(ציור הסתורי מימי יוחנן הורקנוס)

קול רנה וישועה באהלי ציון ובארמנות ירושלים!

הוסרה החרפה מעל יהוּדה, כלה הוסרה! הבוז לעריצי יון לשליטי סוריא, לבני אדום השודדה ולשרידי עם פלשת, ולגוי נבל הדר בשכם!…

… כי הנה חוגגת ירושלים הקדושה חג משנה: חנכת חומת העיר וחנכת ארמון החשמונאים –, שנבנו בימי שלטונו של הנשיא הצדיק, המושל ביראת אלהים, יוחנן כהן גדול לאל עליון – על אפם וחמתם של מלכי יון, האוכלים איש בשר רעהו בצפון הארץ…

… בשנה הראשונה ליוחנן הנשיא, בהיותו לחוץ ודחוק על ידי בעל אחותו תלמי בן חבוב, הבוגד בעמו ובמשפחתו, הכרח לכרת ברית קשה: לנתץ את חומת העיר הקדושה ולהשאירה פרוצה ופתוחה, לשלם מס כבד בעד יפו וגזר ולהיות יהודה נכנעת ומשפלת, כמו בימי אנטיוכוס אויפטור, – ועדין לא עברו ארבע שמיטות שנים, ועוד האחים, זרע אנטיוכוס הרשע, נלחמים אחד בשני. אח הורג אח ואשה רוצחת בעלה, מחלישים בריבותיהם את שלטונם ומפרידים בין נפות מלכותם, – ויוחנן ידע לרפא את שבר עמו, לנהל בחכמה ומשפט את עניני מדינתו, ויהודה עתקה גם גברה חיל בימיו! – ידע נשיא ישראל לא רק להוציא את צוארו מתחת עלם של היונים, כי גם להיות להם למחתה: להרחיב את גבולות ארצו במזרח עד מדבא אשר במואב, מקום שם נהרג דודו יוחנן, אחי יהודה המכבי; לכבש את ארץ הכותים בצפון ולהרס את שכם בירתה ומקדש אלילם על הר גריזים; להכניע את אדום בנגב ולהכניס את תושביה תחת כנפי השכינה; אף גם חיל שכירים סדר בארצו, מוכנים לשמר עליה ולהלחם מלחמותיו, ולפעמים לעזור על ידיהם לשונאיו הקודמים, ליונים, ולהרחיב בזה את גבולות ארצו.

פרץ המסחר בימי הנשיא: – דרך חופי יפו ועזה עוברת יהודה מערבה לארצות תרשיש וימים רחוקים; ודרך רפיח ונחל מצרים באות שירות שירות ומביאות כל טוב מצרים ועוברות את הרי המולדת עד צר וסוריא והמדבר הגדול; סוחרי ירושלם עתקו ורכשו הון רב ויפארו את עירם, משוש נפשם; גם מפקדי הצבא עשו חיל והביאו אתם שלל ובזה רבה מארצות מלחמתם, שכללו את בתי מעונם וייפו את קרית־עזם.

חזקה החומה החדשה ועצומות פסגותיה, יסודותיה אבני גזית – חמש עשרה אמה ארכן ושמונה אמות רחבן, עביה עשר אמות, וגבהה עשרים – מלבד המגדלים הרבועים והמוצקים, המתנוססים מעל לחומה, ובהם חדרים ועליות לשומרי החומות. ומשתרעת החומה מצפון על יד המגדל, שאצל שער הסוסים ונמשכת לעבר לשכת הגזית ופגעה בבירה החדשה. המבצר החזק במקום התורפה של העיר הקדושה, והגיעה משם עד קרבת אולם המערבי אשר לבית המקדש. משם היא עוברת אל שער האסיים ונסבה לרוח דרום ויורדת את מעין השלח; משם תטה לרוח מזרח עד הגיעה אל העפל, וקרבה אל אולם המזרחי של הר־הבית.

ויפה הארמון החדש שעל גבעת ציון, אל הגיא לעבר העיר העליונה, ונהדר מראהו, ומימי מלכי יהודה לא נבנה בית־מדות כמהו בעיר הקדש.

ארבע שנים רצופות עמלו בו בוניו – חרשים עברים, שלמדו מלאכתם בסוריא ובאלכסנדריא של מצרים, המה שכללוהו ופארוהו מן המסד עד הטפחות ועד כרכובו וכפות גגו; כלו בנוי מאבני המקום ועשוי תחתיים, שנים ושלישים.

הקומה התחתונה אבני־גזית יקרות, כלן אבני שיש לבן, שחברו אשה אל אחותה בלי כל סדק ונראה כאילו הבנין סלע מוצק אחד, שהסתתים נתנו לו תבניתו ועשו את מקצועותיו.

והקומה השניה – אבנים אדמדמות משפות וכבדות ומראיהן כגלי־ים. ונדבכי אבני גיר לבנות וחלקות מ“מערות המלכים” עוברות בתוך, כבריחים המבריחים את הארמון מן הקצה אל הקצה לארבע פנותיו, ומרחוק נראה הוא מחוטב פסים־פסים.

ובקומה השלישית שתי שורות עמודי־אבן בעלי צבעים שונים, וכותרות לעמודים מפותחות פתוחי רמונים, ענבי גפן, תמורות ושבלי חטה, ובין העמודים יציע רחב המקיף את הארמון לארבע רוחותיו.

וחלונות גדולים ורחבים קבועים בארמון בכל קומותיו לכל צדדיהן להשקיף מהן לכל חלקי העיר.

מרובים החדרים בארמון ומרוחים האולמים; קורותיהם מצופים עצי ארזו עצי אלון, יריעות מרקמות לתפארה, תכלת ושש וארגמן וחוטי כסף וזהב – רקמת פרחים מרהיבים ורעננים.

ויפה ביותר האולם הגדול – "אולם שמעון התסי', אבי הנשיא. ארבעים אמה ארכו ועשרים וחמשה רחבו וגבהו שבע אמות. שני טורי עמודי שיש מכתרים מחזיקים את התקרה המצירת בצבעים שונים מעשי ידי אמנים; הקירות מצפים לוחות ארז חטובים ורצפתו אבני צבעונין שונות.

וגדול המראה ונהדר מגג הארמון, העשוי מעקה, – סורג ברזל של פטורי ציצים – ומעורר זכרונות רבים..

למזרח נראית – הערבה הרחבה המפסקת בין יהודה ארץ העמים שנכבשה עכשו, ובה עובר הירדן המתפתל ונופל אל ים המלח, שאדיו מכחילים ומכסים את כל הסביבה –ממבצר דיק, בו נהרג שמעון נשיא יהודה, עד בית חגלה ועד נחל זרד מעבר לים.

ולמעלה נשקפים הרי מואב – גם הם נכבשו בימי שלטון יוחנן כהן גדול.

למערב הארץ – מתנשאים הרי מצפה וחרשה, מקומות המלחמה והנצחון של יהודה המכבי, גדול משפחת החשמונאים ועם יהודה, – המקומות שנצח וגם נפל על במותיהם – ועד מודעים, גזר ויפו והים הגדול – הארץ שהשתחררה מעל מלכי יון ועריציה.

ולצפון נמשכת הדרך המובילה לשכם, ארץ הכותים, שנספחה גם היא ליהודה, ו“דרך העתיד” היא – בה ילכו צבאות יהודה עד כבשם את הארץ עד דמשק ולבוא חמת ועד הנהר הגדול – כמו בימי הכובש הגדול דוד מלך ישראל.

ולנגב מלבינה הדרך ההולכת עד בית־צור, מקום נצחונותיו של אליעזר אחי יהודה ועד אדורים ואשתמוע, ועד סלע אדום שנכבשה, – ועין רואה וצופיה מבחינה גם את צללי הרֵי פארן וסיני…

מרהיב המחזה. מרחיב הלב ומעורר זכרונות ותקוות!…

ואנשי ירושלם מתבוננים אל עיר בירתם הקדושה, משוש לבם ומחמד נפשם מימי קדם, שחדשה נעוריה כבימי המלך שלמה – ולבם מתמוגג מנחת למראה בניני תפארת של השרים והסגנים, הסוחרים וחורי הארץ ולמראה ארמון החשמונאים המפאר וחומת העיר הבצורה, – מודים הם לה' על חסדו הגדול, שעשה עמהם להפליא בימי שלטונו של יוחנן כהן גדול לאל עליון, נשיא ישראל ואהובו.

*

קרא יוחנן כהן גדול לעצרת “חבר היהודים” וחכמי הפרושים להתיעץ כדת מה לעשות בחנכת החומה והבירה, אשר נוספה לעיר הקֹדש. עינו חכמי הפרושים בכתבי הקדש, שאלו גם את זקני הדור יודעי מסרת אבות, ויחליטו לחנך את הבירה והחומה והארמון ב“תודות” ובהלל, בשירה ובזמרה, כפי הכתוב בספר נחמיה, האיש שזכה לבנות את החומה ולרפא את שבריה, שפעל גדולות לעמו – “זכרה לו אלהיו לטובה”.

יצאה פקודה לכל ערי הלוים שבארץ: “להיות המשוררים והשוערים מזרע לוי נאספים לירושלים ליום המועד לחנכת חומת העיר והבירה”.

ויאספו כלם – לירושלים. רבים מהם לקחו גם נשיהם וטפם ואתם גם רבים מזקני ישראל, ראשיו והמוניו.

וַיִטָהרו הכהנים־הלויים, וַיְטַהרו את העם שבאו אל שערי עיר הקדש, ויעמדו המשוררים והשוערים משמרות־משמרות על יד שער הדגים ממערב לירושלים.

מטעם ראשי העדות – ו“חבר־היהודים” הוכנו שתי “תודות” ומנחת לחם חמץ לכל אחת. ותתחלקנה שתי “התודות” לסב את העיר לשתי רוחותיה.

יצאה התהלוכה לימין, מעל החומה לשער האשפות, אשר בדרום העיר, בראשה, הלך יוחנן כהן גדול ובניו. מתתיהו ויהודה לבושים בגדי כהונה, ויוחנן בן סועידא ידיד נעוריו של הנשיא וגדולי הצדוקים ואחריהם מפקדי הצבא והגבורים, לבושים בגדי־שרד. לפניהם הלכו המשוררים ונגנו במצלתים ובנבלים והכהנים – בחצוצרות. הלך וירד עד שער התנין, ומשם סבו מערבה עד שער החרסית העתיק, ועלו במעלות עיר דוד עד קרבם אל הבירה מערבה־צפונה.

וה“תורה” השנית הלכה שמאלה, מעל לקברי בית דוד ושער המזרח עד מגדל המאה ומגדל חננאל, אשר אצל שער בנימין. בה הלכו חכמי הפרושים ובראשם “הזוגות” נתניה הארבלי ויהושע בן פתחיה, ולפניהם השוערים מכים בתף, מנגנים בכנורות והכהנים בחצוצרות, הלוך ועלה עד בואם אל הבירה מזה.

ובהפגש שתי התורות – ותעמדנה. ויפצחו הלוים המשוררים בשיר ובכלי זמר:

יְפֵה נוֹף, מְשֹוֹשֹ כָל הָאָרֶץ

הַר־ציוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב!

אְֶלֹהִים בְאַרְמְנוֹתֶיהַ נוֹדָע לְמִשְֹגָב.

כִי הִנֵה הַמְּלָכִים נוֹעְַדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו.

הֵמָה רָאוּ כֵן תָּמָהוּ, נִבְהְַלוּ נֶחְפָּזוּ.

רְעָדָה אְַחָזָתַם, חִיל כַּיּוֹלֵדָה.

כַאְַשֶר שָמַעְנוּ כֵן רָאִינוּ בְעִיר אְֶלֹהֵינוּ,

אְֶלֹהִים יְכוֹנְנָה עַד עוֹלָם.

יִשְֹמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה

לְמַעַן מִשְפְּטֶיךָ!

סֹבוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ, סִפְרוּ מִגְדָלֶיהָ,

שִיתוּ לִבְכֶם לְחֵילָהּ פַסְגוּּ אַרְמְנוֹתֶיהָ –

לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחְַרוֹן!…

נגש הכהן הגדול ויטהר במים טהורים את שערי החומה והבירה ויזרק גם על העם; לקח לחם תורה אחד ויבצענו ויתן ממנו פרוסות ל“חבר היהודים”, לחכמי הפרושים ולגדולי הצדוקים לאות אהבה ואחוה ושלום בין כל ראשי האומה – ואת הלחם השני שרף באש לפני הבירה ב“עסק גדול”…

משם עלו דרך שערי הבירה אל העיר עד בואם אל ארמון החשמונאים, ויסבו אותו שלש פעמים בזמר ובשיר חנכת הבית לדוד:

"אְַרוֹמֶמְךָ ד' כִּי דִּלִּיתָנִי וְלֹא שִֹמַחְתָּ אֹיְבַי לִי… "

מארמון החשמונאים קרבו אל העליה היא הגשר שעל הגיא, המחבר את הארמון להר המוריה – ולקול חצוצרה עברו שני קרבנות התורה בלוית הכהנים לבושי הבדים שהחזיקום בידיהם. אחריהם הנשיא, הזוגות, חכמי הפרושים, גדולי הצדוקים, ראשי העדות וזקני העם, ואחריהם ההמונים כל קהל ישראל, עד עברם אל המוריה, הוא הר־הבית.

נגשו הכהנים אל מזבח העולה, ויעקדו את קרבנות התורה, סמך הכהן הגדול את ידיו עליהם, שחט ראש ה“זוגות” את האחד ואב בית הדין את השני; זרקו הכהנים, לבושי הבדים את הדם על המזבח וכל העם והמשוררים והשוערים פתחו בשיר “מזמור לתודה”:

הָרִיעוּ לַד' כָּל הָאָרֶץ!

עִבְדוּ אֶת ד' בְשִֹמְחָה,

בוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה!

דְעוּ, כִי ד' אְֶלֹהִים הוּא עָשָֹנוּ

וְלוֹ אְַנַחְנוּ – עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

בוֹאוּ שְעָרָיו בְתוֹדָה חְַצֵרוֹתָיו בִתְהִלָּה

הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְמוֹ!…

ויזבחו העם זבח רב ביום ההוא, וישמחו גם הנשים והטף שמחה גדולה, ותשמע שמחת ירושלים עד למרחוק.

שמחים ההמונים:

על הארמון וחנכהו – סמל השלום הוא. גאות האמה וגדולתה:

על הבירה הבצורה – סמל כחו וגבורתו של העם היא.

על החומה החזקה – סמל נצחון הטהורים על הטמאים

החלשים על הגבורים, המועטים על המרובים, הצדיקים על הרשעים.

מתבוננים זקני העם אל הארמון ועיניהם דומעות מרב גיל וחדוה; זוכרים הם את מפח נפשם בהיותם עולי ימים, בפרץ מחנות האויב את חומת הר הבית, בטמאו את המזבח ובחללו כלי קדש; בשרפו את לשכת העץ סביב לעשות מקום ל“תיאטרון” שקוץ המשומם… ומי פלל, כי פרצי החומה ופצעי האמה ירפאו כל כך מהר, וכי הם יזכו לראות בנחמת עמם…

וצעירי יהודה שמחים ועליזים. רוח גבורה תלבישם למראה הבירה ומגדל הצופים אשר עליו המביט למרחוק… אהבה וכבוד ירחש לבם לנשיאם שהביא את עמם עד כה, להיות חפשים ממשא מלך וצר; עובדים המה את אדמתם לבטח, את טובה יאכלו בלי פחד – ולמראה הבירה הבצורה בטוחים הם בכח עמם להדוף כל אויב ומתנקם…

ורבתה הגילה ועצמה השמחה, כשצוה הנשיא לפתוח את גנזי הממשלה ולהוציא את המטבעות החדשים שהטביע – (כי עד הימים האלה השתמשו ביהודה במטבעות של שמעון הנשיא) – ולחלקם בין כל ההמונים לאיש ואשה, זקן ונער לזכרון היום הזה…

והעיד סמל המטבעות המבריקים – “קרנים מלאות בתוך זר סביב” – על השפע בארץ ועל הגבורה באומה, והכתבת: “יוחנן כהן גדל וחבר היהודים” הגידה לעם, כי השליט והעם שוים בשלטונם, וכי אין עריצות מושלי היונים חלקם של יהודה ונשיאיה…

ולעת ערב – והוארה ירושלם במנורות שמן מעל כל גג ובעד כל חלון, מעל המגדל החדש שעל הבירה ומפנים כל אהל; כל חצר מאירה, כל בית מלא זהר וכל השפתים רוחשות שיר, וכל נפש בישראל מלאה חדוה.

ולא היתה שמחה כזאת בעיר הקדש מימי חנכת המקדש בזמנו של יהודה המכבי, ראש גבורי ישראל.

*

מתנוסס ארמון החשמונאים על גבעת־ציון, כשהוא כלו מתנוסס על גבעת־ציון, כשהוא כלו מזהיר; מוארים באדם השמש המפיזה וכל קשוטי העמודים מתבלטים; מאדימים רמוני השיש ונראים כמו מוכנים להקטף; מציצים אשכלות הענבים מבין עליהם ומרהיבים עין־רואם, ופטורי־הציצים מבין התמורות נאים ונחמדים, – ועיני כל ישראל רואות, נהנות.

ובארמון פנימה – האולמים הרחבים והעליות המרוחות מלאים אור יקרות. אבוקות־השעוה במנורות־הנחשת בוערות באש אדומה, נברשות־הכסף הגדולות מפיצות אור עליז, ומרחוק באפלת הלילה נדמה, כאלו כל הארמון על שלש קומותיו – אבוקת אור גדולה היא בירושלם, המאירה לארץ יהודה השמחה והעליזה.

וממול הארמון החדש, מזרחה, לעמת הר־ציון, על המוריה עומד מקדש ד', בנין עתיק מימי זרובבל; הדרת השיבה חופפת עליו, ושכינת־אל מרחפת סביבו –, וגם הוא, בנין־קדומים זה, מואר הארמון החשמונאים, כי בשלום הארמון שלום גם למקדש…

… מוארים אולמי־הארמון ומשרתי־הבית אצים ונחפזים להכין את המשתה ל“חבר־היהודים”, לזוגות, לחכמי הפרושים, לאצילי הצדוקים, לזקני העדות, שנאספו לירושלים, לכהנים, הלויים ולמשוררים.

מכינים הם את השלחנות ואת המצעות באולם הגדול – “אולם שמעון התסי”.

ויוחנן כהן גדול, נשיא־ישראל לבוש בגדי עצמו, צועד עכשו בחדרי ארמונו ובאולמיו. מסתכל הוא לקירות המכוסים מרבדים מרקמים, לעמודי־השיש וכותרותיהם, לספון המציר קשוטים מרהיבים – ונפשו מתמלאת גאון על פעולת ד' אשר עשה לעמו ישראל ולמשפחתו הוא.

מעלה הוא על זכרונו את הקורות אותו מימי עלותו לשלטון תחת אביו האמלל שמעון – זכר צדיק לברכה, שנהרג ביריחו על ידי חתנו הבוגד תלמי בן־חבוב – שם רשעים ירקב.

… אלמלא חברי ורעי יונתן בן פועירא, שסכן את נפשו ומהר לבוא מערבת הירדן דרך הנחלים והאפיקים אל גזר, מקום מלחמתי עם הורקנוס הקנרביי ולהודיעני על האסון הגדול אשר קרה למשפחת אבי ועל הצפוי לאמה כלה, וכי עלי למהר לירושלם לקדם את פני הבוגד־המרצח, – מי יודע אם היתה יהודה חפשית, כמו שהיא בימי עכשו, ומי יודע אם היתה תקומה למשפחת החשמנאים"…

וחולפים בזכרונות הנשיא כל הנפתולים וכל המלחמות עם שונאי יהודה מסביב, עם צרי יהודה וישראל הקרובים – הכותים, אבן־הנגף לירושלם במשך עשרה דורות, שנלחם בהם עד הרסו את בית־מקדשם על הר־גריזים, ועשה בהם, “כדרך שבקשו המה לעשות לבית אלהינו בימי אלכסנדר היוני”; איך כבש את סלע אדום, הכריח את תושביה הזכרים למול את בשרם ולהתגיר, וקדש שם אלהי ישראל ובריתו, ואחרי מנותו בה נציב יהודה לקח את אנטיפס מלכם ובני משפחתו בתור בני תערבת אל ירושלם: איך כבש לו דרך אל הים והשיב ליהודה את גזר ואת יפו, וסוחרי יהודה וירושלם עורבים עתה בכל חוף הים. מגיעים עד צר וצידון ועד לבוא חמת ודמשק צפונה ועד אשקלון ועזה דרומה; מפליגים הם עד לארצות רחוקות, עד תרשיש ורומא, בעלת ברית יהודה; איך רכש לו גדוד שכירים, ששומרים את גבולות ארצו מכל אויב וצר, ושבעזרתם הביא תשועה גם למלכי יון, ובשכר זה החזירו לו ערי יהודה בגליל העליון ונתנו לו יד בעבר הירדן ברבת־עמון ומצפה גלעד…

ככב עזרנו ה' עד הנה להבטיח את חפש יהודה ושלומה; מלכי אנטיוכיא ומצרים אוכלים איש בשר רעהו, “ארם מקדם ופלשתים מאחורי מתנגשים זה בזה ולנו תהיה הרוחה”…

רק העיר שומרון, ששמה התבצרו הכותים אחרי נוסם משכם, היא עודנה עומדת על תלה, ולמכשול היא ליהודה, אינה יכולה להתחבר עם תושבי הצפון בדרך הישרה שעל ההרים.

… וכשהונח לנו מצרינו התרחב גם למוד התורה ביהודה; העמדתי את “הזוגות”, גדולי הפרושים שמרביצים תורה בישראל. מניתי את “חבר־היהודים” לחק חקים ולשפט על־פי תורת משה, וחכמי הפרושים מלמדים את העם ע“פ המסורה. ואם לפעמים יתנגדו להם הצדוקים והגבורים – אך אין כל פרץ ואין צוחה ברחובות ירושלם”.

ובהתבונן הנשיא אל ארמונו ויפיו הוא חושב:

"עד הוא הארמון הזה לעין ה' הטובה עלי ועל ביתי, כי הישר בעיניו עשיתי ובדרכי אמונה הלכתי מעודי, ולכן גם הפליא לעשות לנו: מכהני הדיוטות שבמשפחת יהויריב, הצעירה במשפחת הכהונה שבמודעיה, עלינו לכהונה גדולה בעיר קדשנו, וממחשכי המערות, שבהן התחבאו זקני מתתיהו ואנשי משפחתו הגענו אל הארמון המפואר הזה על גבעת ציון בירושלם, קרית בה חנה דוד, משוש זכרוננו ורוח אפנו… ועל המוריה, ביציע הבית, לעיני כל העם קבועים למשמרת עולם לוחות הנחשת שעליהם חרותים דבר הכתב. “כי בחר כל העם בשמעון החשמונאי להיות נשיא וכהן גדול הוא וזרעו אחריו”…

“והקטן עוד זאת בעיניך, אלהי, ותזכני לראות את בן־זקוני יהודה אורש לו לאשה את בת יהושע בן פרחיה, מזרע זרבבל מצאצאי דוד, – ובניהם שיולדו להם יאחדו את הכהנה ואת המלוכה”.

ומי יודע?…

יוחנן כהן גדול נשתקע במחשבותיו: רעיון כמוס שנשא עמק בלבו כמעט שהתפרץ מבעד פתחי שפתיו… אך ברגע זה באו שומרי הסף והודיעו לנשיא, כי האורחים המכובדים התכנסו אל האולם הגדול, “אולם שמעון התסי”.

*

ישבו מסבים גדולי ישראל וראשיו. בראש, אל מושב הקיר מערבה, ישב על כסא־תפארה הנשיא, ומצדו לימין עצי־שטים, עשוי מעשי אמן, ספר תורת משה. לשמאל: ישב בנו יהודה ועל ידו יהושע בן פרחיה. לימין נתניה הארבלי, אב בית הדין, ואחריו לפי גדלם וערכם – “חבר היהודים”, ראשי הצדוקים, מפקדי הצבא, זקני העדות וראשי המעמדות, ביניהם גם בני התערבת אנטיפס האדומי, חטוש המואבי ובעלים העמוני; גם מנחם ראש חבר האסיים בא לקריאת הנשיא – חביבם של הנזירים, בטובו לכל עמו וביראתו את ד'.

ערוכים השלחנות שלפני המסבים הרבים בכלי כסף וזהב. בקערות גביש וזכוכית, בגבעים משבצים, במזרקות וכפות – שלל אויבי יהודה אשר בשכם ובעזה, בשעיר ובמואב – כלים שהועברו באש וטהרו במי קדש, כפי תורת משה ובקערות, מכל מאכל אשר יאכל ועל ידם מרורים זכר הצרות המרות, ששבעה האמה כל ימי חייה – במצרים, בגלות בבל, בשלטון יון, בימי יהודה המכבי והחשמונאים הראשונים.

אכלו המסבים, סעדו בשמחה מכל הטוב, שנתן להם ביד הנשיא, וזכרו מאורעות חדשים וישנים, נצחונות ומעשי גבורה, פלאי ד' בבית צור ובמצפה, בעזה ובמרשה, במדבא ובסלע מואב, וכלם פה אחד, כי בימי שלטונו של יוחנן כהן גדול הגיעה יהודה לשלוה ושקט, וכי יש תקוה לאמה, שבזמנו יתקימו דברי הנביאים:

“וְיָשְבוּ אִיש תַּחַת גַפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחְַרִיד”…

ככלות הסעודה קם הנשיא על רגליו כשפניו מוסבים אל המוריה, מול המקדש ובמועל כפיו קרא:

1. בָרְכוּ ד' אְֶלֹהֵינוּ, אְֶלֹהֵי יִשְֹרָאֵל, עַל הַמָזוֹן שֶאָכָלְנוּ!

… וכל המסובים קמו אף הם, נשאו ידיהם וקראו:

בָרוּךְ ד' אְֶלֹהֵינוּ אְֶלֹהֵי יִשְֹרָאֵל, שֶאָכַלְנוּ מִשֶלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ!

