כבוש, מעבר המהגית. כה מפתיע היה דבר אשר כזה, וכה עזה היתה הרִגשה אשר העיר בי הקול, עד כי שוא נסיתי לענות. הדבר לא היה בפי, ואחוז מורא פּן ידמה חברי כי מתי ושב מבלי אשר ינסה להגיע אלי, עמדתי בינות לארגזים סמוך לפתח התיבה, מרעיד כבעוית, מתנשף ומתאמץ להשמיע קול. לוא אלף מלים תלויות היו בהברה אחת, לא יכולתי להגותה. ניע־מה נשמע עתה בקרב העצים מעט הלאה למקומי. מהרה הועם הקול, עוד ועוד. האוכל לשכוח את רגשותי ברגע הזה? הולך הוא – חברי, עמיתי, אשר ממנו זכאי הייתי לדרוש כה הרבה – הולך הוא – עזוב יעזבני – הלך לו! הנח יניח לי להספות במסכנות, לגווע במבעית ובנתעב בבורות־כלא – והלא מלה אחת, הברה אחת, עשויות להצילני – אפס אותה הברה יחידה לא אוכל להשמיע! מובטח אני כי ידעתי אז רבוא חבלי מות. מוחי תעה שכור, ואפול, נחלה עד־מות, אל פאת תיבה.

כנפלי נתר הסכין מחגורת מכנסי, ובקל קשקוש שמט אל הרצפּה. מעולם לא ערבה כה לאזני העתירה שבמנגינות! בדאגה שאין כמוה כריתי אוזן לשמוע איך יגיב אוגוסטוס על השאון – כי ידעתי אשר אך אוגוסטוס הוא אשר קרא בשמי. רגעים אחדים היתה דממה. אחר שמעתי שוב את המלה “ארתור!” הנשנית בקול נמוך וחדור הסוס. התקוה השבה לחיים גאלה בי בבת־אחת את כוח־הדבר, ואזעק עתה מרום קולי, “אוגוסטוס! הו, אוגוסטוס!” “הס, דום בשם אלוהים”, השיב ברטט־חרדה: “אהיה עמך מיד – אך אעשה דרכי בספנה”. שעה ארוכה שמעתיו עובר בתוך העצים, וכל רגע כימי־דור היה בעיני. לאחרונה הרגשתי והנה ידו על שכמי, ובתוך כך הגיש בקבוק מים אל שפתי. רק אותם שנושעו פתאום מלוע קבר, או שידעו יסורי־צמא לבלי־שאת במסבות חמורות כאותן שהייתי נתון בהן בכלאי הנדכה, רק אלה ישכילו להבין לרגשי ההתלהבות שאין־להביעם אשר העירה בי אותה לגימה ארוכה מן היקר בכל המעדנים הגשמיים.

כאשר שברתי את צמאי כלשהו, העלה אוגוסטוס מכיסו שלושה־ארבעה תפוחי־אדמה מבושלים, אשר זללתים בתאוה שפוכה. הוא הביא עמו מאור בפנס אפל, והקרנים הנעימות יקרו בעיני לא־פחות מן המאכל והמשקה. אולם רוחי קצרה לשמוע את סבת העדרו הממושך, והוא החל לספר לי מה ארע על הספון בתקופת כליאתי.

 