ובגמרם בברכה, עַל הַמִחְיָה וְעַל הַכַלְכָלָה וְעַל

תְנוּבַת הַשָֹדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, שֶהִנְחִיל

לַאְַבוֹתֵינוּ לְאְֶכֹל מִפִּרְיָה וְלִשְֹבוֹעַ מִטוּבָהּ", –

הוסיף הנשיא ואמר בקול:

רַחֵם ד' אְֶלֹהֵינוּ עַל יִשְֹרָאֵל עַמֶךָ וְעַל

יְרוּשָלַיִם עִיר קָדְשֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְכַן כְבוֹדֶךָ וְעַל

מַלְכוּת בֵית דָוִד מְשִיחֶךָ וְעַל הַבַיִת הַגָּדוֹל וְהַקָדוֹש

שֶנִּקְרָאִ שִׁמְךָ עָלָיו; קַבץ־נָא פְזוּרֵי עַמְךָ וּתְבִיאֵם אֶל הַו

נַחְלָתֶךָ וְתִטָעֵם בְאֶרֶץ חֶמְדָתֶךָ.

וכל המסבים ענו ברגש:

בָרוּךְ שֵם כְבוֹדוֹ וְיִמַלֵא כְבוֹדוֹ כָל הָאָרֶץ!

… ככלות ברכת המזון עוד ישבו המסובים ושמעו מפי הזקנים זכרונות מימי חייהם, היו כאלה, שעיניהם זכו לראות את יהודה המכבי אריאל האמה, ולהלחם בין גבורי גדודיו; הם תארו את מצב האומה שהיה מורא מאד אחרי נפל הגבור במורדי מצפה, ואחרי התפזר גבוריו איש איש לכל רוח…

היו זקנים שלוו את יונתן לעכו ובעיניהם ראו איך התנכלו לו חילות אנטיוכוס ויתנפלו עליו ועל מלויו הקרובים וירצחום, – אך לא יכלו לעזרו, כי סבום היונים מכל צד ויאמרו להרגם, ובחסדי ד' נמלטו ובאו ירושלימה לספר ע"ד התועבה שנעשתה.

ויונתן בן פועירא ספר זכרונות־תוגה ע“ד רצח שמעון הנשיא במבצר דיק, ע”ד המהומה שקמה בין אנשי המשתה, שלבם היה טוב ביין, למראה דם נשיאם השפוך, – ואיך סגרו חילות היונים, אנשי עצתו של הבוגד, את שערי המבצר ולא נתנו לאיש לצאת, ורק בחמלת ד' על עמו ועל משפחת החשמונאים עלה בידיו להמלט דרך חלון החומה בליל האפל ולרוץ דרך נחל כרית דרך מעלה אדומים לבוא עד גזר אל יוחנן, שנלחם עם הורקנוס הקנדביי ולהזהירו…

והודו השומעים לד' על טובו וחסדו אז ועל השלום השורר עכשיו בארץ כלה ובירושלם הבירה.

אז פנה יוחנן כהן גדול לזוגות ויאמר:

2. "מנהג לנו מזמן גזרות אנטיוכוס אפיפנס לעורר רחמי יה בשעת קרבן של שחר ולשיר על הדוכן מפרק בני קרח:

“עוּרָה לָמָה תִישַן ד', הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח” –

וכי יש כביכול שנה לפניו, והרי כבר נאמר:

..הִנֵה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָן שוֹמֵר יִשְֹרָאֵל?" –

ענה נתן הארבלי, ראש הזוגות, ויאמר:

3. “כל זמן שישראל שרויים בצער ונכנעין תחת יד הגוים הרי, כביכול, ישן הוא”…

אמר יוחנן כהן גדול: “והרי כיום, שהננו יושבים שקטים בארצנו עול מלכויות אחרות אין על צוארנו – האמנם יש עוד מקום לתפלה זו?”

כונו הזוגות וחכמי הפרושים לדעת הנשיא, ובו במעמד יצאה פקדה ללויים המשוררים, לבטל את “תפלת המעוררים” אחרי תמיד של שחר.

קראו חכמי הפרושים לתקנה זו “תקנת יוחנן כהן גדול לאל עליון”.

… עוד המסבים יושבים ומסיחים, מספרים ומתוכחים והנה נשמעו מחוץ קולות שירה אדירה וזמרה סביב סביב. יצאו כלם אל היציע הרחב המקיף את הקומה השלישית ואל מעקה גג הארמון – ונגלה לפניהם מחזה מרהיב.

מעל חומת העיר בדרום, העולה מהשלח, נמשכת שורה ארכה של גברים צעירים וזקנים, אבוקות אור בידם ובפיהם שירים וזמירות ותשבחות.

ולעומתם מעל לחומת העיר שמשער הדגים, הולכת שורה של עלמות ונשים. גם בידיהן אבוקות של אור ושרות שירי זמרה תהלה…

והאירו האבוקות את כל העיר מכל צדדיה והיתה החומה כזר נוגה סביב־סביב…

קרבו שני המחנות והיו כחצי גרן עגלה סביב לארמון ולמקדש – וכל ההמונים הריעו לכבוד הנשיא הצדיק. לכבוד חבר היהודים והזוגות ולכבוד כל המסבים.

אש האבוקות בידי אדם מהבהבים, עולים ויורדים – ולעמתם מנצנצים ברקיע אבוקות כוכבים של יוצר הכל. מבהיקים ומבריקים – וממלאים הנפש רטט וזיו.

… אחרו המסובים בארמון החשמונאים לשבת עד סוף האשמורה הראשונה ונפטרו מתוך קורת רוח מרבה מאת פני הנשיא, חביב העם. בברכם אותו ואת יוצאי חלציו, בנים ובני בנים מושלים בישראל ביראת אלהים, בהביאם תשועה לישראל, בהרחיבם את גבולות יהודה כבימי דוד מלך ישראל.

וכשנפרדו המסבים התאספו אבות שתי המשפחות, משפחת יוחנן הכהן ומשפחת בן פרחיה מזרע זרבבל הפחה, ודנו ע“ד קביעת ימי החתונה של בניהם, והחלט לסדר את הנשואין בעוד עשרה ימים בכ”ה באלול, יום הזכרון של גמר החומה ע"י נחמיה.

ובירושלם נשמעו כל הלילה קול שמחה והלל, קול ההמונים אומרים תודה לה'. סובבים הם בחוצות העיר הקדושה ומריעים לכבוד הנשיא ומשפחתו. ומעל ההרים סביב נשאו משואות אש ונראו צללים מרקדים לקול תוף וכנור, – ורק לפני האשמורה האחרונה שקטה העיר ותושביה. –

4. חֶרֶב בָאָה לָעוֹלָם!…

נהפכה שמחת־הלילה לחרדה בבקר!

עם אור הבקר הגיעו דחופים ונבהלים שלוחים מן הצפון והודיעו לנשיא כי הכותים, – “הגוי הנבל והסכל”, שגרש משכם ושהתבצר על הר שומרון, התחבר עם היונים אשר בעמק ובבית שאן, ששכרום בכסף מלא על מנת לעלות ביהודה ולקצות בה, ומפקדי השכירים מוכנים כבר למלחמה…

לעת צהרים באו בקול זעקת שבר פליטי מָרֵשָה שבסביבות שומרון ויודיעו, כי אמנם השומרונים בעזרת שכירי היונים התנפלו על מקום־מושבם ויבזו את העיר, ואת הצעירים שנסו לעמד על נפשם הרגו בחרב.

… מלאה ירושלים תשואות… רחובותיה הומות… על גגותיה וחומותיה מתגודדים אנשים ונשים וטף צועקים, מיללים ושואגים… פסקה המלאכה בבתי העבודה ובחניות. שבת המסחר בשוקים, והמונים המונים מתאספים ברחובות וברחבות שלפני השערים; התחילו לבוא במרוצה מהעירות הסמוכות, והחרדים על נפשם העיזו את משפחתם ואת צאנם ובקרם וכלי ביתם להסגר בתוך חומת ירושלם, “העיר הבצורה”.

ובשער שכם עומדים המונים צפופים ונדחקים, מצפים ומחכים למבשרים חדשים, שיבואו מן הצפון;:יושבי הקרנות" מבקשי חדשות מספרים, מתוַכחים נצים זה בזה, כל אחד מפסיק את חברו ועונה לעמתו; מעריכים את כחו של האויב, מפחיתים את מספר צבאו, מקללים ומגדפים אותו וחורקים עליו שן…

– “כגמולנו שלם לנו אלהים” – אמר אחד והוא לבוש כאחד הנזירים: שערות ראשו ארכות ויורדות על ערפו, כתנת בד שעירה על גופו ורגליו יחפות (מהאסיים שעלו מערבת־הירדן להתישב בירושלם לעזֹר לאנשי כתתו) – כגמולנו… הרי לעם מלחמה היינו, ככל הגוים, כיונים נדמינו, את בנינו שלחנו לעזר להם במלחמתם, לחלל שבת ומועד, להתגאל בטח־בנס ולהטמא למתיהם… ואלינו, אל ארצנו הקדושה, הבאנו שכירי יון ערלים טמאים, להיות לעזר לנו, והנה הם שוכנים על הגבעות מסביבנו, (ובדברו הראה מול המערב, ששם על יד הברכה העליונה נראו אהלי השכירים)… והנה שלם לנו אלהים כגמולנו… עוד פעם יבואו היונים לארצנו… "

– אל תפתח פה לשטן ואל תדבר סרה על עם ד'" – פנה אליו אחד הזקנים, נשוא־פנים והוא חבוש צניף טהור על ראשו ומעילו יורד על ברכיו וסנדלי־עץ על רגליו. מחכמי הפרושים הוא!) – “אל נא! אין להתרעם על היוצאים למלחמה בחללם את השבת ובאכלם לחם טמא; כתורה הם עושים וכמסורה; חקים אחרים לעם בימי שלום וחקים אחרים בשעת חרום, ככה קבלנו במסורה מדור־דור”.

“– צדקת הפעם, פרושי” – קרא אליו איש גבה הקומה, לבוש מעיל צמר ועליו אדרת רחבה ונעלי עור אדמים על רגליו; פניו נקשים ומעידים, כי לא פעם לקח חלק בסערת מלחמה, – "הפעם צדקת: אין לנו חקים רבים, שהננו הולכים למלחמה. רק חק אחד של משה רבנו: לא תחיה כל נשמה! ומצוה זו עלינו לקיימה גם הפעם במהרנו לעלות על שומרון ולהשמיד עד תומו את הגוי הנבל הזה הדר שם, אשר רק בטובו של הנשיא נתנה לו חנינה במלחמה האחרונה, בהרסנו את מקדש־תועבותיו על הר גריזים…

– ואתה, “טבול שחרית” – פנה האיש המדבר אל האיסיי, "שעמד וראשו מורד ארצה ועיניו עצומות, כמו השתקע בתפלה – ואתה – למה עזבת את חורי המערות שבנחל כרית ובערבות־יבוק לבוא ירושלימה ולהתודות על עון הצבור… שוב נא אל הירדן, שם תטבל בקר, – ערב וצהרים ותטהר, שם תאכל את ארוחתך בקדש עם כל חבריך הנזירים, תאסף עשבי רפואתך – ואל חית השדה תטיף מוסרך… לא פה יכירך מקומך, ואל תזיד להרפות ידי העם… "

– אמנם רבו חטאינו – ענה לעומתו אחד הכהנים הזקנים לבוש הדיוטות ששמע את דברי הנזיר "חטאינו עצמו, כי שכחנו את אלהינו ואת קדושיו; גם כהנינו יוצאים למלחמה, מטמאים למתים, ואחר כך עולים הם על המזבח הטהור ומקריבים עליו, גם נכנסים אל ההיכל ומקטירים קטרת… והרי כן נאמר לדוד משיחנו: “דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי”

– הו, כהן הדיוט, קרא לעומתו אחד הצדוקים, והוא זַכּוּר, אחיו של יונתן בן פועירא – “יודע אני למי אתה מכון… לנשיאנו הצדיק, ליוחנן כהן גדול לאל עליון… יודעים אנחנו מחשבותיכם מחשבות הפרושים, עליו, משום שעוד טרם נכנע לתורתכם כלה… הנה תעבר המלחמה ואזרנו חיל וגלינו את אזן הנשיא למחשבתכם ולדעתכם עליו…”

לדברים האלה התפרץ יהודה בן גודיתא והוא מהפרושים שלא נכנסו אל “חבר היהודים” – “הו צדוקי יוני! כמוכם כמונו יודעים אנו על מה לעורר את לב הנשיא… אבל הגידה נא לי, היודע אתה מאין לקח יוחנן אלפים ככרות כסף לשכירים היונים השוכנים במבצרי המדינה, והמטמאים את עפר ארצנו הקדושה? וכי כסף כזה יביא ברכה לעם ולארץ? וכי ערלי־בשר אלה ישמרו את גבולות הארץ וחומות העיר הקדושה?”…

“הו, פרושי צבוע” נתן עליו בקול אחי בן־פועירא – יודע אני כמוך, כי מקברי מלכות בית דוד הוצאו ככרות כסף הללו – אבל כלום חלול קדש יש בזה שבכסף נציל את מולדתנו? ולמה הפקידו מלכי יהודה את כספם אם לא להצלת האמה? – האם רק קרבנות צבור נקנה תמורתו?… והרי זוהי חובתו של הנשיא לקיים דברי התורה, שהבטיחה לנו: – “ושתי את גבולך מים סוף ועד ים־פלשתים ומהנהר ועד המדבר… – והיכולנו להרחיב את גבולותינו כיום הזה בלי עזר וסעד של שכירים גוים – ועם לא למד מלחמה אנו מדור דור?…”

תקפו הוכוחים בין המדַינים, וההמונים נדחקים אליהם – צעירים וזקנים, פרושים, אסיים, צדוקים, כהנים, בעלי אומניות, לויים, שוערים – כלם מתוכחים, מתחלקים לסיעות־סיעות, מבטלים דברי אחדים ומסכימים לדברי אחרים, ופני כלם להבים ולבות כלם סוערים…

וכבר נטו צללי ערב, עוד מעט ויגיפו השערים, המתוכחים ממהרים להכנס העירה, וההמונים אחריהם – והיה נשמע קול הכרז:

– מטעם נשיא העם יוחנן כהן גדול, ומטעם חבר היהודים הוכרזה מלחמת־מצוה על הגוי הנבל הגר בשומרון: כלם ילכו למלחמה – צעירים ובאים בימים; יצא חתן מחדרו ויעזב האכר את חרישו; הדורך קשת – ידרך, המטיל חנית יחדדנה, ועמדו להנקם באויבי העם, כי מלחמת ד' היא: חרב לד' ולארצנו, חרב למולדתנו ונשיאנו!"

ומעבר השני נשמע קול שני מכריז:

“מטעם אב־בית־הדין נקבע מחר יום צום – יתאספו כל אנשי ירושלם מקטון ועד גדול אל המקדש לחלות פני אלהינו בצום ובתפלה, לקרא אליו בחזקה למען יצליח דרכנו במלחמה ויחון אותנו מנצחונותיו”.

ומהרו הכרזים לצאת אל כל העירות הקרובות הסמוכות והכריזו כדברים האלה.

עם הנפת דלתות שערי החומה שבו התושבים אל בתיהם, לבם הומה וסוער לקראת העתיד וכלם מוכנים ליום הצום מחר.

*

כל היום, מאחרי תמיד של שחר, נכנסו לישיבה הנשיא ו“חבר־היהודים”, חכמי הפרושים, ראשי הצדוקים, מפקדי המלחמה, ראשי העדות וזקני המעמדות. אלה שישבו אתמול ושמחו בסעדת חנכת הבית – ישבו עכשו וטכסו עצות בדבר המלחמה. רוח אחת קבצתם ורעיון אחד מלא את לבם – להגן על ארץ מולדתם ולא היה פחד ומרך בנפשם, כי תקוה ואמץ, ולבם היה סמוך ש“מי שהמלחמה שלו” הוא ינהילם נצחון גם הפעם…

גם חכמי הפרושים הסכימו למלחמה, רק טכסו עצות לבלי חלל את חקי תורת משה שלא לצרך, כל זמן הלחם העם, פן יחרה בהם אף ד' ונחלו מפלה במקום נצחון. –

פתח הנשיא ואמר:

–"רצינו לשבת בשלוה, לעבד אדמתנו, לסחר מסחרנו ולעסוק בתורתנו ובמסרתה – והנה קפצה עלינו מלחמה מצד אלה, שהתנהגנו עמם ברחמים אחרי כבשנו אותם; שהשארנו להם ניר בעיר שומרון. עם זה שהתערב בזרע טמא מאז ושהצר לנו מימים קדמונים מוכן גם עכשו להתנפל עלינו, מבלי כל תואנה מצדנו. יודעים הם, כי ככה שבענו מלחמות וצריכים אנו למנוחה ולכן קמו עלינו להלאותנו. משכבר הימים, בבנות הפחה נחמיה – זכרה לו אלהינו לטובה! – את החומה. לעגו לו צרי יהודה ובנימין אלה ואמרו: “מה היהודים האמללים עושים?” ועכשו בראותם, כי חזקנו את החומה, בצרנו את העיר ובנינו לנו את הבירה, – שכרו עלינו את שונאינו בנפש את היונים ואומרים הם להכניע אותנו ולהשפילנו. אנחנו חסד עשינו עמהם והם מתנכלים להשמידנו.

"והנה אני זקנתי, אין כחי בי להלחם כמו בימי נעורי, ולכן קראתיכם, אנשי חבר היהודים וראשי העדות והכתות, לדון בדבר, – מי יצא ומי יבוא לפני הגדודים, ומי ינהל את המלחמה בעזרת “הנותן ישועות לעמו”.

מצאה חן בעיני כל הנאספים ענונותו של הנשיא, ששאל עצה מפי ראשי האמה, מבלי לעשות על דעת עצמו.

הסכימו כל הנאספים לעצת אלעזר בן פועירא להכריז בארץ מלחמת מצוה, ולמהר במלחמה בשערי שומרון, טרם יגבר השונא חילים וטרם יאסף שכירים דים, ולמנות את בן יוחנן כהן גדול, מתתיהו הבכור, חביבם של הצדוקים והפרושים, וראש מפקד־הצבא ואת יהודה אחיו למנות לכהן משוח מלחמה.

נמנו באותה שעה גם מפקדים מגדולי הצדוקים, ועל פי רצונו של הנשיא נמנה אלעזר בן פועירא לסגנו ויועצו של מתתיהו בנו; מצעירי הפרושים נמנו יועצים לכהן משוח מלחמה שילכו אתי בתוך המחנה, להורות את הלוחמים איך אפשר לקים חקי המסורה גם בזמן חרום.

על פי דעת כל הנאספים התירו לפרץ נדרים ולפתוח דרכים בשדות באין מוחה; לקחת צרכי אכל וצידה בכל כפר ועיר גם בלי תשלומים –,כי מלחמת מצוה היא, מלחמה בשונאי ד'!

ואשר לחיל השכירים נתנה פקדה, להוסיף על משכרתם, להבטיח להם חלק בשלל, ואחרי גמר המלחמה ינתן להם חפש שלשה חדשים ללכת לבתיהם, ושכרם ינתן להם.

גם זקן כתת האסיים, מנחם, ענה אף הוא. כי אם לפי מנהגי חייהם אין הם יכולים לקחת חלק במלחמה, וגם אין להם לעסק בעשית כלי־מלחמה, כי כל שפיכת דמים תועבה היא להם –, אבל מוכנים הם לעזר בעשבי רפואה ובצרי המור לחילים הפצועים, בהכינם להם מזור ורפאות תעלה. בעזרת רופא חולים ומחבש פצעים… –

כבר קרא הגבר אחרי חצות הלילה, וכבר התחלפו משמרות הצופים על מגדל הבירה, – שבלילה זה שמרו מסח כפלים – ובארמון החשמונאים עוד ישבו הכהן הגדול ובניו וראשי המפקדים תופשי המלחמה. הם חקרו לזמנים קדומים במלחמותיהם, הגו בספרים העתיקים “מלחמות ה'”, ו“ספר הישר” –, ששם נקבצו סדרי מלחמות העברים: – מלחמת אברהם אבינו בהריקו בלילה את חניכיו על ארבעת המלכים; מלחמות משה בנחל ארנון ובאשדות הנחלים שבגבול מואב; מלחמות יהושע במעלה בית חורון ומלחמת יהושפט במדבר תקוע ועמק ברכה; נשמעו גם ספורי הזקנים ע"ד סדרי מלחמת יהודה במצפה, יונתן באשדוד ושמעון בגזר וביפו; חקרו לדעת תכסיסי המלחמה החדשים של היונים והרומאים – ועל פי כל זה סדרו תחבולות המלחמה בשומרון.

נקראו אנשים היודעים את הרי אפרים ושלוחותיהם, את העיר שומרון ומסביה, את הגבעות והנחלים הסובבים את ארץ הכותים עד בואכה עין גנים ובית שאן; נועצו אתם חרש איפה להעמיד אורבים. באיזה מקום לסדר את צבא החלוץ – ומקום למאסף, ובאיזה נשק לזינם, ומה הצידה הנחוצה ולכמה ימים.

המתיקו הנאספים סוד ועצה כל הלילה, ועם עלות השחר כשהשמיע הכרז מעל מגדל הצופים, אשר לעמת הארמון, כי “האירו פני המזרח” והגיע זמן תמיד־של־שחר – קמו והלכו אל הר הבית, לשפוך שיחם לפני ד' “איש־המלחמה”, ולבם היה בטוח כי הוא יעזרם במלחמת מצוה זו.

*

המונים־המונים על הר־הבית; נהרו ובאו לקראת הצום מכל מסבי ירושלים הקרובים והרחוקים; הנאספים מלאו את כל החצר – מקבר חלדה הנביאה שעל יד שער המים דרומה ועד לפני שער הבירה החדש צפונה, ומהשער הסתום, הוא שער הקדום העתיק עד שער השלכת מערבה.

צפיה ותקוה, עצבה ותוחלת הפיקו פני הנאספים, אך גם אמץ וגבורה לצאת לקרב על האויב.

עמדו הכהנים לבושי בגדי בד על־יד המזבח, שפרשו עליו שק לאות אבל; התיצבו הלויים המשוררים על דוכנם ולאות שנתן ע"י זקן הכהנים נתנו קולם בשיר:

אֶל־ד' בַּצָּרָתָה לִי קָרָאתִי – וַיַּעְַנֵנִי.

ד' הַצִּילָה נַפְשִי מִשְֹפַת שֶקֶר, מִלָּשוֹן רְמִיָה

חִצֵּי גִבּוֹר שְנוּנִים עִם גַחְַלֵי רְתָמִים…

אוֹיָה לִי כִי גַרְתִּי מֶשֶךְ, שָכַנְתִּי עִם אָהְָלֵי קֵדָר.

רַבַת שָכְנָה לָהּ נַפְשִי עִם שֹוֹנְאֵי שָלוֹם

אְַנִי שָלוֹם וְכִי אְַדַבֵּר – הֵמָה לַמִלְחָמָה…

יצא מתוך הבירה יוחנן כהן גדול, כשהוא לבוש בגדי השרד – בגדי הקדש: מעיל תכלת ופעמוני זהב ורמוני זהב בשוליו; האפוד והחשן שבו תקועות אבני קדש מתנוצצות, וציץ זהב טהור, נזר קדוש על מצחו, – ויקרב אל תבת העץ העשויה לדבר, אצל עזרת־נשים. יצאו לעמתו מן ההיכל שני כהנים זקנים לבושי־בד וארוכי־זקן ובידיהם מגלות מתורת משה, ויניחון על התיבה, אשר משני צדיה עמדו שני כהנים צעירים וחצוצרות התרועה בידם. אז נגש נתניה הארבלי נשיא הזוגות אל התיבה בראש מורד, לקח מאפר מקלה שהיה מוכן עליה ושם על ראשו, אחריו נגשו גם אנשי חבר היהודים וראשי העדות ועשו כמוהו…

למראה הכנעה זו לפני אל עליון, נשבר לבם של ההמונים, כלם שהו וזרקו עפר על ראשם, נפלו על־פניהם ארצה וגעו בבכיה והתפללו לאלהי ישראל מעמק לבם.

קם רבי יהושע בן־פרחיה, אב־בית־דין־הגדול שבירושלם ובקול עצור מבכי דבר לעם דברי־כבושין.

"אחינו! אויב קם עלינו, אויב משנים רבות, “צרי יהודה ובנימין מאז, קמו ויתחברו עם אויבנו החדש, זרע אנטיוכוס אפיפנוס הצורר, ואומרים הם להכחידנו מעל ארצנו; גבורים הם ואמיצי־לב, ואנחנו דלים וחלשים, ומעט מהרבה נשארנו, ואין לנו אלא לבקש רחמים מאלהי הצבאות, אשר הכח שלו, המנחיל נצחונות לאשר ישר בעיניו; נקרא אל אלהים בכל עז ונשוב אליו בכל לב, אולי יראה את לבנו הנכנע ועזרנו”.

"אחינו! לא נאמר כאנשי נינוה: “וירא אלהים את שקם ואת תעניתם” כי: “וירא אלהים את מעשיהם” כי שבו מדרכם הרעה – אף אנו כן: לא בתעניתנו לבד נשוב לאלהינו, כי בלבנו הנכנע לפניו, ונאמין, כי לטובתנו הביא עלינו את הצר הצורר, למען תתו אותו בידינו ולשימנו לראש לכל גויי הארץ… "

אז קרב יוחנן כהן גדול, לבוש בגדי השרד ועמו שנים מזקני העדה אל מזבח העולה, להקריב את חטאת הצבור – פר בן בקר תמים, סמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, שחטהו הכהן ויטבול אצבעו מן הדם ויזה ממנו שבע פעמים מול פני קדש הקדשים, ומיתר הדם נתן על קרנות המזבח, מהרו פרחי הכהנים והפשיטו את עור הפר, הרימו ממנו את חלבו ויקטירוהו על עצי המערכה הבוערים, ואת כל הפר על עורו ובשרו הוציאו למקום טהור אל שפך־הדשן, לצפונה של העיר, וישרפוהו באש.

חטאת הקהל הוא!

קם נתניה הארבלי נשיא הזוגות, על רגליו וקרא:

מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע לקול צעקתכם".

וכל העם ענה אחריו: אמן!

– מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע לקול שעותכם",

וכל העם ענה אחריו: אמן!

– מי שענה לדוד ושלמה בירושלם הוא יענה אתכם וישמע לקול תפלתכם".

וכל העם ענה אחריו: אמן!

– מי שענה את יהודה המכבי ואחיו בבית חורון, הוא יענה אתכם וישמע לקול רנתכם".

וכל העם ענה אחריו: אמן!

5. הריעו, בני אהרן, הריעו!

ויריעו שני הכהנים, שעמדו משני צדי התיבה בחצוצרות התרועה אשר בידם ויכריזו מלחמת־מצוה על האויב.

נגש יהודה בן יוחנן כהן גדול ויכרע על ברכיו לפני אביו, ויקח יוחנן את שמן המשחה, שמן הקדש, ויצק על ראש בנו וימשח על מצחו ועל עיניו וישקהו ויאמר: “הלא, כי משחתיך בשם ד' אלהי הצבאות לכהן משוח מלחמה, והיית ישועה לעמך ולבשת רוח גבורה ונצחון כפנחס בן אלעזר במלחמת מדין”.

ויריעו כל העם לכבוד הכהן משוח המלחמה, שפניו אורו לברכת אביו ולאהבת עמו. –

במצות אביו הקריב יהודה ביום המשחו מנחת סלת מרבכת בשמן על מחבת, כליל הָקטרה על המזבח, ככתוב בתורת כהנים.

נגשו חכמי הפרושים אל יוחנן כהן גדול ויעצוהו לשאל באורים ותומים: הירד העם למלחמה, היצליח ה' דרכו? אבל הכהן הגדול סרב, באמרו, כי קבלה היא בידו מזקני הכהנים דור אחר דור, כי זה מאות בשנים נסתם החזון ולא נסה עוד כל כהן את ד' בזה, וגם הכהנים לבית חשמונאי הראשונים לא עשו כזאת, – כי רק בזמן אשר רוח הקודש שרתה באומה רק אז היו הכהנים מתרים לשאל באלהים.

ידעו חכמי הפרושים את ענונותו של הנשיא הכהן, אבל ידעו גם את צדקתו ופרישותו, וכי עם כתר כהונה שעל ראשו תפעמהו גם רוח נבואה – ויפצרו בו, ויחוו את דעתם, כי השכינה שורה בכל מקום שיש צבור של רבבות ישראל – וכמספר הזה נועדו היום על הר הבית, וברב מנין התירו לשאל באורים ותומים כדי להודיע את העם רצון ד'.

נשמע יוחנן כהן גדול לחכמי הפרושים ואמר לעשות כעצתם.

ירד וטבל במקוה מים טהורים, עלה ונסתפג, לבש בגדי הקדש והביא קרבן חטאת של “נשיא העם כי יחטא בשגגה” נתן מדמו על קרנות המזבח, הקטיר כל החלב ואח"כ נכנס בענוה אל ההיכל פנימה, שם העלה קטרת לפני ד', ויעמד ופניו לקדש הקדשים, ששם אבן השתיה.

עמד הכהן הגדול וכון מחשבותיו אל אביו שבשמים ועיניו אל אבני החשן אשר על לבו, שעליהן היו חרותים שמות שנים עשר שבטי־יה – ובקול ענות חלושה התפלל תפלה קצרה ויאמר:

“ד' אלהי ישראל, ידע ידעת, כי יצאו הכותים והיונים למלחמה על עמך ישראל, הנרד עליהם למלחמה, התתן את אויבינו בידינו? אלהי ישראל, הכה תמים!” –

אמץ הכהן הגדול את כל כונתו וכל דעתו לשמים ועיניו תקועות באבני החשן…

בהיכל שוררת אפלולית, דומיה קדושה; מזבח הקטרת מעלה עשן חור המתמר ועולה ישר־ישר אל על; המנורה הטהורה – שבעה נרותיה מאירים באורות לוחשים, רומזים, נוצצים והכהן הגדול מביט אל אבני החשן.

והנה הוא רואה: אבני הקדש התחילו להאיר, האותיות שבהן התחילו נוצצות כעין החשמלה; מתחלף אורן, דועכות אלה ואלה נוצצות, כבות ומאירות, וצבען כחלחל, אדמדם, כעין לבנת הספיר… פתאם ואותיות אחדות התחילו בוערות, מבהירות, מתלקחות ומזהירות, מצרף הכהן הגדול אותיות זהר כאש שחורה על גבי אש לבנה, אות לאות, מלה למלה והוא קורא בהן ברור:

“רד כי נתתים בידיך”!

ובין רגע המחזה נעלם, הזהר דעך, כבו האותיות ובהיכל אפלולית כמו שהיה, רק המנורה הטהורה מאירה באורה הלוחש…

רעד לב הכהן הגדול הזקן למראה עיניו, בלבו נצתה אש יה ותאפפהו סביב; הפעם ידע, כי זכה לרוח הקדש, שתשרה עליו וימהר לצאת מן ההיכל.

ורבבות אלפי ישראל על הר־הבית עומדים ומצפים ולב כלם מכוון לאביהם שבשמים, שיודיעם את דרכם שהם אומרים ללכת בו… ואין מרים ראשו ואין מניע ידו, כמו קפא עם שלם בעמדו לפני אלהיו ומיחל לדבריו…

והנה הם רואים בצאת יוחנן כהן גדול מן המקדש, כשפניו מוארים באור מלאך־יה, וכמו גבה ונשא… הודיע הכהן הגדול לזוגות דבר־אל, ואלה הודיעו את כל קהל הנאספים, וכלם כאיש אחד כרעו מול קדש־הקדשים, מול משכן־יה ושכינתו…

הסכימו הזוגות ועמם מחכמי הפרושים להודיע את העם המתענה “לבלי השלים את התענית”, להפטר לביתם לאכל ולשתות כי הראה ד' לעמו את רצונו הטוב.

… כל היום נהרו מכל הכפרים ומכל העירות צעירים ובאי בימים אל ירושלם. רבים מהם באו מוכנים לקרב בכלי־נשק – קלעים, חרבות, חניתות, קשתות, כדונים, צנות ומגנים; רבים הביאו אתם גם צידה – עגות, לחם, זיתים כבושים, קציעות תמרים, ופכי־שמן ודבש – וכלם אזורים אש קנאה לארץ מולדתם.

בא גם אנטיפס האדומי מבני התערבת הוא ואנטיפטר בנו הצעיר עם עבדיו האדומים, כלם יודעי מלחמה וגבורים מזוינים ויבקשו להתנדב אל מחנה הקרב, כי “מדוע לא נלך להלחם עם אויבי ד' ושונאי אומתנו, שזה עכשו נכנסנו אליה והיינו כעם אחד?”

… סרבו גדולי הצדוקים ואליעזר בן פועירא לקבל את המתנדבים הללו, באמרם כי עוד טרם התאחד אדום וישראל לעם אחד, ואפשר יהיו הגרים למכשול במלחמה, – אך משוח המלחמה והפרושים ענו, כי אלה שנכנסו תחת כנפי השכינה הרי הם כיהודים לכל דבר, ואסור להבדילם בזה.

הסכים יוחנן כהן גדול לפרושים ולבנו משוח המלחמה – והתיר לאנטיפס ולבנו ולעבדיו להכנס לגדוד המתנדבים.

בלילה חלם הנשיא חלום נורא.

… הנה הוא מסב בחברת בני־משפחתו ב“אולם שמעון התסי” – בניו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו, קרוביו ומחתניו – מלאים את האולם מקצה ועד קצהו. אוכלים כולם, שותים ושמחים לקול המנגינות שנשמעות מלמעלה ומלמטה ומכל צד; פתאם צצו מתוך הרצפה כעשב הארץ בני התערבת האדומיים, כלם מזוינים ופניהם כפני חיות – ויחטפו מכל האכל הערוך לבני משפחתו. חוטפים הם ובולעים הכל ולא נודע כי בא אל קרבם. וככלות האכל מן השלחנות ויחטפו את הילדים – הצאצאים והצפיעות, ויבלעום בחמה ובזעם. נבהלו הנאספים ויתרוצצו הנה והנה וימוגו לאט לאט ואינם. וישאר רק הנשיא לבדו… והנה רעשה האדמה ואש אלהים אחזה בארמון והוא בוער כלו באש; התקרה המצירת מתפוררת, עמודי־השַיִש מַטים לנפל, הרצפה מתמוטטת – ואחד ענק מבני התערבת מפַקד על צבא החיות שעצמו מאד והוא מזרזן וצועק: "הרבו האש, הגדילו המדורה, הלחמו באויבי אומתנו, הלחמו!.. "

נבהל הנשיא והתבונן בפני הענק והנה מראה אנטיפס האדומי לו..

.. “אתה!” קרא הנשיא, כשהוא מתעורר משנתו וכל אברי גופו רועדים…

נרעש לו הכהן הנשיא, – אך עד מהרה התאושש קם ממשכבו ושפתיו דובבו: “וחלומות שוא ידברו!”

למחרת הצום, אחרי תמיר של שחר, פקד יוחנן כהן גדול, ואתו בנו משוח המלחמה, יהודה, את צבא ישראל המתנדבים. שנאספו מכל מסכי ירושלם על הר־הבית לקראת מלחמת־מצוה. ויהי מספרם ששה אלפים וארבע מאות. רבים מהם כבר עבדו בצבא, בהצותם על עזה ואדום, מדבא ומרשה, אשקלון ושכם; כלם מוכנים היו למסור נפשם על ארצם. בטחו בד' וביוחנן כהן גדול, נשיא־ישראל, חביבם.

ויחלקו אנשי הצבא לשמונה גדודים – שמנה מאות, שמנה מאות לגדוד; ויבחרו במנוסים שבהם, יודעי מלחמה וגבורי־חיל ומביני תכסיסי־מלחמה ויפקידום לקצינים ולפקודי־החיל, השביע הכהן משוח־המלחמה את הצבא שבועת־אמונים, לשמוע בקול מפקדיהם לכל אשר יצוום.

ומתתיהו בן יוחנן הבכור ועמו אלעזר בן פועירא סגנו, גם הם פקדו את גדודי השכירים, מחוץ לעיר על הגבעה המערבית אשר על הדרך ההולכת עזתה ומספרם, מלבד מפקדיהם ושוטריהם – אלפים וארבע מאות, שנחלקו לארבע גדודים, שש מאות, שש מאות לגדוד; כלם מלומדי־מלחמה, שלמדו מלאכתם זו בטרַקיה; למדים לקפוץ על חומה גבוהה, לדלג על סוללות ולהדריך את מנוחת הנצורים.

הודיע המפקד מתתיהו את השכירים בשם נשיא־יהודה, כי שכרם יכפל עד שקל וחצי לשבוע לצבא וסלע צרי למפקדים, וכי חלקם בשלל ובבזה יהיה כחלק חילות יהודה –, ובשובם ירושלימה עטורי זר־נצחון יותן חפש לכל אחד תשעים יום.

בינתים מהרו לבוא ירושלימה גדודי הצבא העברי הקבוע ששכנו במבצרים הקרובים אשר בגזר ובבית־צור, באשקלון ובדיק, הבהילום לבוא מטעם הנשיא, מוכנים לצאת לקרב. ויהי מספרם שלשת אלפים ומאתים, נחלקים לשמנה גדודים, ארבע מאות, ארבע מאות לגדוד, ביניהם היה גם גדוד־פרשים, ממיטב הצבא וגאות מפקדיהם – הם שכבשו את מדבא והם שלכדו בסערה את עזה הבצורה, כלה רומי־קשת וחצים. מזוינים בכידונים ארוכים לדקור את אויביהם מרחוק; סוסיהם קלים כנשרים להתנפל על מערכות האויב ולהפיל בו חללים.

וגם רכב ברזל שבעים היה לצבא הקבוע, רתומים לסוסים אבירים, שפיהם היה בלום במתג ורסן, עדוים טסי־נחשת קלל, וכדי להכות בסנורים את עיני האויב בקרבו אליהם, ועל צואריהם פעמונים מצלצלים, כדי להמם את נושאיהם; להריצם אל האויב בסופה ולהתנפל עליו. לדפנות הרכב משני צדיו היו תלוים מעדרים לישר את ההדורים ותלי העפר שבדרכים.

ויהי מספר כל הגדודים עשרים, וכל אנשי החיל והשכירים – שנים עשר אלף איש, מלבד הפרשים והרכב.

יצאה פקודת מפקדי הצבא לערוך את מערכות הצבא על הצופים – המישור הרחב הנשקף על ירושלם, שמשמה הדרך ישרה לארץ הכותים.

חלקו את הצבא לארבע מחנות ויעמידון לארבע רוחות השמים, ולכל גדוד דגלו וצבעו, כפי שהלכו בני־ישראל במדבר. לפניהם בראש הלך החלוץ – ארבעה גדודי הצבא הקבוע בלוית הרכב, כדי שיהיו למופת לכל המחנות באמץ־לבם ובגבורתם. משני הצדדים סידרו גדודי השכירים לארך המחנה ועל־ידם יתר גדודי־הצבא הקבוע והפרשים, שהיו משגיחים על השכירים לבלי תת להם לנוס בבוא האויב פתאם.

המאסף הראשון היה גדודי ישראל המתנדבים הגבורים, שבקנאתם לקרב לא נפלו מאחיהם הצבא הקבוע ועליהם שומה ללכת בעקבות החלוץ ולמלא את גדודיו לפי הצרך.

באמצע המחנות חנו מפקדי צבא המלחמה מתתיהו ואלעזר וממעל לבגדים אלה אדרת־שער שהעטיפה את כל גופם; על ראשם צניף טהור ועל רגליהם נעלי־עור מרוקמים פתילי כסף ותכלת; חרב צמודה על ימינם ועלי מסומר לשֹמאלם.

רק השכירים הם שלבשו מדי־מלחמה כבגדי חילות היונים והרומאים: מכנסים קצרות עד הארכובות, כתנת קצרה יורדת עד שתותם, – זרועותיהם חשופות וחבורה מגוונת משנסת את המתנים; על ראשם כבע־נחשת, וסנדלי־עור מסומרים על רגליהם, וכלי־זינם: חרבות מלוטשות, כדונים רעולים, מגיני־נחשת וקשתות רומיות.

ומפקדי הנכרים הצטינו בבגדיהם: שמלה קצרה לעורם ועליה שריון קשקשים נוצץ; על שוקיהם מצחות עור עבה, על חזיהם תלויות מטבעות כסף וזהב – שלל אויביהם במלחמות; חגורתם – אבנט משי עשוי מעשה רקמה לתפארה; כובע נחשת ממורטה על ראשם ומשני עברי פניהם פסי־עור מצופים נחשת־קלל, המחוברים אל הכובע. על ירכם חרב מעולפת אבני־חן ועל־ידה פגיון רומאי קצר תקוע בנדן־כסף; על רגליהם נעלי־עור מרוקמים המכסים את הרגלים עד הקרסל וכרוכים ברצועות משי.

ע"פ פקודת הנשיא הוצאו מאוצרות הר־הבית כל כלי־הזין שנצטברו שם מזמנו של יהודה המכבי – השלל שלוקח במלחמות היונים והפלשתים, האדומים והעזתים – קשתות וחצים, אלות מסומרות, קשתות, תלי ואשפה, שפודי־ברזל, תריסים ושריונים, מגנים וצנות – ונתנו לאלה מן המתנדבים שלא הזדינו עדין.

וכלי־הזין שנמצאו מקולקלים תוקנו במהירות ע"י חרשי־הברזל והמסגרים, שעבדו בגיא־בן־הנום לעמת שער החרסית, על יד ברכה־המלך – חדדום, לטשום, מרקום ומרטום.

בן פועירא וסגניהם עם המפקחים הנכרים, אשר נשמעו לפקודת ראש־המפקדים – וביניהם בתוך במעגלה פנימה, באהל גדול מקושט יריעות עזים ועור תחש, נמצא ארון עצי שטים ובו משנה־ספר תורת־משה; לפניו דלוק נר תמיד. ולויים וכהני הדיוטות ומחכמי הפרושים עם הכהן משוח המלחמה בראשם שומרים עליו.

ובמרחק חצי מיל סודר המאסף השני – שני גדודים מנחשלי המתנדבים, נושאי משא ואהלים, כלי־יוצר וצידה על חמורים ופרדים; גם גמלים טעוני כלי המפקדים – משכב וספות, בגדים ושמיכות וגם צרכי רפוי ותחבושת. על־יד הגדודים הללו הלכה חברת אסיים, שידעו איך ובמה לרפא פצעי־מלחמה.

ולבוש צבא היהודים כמלבושיהם יום־יום. על הגוף כתנת בד קצרה, ששרווליה חשופות עד הזרועות; עליה כתנת שניה חגורה בחבל פשתים או עור ובו כלי־הזין – חרב או חנית ממרטה ועל הכתנת גלימה רחבה מצויצת; על ראשם סודר מקופל מכסה את הראש ויורד על הערף. ועל הרגלים סנדלי־עץ קשורים אל עקבות הרגל ושני שרוכים כורכים את הקרסול עד הארכובה.

והעשירים אשר בעם לבשו כתנת פסים ארוכה על גופם והפשילוה בחגורת־משי עד חציה; עליה לבשו כתנת אטון מצרים מחוטבת רצועות מגוונות – ועליהן טלית בעלת גדילים, שהיו מתעטפים בה כעטיפת הישמעאלים במדבר; על ראשם כבע־פאר שירד עד הצואר וכבה את העורף, ועל רגליהם נעלי־עור אדמות או צחורות.

והמפקדים לבשו מעל לכנת־הפסים גם מעיל בד פלוסי בעל שרוולים קצרים – בגד פאר זה שמהדק ומבליט את הגוף היפה, בארבע כנפיו פתילי־תכלת; עליו חגורה כפולה של משי,

וידי העובדים מלאות מלאכה. – כי מטעם המפקדים צוו לעשות גם כלי־זין חדשים כמתכנתם של הרומאים, אשר גבורתם במלחמה ידועה לכל העמים ושהם בעלי־ברית יהודה.

באותו מעמד נתנה לחיילים צידה מאוצרות המזון שבבירה – ובמדה שוה לצבא יהודה והשכירים! – מלבד מה שלקח כל אחד מביתו משא ארבעה ימים, עד־בואם אל ערי האויב וכפריו; אבל הותר להם לקחת אכל גם מאת אחיהם השוכנים בכפרים, אם יהיה צרך בדבר; גם נאד מים לקח לו כל אחד לשתות בצמא, אעפ"י שבורות מתוקנים היו להם על דרכם – משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו… "

בפקודת הכהן הגדול משוח המלחמה נתנה לכל אחד מאנשי־הצבא היהודים והשכירים יחד, שתהיה תלויה על אזנו, כדי שלא לטמא את מחנה הצבא, והיה מחנה ישראל טהור.

נקראו מתוך גדודי היהודים אלה, ששכנו על גבול שכם ושומרון, היודעים את מוצאי: ארץ־הכותים ומבואיה, גבעותיה ואפיקיה, נחליה ועריה ויצוום ללכת ולרגל את הארץ ולהודע על מקום תחנות האויב ומספר צבאו: הרב הוא או מעט, איפה מקום התורפה של המחנה, באיזה מקום אפשר להעמיד אורבים, שמשמה יגיחו אל מחנות האויב. –

עד מהרה התחפשו המרגלים ובבטחה שמו לדרך פעמיהם, אף־על־פי שידעו כי סכנה נשקפת להם על דרכם זו.

*

כל היום ארך מפקד הצבא, סדורו, הספקתו בצידה ובנשק ורק לפני תמיד של ערבית גמרו המפקדים את עבודתם ונתן צו לצבא היהודים להתאסף על הר־הבית ששם יתפללו תפלה קצרה לפני צאתם למלחמה.

… שורות־שורות עומדים המוכנים לצאת לקרב; הם הסירו מעליהם את כלי־זינם וכפופי־ראש סבים הם את ההיכל; לבם מכוון אל אלהי־הצבאות, הברכים כורעות ועל פיהם תפלה זכה:

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש:

שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו"…

ובקומם מכרוע עמדו כולם מול מקהלת הלויים, שעמדו על חמש־עשרה המעלות לפני עזרת־הנשים ויקשיבו לשירת המשוררים בפה והמנגנים בכלי־שיר:

יַעְַנְךָ ד' בְיוֹם צָרָה, יְשַנֶבְךָ שֵם אְֶלֹהֵי יַעְַקֹב

יִשְלַח עֶזְרְךָ מִקֹדֶש וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָ

יִזְכֹּר כָל־מִנְחוֹתֶיךָ וְעֹלָתְךָ יְדַשְנָה…

יִתֶן לְךָ כִלְבָבְךָ וְכָל עְַצָתְךָ יְמַלֵא.

נְרַנְּנָה בִישוּעָתֶךָ וּבְשֵם אְֶלֹהֵינוּ נִדְגֹל.

יְמַלֵּא ה' כָל מִשְאְַלוֹתֶיךָ!…

אֵלֶה בְרֶכֶב וְאֵלֶה בַסוּסִים –

וַאְַנַחְנוּ בְשֵם ה' אְֶלֹהֵינוּ נַזְכִיר,

הֵמָה כָרְעוּ וְנָפְלוּ

וַאְַנַחְנוּ קַמְנוּ וַנִּתְעוֹדֵד,

ד' הוֹשִיעָה! הַמֶּלֶךְ יַעְַנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ!…

אמצה התפלה והרנה את הלבבות ונפרדו מאת הבית הגדול “הקדוש” בבטחון

גמור לשוב ולראותו…

נתנה הפקודה לחילות להתפזר לבתיהם, על־מנת להפרד ממשפחותיהם וקרוביהם ולבוא עם התחלת האשמורה השניה מוכנים אל הר־הצופים, מקום המפקד, שמשמה ילכו כל מחנות היהודים והשכירים לדרכם, לעמת שכם ושומרון. –

כבר ארבע שעות אחרי הערב־שמש ורחובות ירושלם על שוקיהן ושקקיהן הומים מאדם רב, חיל המתנדבים מהעירות הסמוכות מכין־לו מכל אשר ידרש לו: האחד קונה לו צניף רחב אשר יהיה לו מחסה משמש לראשו ועל צוארו, והשני אזור לו חגורה מגוונת לשנס בה מתניו בהלוכו, ויש שקונים להם צרכי תחבשת או מחדדים את כלי זינם שלא חודדו כל צרכם, או מטיבים את קלעיהם וקשתותם.

והמוכרים נותנים הכל בעין יפה ומרכים את הקונים על דרכם.

ובבתים נפרדים אבות מילדיהם ואמותם, בנים מאבותיהם הזקנים; לפעמים מתרוקן הבית מהאב והבן גם יחד, שעוזבים את ביתם בשפתים דולקות והאחיות מזרזות את אחיהם לגבורה ואמץ; הנשים מתרפקות על בעליהן ומדברות על לבם. לבלי תרפה רוחם וידם לא תתמוטט, לבלי ידאגו לבני־ביתם – ואלהי הצבאות יהא בעזרתם; יונקי־שדים ועוללים מנשקים לאבותיהם מבלי־דעת לאן הם נפרדים ומה פשר המהומה בבית; הכלות נפרדות מעל חתניהן ולבן עורג לעתיד: איך יראה אהוב־לבן את גבורתו במלחמה – תחת אשר החתן בטוח, כי ארוסתו תשאר לו נאמנה כל ימי היותה גלמודה בבית הוריה.

גם ארמון החשמונאים מואר כלו – שם המפקדים נפרדים מהכהן הגדול נשיא העם, כשהוא נותן להן עצותיו האחרונות; מזרז הוא את בניו. מצוה על מפקדיו, מזהירם לבלי ידפקו בגדודים יותר מדאי ולבלי חלל תורת ד' אם לא לצורך גדול ולשאל תדיר בעצת הפרושים, השומרים על הארון שבו נמצאת תורת ד'.

גם יהודה, כהן משוח מלחמה, נפרד מעל ארוסתו, וזו שהיתה מיועדת להיות אשתו בעוד שבעה ימים. אמיץ לב הוא הכהן הצעיר ומשרתו שהוטלה עליו עוד הגדילה את גבורתו, ובלי פחד נפרד הוא מעל ארוסתו; אבל גם היא, נצר מזרע דוד, גם לבה חזק בה ורוחה לבלי חת; שניהם בוטחים באלהי אבותם. כי לא לחנם הצמידם, וכי אחרי שובו הביתה, עטור זר נצחון, יתחתנו לשמחתם ולנחת אבותיהם.

בלי אמר ודברים הם נפרדים. כשאמותיהם מברכות את שניהם.

… ועם ראשית האשמורה השניה, עם צאת הלבנה הפגומה על רקע השמים, בעוד כוכבי הלילה מגיהים באור ירקרק נוצץ וטל לילה יורד ומטיב את כפות הגגות ואת עפר־האדמה – נפתחו שערי עיר הקודש וכל המתנדבים פרצו דרך שער שכם אל הצופים, מקום המפקד, שמשמה הדרך ישרה לשכם ולארץ הכותים.

וכבר עמדו שם מוכנים השכירים עם מפקדיהם, הרכב הפרשים והחיל הקבוע, נושאי כלי המלחמה והפרדות עמוסות הצידה וחכו לגדודי המתנדבים ולפקודת ראש המפקדים, מתתיהו בן יוחנן הנשיא ובני לויתו.

נתן מתתיהו צו – וכל החילים עמדו במערכה, לפי סדר הדגלים בחנית ישראל במדבר, גדוד־גדוד על מקומו ואיש־איש כלי זינו בידו מוכנים לדרך.

והנה עברה השמועה כי הנשיא הזקן אהוב־האומה בא לברך את המחנה לפני צאתו – ועלתה שמחת הגדודים למעלה ראש. עד מהרה נראה אפריון נאה, כשהוא נשוא על ידי פרחי כהונה וסביבו לויים נושאים אבוקות אור.

קרב האפריון וממנו יצא הכהן הגדול ויעמד על ראש גבעת הצופים ויסב פניו אל מול האהל, ששם ספר תור משה, ויפרש את ידיו השמימה ויאמר:

קוּמָה ה' וְיָפוּצוּ אוֹיְבֶיךָ

וְיָנוּסוּ מְשַֹנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!…

ובשימו עיניו על כל המחנה שמלאה את המישור אורו פניו וברכה נובעת מקרב לבו יצאה מבין שפתי פיהו:

בָרוּךְ אַתָּה בְצֵאתֶךָ!

יִתֵּן ד' אֶת אוֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נוֹפְלִים

לְפָנֶיךָ. בְדֶרּךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ

לְפָנֶיךָ!

וּבָרוּךְ אַתָּה בְבוֹאְַךָ לְשָלוֹם!

וכל הגדודים גם השכירים ענו אחריו קול גדול!

6. וּבָרוּךְ אַתָּה בְבוֹאְַךָ לְשָלוֹם!