פרק ד    🔗

דו־התרנית הפליגה, כאשר דמיתי, כשעה לאחר שעזב את משמרתו. הדבר היה בעשרים ליוני. הזוכר יזכור כי אז כבר הייתי בספנה זה שלשה ימים; ומשך אותו פרק־זמן היתה על הספּון המולה כה מתמדת, והתרוצצות כה מרובה לכאן ולכאן, בפרט בתא ובמדורים, עד כי לא היה בידו לבקרני מבלי להסתכן בגלוי סודה של המאורה; כאשר בא סוף־סוף הבטחתיו כי אכן שלום לי; כיון שעדין היה צופה לשעת־כושר ביומים שלאחר־מכן – אף שעדין היה צופה לשעת־כושר לרדת, רק ביום הרביעי נמצאה לו הזדמנות לכך. פעמים אחדות בפרק־בינים זה החליט להודיע לאביו את דבר ההרפתקה, ולהעלותני מיד; אולם עדין קרובים היינו מדי אל ננטקט, ולפי קצת דברים שהפליט הקפיטן ברנרד, ספק היה אם לא ישוב אחור תכף אם יתגלה לו כי אני בספינה. לבד מזאת, כאשר הפך בדברים, לא יכול אוגוסטוס לציר לעצמו – כך סח לי – כי אחסר דבר, או כי אהסס, במקרה כזה להשמיע קולי במאורה. הנה כי כן, כשעין בדברים היטב, גמר אומר להניח ממני עד אם תכשר השעה לבקרני באין מבחין. דבר זה, כאמור, לא ארע אלא ביום הרביעי לאחר שהביא לי את השעון, הוא היום השביעי לרדתי אל הספנה. אז ירד מבלי קחת עמו לא מים ולא צידה, כי קודם־כל התכון להסב את שימת־לבי, ולקרוא לי לבוא מן התיבה אל המאורה, – ואז יעלה אל המדור ויביא לי משם מלאי צידה. כרדתו לתכלית זו מצא כי ישן אני, שכן דומה כי נוחר הייתי בקול גדול מאד. לפי כל החשובים שיכול אני לחשב בענין זה, ודאי היתה זאת התרדמה שנפלה עלי תכף לאחר שחזרתי מן המאורה והשעון בידי, ואשר ודאי נמשכה אפוא יותר משלושה ימים ושלושה לילות למצער. לאחר זמן נמצאתי למד, הן מתוך נסיוני אני הן מתוך הבטחות זולתי, מה־יפליא להרדים הבאוש העולה משמן־דגים נושן במקום דחוס; וכשאני מהרהר במצבה של הספנה בה הייתי אסור, ובתקופה הארוכה שהיתה דו־התרנית משמשת לציד לויתנים, נוטה אני יותר להתפלא על שהקיצותי בכלל, לאחר שנרדמתי, מאשר על כך שישנתי בלא הפסק כל אותו פרק־זמן שצוין למעלה.

אוגוסטוס קרא אלי תחלה בקול נמוך ובלא שיסגור את המאורה – אולם אני לא עניתיו. אז הגיף את המאורה, וידבר אלי בקול רם יותר, ולסוף בקול גדול מאד – ואני הוספתי לנחור. עתה לא ידע מה יעשה. עד שיעבור בתוך העצים אל תיבתי יחלוף זמן־מה, ובינתים ירגיש בהעדרו הקפּיטן ברנרד, שהיה נזקק לשרותיו בכל רגע, בסדורם והעתקתם של מסמכים הקשורים בעסקי הנסיעה. משנמלך בדעתו החליט אפוא לעלות, ולחכות להזדמנות אחרת לבקרני. הנקל היה לו להחליט כן, לפי ששנתי נראתה לו שלוה ביותר, והוא לא יכול לשער כי הציקתני כליאתי במשהו. רק חרץ כאשר חרץ, והמולה בלתי־רגילה הסבה את שימת־לבו, המולה אשר כמו מן התא תבוא. ככל אשר יכול נחפז לקפּוץ מן המאורה, סגרה, ויפתחו הָטֵחַ את דלת מדורו. אך הציג כף רגלו על הסף, ואקדוח נצנץ למולו, ובו ברגע הכריעתו חבטת אנקול כבד.