7. אָמֵן!…

קרא הנשיא לשני בניו וחגרם את חרבות אבותיו: למתתיהו חגר את חרב יהודה המכבי, ראש גבורי ישראל, שהיתה צפונה בגנזי המקדש, וליהודה את חרבו של שמעון אבי משפחת הנשיאים. כרעו הבנים לרגלי אביהם, נשקו את ידיו, והלז הניח את ידיו על ראשם, ברכם ואמר:

"מי שעזר ליהודה המכבי ולשמעון התסי, אבות משפחתנו הוא יעזרכם גם אתם… "

עמדו הגדודים מוכנים לדרך.

עלה הכהן הגדול משוח המלחמה על גבעת הצופים ליד אביו ופניו אל כל המחנה הרב; אבוקות האור האירו את פניו היפים מלאים העוז והחיל ואת בגדי הכהונה שהלמו אותו וששתו לו לוית חן ויקרא בקול גדול:

שְמַע יִשְֹרָאֵל!

אַתֶם קְרֵבִים הַיּוֹם לְמִלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיכֶם! אַל

יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תַחְפְּזוּ וְאַל תַעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ד'

אְֶלֹהֵיכֶם הוּא הַהוֹלֵךְ עִמָכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אוֹיְבֵיכֶם

וּלְהוֹשִיעַ אֶתְכֶם. –

וכהנים הדיוטים ושוטרים מזוינים עוברים בין גדוד וגדוד. חוזרים על דברי משוח המלחמה, מבארים את דבריו, מתרגמים אותם לארמית, – לאלה שבאו מן הכפרים הרחוקים, שהעברית אינה שגורה בפיהם ואינה רגילה לאזניהם.

והכהן משוח המלחמה מוסיף לדבר:

מִי הָאִיש אְַשֶר בָּנָה בַיִת חָדָש וְלֹא חְַנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹב לְבֵיתוֹ

פֶן יְמוּת בַמִלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יַחְנְכֶנוּ.

וּמִי הָאִיש אְַשֶר נָטַע כֶרֶם וְלֹא חִללוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹב לְבֵיתוֹ

פֶן יָמוּת בַמִלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יְחַלְלֶנוּ.

וּמִי הָאִיש אְַשֶר אֵרַשֹ לוֹ אִשָּה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹב לְבֵיתוֹ

פֶן יָמוּת בַמִלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יִקָּחֶנָה.

וּמִי הָאִיש הַיָּרֵא וְרַךְ־הַלֵבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹב לְבֵיתוֹ

וְלֹא יִמַס אֶת לְבַב אֶחָיו בַמִלְחָמָה…

־־־־ ־־־־־־ ־־־־ ־־־־־־־

וקול משוח המלחמה הולך וחזק, הולך ומתגבר בדמי הלילה, והשוטרים עוברים על הגדודים ומבארים ומשדלים את החילות –, אבל גם אחד מהם לא יצא את המחנה; לא התעוררו רגשי געגועים לביתם החדש ולכרמם שטרם חולל, לא לאשה, האהובה ולבניהם הקטנים, ולא נראה מרך ויראה בלב איש בשעה שארץ מולדתם בסכנה….

מיד העמדו זקיפים־שוטרים בעקב הגדודים מכל ארבעה צדדיהם וכשילי ברזל בידיהם ופקודה נתנה לקפח שוקיו של כל אחד, שירצה לחזר מן הדרך למראה בלהות המלחמה, כי “תחילת נפילה ניסה”…

והשחר עלה… אט־אט מאדימים הרי מואב במזרח; ים המלח עטוי כלו טלית חורורה. ירושלם מתערטלת בחשאי ובתיה הלבנים וארמנותיה הנשאים מתבלטים מבין הערפל הדק; כפת הזהב של ההיכל מרוחצה כלה ונקיה, ועוד מעט ונגה השמש יזהיר בה.

נשמע מהר הבית קול הכרז:

קוּמוּ כֹהְַנִים לַעְַבוֹדַתְכֶם!…

וכל הגדודים כרעו לעמת המקדש, מקור כחה של האומה ונצחונותיה, כשהם מתעטפים בטליותיהם המצויצות וכשעיניהם נשואות ושפתותיהם דובבות:

שְמַע יִשְֹרָאֵל ד' אְֶלֹהֵינוּ ד' אֶחָד!

ולצחצוח חרבות ומשק התריסים, לדפיקת האלות על גבי המגינים ולתרועת המחצצרים, לשקשוק הרכב ולנעירת החמורים, נושאי המשא, להכאת התוף ושריקת החליל – שמו הגדודים פעמיהם בדרך המלך ההולכת שכמה, כשהם חוזרים אחרי קריאת המפקד הגבור:

חְַזַק וְנִתְחַזַק בְעַד עַמֵנוּ

וּבְעַד עָרֵי אְֶלֹהֵינו…!

זרחה השמש לגדודים ההולכים וערבה להם הדרך…

סביב־סביב הרי המולדת החפשית, היפה בגבעותיה והמרהיבה בעמקיה; נמשכים אפיקיה ונחליה לארך ולרחב; העין נהנה, החזה מתרומם והשפתים לוחשות: מה נאה גבעה זו, מה נחמד צוק־סלע זה, מה פורה המישור הלז, מה ענפים האלונים ההם, מה מצילים החרובים הרעננים על ראש התל, ומה מקסים התמר היתום שעומד כתרן על ראש ההר!…

ומתגברת אהבת ההולכים למולדתם־ארצם. נפשם תדרך עז, לבם ילהט ויבער ומוכנים הם לקרב עם שונאיהם…

הנה מתנוססת על ההר מצפה העתיקה, מקום נצחונותיו של יהודה המכבי. מדרגות־מדרגות עולה ההר מגבעת־אמה אשר בדרך גבעון עד פסגתו, שעליה משתרעת העיר ומגדל הצופים שבה, – ובמדרון חלק הוא ירד אל נחל חנינא, מקום המעין המשקה את הסביבה… ונראים עצי הזית, כשהם נטושים סביב, כחגורה ירוקה האוזרת את בטן ההר; וממעל להם מצהירים ומאדימים עצי הגפנים שנבצרו ודליותיהם סרוחות לכל עבר; מוריקים עצי הרמון, כשפרותיהם הכבדים תלויים וסרוחים ארצה…

… ושם, צפונה, על הגבעה – חדשה, העיר ששם הכה יהודה את אפולוניוס היוני מכה רבה; עגולה הגבעה, כלה כפה אדמדמת־חומה וקרני שמש הבקר מבליטות את זיזי הסלעים החשופים עד המורד אל המעין עטרות אדר, סוף גבול בנימין…

… ומה הוא המגדל הגבוה על הגבעה שעל יד הדרך ימינה, והעיר הקטנה המשתרעת ויורדת למזרח לעמת גבע? – הלא היא רמה, מקום שם שמע הנביא קול מנחם את האם האמללה:

יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם.

וכבר שבו הבנים לגבולם, והם הולכים לקראת נצחונות חדשים…

והנה רמתים צופים, והנה בארות אשר לבנימין והנה בית־אל מקדם והעי קרובה אצלה…

על כל מדרך כף רגל מקומות מזכירים את נפלאות ד' אשר עשה בדורות עברו עד היום…

וצועדים צבא היהודים בגאון ובאמץ, בתקוה לחדש נעורי העם כבימי דוד ויהושפט, עזיהו וחזקיהו, יהודה המכבי ושמעון התסי.

ומכל כפר ומכל עירה יוצאים לקראת החילות תושבי המקום, מגישים מים קרים לשתיה וצידה לדרך: הרי עגות לחם, והרי פלח דבלה, הרי רמונים מלאים עסיס והרי צמוקים… אחרים מושיטים גם חרבות וקשתות שנשמרו אצלם, – ויש כאלה אשר מצטרפים אל המתנדבים ללכת לקרב – וכלם משדלים את ההולכים להלחם מלחמת ה' ומברכים אותם לשוב הביתה בשלום. –

כשהגיעו לרמת גופנא כבר רד היום, והשמש שקעה מאחורי גבעת פנחס ותמנת סרח – ופתאם עמדו הגדודים נדהמים למראה העננים אשר במערב: דמות מרכבות מלחמה ומערכות אנשי צבא רצים צפונה וכידוני אש בידיהם… נזכרו מפקדי הצבא, כי מסורה היא להם מימי החשמונאים הראשונים, כי בימי יהודה המכבי, לפני נצחונו על ניקנור נראו אותות כאלו בשמים…

על פי צו המפקדים עמדו כל המחנות לנוח וללון על יד מעינות ישנה. שמשמה הדרך מתחלקת: במורד, בנחל התאנים המפתל, ובהרים דרך בעל חצור, העומדת על פסגת הרי אפרים – ומתאחדת שוב בלבנה, משמאל לחרבות שלו העתיקה. –

הגדודים נחים: היהודים במחנותם והנכרים בלגיונותיהם. מכינים הם אכל, ממלאים את נאדותיהם מים, מתקנים כליהם ומחליפים כח למחר, – ועם בוא הלילה העמדו סביב המחנה משמרות של זקיפים וקרדומות וכשילים בידיהם, פן יבוא האויב פתאם, וכל המחנה שכב לנוח…

עטופי טליותיהם על ראשם מצנת הליל ומהטל היורד בשפע, נרדמים אנשי הצבא על אדמת המולדת סביב סביב; על ראשם כפת השמים המשחירה ובה אבני־חן – כוכבי שמים נוצצים ומבריקים; ישנים הם וחולמים על מחזה עיניהם ביום: – הרי המולדת הנשאים, עמקים פוריים וענקים נלחמים בשמים… מפקדי הצבא נחים גם הם באהלים, מכוסים שמיכות צמר למחסה מקור, – ו“באהל מועד” – לפני ארון הקודש שבו תורת משה – נר דולק, ולפניו שנים מהפרושים שומרים על נר התמיד ועל ספר התורה.

בחצות הלילה באו פליטים דרך ההרים והודיעו ברורות ע"ד מערכות האויב ותחבולותיו. אמת הדבר, כי היונים נשכרו לעזרת הכותים, כי שלמו למפקדיהם למפרע שלש מאות ככר כסף וארבע ככרות זהב. – וכי הם מתכוננים לבוא ממבצרי עין־גנים ובית־שאן, וממעל להרי גלבע יעברו מימין לשומרון ויסבו דרך ההרים לירושלם; מתפארים הכותים, כי הפעם תפרץ מלחמה גם בשערי ירושלם, כי גם מלכת מצרים ובנה הבטיחו להם עזרה חמשת אלפים איש מזינים, – בכעסם על נשיא יהודה, שלקח מהם את אדום בנגב ואת מבצר עזה. אבל – הוסיפו הפליטים, המרגלים – גיסות היונים אינם מרוצים ממפקדיהם, כי מכל הכסף והזהב שקבלו לא נתן להם כמעט כלום, וגם צידה ניתנת להם במדה זעומה, ומתמרמרים הם וגם מאימים, שלא ילכו למלחמה. –

באשמרת השלישית העירו הזקיפים את מפקדיהם, ויודיעום כי מעל ההרים אשר משמאל למעינות, במעלות בית חצור נראים צללי בני־אדם הולכים ומתקרבים, צוו־המפקדים לארב להם מרחוק, וכשקרבו אלה והנה הם המרגלים שנשלחו לפני שלשה ימים, ושהתחפשו בבגדי יונים בתורם אל ארץ הכותים.

כיונים מוכרי גלומי־בד דמשק הם הגיעו עד לב שמרון ויחפרו את העיר, מבואיה ומוצאיה, גם חדרו אל החומה ושעריה, שם מצאו יהודים שגלו להם סודות המבצר. פעם כמעט שנפלו בידי השוטרים היונים, בהרגיש בהם האחד את לשונם שאינה ברורה, – אבל בחמלת ה' עליהם נמלטו מן הפח ע"י סחורת ידם, שמצאה חן בעיני השוטרים…

הודיעו המרגלים: אמנם ראשי הכותים חפצים במלחמה, כי יראים הם פן תחריב יהודה המתחזקת עכשו גם את שמרון, כמו שהחריבה את שכם, – אבל העם חפץ בשלום ובמנוחה. ולא רבים מהם הולכים למלחמה מחפצם הטוב. גם אמת הדבר, כי השכירים אינם מרוצים להלחם בימי החרף ההולכים וקרבים, בשעה שבגדים חמים לא נתנו להם, וגם הצידה אינה מספקת, – ומשום זה אין המפקדים היונים בטוחים בגיסותיהם, וההכנות לקרב עוד לא נגמרו.

הספיקו המרגלים להודע ע“ד מקום־התורפה של העיר בשער היורד אל המעינות – ה”נברכת". ששמה העיר אינה בצורה, והחומה הבנויה שם אינה אלא למראית עין לתפש את לב האויב הקרב, – והיא גם חדשה ורעועה, חפצו המרגלים לחדר גם אל יתר שערי העיר ומגדליה, והנה עברה שמועה כי מרגלים יהודים סובבים בעיר; השוטרים התחילו לחפש אחריהם, וכמעט שהיו בכל רע, – אבל בעזרת צור ישראל הצליחו להתחמק ויצאו את העיר לפני סגירת השערים ובאו עד הנה.

*

ע"ד הכנות היהודים להתנפל עליהם הם אינם יודעים, וחושבים הם, כי רק בבואם אל ארץ יהודה שם תנטש המלחמה ובכל תקף…

עפו בשורות המרגלים בכל המחנות מאיש לאיש עוד בדמי הלילה, והפיחו רוח גבורה בלב הגדודים בדעתם, כי נתן ד' את אויבם בידם.

עוד בטרם האיר השחר וכבר קמו כל המחנות על רגליהם, ואחרי קריאת שמע וסעודת הבקר התחלקו לשנים; הפרשים והרכב וגבורי השכירים ושני גדודי ה“מאסף” נושאי צידת העם, הלכו בדרך־המלך בנחל תאנים אל עמק לבנה, מהלך יום אחד והצבא הקבוע בלוית המתנדבים, קלי הנשק עם ארון ה' והפרושים התרוממו אל בעל חצור; שמשמה יכלו להתבונן אל הסביבה פן יגיע האויב אל גבולות הארץ.

מהרו הרוכבים והפרשים לבוא אל לבנה עוד בצהרים וינוחו כל היום, והצבא הקבוע אחרו לבוא, בהעצרם מעבר לחרבות שילה העתיקה, ומשם סרו אל לבנה, מבלי שפגשו על דרכם עקבות האויב. לעמת זאת ספרו המתנדבים, כי בהתרוממם במעלה בית חצור, ובראותם משם את הים הגדול נראה לפניהם עם שקיעת החמה המראה שראו אתמול: שורת אנשי צבא נלחמים ורצים מול הצפון; אחרים ראו בעליל פילים רומסים על האויב, – כמו שנראו במלחמות המכבים… חכמי הפרושים בארו לגדודים, כי מראות השמים הבל הם, וכבר הזהירנו משה רבנו בתורתו: “לא תעוננו”!, אולם החילות שראו את כל זה בעיניהם היו בטוחים כי חפץ אלהים להראות להם את נצחונם על הכותים והיונים, וכי שלח להם את אותותיו על ידי ענניו עושי דברו.

גם חכמי הפרושים שמרו את הדבר בלבם…

והעיר לבנה יושבת בעמק, משלשה צדדים תלולים הרים וגבעות זה על זה כחצי גרן עגלה, ומצדה הרביעי נפתחת הדרך ההולכת שכמה ונמשכת ישר ישר עד בואכה עקרבה ימינה ופרעתון שמאלה.

נחו הגדודים על ההרים סביב, אכלו מן הצידה אשר אתם – אך צוו לבלי עלות אש, פן יודע דבר בוא המחנה אל הכותים, היושבים לא רחוק מהמקום הזה; שוחחו ע“ד העננים מבשרי־הנצחון, ע”ד ידיעת המרגלים, ע"ד הדרכים שעברו – ובמנוחה שכבו לישון.

חשבו המפקדים כי גם מחר יהיה להם יום הליכה עד בואם בגלילות שכם, – אבל רק הספיקו הגדודים לנוח, לפני האשמורה התיכונה והנה באו בבהלה, חמשה מרגלים – הם היו לבושים בגדי כותים והודיעו, כי במרחק עשרים פרסאות מלבנה על ההרים משני צדי הדרך נראו גיסות יונים; עוברים הם מגבעה לגבעה ואינם מעיזים לרדת אל הדרך – נראה, רק פרשים־מרגלים הם, שנשלחו לתור את הסביבה; מלבד זה ספרו המרגלים, כי לפי השמועה העוברת בין הכפרים סביב שכם, כבר הגיעו שכירי היונים לשמרון – (כנראה, כבר שלמו להם את משכורתם!) ומשם הם מתכוננים להציף את כל הסביבה עד שכם, – אך טרם הבקיעו שכמה.

הלהיבה השמועה את כל הגדודים ותעוררם להכון למלחמה הקרובה.

יצאה פקודה מאת המפקדים לנוח עד סוף האשמורה השניה עד צאת הירח של סוף החדש, ולמהר ללכת לקראת האויב טרם יכין את עצמו למערכה.

התבוננו האנשים עוד פעם אל כלי הנשק פן נפקד מאיש דבר, אמצו את החילים, השגיחו על הנכרים, סדרו את הפרשים ותקנו את כלי הרכב; עוד פעם הבטיחו לשכירים משכרתם. מזון וחלקם בשלל, – ועם עלות הלבנה הפגומה והאדמה מנקרת נחל שילה, עמדו כל הגדודים מוכנים, כשפניהם מועדות אל הגבעה התלולה שמשמאל ללבנה, ששם כבר עמד משוח המלחמה לבוש בגדי שרד, מימינו ארון ברית ד' ומשמאלו אחיו המפקד וסגנו וככה דבר אל העם: –

שְמַע יִשְֹרָאֵל!

– אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם – ולא על אחיכם, לא יהודה על בנימין ולא בנימין על אפרים. שאם תפלו בידיהם ירחמו עליכם, כמו שהיה בזמנו של אחז מלך יהודה בנפל פקח בן רמליהו ביהודה וישב מאחיהם בני יהודה מאתים אלף איש. אז קמו ראשי בני אפרים ויחזיקום בשביה וילבישו מערומיהם וינעילום. ויאכילום, ויסיכום וינהלום כחמורים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר התמרים ומשמה שבו הביתה ולעריהם. – על אויביכם אתם הולכים, על הכותים, צרי יהודה מאז, שאם תפלו בידיהם אין מרחמים עליכם… ואל תאמרו מי ומי הם הבאים עלינו. הלא אלה הם שהכינום בשכם ואת מקדשם בהר גריזים הרסנו את אדמתנו חרשנו – לא כן, ישראל! עכשו התחבר העם הנבל הגר בשמרון ליונים ערלי־הגוף וטמאי־הנפש, שונאי אומתנו ותורתנו; מלומדי־מלחמה הם מנעוריהם, כי רק על חרבם יחיו… אבל אתנו ה' אלהינו! אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסיהם וצחצוח חרבותיהם, אל תיראו מפני הגפת התריסים ושפעת הקלגסים, אל תחפזו מקול קרנות התרועה ואל תערצו מפני קול צוחותיהם, כי רק ד' אלהיכם הוא ההוללך עמכם ובעזרתו נגבר על העם הסכל, שבא בנצחונו של בשר ודם כמהו, היונים, מטמאי מקדשנו מאז…

– זְכוֹר יִשְֹרָאֵל!

הפלשתים באו בנצחונו של גלית מה היה להם? נפלו בחרב מלכיהם ובני עמו אתם; בני עמון באו בנצחונותיו של שבך מלכם מה היה סופם? נפלו בחרב כלם עד אחד. ליזוס היוני בבית צור בא בנצחונות הפילים מלומדי המלחמה מה היה סופו? ניקנור ובכחידס שבאו בחילות מצרים וכושים מה היה סופם? – כן יאבדו כל אויבך ד‘! – ואנחנו על אלהי ישראל הננו נשענים, הוא מושיענו בעת צרתנו, על יחוד שמו נלחם, על קדושת ארצנו נצא בקרב – וגם בפעם הזאת נעז על שונאינו, כי ד’ אלהינו הוא ההולך עמנו להלחם את אויבינו.

חְַזַק יִשְֹרָאֵל!

מלחמת מצוה אתה נלחם, והיה לבך פנוי רק לקרב. לא לבניך ולא לאשתך ידאג לבך – השלך על ד' יהבך והוא יביאך לשלום הביתה; דמי כל ישראל תלויים בצואר כל אחד מישראל, וארור עושה מלאכת ה' רמיה, וכל מי שיגבר חילים יזכה לראות בישועת ד' את עמו וישוב לביתו לשלום, כי לד' הישועה"!…

והתחזק קולו של כהן משוח מלחמה והתלהבה רוחו בקרבו, והבעירו דבריו את חילות היהודים החרדים לארץ מולדתם ולחרותם. וחגרו עז גם השכירים, צמאי נצחון ושואפי תשלומים; ונשמע הד קולו למרחוק, לעמת ירושלים ומקדשה, מקור חיי העם, והגיע גם עד השמים וכרוביהם שרמזו ממעל ובשרו יום נצחון, יום תשועה.

הורמו הדגלים, הונפו הכידונים, תרעו חצוצרות והכו התפים ובצעקה: לד' הישועה! צעדו הגדודים מלאי התקוה והבטחון לאור הלבנה במהירות, כמו יהושע, בלכתו כל הלילה לעומת העיר עי.

כנשר אשר ידאה ויפרש כנפיו והתנפל בחתף על טרפו, כן עטו צבאות היהודים והשכירים מול שכם, – ועוד טרם זרחה השמש מעבר למצפה גלעד וטרם נעורו גדודי הכותים והיונים שחנה בבטחה על יד באר־יוסף – ויכתירום גדודי החלוץ, הם והפרשים, אשר סבו את שכם ממרומי הר גריזים שמאלה, ובקול חצוצרות ותרועה המום ויכום בהם מכה גדולה, ויכריחום לברוח דרך הרי עבל מול בית־שאן.

ויזנבו צבאות היהודים את הכותים ואת היונים שכיריהם, שלא צפו להתנגשות קרובה כל־כך, בשני דרכים: כבדי־הנשק והפרשים קלי־הרגל טפסו על הרי עבל ומעלותיו לחסום את הדרך לאויב, לבלי תתו שוב לבית־שאן ולעין־גנים, – ויצודו את הנחשלים מעל כל הר ומעל כל גבעה ומכל המערות שנחבאו שם.

היה הנצחון הראשון ביום ההוא גדול, כי הרחיקו את השונא גבולות שכם, וגם לא נתנוהו להפיק זממו ולהתבצר על “הר הברכה” מקום מקדשם ההרוס וממולו הר עבל, כדי לסגור בזה את משא הדרך לשמרון.

לפנות ערב הגיעו הפרשים וכבדי־הנשק לשמרון, שמצאוה סגורה ומסוגרת כיריחו בזמנה, מוקפת חומות ודלתי־ברזל להן; וישימו עליה משמר סביב מרחוק, לבלי תת לנצורים לצאת מן העיר.

וגדודי המתנדבים הרגלים רדפו אחרי חילות היונים, שברחו אל עין־גנים ובית־שאן מקום תחנותם; כיהושע במלחמת עי וכשאול בגבע במלחמותיו עם פלשתים, כן לא נחו המפקדים והצבא כל היום ההוא וכל הלילה, ויבקעו אל עין־גנים וילכדוה בלי מלחמה, כי העיר לא בצורה ויושבת במישור; את כפרי היונים אשר סביב שרפו באש ויבוזו את רכושם, ואת צאנם ובקרם לקחו; את הנחשלים שבשכיריהם הכו עד תמם ואת כלי זינם ומזונם ואהליהם אספו אל המחנה.

חלק מהמאסף נשאר בעין־גנים לשמר על התושבים שבעיר שלא יתפרצו, והמתנדבים מהרו ללכת אל בית־שאן ולפנות בקר הגיעו משני צדי הרי גלבוע חמשה גדודים, טסים ויורדים אל מעברות הירדן לעמת מבצר בית־שאן, מבטחם ומשענם של שכירי היונים ומפקדיהם.

ועוד באותו יום סבו גדודי היהודים את העיר ולא נתנו לאיש לצאת ולבוא.

נועצו המפקדים וגמרו להעפיל אל בית־שאן ולהבקיעה, טרם יכבשו את שמרון, כי אם יכשלו העוזרים־היונים ונפלו הגדודים של הכותים בשמרון, בלי סערת מלחמה ובלי שפך־דם.

אחרי מנוחת שני ימים ושני לילות לצבא העיף ־־־־־־־־־־־¹ חלק מהפרשים וכבדי־הנשק מהצבא הקבוע, נתנה פקודה לצאת עם בקר אל בית שאן.

יום ערב שבת ויום הזכרון היה היום והתירו חכמי הפרושים ומשוח המלחמה להתחיל במלחמה גם בערב היום הקדוש ולהמשיכנה עד למחר, עד רדת האויב ומבצרו…

והנצורים בבית־שאן היו אובדי־עצות: הם לא פללו בתחלה, כי חילות יהודה ימהרו לבוא אל ארצם ולא הכינו עצמם לקרב דים – ובהופיע האויב פתאם נדהמו ולא מצאו תחבולה מהירה לקדם את פני הרעה; עוד חשבו היונים, כי בשבת לא יגשו היהודים למלחמה – ובראותם עכשו כי העמדו אילי־הברזל מול המבצר וכי מוכנים היהודים להלחם גם ביום־קדשם רפו ידיהם ועצה נבצרה מהם.

גם חילות־המשמר של היונים, שלשה גדודים נבחרים, אשר עמדו מוכנים לצאת בקרב, אשר חנו בבית־השטה וצרדה בפתח העמק מזרחה, גם הם חרדו במסגרותם ולא יצאו לעזרת נצורי בית־שאן.

וגדודי היהודים, אכולי קנאת עמם וצמאי־הנצחון, לא נחו כל היום ויכינו בעקבה סוללות מפאת מערבית־צפונית של העיר לירות מהן על המבצר, ובאפלת הליל שלחו מבחירי המתנדבים לצד דרומית־מזרחית, כפי שנודע להם, מקום התורפה של העיר, ומשמה אמרו להתפרץ אל המבצר.

וכמו השחר עלה, ביום הזכרון, נגשו גדודי היהודים מכל צד אל מבצר בית־שאן לכבשו בסערה.

כאריות ונמרים התנפלו היהודים על העיר, בתרועות החצוצרות ובצעקות רצו אל המבצר ויקרבו נד אחד. קלעו באבנים, ירו בחצים על שומרי החומות; הגישו גם אלי־הברזל לנגח את החומה ולנפצה. ראו היונים כי נטשה המלחמה מצד מערב – ויזדרזו ויאספו כל מבחר גבוריהם מכל מגדלי המבצר מול שורות האויב, ויערכו את מערכותיהם מעל החומה הרחבה. עשו היהודים בערמה וכמו נבהלו מכחות האויב המרבים ויחרדו, שורותם נמוגו לאט, לאט ויתחילו להנתק אחור; ראו היונים את פחד אויבם ויגברו חילים גם העזו לפתוח את שער העיר לצאת חוצץ אחרי הנסוגים אחור, שהתרחקו מעבר לסוללות כמטחוי קשת. פתאם הגיח המארב מצד דרום, פרצו לשערי המבצר שלא היו בצורים היטב ויחדרו העירה…

בהלה ומהומה קמה בעיר; התושבים רצו הנה והנה ויתחבאו במרתפי הבדים ובכל החורים; וחילות היונים, שיצאו דרך שער המערב, כשנודע להם ערמת היהודים מהרו לשוב, – אבל גדודי היהודים רדפו אחריהם וידחקו גם המה להכנס פנימה. ותהי המלחמה לנצורים בעיר מפנים ומאחור. הנצורים שעמדו על החומה השליכו אבני־נפץ על ראש הצבא היהודי; חצים ואבני־קלע עפו מכל צד; הרחבה שלפני השער מחוץ ומפנים היתה לשדה קטל הומה וסוער; נפתלו היונים ביהודים והתאבקו בחניתות וברמחים, – אך גבורת היונים ויאושם היו לשוא. לא הפריעו בעד הצבא היה² לא ברד החצים ולא האבנים הכבדות המשלכות, הם העמידו סלמות ויטפסו מכל צד, – וכשנהדפו אחור הגיחו אחרים תחתם ויהיו כארבה העולה ומכסה את קיר החומה – ועוד השמש ־־־־־־־־־־ השמים וכבר התפרצו העירה רבים מגדודי היהודים והמלחמה ־־־־־־ בעיר ושוקיה, מלחמה רוית־דם…

ובבוא הערב ידעו כי הנצחון ליהודים הוא, וכי כל שערי העיר פרוצים לרוחה…

ליל נקמה היה הלילה ההוא לצבא היהודי, נקמת ישראל ביון! במשך מאתים שנה התעללו הטמאים בעם ישראל. שפכו את דמו וחללו את קדשיו, עכשו שלם להם כפלים וגמולם הושב בראשם.

וממחרת – שטפו חילות היהודים כשטף מים כבירים את העיר בית־שאן ופרבריה, מגרשיה וחצרותיה; את המבצר הרסו עד יסוד ואת חומת העיר נתצו עד חציה; את התושבים אנשי המלחמה ואת כל השבוים שנמצאו נחבאים במערות ובמרתפים הגירו לחרב רק את הזקנים, הנשים והטף השאירו בחיים.

ויהי שלל העיר רב מאד; מזון ונשק, שמלות ואהלים, כסף וזהב למכביר, גם עבדים ושפחות – כי עיר מסחר היא בית־שאן ומסחרה הגיע עד קיר מואב ובצרה, גלעד ודמשק, צור וצדון.

אבל בשמחת הנצחון הגדולה לא הרגישו המפקדים כי גדודי היונים הנבחרים, שחנו בפתחי העמק מזרחה בראותם, כי פתחה הרעה לבית־שאן מהרו ויברחו אל ערבת־הירדן על הגשר. ־־־־־־־־ סוריא, ובעברם שברו את המעברות, כדי שלא יוכלו אויביהם לרדוף אחריהם ולהשיגם. הדבר נודע למפקדי העברים רק ממחרת ־־־־־־־־־־־־ את השכירים, – ויבינו כי נצחונם לא שלם, וכי ־־־־־־־ בכחות רבים ועצומים להשיב לעצמם את כבודם ־־־־־־־־־־־ ואת.־־־־־

־־־־־־־־ מצות המפקדים יצאו חילות היהודים למנות מספר ־־־־ לדעת שם – מי ומאין הנופלים במלחמת מצוה זו, – ־־־־־ נפל עם רב.

אז נודעו גם גבורות המתנדבים במלחמתם.

אוּאֵל הבַּרחומי ובנו ששי, שטפסו על החומה שלפו חרבותם על עשרות יונים, שסבבום, ובראות הבן, כי עוד מעט ותגבר יד המפקד היוני על אביו, שרגליו מעדו, וישתער על שונאו ובו ברגע הכהו אויבו על ראשו וירוצץ את גלגלתו – ואביו שנשאר בחיים גבר על מכה בנו וימיתהו.

ושני האחים בני בֵּבַי מאלתולד, שהיו במארב, התפרצו ראשונה על החומה ובחניתותיהם פנו את המקום לחבריהם, שעלו אף המה, אולם ברגע רדתם בסלמות העירה, ובנסותם לפתח את שערי העיר – ויתנפלו עליהם גדודי יונים בפגיונותיהם וידקרום עד צאת נפשם ולא זזו האחים הגבורים ממקומם עד פתחם את שערי השער וגדודי היהודים פרצו ועברו על גופות אחיהם הגבורים.

והפליא גבורתו סלוא בן הימיני, הרועה בשדות עמק־קציץ, ולו רק אלה מסמרת. הוא לא חת מפני קלעי שומרי־החומות ולעג חציהם, ובהגיעו עד לפני השער הצפוני רץ בצעדים רחבים מול החומה ודלג עליה כאחת, ויחל להכות באלתו על ימין ועל שמאל.

פחד אלהים נפל על חילות יון וינוסו לכל צד. פתאם נתקע חץ בכתפו של סלוא… אך הוא לא נרתע אחור ויוציא בכח את החץ מגופו הזב דם ויור בזעם אפו מול הדורך, וגם לא החטיא המטרה ואויבו נפל כרגע מת. נבהלו שומרי החומות מגבורת הרועה וינוסו מן החומה; בינתים עלו חברי סלוא לעזרתו ויפתחו את השער. וגדוד המתנדבים פרץ העירה.

כאלה וכאלה ספדו המצחים איש לרעהו; המפקדים אמתו את המעשים, שנעשו לעיניהם, שבחו את הגבורים והללום והבטיחום כי דור לדור יספר עלילות הנלחמים בבית־שאן, בימי יוחנן נשיא ישראל…

צוו חכמי הפרושים לקבר את כל מת על מקומו בבגדיו הוא, לבלי הפשיטהו מבגדיו, שרטבו מדם זרע קודש – וציון עשו לכל אחד, כדי שידעו מקום קברו של יהודי. הכריזו גם לאנשי בית־שאן הנכרים לטפל במתיהם ולקברם, משום “והיה מחנך קדוש” – ושלשה ימים ארכו קרבות השונאים, אשר נפלו במלחמה.

והנפצעים שביהודים נבדלו מן המחנה ויתנו להם מקום בבתי “הגדולים” שבעיר ויפקדו עליהם חובשי תחבשת מן האסיים ויחתלום בתחבושת ובסמי מרפא. רבים מאד מהם נרפאו אחרי ימים אחדים והיו מוכנים להלחם מלחמת ד' גם בימים הקרובים, ורק אחדים צריכים היו להרפא זמן רב עד בוא זמנם לשוב הביתה.

שבעה ימים שללו הגדודים המנצחים את העיר ויציגוה ככלי־ריק –, אך המפקדים החליטו לבלי השָאר בעיר ולבלי לכבשה “כבוש עולם”, בחשבם לצדק, כי הגדודים שברחו לסוריא יאזרו כחות באנטיוכיא וישובו הנה בחיל גדול ובכלי־משחית לגולל מהיונים את חרפת מפלתם –, גם פחדו מפני הכותים אשר בשמרון, פן יגברו על גיסות השכירים אשר שם ואז ישארו גדודי היהודים אשר בבית־שאן בתוך, בין חילות אנטיוכא ובין שכירי הכותים, משוללים כל עזרה –, כי רחוקים המה מירושלים מהלך ששה ימים – וימי הגשמים הקשים בצפון גם הם קרובים…

טכסו המפקדים עצה והחליטו להסיר את מצב המצור מעל העיר ולשוב אל שמרון, ששם עמדו הגדודים השכירים וחלקי החלוץ והמאסף.

כבדים בכסף ובזהב, בנשק ובצידה שבו הגדודים העברים אל חבריהם השכירים הצרים על שמרון. שם חלקו את שללם עם הנכרים, כפי שהובטח להם, וכפי החק העתיק מימי דוד מלך ישראל: “כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים”.

ואמנם בזמנם חזרו גדודי היהודים, שנלחמו בבית־שאן. ןעצת אמת היתה בפי המפקדים, כי חילות שמרון הנצורה היו מרבים מאד, ובהתבוננם אחרי ימים אחדים לבוא האויב, כי המקיפים את העיר לא רב מספרם, וגם עברו עשרה ימים מזמן המלחמה הראשונה וגדודי היהודים טרם שבו מעין־גנים ומבית־שאן, ויאמינו כי הְִכו היהודים על יד הערים ההן מכה גדולה, ויחבלו תחבולה לצאת מן העיר ולערך מלחמה עם אויבם. יום־יום התחילו לקצות באנשי המצב להוכח כמה מספרו וכחותיו מה המה – וכבר יעדו יום, שבו יצאו למלחמה גלויה את השכירים הפחותים מהם במספר ועם חלק החלוץ והמאסף.

אולם בשמעם ביום השני את תרועת המנצחים השבים אל חבריהם, ובראותם, כי מספר הגדודים עולה על מספרם הם וימהרו לבצר את החומה עוד יותר, להסגר בעיר ולבלי לצאת במלחמה פנים אל פנים. –

נשלחו רצים־מבשרים לירושלים – מהלך חמשה ימים – להודיע ליוחנן כהן גדול ולחבר היהודים ולכל האומה על דבר הנצחון הגדול על אויבי ד' בעין־גנים ובבית־שאן. נשלחו גם קרבנות להיכל, תודה ומנחות, מהמלקוח שלוקח מהיונים והכותים אולם עוד טרם הגיעו המבשרים ירושלימה וכבר ידע יוחנן, כי נצחו בניו את אויבם – ובאיזה יום ובאיזו שעה! – ונודע הדבר גם לחבר היהודים.

… כי ביום הזכרון, בהתאסף העם על הר הבית למקרא קדש ולתרועה כחק, ובהכנס יוחנן כהן גדול להקטיר קטורת על מזבח הזהב ולהיטיב את הנרות במנורה הטהורה שלפני ה', בכונו את לבו לאביו בשמים לבקש רחמים על עמו ישראל, שעומד בקשרי מלחמה, – ובטרם יצא מאת פני הקדש, והנה מלא ההיכל נגה יקרות, זהר החשמל רחף על כל סביביו… והוארו גם קרביו של הכהן: לבו ונפשו מלאו חרדת־קדש וגיל־רעד לא יסופר; עיניו נפקחו לרוחה וזנו משכינת יה שהופיעה, ואזניו הקשיבו טיסת־מלאכים, כרובי־יה, שכנפיהן משיקות זו לזו…

ברגשי קדש כרע הכהן הגדול על ברכיו לעמת הפרכת המבדילה בינו ובין קדש הקדשים, והנה כל עצמותיו מקשיבות קול דממה דקה, אבל ברור יוצא מעבר לפרכת, ששם אבן השתיה:

" – נִצְחוּ טַלְיָא דְאַזְלוּ לְאַנָּחָא קְרָבָא"

*

נפעם לב הכהן לשמוע דברי הנבואה, שזכה להם, אחרי שנסתם החזון מישראל זה דורות, מימי מלאכי אחרון הנביאים – ובצאתו מאת ההיכל היו פניו מוארים כפני החוזים העתיקים. הרגישו בו חכמי הפרושים ויפצירו בו לספר להם את חזיונו בהיכל ד‘, ויודיעם הכהן בענות רוחו את אשר שמעו כל קרביו בקרבו – וישביעם מלספר לעם את החזיון, פן הטעוהו חושיו, ומלבו יצאו הדברים ולא ד’ דבר אתו…

וכשהגיעו אחרי חמשה ימים הרצים־המבשרים והודיעו על דבר התשועה הגדולה שעשה ד' לעמו, כונו את היום ואת השעה ונמצאו מכוונים לדברי יוחנן כהן גדול, אז הודיעו להמוני העם שנאספו על הר הבית בברכה והלל – “כי פקד ד' את עמו בנביא־אמת וכי שרתה רוח הנבואה על יוחנן כהן גדול ודבר ד' בפיו”.

ראו בזה חכמי הפרושים, כי דורם דור צדיק, שזכה בימיו לכהן גדול, נשיא ונביא, וכי כל הכתרים שזכה בהם הקב"ה את עמו ישראל נתקימו בזמנם: כתר כהונה, כתר מלכות, וכתר נבואה….

*

ושומרון עיר בצורה היא מימי הבנותה על ידי עמרי אבי אחאב מלך ישראל על ההר שומרון. משתרעת היא על גבעה גבוהה היורדת אל נחל עמק. מצדה האחד היתה לה למגן החומה הכפולה ופסגותיה, שמסביב לה תעלה עמקה, ומצדה השני תהומות הנחלים שאין מעבר עליהם, ובחומה מגדלים גבוהים ועליהם עומדים יומם ולילה שומרים וצופים על כל הסביבה.

ועשירה העיר בארמנות גדולים ובבתי־שן, בבנינים שנבנו ע"י אדוני העיר מדור־דור – סוחרים נכבדי ארץ. השולחים מערבם בדרך המלך לארם, צר ולצידון, לגזר וליפו, לירושלם ולחברון. ורבים הם מסכנות התבואה והצידה שנאצרו בכונה תחלה לעת תפרץ מלחמה בשעריה, גם היו שם משפחות עשירות, שאגרו לביתם לחם ושמן, גרוגרות ותמרים וצמוקים ומכל מאכל אשר יאכל להם ולשכירים בימי מלחמה. ומעינות מים מפכים נמצאו בעיר פנימה ובורות חצובים המספיקים מים לנצורים במשך שנים… –

ותהי שומרון סוגרת ומסוגרת שבוע על שבוע, אין יוצא ואין בא – ומפקדי חילות יהודה התעתדו למצור ארך. –

הם נטו את אהליהם סביב העיר כמטחוי קשת, בנו דיק לבלי תת לנצורים לצאת את העיר, אף בנו מגדלי צופים להתבונן מעליהם אל הנעשה בעיר. גם הכינו סוללות לזרק מהן אבנים על העיר.

בין כה וכה והגיעו מירושלם בגדי חרף וכבידי צמר, אהלי קדר שחורים ואדרות שער ויריעות עזים בשביל הלוחמים, להיות למחסה מהקר הממשמש ובא והשורר בתקף בארץ אפרים ושומרון בימי החרף.

ולא התגרו הנוצרים מלחמה בנצורים, כי כן היתה עליהם פקודת המפקדים שאמרו להחליש בתחלה את תושבי העיר הסגורים מפחד מלחמה וברעב ובקור – מאין לחם מן החוץ ומחסר עצים להסקה – ורק כפעם בפעם היו הנוצרים סבים את העיר, מרגלים לראות את מקום התורפה של החומה, מנסים לגשת אל התעלה ולנסות את כח העומדים על החומה לשמרה.

והכהן משוח המלחמה, לבוש בגדי כהונה עובר בין הגדודים כשהמפקדים וחכמי הפרושים הולכים אחריו, ומלמד את העם הצרים את חקי המלחמה, כפי שכתוב בתורת משה.

" – בְּקָרְבְכֶם אֶל הָעִיר לַמִּלְחָמָה וּקְרָאתֶם אֵלֶיהָ לְשָלוֹם" –

ככה הורנו משה רבנו, ואע“פ שהכותים התחילו במלחמה ואנחנו רק לעמד על נפשנו רצינו – אין אנחנו פטורים ממצוה זו והיה אם שלום יענונו, ופתחו לנו שערי העיר – והשלמנו עמם והשארנום בחיים, והיו לנו למס ועבדונו, ושמנו נציב יהודי בעיר ומצב־חיל להשגיח עליהם, לבלי יתחברו עוד עם היונים שנואי נפשנו. המתנכלים לנו. ומה שנבטיח להם נקים ולא נשקר בשבועתנו כי נאמן עם ישראל על השבועה, וכמו שעשו אבותינו לגבעונים שהשאירום בחיים, אע”פ שעשו להם בערמה וירמום.

"אולם אם לא יענו לקריאת שלומנו ועמדו במרדם ולא יאבו להכנע לנו – וצרנו על העיר עד רדתה.

"ובגשתכם לשום מצור ונשמרתם לבלתי נדח גרזן על עצי הפרי להשחיתם ולהשתמש בהם לצרכי הסוללות – רק עצי סרק, אשר לא יביאו פרי, אותם תשחיתו ובניתם מהם מצור –, כי עץ השדה לא אדם הוא לבוא מפניכם אל העיר הבצורה; וכל אמת מים לא תחריבו וכל מעין מים לא תסתמו – כי אין מתת־אלהים זו צריכה להחרב.

ובתפשכם את העיר – ונתתם לצאת לזקנים על נפשם. לתשושי־הכח האלה שלא נלחמו בכם, ולילדים הקטנים, שלא עזרו למלחמה אל תעשו רעה ובנשים החובקות עולליהן לא תגעו לרע להן – לא בהם נלחמתם, רק את הגברים תופשי המלחמה נושאי קשת ושלח, שעמדו נגדכם, שהתגרו בכם וצדו את נפשכם, רק את אלה תהרגו או תקחום לעבדים"…

שמו המפקדים את לבם לחוקי התורה המצווים מאת משוח המלחמה, צוו על הזקיפים ועל שוטרי הגדודים לשנן את העם הלוחם את החוקים הללו ולהזהירם על מעשי המצור כל עצי הזית המרבים הגדלים על ההרים ובעמקיהם נשמרו ; חסו גם על דליות הגפנים וענפי התאנים; יד איש לא נגעה לרעה גם בחרובים ועצי התפוח שפרים אינו חשוב כל־כך. ורבים מהמתנדבים, בני הכפר, עדרו את כרמי הגפנים והתאנים ויעזקום ויסקלום, כדי שיוציאו את פרותיהם לברכה; גם השקמים שבשפלות ההרים גם הם לא קְִצצו – רק האלה והאלון, הלבנה והברוש, הארן, שבין הסלעים והשטה מרבת־הענפים, הנעצוצים והנהלולים שבעמקים – אילני סרק אלה נחטבו ונעקרו, קורותיהם וגזעיהם שמשו לסוללות ושרשיהם וענפיהם היו לבער – לבשול ולהסקה, כי כבר הגיעו ימי החרף. הקר בלילה גדל, הרוחות חזקו, גשמי היורה ירדו בזעף והאהלים לא חממו כל צרכם.

*

התבצרו הכותים בשמרון בירתם ולא נענו לקול קריאת המפקד מתתיהו בן יוחנן וסגניו, – כי נשענו על אנטיוכוס קִזִקָנֶס, שיבוא לעזרתם, גם בטחו בצידה הרבה שהכינו להם, – אולם לא העזו לתגר מלחמה עם גבורי היהודים ורק לפעמים, בקרוב חילות היהודים אל התעלה – וקלעו עליהם בקשתותיהם או השליכו עליהם אבנים להרחיקם ממבצרם אבל לצאת מן השערים וחוצה לא ההינו.

הכתירו גדודי היהודים את שומרון מכל עבריה ולא נתנו לאיש לצאת. הם סדרו את אהליהם מחנות־מחנות לעמת שערי העיר; חפרו תעלות עמקות לפני המחנות, כדי שלא יפל עליהם האויב פתאם בליל חשך.

מיום ליום היו פושטים על הכפרים הכותיים סביב ויקחו מהם צרכי אכל למחנה – ואף אמנם לא חסרה צידה למחנות היהודים ולשכיריהם, כי גם מארץ יהודה הביאו להם אכלם גמלים עמוסי לחם ושמן ותמרים, רק מים חסרו להם, – אבל אחרי הרביעה הראשונה והשניה שירדו בזמנן ובשפע, צברו הגדודים מים בשיחים ובבורות, שעדרו במעדריהם ושבנום אבנים וטחום וסידום, כדי שיכילו את מי הגשמים לזמן ארוך.

*

שנת חרף קשה היתה בארץ; שבועות ארכים היו הרי שמרון ואפרים מכסים עננים כבדים שהגיחו מפאתי מערב מלאי מטרות עוז. בערב היו העבים משחירים ומאפילים את הלילה והמישו את החשך, מורידים גשמי זעף שהשאירו אחריהם רפש וטיט עב, – ובבקר היו השמים מטהרים מעט, קרעי עננים היו סרוחים על ההרים כיריעות עזים רקומות מעשה תחרא, – אך לא נתנו לשמש לחדור בעדם אל האדמה והאנשים הקפואים מקר.

שוממים ישבו החילים באהליהם הרטובים; השכירים היו משחקים בקוביא, ובמשחקי מולדתם חממו את גופם… אחרים היו שוכבים פרקדן, מטליאים את בגדיהם וזוכרים את מלחמותם בארצות שונות. וגדודי היהודים, רבים מהם היו באים אל היכל ארון ה‘, שם היו מסבים את אחד הפרושים או את הכהן השומר על אש התמיד, שהיה יושב ומספר את ספורי האבות וחייהם, גבורתם ומעשיהם כפי הכתוב בתורה ובספר הישר ומלחמות ד’; חיי האבות היו להם למשאת נפש, וחקי התורה ומצוותיה היו מתבררים להם והשעמום לא קרב אל נפשם. –

רק הצופים והשוטרים שהיו עומדים בגשם ובסער על משמרתם; לבושי טליות צמר עזה שחממה את גופם וראשם היו עומדים על מגדל הסוללה ומשגיחים אל עבר שער העיר ומבצריה; לפעמים היו חודרים באשון לילה עד התעלה, – אבל לא נועזו להרגיז את השומרים הכותים בליל סער, – כמו עשה הטבע העז שלום בין הנלחמים…

אולם כשהגשמים היו פוסקים והשמש היתה מחממת את האדמה, ויושבי האהלים היו מגיחים ממחבואיהם לקראת “שמש צדקה” היו המפקדים מצוים לעורר קשת וחנית מול הנצורים, ללמד את ידיהם למלחמה; היו מעמידים סוללות, משליכים אבני נפץ מול שערי העיר ושומריהם, אף היו מנסים לקרב את החומה, בהכינם סלמות ובלבשם מגן וצנה. אך גם השומרונים היו מתחזקים בימים אלה ועומדים על נפשם בחרף ועז: היו מתאספים על החומה עם נשיהם ובניהם והיו מסקלים באבנים לעמת הצרים, ירו בחצים אף השליכו לפידים על סלמות העץ להבעירם באש.

אבל אחר יום־יומים התחילו עננים שחורים להוריד מטרות עז, והנלחמים כמו עשו שלום ביניהם, ויתרחקו אחד מעל השני: אלה לאהליהם הקודרים ואלה לבתיהם מאחרי חומת משגבם.

ותהי המלחמה קשה וארעית כל ימי החרף הזועם, ושני המחנות חכו לימי האביב הראשונים.

עבר הסתיו; גשמי היורה חלפו; ביום – השמש מחממת את חילות הצבא המגיחים מאהליהם הקודרים והרטובים, מרהיבה היא את נפשם ומזקיפה את גופם שכווץ בימי הקר; השמים הבהירו וגבהו, צוקי ההרים התבלטו ופסגותיהם המרוחצות מבהיקות באור צהרים; העמקים עטפו דשא דק ורך המתנוצץ בירקו; האפיקים עמקו מזרמי המים שירדו בזעף, נחשפו סלעי התהום והלבינו חלוקי הנחל המתגוללים; טהור האויר הצח לנשימה ומעורר געגועים לחפש ולמולדת… ורק בלילות עוד יחזק הקור, והחילים מתחבאים באהליהם שיבשו בחם היום, נכנסים אל תוך טליותיהם, מתכסים בשמיכותיהם, הוזים ומצפים לאור שמש…

בימים האלה היה המפקד מתתיהו ואחיו יהודה הכהן, משוח המלחמה, בלוית הסגנים נגשים עד החומה וקוראים לצופים להודיע לראשי מפקדיהם קריאת היהודים לפתח שערי העיר ואז יעשו עמהם שלום, ולא – תפרץ מלחמה לחיים ולמות בעוד ימים מועטים, ואחרית התושבים תהיה רעה. אבל הכותים, שנאספו על החומה לשמע דברי המפקד היהודי היו ממטירים אבנים וחצים ומלגלגים על אלה, שחרף שלם עבר עליהם באיומים ובהפחדות. הבינו אז המפקדים, כי השלום לא יבוא בלתי עם המלחמה והכינו את עצמם לקרב אחרי עבור המלקוש.

בראשית אדר התחילו גשמי המלקוש, שגם הם ירדו בשפע־רב וימים רצופים לא יכלו החילים לצאת ממסגרותם באהליהם.

בליל חשך אחד, כשגברו הגשמים וגם הקר גבר עמם, כשהשוטרים הלכו וסבו את המחנות באשמרת התיכונה הרגישו מרחוק כצללי אדם, שהולכים ומתגנבים דרך העמק הסובב את העיר ממערבה. אחד אחר אחד זחלו הצללים גחון והזדקף, כרוע והשוה, כדי שלא ירגישו בהם. התבוננו השוטרים בדבר, מהרו להודיע לחבריהם שעל יד הסוללות, ובזהירות מרבה הקיפו את המתגנבים ויחפשום. אלה נסו בתחלה לעמד על נפשם בחרבותם ובפגיוניהם, – אבל חזקו המתנפלים עליהם וישבו את כלם – שבעה יונים מרגלים, בעוד לא הספיקו להאביד את האגרות שהיו בידיהם.

מהאגרות שהיו כתובות יונית ומפי המרגלים עצמם שהבטיחו להם חייהם אם יגלו כל שרש דבר, נודע למפקדי חילות היהודים כי אנטיוכוס קיזיקנס, במספר עשרת אלפים איש מזוינים, בחירי שכיריו מאנטיוכיא, הולך ובא ליהודה; בהם גם חמשה עשר רכב ומאה פרשים ושלשים פילים מלמדי מלחמה; להם גם צידה לרב – וכבר הם מתקרבים אל מעברות הירדן ומתקנים את הגשרים לעמת בית שאן ועין גנים, – ומטרתם כבוש יהודה; כמו בימי אנטיוכוס אפיפנס.