יד חזקה לפתה את גרונו בעז, והוא לא יכול למוש מרצפת התא; עם זאת ראה ראָה את המתרחש סביבו. אביו היה כפות יד ורגל, סרוח על שלבי סולם המעלות הראשי, ראשו כלפי מטה, ובמצחו פצע עמוק אשר ממנו מקלח הדם בלי־חשך. הוא לא הוציא הגה, ונראה היה בו כי גוסס הנו. עליו נצב החובל הראשון, מציץ בו בארשת לעג שטנית, ומחפש בישוב־דעת בכיסיו, אשר מהם אכן העלה ארנק גדול ומד־זמן. שבעה מחבר האניה (ובכללם הטבח, כושי) נוברים היו במדורים בשמאל הספינה למצוא נשק, ומהרה הצטיידו שם ברובים ותחמושת. לבד מאוגוסטוס והקפיטן ברנרד, היו בתא תשעה אנשים בסך־הכל, ואלה מן הפּריצים שבאנשי הספינה. הנבלים עלו עתה אל הספון, ואת ידידי לקחו אתם, לאחר שחבשו את זרועותיו מאחרי גבו. הם כונו צעדיהם אל מדור־המלחים, שהוגף – שנים מן המתמרדים עומדים אצלו בגרזנים – ושנים עומדים גם במִפְתח־הראש. החובל קרא בקול גדול: “אתם שומעים שם למטה? השתלחו הנה, אחד־אחד – שימו־לב, אתם – ובלי טענות־ומענות!” עברו כמה דקות עד שיופיע מי; – לסוף גח אנגלי אחד, שהפליג כדרדק־מלחים, והוא ממרר בבכי, ומפיל תחנתו הנכנעת לפני החובל שיחוס על חייו. התשובה היחידה היתה מחי־גרזן על מצחו. האומלל נפל אל הספּון בלא להוציא אנחה, והטבח השחור הניפו בזרועותיו כהנף ילד והטילו הימה. כיון ששמעו האנשים אשר למטה את החבטה ואת צלילת הגופה, שוב אי־אפשר היה להניעם לההין לעלות לא באיומים ולא בהבטחות, עד שהוצע להדיחם בעשן. אז התפרצו הללו כאחד, ורגע דומה היה כי אולי תגאל הספינה מידי המתמרדים. אפס הללו הצליחו לבסוף לסגור את מדור־המלחים סגור היטב בטרם יגיחו יותר מששה מיריביהם. אלה הששה, כיון שמצאו עצמם פחותי־מספר כל כך ונטולי נשק, נכנעו לאחר תגרה קצרה. החובל שעשעם במלים נאות – בלי־ספק על־מנת להניע את הנותרים למטה להכנע, שכן לא התקשו הללו לשמוע את כל הנאמר על הספּון. התוצאה הוכיחה את פקחותו, לא־פחות משהוכיחה את נבלותו השטנית. כל אשר במדור־המלחים הודיעו מיד כי נכונים הם להכנע, ואחרי עלותם, אחד־אחד, נעקדו והושלכו על גביהם, עם הששה הראשונים – ויהי מספר כל אנשי הצות אשר לא השתתפו במרידה עשרים־ושבעה איש.