לפנות בקר באו גם מרגלים יהודים, ששוטטו בין עין־גנים ובית־שאן וספרו ע"ד תושבי בית־שאן, שהתחילו לרפא את בדקי החומה וכי כל אנשיה רוח חדשה עברה עליהם ומכינים עצמם למאורעות חדשים; גם עין גנים בונה לה חומה חדשה; התושבים היונים מתאספים כפעם בפעם, מערימים סודות וחבלים תחבולות, דורשים מאת תושבי הכפרים צידה וכלי־זין להביא העירה, וכנראה מוכנים למלחמה.

נקראו כל המפקדים לעצרה, לטכס עצה מה לעשות, לקדם פני המלחמה, שיכולה להיות מבפנים ומאחור, ולהביא אסון על כל האומה.

ותהי עצת אנטיפס האדומי ובנו אנטיפטר לעשות בערמה: “להשאיר את כל האהלים באשר הם סביב שומרון, להעמיד זקיפים על יד הסוללות וצופים על המגדלים, כמו מתכוננים למלחמה קרובה, – ובלילה יֵצאו שלשת חלקי הגדודים לקראת אנטיוכס ולקדם פניו, לבלי תת לו לעבר את הירדן ולהתבצר בבית־שאן ובעין־גנים”. –

מצאה עצת אנטיפס האדומי חן בעיני כל המפקדים, ויחליטו לצאת עוד בלילה הזה –, הרגלים עם חלק מהפרשים והרכב לקחת עמם גם את ספר תורת משה עם הכהן משוח המלחמה, אבל להשאיר את האהל והפרושים והכהנים השומרים עליו, שעליהם שומה לדרש כפעם בפעם הכנעת הכותים; גם יתגרו בהם מלחמה קלה, וכמו ינסו להבקיע אל החומה, כדי להדריך את מנוחת הכותים ולהטעותם, אבל לבלי יתחילו במלחמה כבדה – ולשמר על השבילים ועל הדרכים, פן יביאו מרגלים אחרים.

ברעמים וברקים נפרד שר החרף מעל הרי שומרון ונבכי עמקיה; גשמי המלקוש החמים ירדו בזעף, כמו חפצו לנסות את גבורי יהודה, אם יעצרו כח לצאת בלילה זה. ואמנם ע"פ צו המפקדים יצא הצבא הקבוע, השכירים כלם הרכב וחלק מהפרשים והמתנדבים, ותחת מחסה אפלת הלילה צעדו במהירות לקראת עין־גנים ובית־שאן. הסכנה המרחפת על האמה כלה נתנה להם כח ועז, ובטחונם באלהי הצבאות הוסיף להם חיל ותעצומות – וילכו כל הלילה בלי הרף, ועוד לפני הצהרים הגיעו עד עין־גנים ויתפשוה בלי כל מלחמה; תיכף נלקחו ראשי העיר לבני תערבת ומצב חיל הושם בה, וכל המחנה מהר ללכת לבית־שאן, ויגיעו שמה בערב, אבל שערי העיר היו סגורים, כי ביום הזה הגיע שמה חלוץ מחנה היונים, שני גדודים במספר אלף איש, שהתבצרו בעיר.

ועוד באותו לילה מוו המפקדים לשום מצור על בית־שאן ולקרא לשלום כל יום המחרת (כדי לתת לצבא היהודי לסדר את מערכותיו ולנוח), וביום השלישי יעלו על העיר בסערת מלחמה.

לא נענו הבישנים לקריאת השלום, כי בטחו בגדודים האחרים, שצריכים היו לבוא בעוד ימים אחדים מאנטיוכיא וקיזיקנס בראשם – אז החליטו המפקדים להסתער על העיר בעלות השחר. –

האיר אלקים פניו לגדודי היהודים גם בפעם הזו, – כי בטרם הגיע אנטיוכוס קיזיקנס עם מבחר צבאו לגבולות יהודה והנה באה אליו הבשורה מדמשק, כי מרדו בו אנשי טריפוליוס, וכי הם ממליכים עליהם את בנו. מהר אנטיוכוס לחזר אל סוריא עם פרשיו ופיליו, הנאמנים בחילותיו השכירים וישאר את בית שאן ויהודה על שני מפקדי גדודי החלוץ קלימנדר ואבוקרטס, שהתבצרו בבית שאן, בקוותו, כי גם הכותים יפרצו במערכות היהודים…

כל זה נודע למתתיהו ולסגניו בערב הסתערותם על בית שאן מפי מרגלים שנתפשו, ושנשלחו לחפשי לבוא העירה, כדי שיודיעו זאת לנצורים…

ראו שני ראשי הגדודים היונים, כי אין תקוה להם מאחיהם שבצפון ומן הכותים בדרום ויפחדו מאד, בדעתם, כי לא יעצרו כח לעמד נגד גדודי היהודים, בשגם חומת העיר אינה בצורה היטב ולא הוכנה גם צידה דים.

בחצות הלילה, לפני הכון הצבא היהודי להסתער על העיר והנה ראו הצופים העברים כי נפתחו שערי העיר וקבוצת יונים יצאו ופניהם מועדות לקראת מערכות היהודים, ובהגיעם אל הזקיפים הראשונים בקשו מהם להביאם אל המפקד מתתיהו, כי שלוחים הם מאת קַלימַנדר, מפקד הגדוד היוני.

כשהתיצבו השלוחים היונים לפני מתתיהו ויהודה הודיעו בשם שולחם, כי הוא מוכן למסר את העיר בידי היהודים, אם ישבעו לו שבועת אמונים לתת לו ולגדודו דרך לצאת בשלום מן העיר, ואם ישקלו על ידו מאה ככר כסף וככר זהב אחד. –

התיעצו המפקדים והסכימו לתנאים הללו, וישבעו בשם יוחנן כהן גדול לאל עליון לבלי נגע לרעה באלה שיצאו בחפץ לבם מהעיר ולשלם את הכסף עם פתיחת שערי העיר וצאת הגדודים ממנה, – וישלחו שנים מהיונים להודיע את קלימנדר תשובת היהודים ושאר השלוחים נשארו במחנה, בתור בני תערבת.

אולם אך יצאו השלוחים הללו מאת המפקדים והנה הובאו האהלה קבוצת יונים אחרת והם שלוחים מאת אפוקרטס וגם בפיהם כדברים הללו.

רצו האחים להסכים גם להצעה זו ולהפטר משני הגדודים גם יחד, ובלי שפך דם, אבל אנטיפס האדומי יעץ לעצור את השלוחים ולחכות איך יפל דבר בין שני המפקדים כשיודע להם דבר הבגידה של אחד בשני…

ואמנם רק האיר השחר ונשמע רעש מלחמה מן העיר פנימה: התנגשו חילות קלימַנדר שאמרו לפתח את שערי העיר בחילות אִפוקרטס, שחכה לשוב שלוחיו, ושכבר חשד באיש־בריתו שהקדימו… ותטש מלחמת אחים חזקה, ויתנפלו אלה על אלה ותהי חרב איש ברעהו ויפול מהם רב.

חכו היהודים לפתיחת השערים המְִתנה, אך גדודי אפוקרטס עמדו על המשמר ולא נתנו לאנשי ריבם לפתחם –, אז צוה מתתיהו המפקד להסתער על העיר וללכדה.

הרגישו צבאות קלימנדר, כי נטשה המלחמה מן החוץ ויתנפלו על צבאות אפוקרטס מאחוריהם, ותהי לאלה המלחמה מפנים ומאחור ולעת הצהרים נכבשה העיר; רבים מהיונים משני הגדודים ברחו על נפשם כשהם מריבים ומקללים ומכים זה את זה ומאשימים האחד את השני בבגידה…

נסה אנטיפס האדומי לדבר על לב מתתיהו וסגניו לבלי שלם לקלימנדר את הכסף המבטח וגם להתגרות אתו מלחמה, וכשבויי חרב יחשבו אנשיו מכיון שלא על ידו נפתחו שערי העיר, אך הכהן משוח המלחמה גער בו בהזכירו לגר האדומי את דברי נביא האמת: “שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב לא ימצא בפיהם לשון תרמית”… – ואין למפקדים יהודים לחלל את מוצא שפתם גם על תנאי… הסכימו מתתיהו ואלעזר בן פעירא אף עמו לעצת אחיהם משוח המלחמה. וקלימנדר לקח את הכסף וימהר הוא ושכיריו הנאמנים לברח, כשגדודי אפוקרטוס רודפים אחריהם ומזנבים את הנחשלים.

הבינו מפקדי היהודים, כי בפעם הזאת לא יהיה עליהם פחד היונים, כי נחצו כחותיהם לשתים שלש מחנות הצוררים אחת את השנית, – ויחליטו לעלות אל העמק ולכבשו כבוש עולם ולהתחבר בזה אל היהודים אשר בהרי זבולון ונפתלי, ולהסיר עֹל היונים מעל ארצם כלה.

ויתחלקו הגדודים העברים ומפקדיהם לכל צד: אלה הלכו אל עין־חרד ובית־השטה עד הגיעם אל מעברות־הירדן וילכדו את הגשר ויחזיקו בו; ואלה הלכו צפונה לעמת הגליל התחתון והעליון, ששם שחררו את היהודים יושבי הארץ מאז; בלי כל מלחמה לכדו את יזרעאל ויעפילו גם אל המבצר החזק אשר על התבור וילכדוהו בסערה ויגרשו משם את מצב היונים; משם עלו אל נצרת שעל פסגת הרי זבולון ויגרשו את תושביה היונים, וירדו אל נהלל אשר בעמק המערבי וירדפו את השכירים הנבהלים עד שקמונה אשר על חוף הים הגדול, ויגיעו גם עד מפרץ עכו.

ותהי התשועה בימים האלה גדולה מאד, כי לקחו גדודי העברים את הערים, אשר לא נכבשו גם בימי יהושע הכובש הגדול וגם בימי דוד המלך גבור ישראל.

עשרה ימים ארכו המלחמות ומגדודי היהודים נפלו רק שבעים ושמונה אנשים ותשעה מתו מפצעיהם, מלבד שבעה פרשים שנפלו אל בצות הקישון ונגרפו בזרמין, – תחת אשר מהשכירים היה מספר המתים כמאה וחמשים; אולם מחילות היונים נפלו יותר מאלפים וחמש מאות איש.

עוד כעשרים יום שוטטו גדודי היהודים בכל העמק ובהרים אשר סביבו, טהרו את הכפרים והעירות מחילות היונים; התודעו לאחיהם שישבו בתור מס עובד זה דורות על דורות, – אבל לא עשו רעה לתושבים מבני הנכר, כי אם שמו עליהם מס וישביעום לבלי מרד בשלטון יהודה ולהיות נאמנים ליוחנן כהן גדול, נשיא ישראל.

רק גדוד אנטיפס הוא שעשה נקמות ברקת שעל הכנרת, ויהרג את כל האנשים והטף שבה ואת הנשים נתן לאנשי גדודו האדומים המתיהדים. כשנודע הדבר למשוח המלחמה העיד באנטיפס כי אם ישוב לעשות מעשים כאלה יועידהו למשפט בתור רוצח מכה נפשות במזיד – כי לא כאדומים העברים: הם אינם נוקמים באנשים היושבים לבטח, הנכנעים תחת ידי מנצחיהם…

… ותשב ארץ יהודה להיות ממלכה גדולה כבימי מלכיה מזרע דוד, מדן ועד באר שבע ומהים עד מבצר סוריא והלאה.

*

במשך כל ימי המלחמה הזו בבית־שאן ובעמק לא גְִנב לכותים דבר, כי סגורים היו מכל צד ועין הצופים היהודים היתה משגחת על כל יוצא ובא. הכותים צפו לבוא גדודי היונים כמו שהבטיחום, ולא ידעו מה.

אולם בשוב גדודי יהודה מנצחונותיהם בעמק ובגליל בשירה ובתרועה, בהלל ותודה, – כשארכו השמחות ימים ולילות, הבינו הכותים כי בתחבולות חכמה עשו היהודים את מעשיהם… אף ספרו המנצחים לכותים אשר על החומה את מעשיהם בחדש הזה…

ויפל לב הכותים עליהם, באשר הבינו, כי עכשו התאחדו שבטי עם־חרמם מקצה הארץ עד קצה, וכי רק ארץ הכותים מפסקת בין כל חלקי יהודה הגדולה, ואין מי שיעמד לעזרה להם, ויבינו כי מרה תהיה אחריתם.

ובכל זאת כבד לב הכותים ויקשו את ערפם מבלי מסר את שומרון בידי היהודים, כי גדלה שנאתם לאויביהם עוד יותר עקב נצחונם – ולמרות דברי כהן משוח המלחמה, שעשה לפנים משורת הדין ופתח בשלום גם הפעם, נסגרו הכותים בעיר ולא פתחו שעריה.

אז יצאה הפקודה לכל הגדודים והנכרים להכון למצור מכל צד, וברשות הכהן משוח המלחמה וחכמי הפרושים החלט לדחות את חג הפסח, בקוותם לשוב למועד פסח שני לירושלם ולחג שם כחק, – אחרי שינחלו נצחון גמור על הכותים.

*

נשלחו רצים־מבשרים לירושלים עיר־הקדש לבשר את הנשיא ואת חבר־היהודים וזקני־העדות ואת כל הארץ ע"ד נצחונות הגדולים שנחל הצבא היהודי בעמק ובבית־שאן, על חוף הים הגדול ולרגלי הכרמל, וכי התאחדו תושבי הגליל היהודים עם אחיהם בטבור הארץ, אחרי שלשה דורות שנים, שהיו נפרדים ונקרעים זה מעל זה באשמת היונים, צוררי האומה. נשלחו גם מספר רב צאן ובקר לקרבן־תודה במקדש, וכבשים בני שנה לקרבנות הפסח, עמם גם גמלים ופרדים עמוסי מתנות מהשלל הרב שנלקח, ובסוף הודיעו מפקדי הצבא, כי עכשו אין מעצור לעלות על שומרון בסופה, וכי יש תקוה, כי כבר חדש אייר, למועד פסח שני, תכבש גם שומרון, עיר הבירה של הגוי הנבל, וכל המחנה ישוב אז ליהודה, לירושלם.

שָמחה עיר הקדש שִמחה גדולה, כל בית שמח, כל ארמון צוהל; הודלקו נברשות ופנסים על הר הבית בכל הרחבות שעל יד השערים וגם בסמטאות הצרות, בשוקים ובשקקים המרובים בעיר; יצאו הבתולות במחול והילדים עונים אחריהם בשיר.

והקיפה השמחה את כל הארץ, ועלו רבים אל הר ד' לחג את חג הפסח, – וביניהם גם זקני העדות מערי הצפון שנכבשו זה עתה, ושכבר רבות בשנים לא זכו לראות את פני ד'.

*

ובעוד תושבי ירושלם וכל הארץ שמחים לבשורת הנצחון, בקוותם לראות את בניהם ואבותיהם, שישובו בשלום הביתה וזר ישועות על ראשם – ויוחנן כהן גדול קרא לעצרת חבר־היהודים, לזוגות ולגדולי הפרושים להתיעץ בדבר הכנת “מי חטאת” של אפר פרה־אדומה, לחטא את שבי־המלחמה, שהם כלם “טמאי־מת”.

כי רבו העם בדורו של יוחנן כהן גדול להטהר במי חטאת, ובשוב טמאי־המת הביתה ברבות המלחמות, – וכשכלה אפרה של הפרה, שהיה מוצנע ב“חל” מזמנו של שמעון הצדיק זכור לטוב, עשה הוא, יוחנן, בראשית שלטונו, פרה אדמה כחק. עכשו, אחרי עבור כמעט דור שלם מהזמן ההוא, עומד להגמר גם אפרה של הפרה האחרונה, ושבי המלחמה רבים הם – ולכן דאג הכהן הגדול להכין אפר־חטאת לטהר גם את טמאי המת ולא יטמאו חלילה את ירושלים ואת מקדשה בטמאת־מת. –

שמחו חכמי־הפרושים למצוה זו, שרק מועטים זוכים לראותה בחייהם ויסכימו ברצון להצעת הכהן – ובאותו מעמד נבחרו שלשה מזקני הכהנים ואתם פרושים אחדים לחפש אחרי פרה אדמה כחק וכהלכה.

ויתורו בסביבות ירושלם ולא מצאו, ירדו אל ערבת הירדן, גם אל השפלה התרחקו – ופרה אדמה, על פי כל חקי המסורה מדור לדור, לא נמצאה.

אז נודע לזקנים, כי באשקלון אצל הנכרי נתינא בן דמא, הידוע בתור מכבד תורת ישראל וחוקיה ואשר בשנה שעברה עמדו לקנות ממנו אבן יקרה לאבני החשן שאבדה – נמצאת פרה כלה אדמה.

מהרו זקני הכהנים וחכמי הפרושים והלכו שמה וימצאוה כשרה כדת – כל שערותיה אדמות, גם שתי שערות שחורות לא נמצאו בה, והיא בת שלש, שלא עלה עליה על. עגלה יפה, רכה ועדינה, קרניה וטלפיה שלמים וישרים – וכל מום לא נמצא בה.

וישקלו הזקנים מחירה מתרומת הלשכה, כפי דרישתו של הנכרי רבוא דנרי זהב. ויתנדבו שלשה יהודים תושבי אשקלון להיות אנשים עתיים. להוביל את הפרה ירושלימה לשמר עליה, כדי שלא יקרה חלילה אסון כדרך הרחוקה מהלך שלשה ימים.

הלכו האנשים העתיים אחרי הפרה ולפניה ולפני זקני הכהנים וחכמי הפרושים; הולכת היא ישר, הלוך וגעה, וכמו מרגישה בגורלה הגדול שנפל בחלקה לטהר טמאי עם־קדש ולקדש שם שמים באפרה; טפלו בה האנשים כל שלשת הימים, שמרוה ביום, השגיחו עליה בלילה, הכניסוה לרפת, האכילוה, השקוה, כדי שלא תכחש בדרך.

ביום השלישי בערב הביאו את הפרה ירושלימה אל הארוות, אשר מתחת לשער המים; שם בדקוה עוד פעם במעמד יוחנן כהן גדול וזקני הפרושים, שהיו עדים לפני דור למאורע הזה – וימצאוה כשרה כדת וכחקה. –

אז הקדישו הפרושים וזקני הכהנים את יוחנן כהן גדול להיות ה’כהן השורף’, ויפרשוהו אל “בית־האבן” אשר בבירה צפונית מערבית להר־הבית – בנין, שהוא כלו אבן וכליו להשתמש בהם כלי אבן, מן השלחן שמסב על ידו ועד המטה שעליה ישכב, מן הספל שממנו ישתה הכהן עד הקערה שממנו יאכל, – הכל אבן, שאינה מקבלת טומאה.

מבדל ומפרש ישב הכהן הגדול שבעה ימים ב“בית האבן”, כמו הבדלו לפני היום הגדול והקדוש יום הכפורים, ורק שנים מזקני הכהנים ושנים מזקני הפרושים היו מלויו; אתם ביחד הגה בתורת ד' על הלכות הפרה ושרפתה; התעמקו לדעת את ערך המצוה הזאת שמלאה היא סודות ורזים. שפרושיה סתומים ואין איש יודע ערכה ואין אדם מבין דרכה, רק אלהים יודע טעמה…

במשך כל שבעה הימים הללו היו מטהרים את הכהן במי חטאת ילדים בני שבע־שמונה, ילדים טהורים בני אמות טהורות, שגודלו בטהרה וחונכו בטהרה מספק “טומאת התהום”.

כי חצרות היו בירושלם הקדושה, שהיו בנויות על גבי סלעים, שתחתיהן חלול ובניניהן היו טהורים מספק טמאת התהום; באותם הבתים הובאו נשי ישראל צנועות וכשרות כשהן מעוברות, שאמרו להקדיש את ילדיהן לעבודת ד' זו. שמה נולדו בניהן, שמה היניקום ושמה גם גדלו בטהרה ובקדושה, הרחק מטמאת העיר, במשך שבע־שמונה שנות חיי ילדותם ולא יצאו מהחצר לא הם ולא אמותיהם, והילדים הללו, טהורים בני טהורות שמעולם לא נטמאו בספק טמאת מת, הם היו מזים את אפר הפרה על ’הכהן השורף’ בהשבעה ימים להפרשתו.

וב’עסק’ גדול נעשה דבר ההזאה.

כל יום, אחר תמיד של שחר, הטבילו האמות הכשרות את ילדיהן במקוה מים טהורים שבחצרותיהם; אחר־כך הושיבום על דלתות רחבות שהיו מונחות על שורים רחבי־הגב, כדי שיהיה חלל מבדיל בינם לבין הקרקע – מפני חשש טמאה; הורידו את השורים דרך שער־המים אל השלח. המעין הטהור שבנחל קדרון; הגיעו להשלח ירדו הילדים למלא מי המעין הטהורים בכוסות של אבן שבידיהם ועלו וישבו שוב על גבי הדלתות שעל השורים עד שהגיעו להר הבית. שם ירדו והלכו ברגליהם (משום שכל הר־הבית והזרות חלולים תחתיהם וטהורים מטמאת התהום). ככה הלכו עד פתח העזרה, ששם היה קלל של אפר החטאת, נטלוהו ונתנוהו במים הטהורים שבכוסות האבן – משם הגיעו לבית־האבן והזו על “הכהן השורף” לטהרו…

כון יוחנן כהן גדול לבו לשמים, קבל הזאות הילדים הטהורים ותקן את עצמו בטהרה ובפרישות לשרפת הפרה.

ככה עשו שבעת ימים רצופים יום ביומו…

*

ומהארוה שתחת לשער־המים עד הר־המשחה, מחוץ למחנה, ששמה היתה שרפת הפרה, שני מלין וחצי, ובדרך יש חשש של טמאת התהום, ולכן צוו חכמי־הפרושים לעשות כבש של עץ משער המים עד מקום שרפת הפרה, כדי שתעבר עליו הפרה ומסעדיה והכהן הגדול אל הר־המשחה, מבלי שיהי חשש־טמאה.

רצו יקירי ירושלם ונדיביה לנדב מכספם לעשית הכבש, אך יוחנן כהן גדול לא התרצה והוציא מאוצרותיו ומאוצרות אבותיו ששים ככר כסף להוצאת הבנין.

נתאספו בעלי אומניות שבירושלם, הביאו קורות, עצים ולוחות ובנו את הכבש, שעשאוה כפין־כפין כפה עליונה על חלל הכפה התחתונה – מפני ספק טמאת התהום.

נמשך הכבש משער המים שבדרום הר־הבית וירד אל גשר נחל־קדרון התחתון מצפון לגשר העליון מול “הראש”, ועלה ישר אל “הר־המלך” והגיע עד הר־הזיתים, הוא הר־המשחה, הנשקף אל המקדש שעל הר־הבית.

ביום השביעי להפרשת “הכהן השורף”, אך העלו תמיד של הערבים בשעה הראשונה אחר חצות הים, מהרו זקני הפרושים וזקני הכהנים גם זקני העדות שבעיירות הסמוכות לירושלם ועמם עם רב מיקירי ירושלם ונכבדיה. ויעלו דרך נחל קדרון אל הר המשחה, לראות את “הכהן השורף” ההולך בכבש מהר הבית להר־המשחה, בהוליכו את הפרה־האדמה אתו ולהתכונן אל “מעשי הפרה” בהשרפה.

רבו העולים אל ההר, אך רבו גם העולים אל חומת הר־הבית המזרחית, לראות משמה את שרפת הפרה לעמת המקדש.

וכלם מצפים ומחכים לראות במחזה. שלא כלם זכו לראותה עד היום, ולא רבים שיזכו לראותה בפעם השניה. –

הוציאו שנים מזקני הפרושים את הפרה והובילוה על הכבש, כשהכהן השורף לבוש ארבעה בגדי כהונה לבנים הולך אחריה, ורבבות אנשים על שני ההרים – המוריה והמשחה – מלוים אותם בעיניהם ומביטים אחריהם בחרדת קדש וביראה. והולכת הפרה בשקט ובמנוחה, לשדולי הזקנים, שלא תפחד מלכת על הכבש הגבוה ארבע אמות; הולכת היא ישר ובבטחה, וכמו מכירה היא את ערכה, שתזכה להיות מטהרת טמאי־עם־קדש…

*

בינתים סדרו פרחי הכהונה והלויים ואנשים מישראל על הר המשחה על מקום סלע התהום מערכת עצים, כעין מגדל עשוי עצי ארזים, אלונים וברושים ועצי תאנה חלקים, וחלון עשוי במגדל, כדי שהעלה את האש המלבבת; סדרו גם כבש עץ להעלות על ידו את הפרה האדמה על גבי המערכת.

הגיעה הפרה עד ראש ההר אל מקום השרפה; עלה אחריה גם הכהן השורף והוא כלו טהור משבעת ימי הפרשה. נגש אליו אחד מזקני חכמי הפרושים נגע בו בידו וטמאהו, ואמר לו: "אישי, הכהן השורף, רד וטבל ונוכחת אתה, ונוכח גם כל העם, כי לא הערב־שמש מטהר, כי הטבילה מטהרת…

(הביטו על זה כהני הצדוקים בעין זועמת, כי לא תורתם היא זו, שהם היו מורים: רק הערב־יום הוא המטהר).

ירד יוחנן הכהן השורף אל מקוה מים טהורים, טבל כדת, עלה ונסתפג, לבש ארבעה בגדי לבן טהורים ונגש להקריב את הפרה האדמה.

העלו את הפרה בכבש אל ראש המגדל של מערכת העצים עקדו את ידיה ורגליה בחבל של מַנְּג; פשטה הפרה את צוארה, עצמה את עיניה, כמו מקבלת עליה בחבה ובברכה את גזר דינה… נגש הכהן השורף, גחן עליה כשפניו אל הר הבית, ודעתו מכוונת כלפי ההיכל – פשט את ידו ולקח את המאכלת ושחט את הפרה בימינו… נשפך הדם האדום על שער האדם, כשהשמש האדומה העומדת לשקוע מציפה אדמומיתה על הכל…

מהר הכהן השורף וקבל את הדם בכלי אבן והזה באצבעו שבע פעמים כנגד פתחו של היכל, מכוון כלפי קדש הקדשים. –

פרפרה הפרה בידיה וברגליה אחת ושתים, חרחרה בגרונה השחוט שחיטה כשרה, פקחה עוד פעם את עיניה לראות את יפי שמי ארצה ותכלתם, פשטה ארכבותיה ותפיל ראשה כאומרת:

"הרי גמרתי חיי בטהרה, וטהורים תהיו גם אתם בני עם טהור… "

ירד הכהן השורף ממגדל המערכה, הצית אש בקסמים קטנים ודקים והכניסן תחת עצי המערכת, עמד מרחוק ושמר עד שתוצת האש ברובם של העצים.

וזקני ישראל עומדים סביב המגדל, מכונים גם הם את לבם לשמים, מעמיקים חשב לדעת רזי החוקה, סודותיה ונעלמיה.

… מהבהבת האש ואוחזת בכל עצי המערכה ובפרה האדמה אשר עליהם; לשונות אש אדמות עולות דרך חלון המגדל; הרוח המפלשת מגדילה את המדורה שמאירה סביב־סביב והשלהבת מלפפת את הפרה; נחרכו שערותיה האדמות והפכו חום־שחור עד שהושחרו כלם; ראשה שהיה מונח על עצי המערכת נשמט הצדה, חבל המנג נשרף ורגליה הורמו קצת כשהיא כלה אחוזה להבה, עוד מעט וגופה התרחב והתנפח – ונבקע…

קרבו זקני ישראל לכהן ונתנו לו ענף עץ־ארז ואזוב ולשון מצמר צבוע תולעת שני – סמל הגאוה המתפארת, שסופה להשפל ולהשרף ולההפך לאפר…

לקח הכהן השורף את הארז בידו, הראהו לזקנים שעמדו על ידו ושאל:

– עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה?

והזקנים עונים: הן, הן, הן!

חוזר הכהן, בהראותו על האזוב ואומר:

– אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה?

וזקני ישראל עונים: הן, הן, הן!

חוזר הכהן ושואל: בהראותו את שני התולעת:

– שְנִי־תוֹלַעַת זֶה, שְנִי־תוֹלַעַת זֶה, שְנִי־תוֹלַעַת זֶה!

וזקני ישראל עונים על דבריו: הֵן, הֵן, הֵן!

כרך הכהן את הארז באזוב יחד עם הצמר הצבוע שני־תולעת והשליך אל בטנה הנפקעת של הפרה הנשרפת, נאחזה האש בצמר הרך ובאזוב היבש והתפשטה גם על הארז הגאה – ונשרפו ביחד הגאה והשפל, הרך והקשה…

לחכו לשונות האש של עצי המערכה את הפרה מכל צדדיה; התרחבו הלהבות ששות ועליזות, מאירות ומחממות; נפלו הקרבים המחומרים והמצומקים אל תוך העצים, שאשם כבתה לרגעים מרטב החלב ומלחות הפרש, ועד מהרה התלקחו ביתר שאת.

ונאחזה האש גם בקרנים המבצבצות ובטלפים המתנפחים; וריח חריף של בשר צלוי עולה באף הכהן־השורף וזקני הפרושים וחכמיהם העומדים סביב האש הגדולה מאירה את פניהם החולמים – וזיקי אורה עליונה חודרים ללב העומדים והם מהרהרים:

… אש מצרפת, אש מטהרת, האש אוכלת את הבשר – והאפר המטהר נשאר…"

… ריח ניחוח אשה לד‘… לא עולה כליל תקטר על מזבח ד’; לא בשר חטאת לכהנים, לא בשר שלמים לישראל… בשר פרה תמימה נהפך לאפר טהור ומטהר…"

… טמא האפר ומטהר טמאי־מת… הטהור מִטַּמֵּא בו, הטמא מטהר… מדוע מטהר האפר, כמה המת מטמא? מי יודע ערך הטמאה, מי מבין מה היא הטהרה?…

… האדם סמל החטא, חטא עגל הזהב, הרובץ על האומה מדור לדור; תבוא אמה, הפרה הטהורה, התמימה ותכפר על עוונות ישראל וישובו לתמימותם…"

… הפרה – סמל התמימות, סמל הסבלות היא, חובת התמימים והסובלים וזכותם לטהר את החטא, לא רק בדמם כי גם באפרם…"

… כלנו בני־אדם, חוטאים הננו בשוגג ובמזיד והתמימות שבחטא היא המטהרת, היא המכפרת על עוונותינו…"

… הבשר נהפך לאפר, החטא עובר וחרטה באה אחריו, וכשזכה אדם לחרטה – היא התשובה, הרי הוא מטהר, כי גדול ערך החטא משום התשובה שתבוא אחריו…"

" – זאת חוקת התורה ערוכה בכל ושמורה – ואין לידע ערכה, ואין להבין עמק פלאותיה, ואין להגיע ליסודה, ואין לעמוד בסודה, אלהים לבדו יודע טעמה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי ואין להרהר אחריה…"

*

… היו כל עצי המערכה לגחלי־אש לוחשות, מפעפעות ועוממות; כבתה האש מעט ולאט, כל גוף הפרה על עורה ובשרה, על פרשה וחלבה נשרף; נחרכו ונעכלו גם העצמות והקרנים והטלפים מהאש הגדולה; נהפכו הגחלים העוממות לרמץ, כסה עליו אפר דק כהה והלך ודעך לאט – ועמם הלכו ודעכו כל ניצוצות האור שבמחשבות הכהן־השורף וזקני הפרושים העומדים שקועים בהרהוריהם, וסוד הפרה האדמה נשאר טמיר ונעלם, וחידתה עמקה שפתרונים אין לה, חידה גלומה ועלומה…

חקה חקקתי גזרה גזרתי! ־־־

וכבר החמה על ראשי ארמנות ירושלם, גג ההיכל בוער כלו, כמו הוצת אש המערכת של הר המשחה, והכהן השורף עיף מעבודתו וממחשבותיו – והותר לישראל לגמר את עבודת היום.

הובאו כברות טהורות וכברו את כל אפר הפרה, חבטו במקלות עצי אגוז רכים את כל החתיכות הטעונות חבוט – בין מעצמות הפרה ובין מן אודי העצים העשנים, כתשום עד אשר דק, אספו את האפר ושמום בכלי חרס טהורים.

חלקו של האפר לשלשה חלקים – חלק השאירו בהר־המשחה, שממנו יזו על כל ישראל בבואם להטהר; חלק מסרו לכ"ד משמרות שעל הר הבית, שממנו יוקדשו הכהנים – הלויים, השומרים על טהרת הקדש שבמקדש וחלק ממנו שמו בחיל, ששמה הוצנע ונשמר אפר הפרות מזמנם של עזרא הסופר ושמעון הצדיק זכורים לטוב – כדי להטהר ממנו את הכהן־השורף בימים יבואו.

ירדה השמש ותשקע – וצללים ארכים מרחפים על הר־המשחה ועוברים רחוק־רחוק אל שמי המזרח המאירים באור חכלילי. מהרו הכהנים והזקנים וכל אלה שעסקו בשרפת הפרה ובכנוס אפרה וטבלו במקוה מים טהורים שעל הר המשחה, לבשו בגדים טהורים, כדי שלא יִטַּמאו בבגדיהם, ועם הערב שמש נכנסו כלם, כשהם נקיים וטהורים, דרך שער המזרח אל הר־הבית.

ומעל חומת הר־הבית הנשקפת אל הר המשחה עומדים המונים־המונים ועיניהם נטויות ולבם עורג, מצפים הם אל גמר ה“עסק” שזכו לראותו – ועם הגמרו, ועם שוב כל המתעסקים אל הר־הבית הקיפה צעקת שמחה כל הנאספים:

“טָהוֹר! טָהוֹר! טהור!”

אשרי עין ראתה זאת, הלא־למשמע אזן תשמח נפשנו:

אז נפטרו גם הילדים, שנולדו על הר הבית, הם ואמותם הכשרות והלכו לבית אביהם שבעיר שלא ראום עדיין מעולם – יום טוב עשו לילדים וכבוד גדול למשפחתם, שזכו להיות גורמי הטהרה, וזכרו הילדים את המעשה שעשו כל ימי חייהם ונקראו בפי כל תושבי ירושלים: ילדי הטהרה. –

ושב גם הכהן הגדול מבית־האבן שבבירה אל ארמון החשמונאים שעל הר ציון, והוא מצורף במחשבותיו, זך וטהור בדעותיו, וכלו מסור אל מצוות אלהיו שבשמים. –

*

והכותים אחרי הוכחם, כי אין תקוה להם מהסורים שכניהם, וכי גברה יד היהודים גם בבית־שאן ובעין־גנים ובכל העמק עד עכו, וישימו לערמה פניהם.

ידעו הכותים כי כל מחנות־השכירים רק לכסף־שכרם עינם ולבם, והנקל להם לנפל ממחנה אחד למשנהו, אם רק יוסיפו להם שכרם וחלק בשלל, ויחליטו לקנות בכסף מלא את לב השכירים ומפקדיהם ולהסיתם לעזב את היהודים לנפשם. – בשגם ידעו כי בימי החרף סבלו הגברים מקר, וחשבו. כי אין לבם נוטה אחרי היהודים, – ואז קוו להושע, בחשבם כי היהודים לבדם עוד טרם ידעו להשתמש באילי הברזל ובכבוש מבצרים, ובהתרחק הנכרים יקל על הכותים להרחיק את שנואי נפשם מחומת עירם, ואפשר גם מארצם.

העמידו הכותים את חיליהם על החומות ויצוו עליהם לירות רק ביהודים לבדם ולא בגברים השכירים, ולגנב בזה את לבם – וביום אחד המטירו עליהם חצי־עץ קלים ועליהם כתובות יוניות לאמר: “אלף ככר כסף ומאה ככר זהב למחנה שיתרחק מעל העיר וילך לצפון”…

מפקדי הנכרים לא פקפקו אף רגע ומסרו החצים למתתיהו וסגניו, ויבטיחום, כי יהיו נאמנים בבריתם עד כבשם העיר והמבצר.

נסו גם מרגלים־כותים אחדים לצאת מן העיר ולנסות דבר לנכרים ולהבטיחם כסף וזהב לאין מספר –, אך אלה נמסרו למפקדים היהודים ונענשו ענש מות, כחקי המלחמה. –

כי מצא חן בעיני השכירים העם היהודי מאד, סדריו ומנהגי־חייו, עבודת־אלהיו ומנוחת שבתו וחגיו ומועדיו – כל אלה היו נפלאים ויקרים בעיני הגוי הנכרי; גם מאכלם שנתן להם, מאכל בריא – לא שרצים ונבלות, כמו שהאכילו הפרתים והיונים את שכיריהם; – גם יחסם של מפקדי ישראל למפקדי השכירים וחיליהם, שהיה בחסד ורחמים, שלא ענום ולא התעמרו בהם לתועלתם; – גם חיי המשפחה היפים של היהודים, באהבת הגבר את אשתו ובדאגתו לבניו – כל זה מצא חן מאד בעיני השכירים הנודדים, והשתדלו להתחבר אל העם המופלא הזה. ונמצאו מפקדים וגם גבורי שכירים, שאמרו להתגיר ולהאחז ביהודה כתושבים ולקחת להם נשים מן העבריות, בדעתם החק העברי: "כגר כתושב כאזרח חקה אחת ומשפט אחד יהיה לכלכם –.

ומשום זה נשארו השכירים נאמנים לשבועתם ליוחנן כהן גדול נשיא ישראל ולא חשבו לבגד בו.

אבל מעשיהם של הכותים האלה עוררו חמת שנאה ונקם בלב הצבא היהודי והמפקדים החליטו לבלי חוס ולבלי רחם. ומשום זה קרבו אל החומה מכל צד ולא נתנו לצאת גם לזקנים ולטף, למרות החק המתיר לזקנים לעזב את העיר, וחכמי־הפרושים הסכימו לזה, ברצותם לשים קץ למלחמה, בדעתם, כי סוף־סוף הרעב והבצורת יציקו לכותים להמסר.

אז חשבו הכותים מחשבת בליעל אחרת. הם החליטו לחדר אל האהל שבו נמצא ספר התורה ולקחת שבי אותו, ואפשר גם את הכהן משוח־המלחמה, – כמו הפלשתים בימי עלי – ואז, אמרו, יחלש כח היהודים ויהיו מכרחים לכרת אתנו ברית שלום, תמורת ספר־התורה והכהן.

וחמשה מגבורי הכותים התנדבו למטרה זו.

ביום י“ב לחדש ניסן בעוד היהודים מסתערים על העיר, והשכירים ועבדי אנטיפס האדומים אומרים לעשות כבש אבנים על יד השערים, כמו שנהגו בסלע־אדום ובעיר המבצר רבת־עמון, – והנה נראו על החומה “כהני” הכותים לבושי בגדי שרד כמנהגם, – ויבקשו לקרא אליהם את יהודה כהן משוח המלחמה, כי דבר־אלהים להם אליו. ולא אחר משוח המלחמה לבוא ועמו גם אחיו מתתיהו ואליעזר בן פועירא וסגניהם ומפקדיהם. אז בקש כהן הראש של הכותים את הכהן משוח המלחמה לעשות ברית שלום לשבוע ימים – ימי הפסח הבא. – “ואע”פ שכמוכם כמונו אין אנחנו יכולים לעלות ולהראות את פני אלהינו בהר־קדשנו ולהקריב שם את קרבן הפסח, אבל הרי חיבים אנו בקדושת החג ובמנוחה שלמה, והננו נשבעים באלהי ישראל, שהוא אלהינו, כי לא נתחיל במלחמה מארבעה עשר יום לחדש בערב עד יום האחד ועשרים בערב, – ולאות כי כנים דברינו ומחשבותינו הננו שולחים לכם חמשה כהנים בתור בני תערובות”…

נועצו המפקדים לענות להצעת הכותים ונחלקו הדעות. הכהן משוח המלחמה אמר, כי רואה הוא את דברי הכותים לנכונים, וכי כותי לא יחללו שבועת אלהים, וכי “אין גם לנו לחלל את הפסח, בשעה שאין צרך גדול”.

ואלעזר בן פועירא חשב, כי “רק הערם יערימו הכותים, בראותם את מעשי הכבש ההולך ונבנה למרות חצי הכותים מעל החומה ועוד מעט ונוכל לעלות על החומה, – וכי מתנכלים הם מחשבת זדים, ומטרתם לדחות את הסתערותנו”.

אף אנטיפס האדומי חוה את דעתו, כדעת בן־פועירא.

– אין הכותים גרי האריות נאמנים לא על השבועה ולא על המצוות, ולא לחנם מנדבים הם חמשה מכהניהם קרבן על מזבח תרמיתם, – אין זאת, כי גדולה מזימת לבם לרעתנו ולהותנו, ואין לנו לענות אלא בהסתערות שלמה ולקחת את העיר פעם אחת ולבער את הנוכלים והנבלים".

– “לא נחשוד באנשים, בשעה שהם נשבעים באלהי אמת, אלהי־ישראל – קרא משוח המלחמה, – בדעתו את אנטיפס הצמא לקרב – קבלה היא בידינו, כי כל מצוה, שהכותים מחזיקים בה מדקדקים הם יותר גם מישראל – ואל נא נחטא לאלהינו בחללנו את החג הקדוש בלי כל סבה וכונה”.

רק המפקד הראשי, מתתיהו, פסח על שתי הסעיפים במחשבתו ולא דעתו כלל.

ויקשו דברי הכהן משוח המלחמה על דברי בן־פועירא ואנטיפס האדומי, – כי גם חכמי הפרושים הסכימו להם, והחלו להודיע את כהני הכותים, כי אחרי השבעם שבועה באלהי ישראל לשבות ממלחמה שבעת ימי הפסח ואחרי שלחם את הכהנים בני התערובת אל המחנה – תחדל המלחמה מיום י"ד בניסן אחר חצות היום עד יום האחד ועשרים בו בערב.

ביום י"ד בניסן בחצות עלה מחנה כהני הכותים על החומה כשהם לבושים מדי כהונתם – בגדי צמר שחורים ארוכים על גופם וצניף אדם על ראשם, הרימו ידיהם למעלה וישבעו בשם ד' אלהי ישראל, כי לא יעשו כל מלחמה בזמן שבעת ימי הפסח.

ענה להם גם הכהן משוח המלחמה כי צבא היהודים לא יגע בעיר לרעה בכל ימי הפסח, כל זמן, שהכותים ישמרו את שבועתם.

בה בשעה פסקה ההסתערות של הצבא הקבוע של היהודים, של השכירים ושל המתנדבים – ובה בשעה נפתח שער העיר המזרחי שהיה סגור על מסגר שבעה חדשים רצופים, וחמשה כהנים לבושי מדיהם יצאו ממנו לבוא אל מחנה היהודים ואתם רקיקי מצות ונבלי יין, – כי לא יאכלו הכותים בחג פסחם את מצות היהודים.

הובאו כהני הכותים אל אהל מיוחד, בין אהל הכהן משוח המלחמה ובין האהל, שבו ספר תורת משה, ושומרים הפקדו עליהם לשמרם ביום ובלילה.

*

ליל התקדש חג פסח!…

ליל שמורים לבני ישראל בצאתם מעבדות מצרים… שקט ודומיה בין אנשי האהלים מחוץ לעיר ומנוחת השקט מבפנים החומה; הירח החור מלא התעלומות, שופך את אורו על כלם, גם על הצרים וגם על הנצורים, שעשו שלום ביניהם לכבוד הלילה הקדוש להם; נזהרו צבא היהודים מאכילת חמץ ובאכילת לחם עוני ומרורים כחוק; גם שרו את ההלל הגדול, אע"פ שהוא נאמר רק על הפסח. זכרו בגעגועים גדולים את בני משפחתם שיושבים מסובים ונמנים על פסח בתוככי ירושלם, – ועודדו את נפשם בתקוה, כי עוד מעט וישובו הביתה ויחוגו פסח שני בקרבן ובהלל.

וכהני הכותים, אנשי התערובת יושבים חרש באהליהם, מתפללים תפלותיהם, אוכלים מצותיהם, שותים מיינם וכמעט שאינם מדברים דבר.

ימים חמים מאד היו ימי פסח הראשונים; רוח קדים חרישית נשבה בכל תקף ותך על ראש בני האדם, שחפשו מפלט להם באהלים, – ויושבי האהלים התעלפו מחם מחניק, מיריעות העזים המבעירות את האויר שבאהל – ויצאו לשאף רוח. בימים אחדים נהפכו השבלים לירקון, יבשו אפיקי מים של ימי החרף ונאדות המים התבקעו.

נתנו השומרים רשות לכהני הכותים לצאת לפתחי אהליהם ולשאף אויר צח – וכשנודע ל“כהנים”, כי האהל הקרוב שעל ידם, הוא אוהל המועד, ששם ספר תורת משה, השתחוו לקראתו בהדרת כבוד.

אחרי שלשה ימים סבה רוח הקדים לעמת הדרום, ומשמה למערב ותבשר רוח קרה, צורבה. עננים שחורים כבדי מים עלו מפאתי ים ויאפילו את היום; עוד מעט וסערות התחוללו, רעמים רעמו וברקים רבו אש, וגשמי עז נתכו ארצה, – דומה, שכח שר הטבע, כי מלקוש הוא חייב לבני האדם ולא יורה שבחרף. התחבאו האנשים באהליהם, גם השומרים עמדו רק זמן מוזער על משמרתם, כי החדירום הקר החזק והגשמים…

גם כהני הכותים ישבו מכוצים באהלם, קפואים מקר־פתאם ורק יינם ששתוהו לפרקים הוא שחמם את גופם. הם הציעו גם לשומרים שעמדו רועדים מצנת־סער לטעם מיינם, בתחלה סרבו השומרים, אך אחרי שפצרו בהם הרבה הסכימו לשתות. הכהנים פתחו בשביל השומרים נאד יין חדש מלא וישקום; היין בא אל קרבם ויחממם וישמחם, אבל אחרי רגעים אחדים והרעל החזק פעל את פעולתו והשומרים ישנו שנת עולם…

אז מהרו הכותים לצאת את האהל ולבוא אל אהל המועד להפיק את זממם.

ובלילה ההוא שכב בפנת האהל גם הכהן משוח המלחמה מעטף מצעות להשמר מהקר שבא פתאם – ישן הוא וחולם:

… הנה הוא חוגג את חתונתו בארמון החשמונאים; נשמע קול תף ומצלתים, אורות מבהיקים סביב־סביב, צעקות חדוה נשמעות מכל פה, פתאם קרב אליו אנטיפס האדומי והוא לבוש כאחד מכהני הכותים וצניף אדם על ראשו, ויוציא מכיסו נחש חום ויכונהו מול כלתו; הזדקר הנחש וקפץ מעל לראשה, עוד מעט ונשכה; מהר יהודה וידרך בעקבו על ראש הנחש, אך הלז הקדימהו וישכהו ברגלו… מעצמת הנשיכה התעורר בצעקת כאב…

באהל היה חשך; נר־התמיד שהיה דולק לפני הארון, שבו ספר תורת משה, כבה; הרוח מבחוץ הומה וזועף, הרעמים מרעימים והברקים יורים חצי אש; גשם חזק נתך וטפות חודרות גם מבעד יריעות האהל ומרטיבות את רגלי הכהן. שוכב הוא בעינים עצומות וחושב על חלומו המוזר ולבו הומה לכלתו…

פתאם נדמה לו, שקול צעדים מתגנבים הוא שומע, וכמו ממשמשים את קרקע האהל. הוא ישב מכוץ על משכבו, העמיד עיניו באפלת האהל, אבל לא ראה כלום. פתאם הבריק ברק־אש והוא רואה, כשצללים שחורים סבו את ארון הברית… הוא צעק צעקה גדולה אבל הרעם הנורא שבא אחרי הברק עבר עליו, ופתאם התנפלו עליו ידים אמיצות ויתפשוהו ויסחבוהו גם אותו מחוץ לאהל.

נלחם הכהן משוח המלחמה בכל כחו, נשך את ידי מעניו, פרפר ברגליו, דחף בזרועותיו אבל ללא־הועיל – שלשת הכהנים (אלה היו גבורי מלחמה מתחפשים) שבמקרה מצאוהו באהל מועד שמחו לקחתו גם אותו ובכל כחם סחבוהו לעמת השער המזרחי של העיר; ושנים האחרים לקחו את הארון עם ספר תורת משה וימהרו אחריהם… עוד מעט ויצאו מן האהל, עוד מעט ויצאו מן המעלה, עוד מעט ועברו על יד הצופים… אולם טרם יצאו מן המעגלה, עוד מעט ועברו על יד הצופים… אולם טרם יצאו מן המעגלה וברק־אש נפל ארצה והאיר את כל הסביבה, אחריו הרגיז רעם מחריד ארץ את כל הצופים, שהרגישו בצללים שחורים הממהרים למזרח העיר; תיכף מהרו אלה לעורר את חבריהם ואת מפקדיהם, התפרצו אל אהל הכותים ולא מצאום. מהרו גם אל אהל המועד – ולא מצאו גם את ארון ד' וגם את הכהן – ויבינו כי מעשה זדון ובגד נעשה, וימהרו לרדף על דרך שער המזרח, וישיגום במבוא העיר, עם פתיחת השער – – –

היתה כל המחנה לחרדת אלהים! הצבא הקבוע והמתנדבים והשכירים כאחד הסתערו אל מול השער ויאמרו להתפרץ בו; לעמתם יצאו חילות הכותים מן העיר וילחמו בם באכזריות; נסו השכירים בחשכת לילה לעלות בסלמות על חומת העיר, ואמנם הצליח בידם הדבר והתלקחה מלחמה כבדה, ואיש לא ידע מי המכה ומי המוכה; רבו החללים ואיש לא ידע על גופות מי הוא דורך; אחדים קפצו אל העיר מהחומה ויכו את חבריהם שנכנסו העירה, כי לא הכיר איש פני רעהו – – –

והשמים מרעימים ומתיכים את גשמי זעפם, כמו כועסים הם על בני האדם השולחים חצים אחד ללבו של השני.

עם עלות השחר האפור הברר המצב. שערי המזרח היו פתוחים, אבל חילות הכותים עמדו כנד, שורה אחר שורה, כמנהג צבר רומא, ובנפול האחד באו אחרים במקומו, ולא נתנו לבוא העירה.

אז מהר אנטיפס ואנשיו לגמר את הכבש.

וזה מעשהו: כמעשה כבש המקדש הוא נעשה: מאתים אמות שפועו, רחבו כחמשים אמה וגבהו חמש עשרה אמות כמעט כגבה חומת העיר; כלו מלא אבנים גדולות וקטנות וחצץ מכסהו, כדי שירוצו הסוסים ולא יכשלו, ומרחקו מחומת העיר שתים עשרה אמה – ולמרות חצי הכותים שירדו על בוניו בלי הרף נגמר בנינו עד חצי היום.