חזיון טבח מזוע התחולל עתה. הימאים העקודים נגררו אל הסולם החיצון. כאן עמד הטבח, והוא מנחית גרזנו על ראש כל קרבן עם ששאר המתקוממים מטים אותו בכוח מן הספינה ולחוץ. בדרך זו נספו עשרים־ושנים, ואוגוסטוס אמר נואש לחייו, ומרגע לרגע צפּה לבוא תורו. אולם דומה היה כי עתה נלאו הנבלים, או אולי קצו במדת־מה במלאכת־הדמים; כי ארבעה האסירים הנותרים, יחד עם רעי, אשר הושלך אל הספון עם השאר, נתנה להם ארכה. כאשר שלח החובל להביא רום, וכל חבורת המרצחים היטיבו לבם בסובא, עד בוא השמש. או אז החלו נצים בדבר גורל השרידים, שרבצו מרחק לא־יותר מארבע פסיעות מהם, ואזניהם קולטות כל מלה. קצת מן המתמרדים כמו הרך המשקה את לבבם, כי כמה קולות ענו ואמרו כי ראוי להתיר את השבויים כליל, על תנאי שיצטרפו למרידה ויחלקו ברווחים. אכן, הטבח השחור (שמכל הבחינות היה שד־משחת, ושדומה היה כי השפעתו אינה נופלת מזו של רב־החובל עצמו, אם אינה עולה עליה) לא אבה שמוע לשום הצעה ממין זה, ויהי טוען וחוזר וטוען כי יש את נפשו לשוב אל מלאכתו בסולם החיצון. שחק המזל והוא היה הלום־יין כדי־כך שבנקל עצרו בו אותם שהיו צמאי־דמים פחות ממנו, ובכללם איש בשם דִירְק פּיטֶרס. האיש הזה היה בן אשה אינדית משבט אוֹפְסַרוקָה, היושבים במשגבי ההרים־השחורים, סמוך למוצא הנהר מיסורי. אביו סוחר פרוות היה, כמדומה, או למצער קשור בתחנות־הסחר האינדיות על נהר לואיס. פּיטרס עצמו היה אחד האנשים איומי־המראה אשר חזיתי מעודי. קטן קומה היה, לא יותר מארבע רגלים ושמונה זרתות גבהו, אולם אבריו כמו עם אברי הרקולס קורצו. ידיו, בפרט, אדירות היו לעובי ולרוחב כדי־כך שכמעט לא דמו לידי אנוש. זרועותיו גם רגליו עקולות היו עקילה משונה ביותר, וכמו נטולות היו גמישות מכל־וכל. ראשו נשחת־תואר היה באותה מדה, גומה בקדקדו (כמו זו שבראש רובם של כושים), והוא קרוח בתכלית. לכסות על מום אחרון זה, שלא בא מחמת זקנה, נושא היה ברגיל פאה־נכרית מעשה כל חומר דמוי־שער שנקלע לידיו – פעמים עור של כלב ספרדי או של דוב־אפור אמריקאי. בשעה המדוברת היה ראשו חבוש פסה של אחד שלחי הדוב האלה; והיה זה מוסיף לא מעט על אימת־האכזריות הטבועה בפרצופו, שהיה בו מטיבם של בני שבט אופסרוקה. הפה נמשך כמעט מאוזן עד אוזן; השפתים דקות היו, ובדומה לקצת חלקים אחרים בגוו, כמו משוללות היו רכות־שבטבע, ולפיכך לא היה שום רגש שבעולם משנה את הארשת השוררת. ארשת שוררת זו יוכל אדם לצירה לעצמו אם יתן אל לבו שהשנים בולטות וארכות היו להפליג, ומעולם, בשום מקרה, לא כסו השפתים אף את קצתן. אם היית מעביר מבט של־אגב על אדם זה, אפשר היה מצטיר לך כמי שמתעות בצחוק; אולם עם מבט שני מתעוררת היתה בך הכרה מרעידה, שאם על שמחה מורה ארשת שכזאת, הרי שמחת־שדים היא זו. מעשיות הרבה מהלכות היו על יצור מופלא זה בקהל יורדי־הים של ננטקט. מעשיות אלו מספרות על כוחו העצום שעה שהוא נרגז, וקצת מהן עוררו ספק בשפיותו. אולם על ספונה של ‘גרמפּוס’ דומה שנהגו בו, בעת ההתמרדות, יחס שעיקר־עיקרו הלעג. הארכתי ככה בפרטים בדברי על דירק פּיטרס, לפי שעם כל מראית־האימות אשר לו, הרי הוא שסיע יותר מכל להציל את חייו של אוגוסטוס, ולפי שתכופות יזדמן לי להזכירו להבא בפרשת סיפורי – ספור אשר, אומר־נא פה, בחלקיו הבאים ימצא מכיל ארועים היוצאים כל־כך מגדרו של נסיון־אנוש, ומשום כך – כה רחוקים מהתקבל על דעת אנוש, עד כי ממשיך אני בלא כל תקוה לקנות אמון באשר אספּר, ועם זאת בוטח אני נאמנה בזמן ובהתקדמות המדעים שיאמתו קצת מן החשובים ומן המוקשים שבמאמרותי.

לאחר הסוסים הרבה ושתים־שלש מריבות עזות, הוחלט לבסוף שכל האסירים (להוציא את אוגוסטוס, שפּיטרס התעקש דרך לצון לעשותו לו לבלר) ישולחו על פני המים באחת סירות־הלויתנים הקטנות ביותר. החובל ירד אל התא לראות אם עוד הקפּיטן ברנרד חי – שהרי יזכור הזוכר כי כאשר עלו המתמרדים הניחוהו למטה. עד מהרה הופיעו השנים, הקפּיטן חוור כמות, אלא שהתאושש מעט מפּצעו. הוא פנה אל האנשים בקול לא־נשמע כמעט, פצר בם שלא ישלחוהו במים, אלא ישובו לתפקידם, אף הבטיח שיביאם אל כל חוף שירצו, ולא ינקוט שום צעד להביאם לדין. משול היה לאדם הזורה דבריו לרוח. שנים מהפּריצים תפסוהו בזרועותיו וישליכוהו מן הספינה אל הסירה, שאותה שלשלו שעה שירד החובל מטה. אז התירו את אסורי ארבעה האנשים הרבוצים על הספון ויצוום לבוא אחריו, והם עשו כמצווה עליהם בלא כל נסיון התנגדות – רק אוגוסטוס עוד נשאר בחבלי מכאוביו, אם כי שאף והתפלל רק לרשות שתנתן לו להפּרד מאביו לשלום. חופן פּכסמי־ים וכד מים שולשלו עתה מטה; אולם לא תורן ומפרש, לא משוט ומצפּן. הסירה נקשרה אל הירכתים בחבל ודקות מספּר נמשכה, ואותה עת נועצו המתמרדים עוד פעם אחת – אחר בותק החבל. לעת ההיא רד לילה – ירח וכוכבים לא נראו – והים נשא גלים רדודים ורגוזים אף כי לא נשבה רוח תקיפה. הסירה נעלמה כהרף־עין, ולא תקוה רבה נשקפה לקרבנות בישי־המזל אשר בתוכה. אכן מקרה זה ארע בקו־הרוחב הצפוני '30 35⁰, ובקו האורך המערבי '20 61⁰, לאמור: מרחק לא גדול מאיי ברמודה. כיון שכך נסה אוגוסטוס להתנחם במחשבה כי הסירה אולי תצליח להגיע ליבשה, או שתקרב כדי־כך שתזדמן לפני כלי־שיט מנגד לחוף.