אז הראו האדומים והשכירים הפרשים את פלאי גבורתם – כעשרים פרשים עלו כחתף על הכבש המשפע, ובהגיעם למעלה, קפצו מעל לתהם ויגיעו אל החומה… אחדים אמנם נפלו אל התהם ומפרקתם נשברה, אחדים קפצו כשהם שלמים לעומת השער מצד השני – וידהימו את מגיני השער, ואחדים רצו על החומה הרחבה הנה והנה וימיתו את מגיני החומה וישליכו את פגרם למחוץ החומה…

אחרי ה“חלוצים” האלה עלו טור פרשים שני ושלישי – ורבים קפצו העירה וילהמו במגיני השער וימיתום ויפרצו את שערי העיר וחלק מן החומה לרוחה. ובקריאה: מות לבוגדים! מות למפירי שבועה! נקמת הורתנו היא! לד' הישועה! התפרצו החילים העירה כדבים שכלים ויפרצו את החומה מכל צד, מהרו אל השערים האחרים, הרגו את כל אנשי החיל שעמדו על דרכם – ולעת צהרים כשחדל הגשם, והרעמים פסקו, וקרני השמש התחילו להציץ על הנעשה בעיר והנה נראה, כי נבקעו כל שערי שומרון לפני חיל היהודים…

… זכר אלהים לצרי יהודה וירושלם, לבני סנבלט וטוביה, כח אשר עוללו ליהודה ולישראל במשך מאות בשנים, כל נכלי אנשי שומרון, שצמדו מדור לדור, כל הכזבים שהפיחו, כל מה שהלשינו על עם ישראל לפני מלכי פרס, כל מה שהרעו בימי אלכסנדר המוקדוני וכל מה ששמחו לאיד יהודה המדכאה בימי שלטון היונים, וכל מה שחפצו עכשו לקעקע את מנוחת האומה השלוה, בהביאם עליה שכירי יון. ראה אלהים כל זה והסגירם בידי צבאות יהודה…

בצר לכותים הבוגדים פנו ראשי העיר ויבקשו חנינה, באמרם לשלם מס כבד, כפי אשר יושת עליהם –, אך מטעם המפקדים מתתיהו בן יוחנן הנשיא ואליעזר בן פועירא, בהסכמת הפרושים החלט למכר לעבדים את כל הכותים הגבורים ולתת חנינה רק לזקנים ולנשים ולטף, אבל לגרשם במרחק עשר פרסאות מן העיר – ואת שומרון יהרסו ויעשוה תל־עולם, להציפה כלה מים ממי המעינות המרבים אשר בהרים סביב; לא תשכן ולא תשב והיתה שממה כערי הכנענים מקדם – כי הציקה ליהודה מדור דור…

שלשה ימים ושלשה לילות עשו צבאות היהודים שמות בשומרון. שכירי יהודה התאכזרו ביותר, ברצותם להוכיח ליהודים כי שקר חשדו בהם הכותים, שעלולים הם לבגד ביהודה; אבל גם צבא היהודים הרגו בשונאיהם מכה גדולה, בחפצם להנקם מזעומי נפשם אלה על שבועתם לשקר בשם אלהי ישראל…

רבים מחילות הכותים ברחו אל העמק, אל ערי יזרעאל – בית השטה וצרדה, כי לא ידעו כי כבר התנחלו שם היהודים, ויפלו מהפח אל הפחת, כי נשבו כלם בידי היהודים, ורק אלה שנמסרו בעצמם והפילו קשתם וחרבם מידיהם למראה נפלאות ד' לעמו – אלה נשארו בחיים בתור עבדים –, כי עם היהודים אנשי חסד הם מעולם. –

וארון ברית ד' הובא בשמחה ובשירים אל מקומו באהל מועד, וגם משוח המלחמה, שנפצע בתוך המהומה והמבוסה, גם הוא הובא אל אהל האסיים, מחוץ למחנה, ששם טפלו בו באהבה רבה –, בהכירם בו הנזירים הללו כי הוא צדיק וחסיד כאביו יוחנן כהן גדול, וכי רק טובת אומתו דרש, וכי הוא סבל בעד ישרו וצדקתו. במשך שבוע ימים טפלו בו החובשים עד אשר הגלד הפצע והמכה עלתה ארוכה וכמעט שנרפאה.

יעצוהו אחיו וחבריו לשוב לירושלם לגמר שם את רפואת כי המלחמה כמעט נגמרה, אך יהודה אמר: עם עמי הייתי במלחמה. בנצחון עמי השתתפתי, בעד עמי נפצעתי ועמו גם אשוב לביתי…

עוד עשרה ימים ארכו הבזה והשלל בשומרון עדי נצלוה כ“ברכת מים שאין לה דגים” – כי עיר סוחרת עמים היתה ואוצרות נחשת וברזל. כלי כסף וזהב נמצאו בה למכביר, גם מחסני צידה וסחורת ארג לרב נמצאו בה – מארם ומבבל, ממצרים ומאיי תרשיש; את ארמנות העשירים והאצילים, בניני שיש לתפארה הוריקום מכבודתם ויתצום וישימום לתל שממה; את חומות העיר השחו עד עפר ואת יסודותן נסחו ממקומם; את בתי העם שבעיר הרסו ושברו ואת היושבים המעטים, שרידי הזקנים והטף והנשים גרשו עד למרחק עשר פרסאות, ועל פסגות ההרים מסביב העמידו שומירות ואהלים לאנשי המצב – לצבא הקבוע – שנשארו לשמר את הארץ החדשה שנספחה ליהודה.

נכחדה שומרון מן הארץ כ“קצף על פני מים” ורק בכתבי הקדש נזכר שמה…

*

טענו את השלל. והבזה הרבה – על הגמלים והפרדות להכון לדרך; מהרו להודיע בירושלם, למען ידעו להכין קרבנות “פסח שני” לכל אלה שישובו עד יום י"ד לחדש השני, איר.

כמעט שמונה חדשים ארכה המלחמה ובשלישי לחדש איר נפקד הצבא, לשוב לעיר הקדש, לירושלם וסביבותיה.

ויתפקדו כל הגדודים, העברים לבדם והשכירים לבדם – והנה לא נפקד מהם רק אחוז מן הארבעים לחילים העברים ואחד אחוז מן השלשים לגבורי הנכרים השכירים, ומהמפקדים כמעט שלא נעדר איש – מלבד פצועים, שחלק מהם שבו כבר לאיתנם ולקחו חלק במלחמה האחרונה.

ומספר הכותים שנהרגו במלחמה – לא יספר מרוב, כי רבים מתו ברעב בהסתתרם במערות ובחוחים, מבלי שנודע לאיש.

גדלה שמחת השכירים על אבדתם במספר מועט, בזכרם את אבדת השכירים במחנות אחרות, ביון וברומא, שהמפקדים שולחים את חיליהם החולים, כדי למלא בפגריהם את התעלות אשר סביב העיר, או רק להראות גבורה בלי כל תועלת, אע"פ שמיתתם ודאית… הודו מפקדי הנכרים את חסדם לאלהי ישראל, אלהי עם־סגלה, ורבים מבני הנכר החליטו להשאר בארץ יהודה כגר־תושב ולהכנס תחת כנפי השכינה. –

נעקרו הגדודים ממקומם!…

האביב הופיע בכל תקפו – כל הרי אפרים מוריקים אחרי גשמי המלקוש המרבים שבאו בפעם השניה; עצי הזית לבלבו ופרחו, התאנים הוציאו עליהם הירקים המבריקים, השמחים לקראת שמש, והגפן הנזמרת סרחה על הארץ והוציאה נצניה הענוגים; שדות התבואה התרוממו והשבלים עוד מעט ויעמדו כחומות משני צדי הדרך, גם עצי הסרק התרחבו ופורשים צלם על העוברים…

והאביב בכל יפיו… גבהו השמים והכחילו והעין תזון מהם; כל הגבעות והעמקים מכסים רבבות פרחים מגוונים – ומציצים הם מתחת כל סלע ומבין רגבי האדמה; היעדים שעל ההרים מוריקים ומזהירים וכמו מתענגים למראה המנצחים.

יִשְֹמְחוּ הַשָמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ..

יַעְַלוּ שָֹדַי וְכָל אְַשֶר בוֹ

אָז יְרַנְנוּ כָל עְַצֵי הַיָּעַר…

ואביב היה גם בלב החוזרים הביתה; האומה נצחה! אלהי ישראל קים לעמו־סגולתו את הבטחתו לתת לו את כל הארץ, מנחל מצרים ועד לבוא חמת, ומהים ועד המדבר" – ומימות דוד מלך ישראל לא גדלה ורחבה הארץ כמות שהיא עכשיו.

וכל אחד מהחילים העברים הרגיש, כי הוא אחד מאברי האומה, שעל ידיהם נתקימה “ההבטחה”.

שבו המנצחים בדרך, שהלכו במלחמה לפני שמונה חדשים; בתפלת רחמים ובתקוה, אבל גם בפחד כמוס הלכו להלחם עם גבורי ארץ הכותים – ובשורת נצחון, ברננה וצהלה, בהודיה לאלהי ישראל, ובגאות־עליזים ומלאי כל טוב הם שבים עכשו.

בשמחה ובמחולות ובזרי עצי שמן ועצי הדס פוגשים את המנצחים תושבי הכפרים לבנה וחצור, ישנה וגופנא, בארות ורמתים, בית־אל וגבע, מכמש וירפאל – אלה שלפני שמונה חדשים ברכום, כי יצליח ד' דרכם.

שלשה ימים הלכו המחנות, עמוסי שלל ובזה, ויחנו במקומות אשר נחו שם בלכתם למסעם בתחלה, – וביום השלישי בערב הגיעו עד הצופים, – ובראותם מרחוק את אמם היקרה, את ירושלים עיר הקדש, שנפרדו ממנה זה כמה כרעו לפניה ברך כאיש אחד – מול הר הבית והמקדש וברגש שרו כלם את השירה העתיקה שהושרה מאז בארץ יהודה:

"עיר עֹז־לָנוּ, יְשוּעָה יָשִית, חוֹמוֹת וָחַל;

פִתְחוּ שְעָרִים וְיָבוֹא גוֹי צַדִּיק שוֹמֵר אְֶמוּנִים;

בִטְחוּ בה' עְַדֵי עַד, כִי בְיָה ד' עוֹלָמִים"…

*

ובירושלים עיר הקדש רבתה השמחה!… רצים ממהרים, רצים באים, כרזים מכריזים ומבשרים בשוקים וברחובות ומעל כל ארמון גבוה ומבירת הר הבית, על הנצחונות הגדולים בארץ הכותים; חבר היהודים וזקני העדות וגדולי הצדוקים והפרושים נאספו בארמון החשמונאים לברך את יוחנן כהן גדול לאל עליון, שזכה בימי זקנתו לראות את ירושת אבותיו – ארץ יהודה – כשהיא חפשית מעול זרים, מאוחדת כלה, רחבה וגדולה כבימי דוד ושלמה, מסלע אדום עד רחוב לבוא חמת – והתשועה הגדולה נעשתה על ידי בניו מתתיהו ויהודה.

… והמבשרים באים מדי יום ביומו ומספרים על פרטי־המלחמה, על גבורות הצעירים ואמץ־לב השכירים ונאמנותם, על מות גבורים, על מעשי גבורה שיספרו עד דור אחרון; ספרו ע“ד השלל הרב, שנאסף בשומרון חמרים־חמרים, וחסרים נושאי־משא להביא הכל; ע”ד “יונת הזהב” שנמצאה בבית יראתם ושהתיכוה זהב; ע“ד כלי־הזין המרובים וע”ד מציאת כלי קדש עתיקים ממקדש שלמה, שגזלו הכותים עוד מימי חרבן העיר שומרון, שנעשתה לנברכת מים ע“י המעינות הגדולים, שיורדים מהרי אפרים ושהסבום העירה, ומתוך העינות של העיר עצמה; ספרו גם ע”ד השבויים שנמכרו לעבדים לשוקי צור ועכו, ורק הזקנים, הנשים והטף נשארו בחיים, כמצוה מפי הפרושים. –

שמחה ירושלם על בניה־גבוריה! יום־יום יסובו בחוצות העיר ילדים ברנה ובשמחה ובתולות במחולות לקול תפים ומצלתים, ומנענעים, חצוצרות ונבלים; ביום – תפלות והודיות בבתי הכנסת וקרבנות־תודה על הר־הבית, והלל בכל הרחובות – ובלילות אבוקות אור ברחובות, נברשות שמן על הגגות ובפתחי הבתים ומעל חומות העיר; גם אלה, שנודע להם, כי בניהם נהרגו במלחמה, שמחו בכל הטוב, שעשה ד' לעמו, וכי זכו בניהם למות מות גבורים על קדושת עמם וארץ מולדתם. –

ועם ירושלים הבירה שמחה נפש האמה כלה, בקוותה כי מעתה תחדלנה מלחמות מן הארץ –. לא ישא גוי אל גוי חרב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, כדבר ד' ביד נביאיו ישעיה ומיכה – וחרשו האכרים את אדמתם, וזרעו ברנה ובשמחה יקצרו, ועזקו הכורמים את כרמיהם ובצרו בצהלה, ופנו הסוחרים אל מרכלתם, ובעלי האמנויות יעבדו בטח – והחכמים הפרושים ירביצו תורה בישראל, ללמד את עמם דעת ד', תורתו וחכמתו…

*

עמדו המחנות על הצופים הנשקפים אל ירושלים ולא ירדו העירה, כי פקודה באה להם מאת יוחנן כהן גדול וחבר היהודים לשבת שבעה ימים מחוץ למחנה להטהר, כחק לטמאי־מת.

הוכנו במשך שני הימים הראשונים חביות חרס מלאות מים חיים שנשאבו מן המעינות הטהורים בסביבות ירושלם – ממי השלח ומעין נפתח, מעין שמש ו“הפרה” ורבים מישראל, אנשים טהורים התנדבו, כפי חקי הפרושים להעיר כל הלילה השלישי, לבלי הרהר כל מחשבת פגול וכל כונה זרה ולשמור על המים, שלא יטמאו, ולפנות בקר קדשו את המים, בזרותם עליהם האפר הטהור שכבה דקה כדי שתראה; ערבבו את המים באפר והיו למי חטאת לטהר את הגבורים המנצחים, טמאי המת – ועם זריחת החמה ביום השלישי, התחילו המְטַהרים להזות על המחנה, על החילים ועל בגדיהם ועל כל כליהם – שכלם עברו בסך, בהרכנת הראש ובכונה להִטַהר – עד תם כל המחנה.

ככה עשו למִטַהרים ביום השלישי וביום השביעי.

וביום השביעי בערב, אחרי כלות הטהרה טבלו כל אנשי המחנה במי מקואות שעל הר־הצופים, לבשו כלם בגדים טהורים ויכינו את עצמם ליום המחרת, להכנס לעיר הקדש בהמון חוגג…

ובינתים ועיר הקדש מכינה את עצמה לקבל את בניה־גבוריה. ידי הבתולות עסוקות בהכנת בגדי צבעונין, להתקשט בהם בפגישת גבורי האמה; בעלי הבתים מקשטים את פתחי בתיהם בעצי זית ועצי הדס ובעלי אומניות תולים על תריסיהם בד מגוון לצל וליפי. יקירי ירושלים מנדבים פנסים גדולים להאיר בכל חוצות העיר וסמטותיה, גם במבואות האפלים, ונראתה ירושלים כלה לעיני שבי המלחמה כמדורת אש מאירה ומבריקה.

*

רק נצנצו קרני השחר ורק העלו במקדש תמיד של שחר – וירושלם הקדושה מלאה תשואות־ כל תושביה יצאו לקראת המחנה המנצח. יצאו האמות כשטפן על זרועותן; ממהרים האבות הזקנים כשהם הולכים על משענתם; נחפזות הכלות כשפניהן מסמיקים ולבן רועד ועורג; – נדחקים גם בעלי אומניות, שסגרו את חנויותיהם ובטלו מעבודתם, יצאו גם חבר היהודים וראשי הפרושים והצדוקים בשירי שבח והודיה לאל – בידי רבים כפות תמרים, שמתנופפות מעל לרבבות ראשי עם ישראל.

ובראש כלם צועד בטוחות יוחנן כהן גדול נשיא ישראל, כשפניו קורנים ומזהירים והוא לבוש שמונה בגדי זהב, בגדי כהונה הקדושים, המבהיקים לאור השמש הזורחת – וסביבו המשוררים בני הלויים.

כשהגיעו ה“יוצאים” לקבר שמעון הצדיק נפגשו במחנות המנצחים ה“נכנסים”, שירדו בהמון חוגג מראשי הצופים, הולכים הם ומדדים ופוצחים בתשבחות ובהלולים.

למראה פני הכהן הגדול לבוש בגדי קדשו עמד כל הצבא בהדרת קדש.

הרים יוחנן כהן גדול ידיו למעלה וברך את הבאים:

בָּרוּךְ אַתָה בְבוֹאָךָ!

יְקִימְךָ ד' לוֹ לְעֲַם קָדוֹש וְרָאוּ כָל־עַמֵי הָאָרֶץ

כִי שֵם ד' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶךָ, וּנְתָנְךָ ד' אְֶלֹהֶיךָ

לְרֹאש וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָה, כִי תִשְמַע

אֶל מִצְווֹת ד' אְֶלֹהֶיךָ… "

הפך יוחנן כהן גדול את פניו מול ירושלים – וזרמו אחריו כל ההמונים וכל הצבא הקבוע והמתנדבים דרך כל השערים; הולכים אנשי הצבא ונשקם בידיהם וסביבם – האמות, שהביאו את ילדיהן ונתנום להתרפק בזרועות אביהם; הכלות שמסרו לבחירי־לבן את זרי הדפנא וענפי התמרים; הזקנים, שנפלו על צוארי בניהם לנשקם; האבות והאמות השכולים, ששואלים את חברי בניהם שנפלו במלחמה, על גבורתם ואמץ־לבם ורגעיהם האחרונים…; מכירים וקרובים, אוהבים וידידים – כלם מברכים את הנכנסים, וכלם פניהם אל הר הבית דרך שער הבירה ושער השבטים.

פרקו החילים את כלי זינם לפני הכנסם אל הר־הבית, חלצו את נעליהם ובהדרת כבוד הגיעו עד עזרת ישראל, אשר שם עמדו כבר על חמש־עשרה המעלות, העולות מהחצר אל עזרת נשים, הלויים והמשוררים וכלי זמר בידיהם. ובעמוד המחנה סביב־סביב פצחו הלויים בשיר חדש:

הַלְלוּיָה!

יִשְֹמַח יִשְֹרָאֵל בְעוֹשָֹיו, בְנֵי צִיוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָם;

יְהַלְלוּ שְמוֹ בְמָחוֹל בְתוֹף וְכִנוֹר יְזַמְרוּ לוֹ;

כִי רוֹצֶה ד' בְעַמוֹ יְפָאֵר עְַנָוִים בִישוּעָה… –

… רוֹמְמוֹת אֵל בִגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִיפִיוֹת בְיָדָם;

לַעְַשֹוֹת נְקָמָה בַגוֹיִים תוֹכֵחוֹת בַלְאְִמִים,

לֶאסוֹר מַלְכֵיהֶם בְזִיקִים וְנִכְבְדֵיהֶם בְכַבְלֵי בַרְזֶל.

לַעְַשֹוֹת בָהֶם מִשְפָּט כָתוּב – הָדָר הוּא לְכָל חְַסִידָיו.

הַלְלוּיָהּ!

אז יעלה יוחנן כהן גדול על מזבח העולה להקריב לעיני כל העם שעיר חטאת ושעיר אשם ויעשם כמשפט – אולי חטא העם בשוגג בזמן המלחמה ופן אָשֵם במערכות האויב – ונסלח לו.

וכבר היו מוכנים כבשים תמימים בני שנה לקרבן “פסח שני”. – וכל הגבורים נמנו חבורות־חבורות על פסחם וסמכו ידם עליו; שחטוהו פרחי הכהנים, לבושי הבדים וזרקו את הדם כדת; מהרו להפשיט את עורו בהלל ובתודה, הכינו אותו לצליה כחק; גם מצות ומרורים הוכנו – אבל לא נזהרו מנגוע בחמץ משום שבפסח שני המצה והחמץ מעורבים ביחד.

נדרו יקירי ירושלם גם קרבנות שלמים אין־מספר שקרבו באותו מעמד ונאכלו על הר הבית על ידי כל ההמונים המרבים שנתאספו שם.

בשירת “הלל המצרי” המבשרת על גאולת מצרים העתיקה ועל גאולת האומה העתידה לבוא, הסבו החילים על הפסח וכל הקהל ענה אחריהם – וארכו ההלולים ונמשך המשתה שעות מרבות, ורק אחרי חצות הלילה נפרדו כלם איש לביתו, איש למשפחתו.

למחר חגגו על הר־הבית מאות חתנים את שמחת חתונתם; כי מכל אלה שעזבו את ארוסתם והלכו לקריאת־לבם להתנדב למלחמת מצוה, כמעט שלא נפקד איש, – ונשמע בחוצות ירושלים, בשוקיה וברחובותיה קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה, קול אומרים הודו לד' כי טוב – שבעה ימים רצופים…

גם משוח המלחמה יהודה בן יוחנן נשיא ישראל, שנרפא כליל מפצעיו, שנפצע בם בליל העברות, גם הוא חגג באותו יום ביחד עם כל המתנדבים את חג חתונתו עם בת יהושע בן־פרחיה מזרע זרובבל, וגדלה השמחה בבית הנשיא וגברה התקוה הכמוסה בלבו…

*

כמשלש חדשים ארך סדור וחלוק השלל והבזה הרבה שנלקחו במלחמות בית־שאן ועין־גנים, ערי העמק ושמרון וכל ערי הכותים וכפריהם. כל כלי הזין המרבים שנלקחו ביציעות המקדש ובלשכותיו הרבות לפקדון לדורות הבאים; וכל כלי ברזל ובדיל, כסף וזהב ונחשת העברו באש ואחרי כן זרקו עליהם מים טהורים וטהרו, – ואשר לא יבוא באש העבירו במים, וביחד עם כל המלקח: – שלל צאן ובקר, בגדים, שמלות ואהלים, צידה ומזון לרב ואבנים יקרות – חלקו לשלשה חלקים שוים: ליוחנן כהן נשיא ישראל ולבניו חלק אחד, לצבא העברי הקבוע והמתנדבים – בין אלה שהשתתפו במלחמה ובין אלה שישבו ושמרו על הכלים – חלק אחד ולצבא השכירים חלק אחד – חלק כחלק.

שמחו השכירים־הנכרים על מתנתם זו; ברכו את אלהי ישראל, אלהי הצדק והישר, שלמד את עמו מדה זו, שאינה מצויה אצל עמים אחרים; הבטיחו את אמונתם ומסירותם לשלטון יהודה גם לימים הבאים; שמחו גם צבאות היהודים על חלקם הרב, אע"פ, שלא זו היתה מטרת צאתם למלחמה –, אך יוחנן כהן גדול סרב לקבל את חלקו שנתן לו לפי חקי המלחמה, לא בשביל עצמו ולא בשביל בניו ומשפחתו, וכאברהם אבי עם העברים בשעתו אמר: “הרימותי ידי אל ד' אל עליון… אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח… " מכל השלל הזה. בנפשותם הביאי האנשים האלה את כל זה – ולנפש האומה יהיה כל זה – ועתה חלקו את כל העשר הזה ליתומי הנופלים במלחמה ולאלמנותיהם, לאבות השכולים ולאביוני אדם, שסבלו במלחמה…”

מצא חן מעשהו זה של נשיא ישראל בעיני העם מאד, – אבל עוד יותר התפלא העם כשנודע לו, כי גם המדינות שנכבשו ע"י בני יוחנן בבית־שאן ובעין־גנים, בעמק יזרעאל ובקרבת התבור, בשפלת שקמונה ובמפרץ עכו, ואשר על פי חקי הצבא העתיקים – החצי מהן רכוש נשיא העם הוא. גם את זה מאן יוחנן לקחת לא לעצמו ולא למשפחתו, באמרו: “די לי בירושת אבותי ובכבושי מלחמותי הראשונות בעזה ובאשקלון, במדבא ובסלע אדום” – ויצוה על עושי דברו לחלק את שדות המדינות הנכבשות, חצרותיהן ובתיהן למשפחות היתומים, להושיבם באחוזות ההן ולתת לכל אחד סעד ועזר, כדי שיוכל להתנחל שמה.

הרגישו כל ישראל, כי נשיאם יוחנן כהן גדול לאל עליון הוא היה לב האומה, המרגיש בצרכי אברי כל העם; משתתף הוא בצרתו ובשמחתו מתערב; סעד הוא ליתומים ועזר לאלמנות, מרחם על הקטנים ומחבב את הגדולים…

*

ובעוד האמה ששה ועליזה על נצחונותיה ומתפארת בנשיאה הצדיק, המושל ביראת אלהים ובאהבת אדם" הופיע יום אחד בארמון החשמונאים, ידיד נעוריו של יוחנן, אלעזר בן פועירא בלוית גדולי הצדוקים, כלם לבושים בגדי־מלחמתם לתפארה, פניהם מאירים וצוהלים ובפיהם הצעה: “לשום על ראש יוחנן עטרת המלוכה בעד פעולתו הרבה לעמו, והיה הכהן הגדול גם המלך ליהודה הגדולה, וכתר המלכות שהוסרה מראש האומה זה יותר מחמשה עשר דורות תושב לעם”, הבטיחו הצדוקים, כי רבים מהפרושים ידם תכון עמם, וכי כלם מכירים בקדושתו ובערכו של הנשיא, שראוי הוא להיות מלך בישראל.

פחד ורחב לב יוחנן על הכבוד הזה, שאליו כמהה נפשו זה מכבר, אבל בדברים ברורים ענה, בפנותו אל אלעזר בן פועירא: “אלמלי הייתי חושב, כי לי יאתה עמדת מלך יהודה, כי אז לא היתה לי יד מושיטה הכתר ברוכה יותר מאשר ידך, ידידי מנער ומצילני בעת צרה. – אבל בפרוש חרות על הלוחות שקבעה האומה בהיכל לאבי, שמעון התסי, כי ימשל הוא ביהודה " עד אשר יקום נביא אמת ויקומם את מלכות בית דוד”…" ואין אני רשאי להפר את רצונו של העם וחוקותיו ולכן די לי בציץ הקדש, נזרה של כהונה שעל מצחי, וכתר המלכות ראויה תהיה ליוצאי חלצי בית וד…

הבינו הצדוקים את גדל נפשם של נשיאם, וכי עצתם לא תכון הפעם ויבינו גם את רמזי דבריו וישמרו את הדבר בלבם…

אז החליטו מפקדי היהודים והנכרים להציב מצבת זכרון לנשיא בחייו, וינדבו כל אחד מזהב שללו ומכספו, ויבנו מצבת אבן מאבני ירושלם האדמדמות, אבנים חלקות ומשפות, כתבנית רמות המצרים, רחבה מלמטה עשר אמות וצרה מלמעלה אמה אחת, רבועה וקומתה שמונה עשרה – ויעמידוה לא הרחק מארמון החשמונאים, מצפון לעליה, הנשקפת אל שער השלכת, ועליה חרתו בכתב אשורי, למען ירוץ כל קורא בו:

בשנת

העשרים ושבע

ליוחנן בן שמעון

כהן גדול לאל עליון

שלח ד' את נצחונותיו

על היונים מרשיעי ברית

ועל הגוי הנבל הדר בשכם

בידי הנשיא הכהן מתתיהו

מפקד צבא המלחמה ויהודה

כהן משוח המלחמה לפני שמש

ינון שם נשיא יהודה ויתברכו בו

גויים ויאשרוהו דור לדור יספר

עלילות גבורותיו צדקתו וישרו

בימיו תושע יהודה ותשכן לבטח

הלא היא “מצבת יוחנן כהן גדול” עד היום הזה. –

סוף