עתה עטתה דו־התרנית את כל מפרשיה, ותצלח בארחה דרומית־מערבית – המתמרדים חרשו איזו מזימת שוד־ים, אשר בה אמורים היו, לפי כל שנתן להבין, לעצור איזו ספינה בדרכה מאיי הכף־הירוק אל פורטו־ריקו. איש לא שת לבו אל אוגוסטוס, אף התירו את אסיריו ויניחוהו להלך בכל אשר ירצה מסולם־התא והלאה. דירק פּיטרס נהג בו חסד־מה, ובמקרה אחד הצילהו מאכזריות הטבח. חייו עדין תלויים היו לו מנגד, הואיל והאנשים סבואים היו בתמידות, ואי־אפשר היה לסמוך על כך שיוסיפו לחמלו או להתעלם ממנו. אכן, לפי מה שספּר היתה דאגתו אלי הצד המדכא ביותר שבמצבו; ואמנם, מעולם לא היה לי יסוד לפקפק בכנות ידידותו. לא אחת גמר אומר להודיע למתמרדים את סוד היותי בספינה, אולם התאפק, קצת משום שזכר את מעשי־התועבה אשר חזה כבר, קצת משום שקוה כי במהרה יוכל להחיש לי ישע. על־מנת כך היה דרוך על המשמר תמיד; אולם, חרף ההשגחה הדרוכה ביותר, חלפו שלושה ימים אחרי שלוח הסירה ושעת־כושר לא נזדמנה. לסוף, במוצאי היום השלישי, נתרגשה רוח עזה מפּאת מזרח, וכל המלחים נקראו לאסוף מפרשים. בתוך הערבוביה עשה דרכו מטה באין רואה, וירד אל המדור. מה־רבו צערו ומגורו כאשר ראה כי נעשה זה מקום לגנוז בו כל מיני אפסניה־של־ים וכלי־אֳנִי, וכי כבל־שלשלת, כמה אמות־ים² ארכו, שהיה גלול תחת סולם־הראש, נסחב כדי לתת שמה מקום לאיזה ארגז, והוא מוטל עתה מעל למאורה ממש; מן־הנמנע היה להזיז את זה מבלי שיתגלה הדבר, והוא שב אל הספּון מהרה ככל האפשר. כאשר עלה תפס לו החובל בגרונו ושאלו מה־זה עשה בתא, וכבר אמר להשליכו מן הספּון המימה, אפס כי שוב נצלו חייו הודות להתערבותו של דירק פּיטרס. עתה הושמו ידי אוגוסטוס באזיקים (כמה זוגות אזיקים היו בספינה), ורגליו נקשרו־הודקו יחדו בחבל. אז לקחוהו אל המהגית, וישליכוהו אל תא־משכב תחתי סמוך אל מחיצות מדור־המלחים, בהבטחה כי לעולם לא ישוב להציג רגלו על הספּון “עד שתחדל דו־התרנית להיות מה שהיא”. כך התבטא הטבח, אשר הטילו אל תא־המשכב, – כמעט לא יתכן לאמר, מה היתה הכונה המדויקת שבמימרה זו. אכן, המעשה כולו הוא שהיה לי, בסופו של דבר, לישועה, כאשר יֵראה עוד מעט.