(חזיון אגדי)

(עפ"י אגדת המדרש –ברוחה ובסגנונה)

המשתתפים:

דמות⁻נֹגַהּ

בת⁻קול

מלאכים, אראלים

“אבות העולם” – אברהם,יצחק ויעקב

“הרועה הנאמן” – משה רבנו

“נביא החרבן” – ירמיהו הנביא

רחל אמנו

הַגָלֻיּוֹת

התורה

אותיות ה“כתב”

השמש

מקום החזיון:

ה“פתיחה” –על הר⁻הבית

מערכה א': שם

מערכה ב': א) מערת⁻המכפלה

ב) ערבת⁻הירדן

ג) בדרך בין ירושלם וחברון

מערכה ג': א) על נהרות בבל

ב) בדרך בין ירושלם וחברון

מערכה ד': על הר⁻הבית.

זמן המחזה: ליל חרבן הבית והלילה שלאחריו.

 

פְּתִיחָה    🔗

(עלות השחר; אדמומית מזרח מַוְרידה את הר־הבית ואת המקדש המתנוסס עליו; שומרי החומות בצפון ההר, “במקום התורפה”, נרדמים על כלי־זינם, כשפניהם צמוקים מרעב ומביעים עיפות מרב עבודה;

הכהנים לבושי הבדים, שוכבים כלם זה אצל זה על־יד פתחי בית המקדש הסגורים, שומרים את מבואיו; פניהם חמרמרו, ידיהם רזות ודלות, נרתעים רגע־רגע משנתם ומחזותיהם נפלטות אנחות מרסקות;

שערי בית־המקדש נפתחים באפס־יד; הזהר שיוצא מקדש־הקדשים מבהיק ומאיר ומתפשט סביב־סביב;

דְמוּת־נֹגהּ עטופת פורפירה של אורה מתלבטת בקירות הפנימיים מופיעה עם הזהר הַמַגִיהַּ דרך שערי המקדש, מחליקה על העמודים יכין ובעז, מנשקתם ומגפפתם, מרכינה ראשה כלפי פתחו של ההיכל).

דְמוּת־הַנֹּגַהּ:

בא היום, הגיעה השעה

– יום צר ומצוקה, יום שואה ומשואה –

מעוני זה אעזבה, מקדשי אטושה…–

מזבול שמים ארצה ירדתי,

אראלי רקיע שם זנחתי

ולמטה משכני העתק העתקתי

בשביל עמי ישראל, שבטי בחירי –

אבל חטאו לי בני, בי בגדו

מחקותי סרו, בריתי הפרו….

עכשו מה לי פה ומי לי פה?

עכשו למקומי הראשון שוב אשובה

אל בין שרפי מעל, יתומי שחק,

אליהם אחזורה – ושם “במסתרים”

תבכה נפשי על עמי⁻סגולתי…

(דמות⁻הנגה טסה על ההר סביב, מתרוממת כלפי שער השבטים, אשר מעבר השני נראים חילות האויב, כשהם מתנועעים כצללים עם דמדומי השחר, מכינים את כלי⁻הקלע ואבני⁻הבלע לירות על העיר – אל “מקום⁻התורפה”).

דְמוּת⁻הַנֹּגַהּ:

יבואו השונאים ויכנסו לבית

שאדוניו עזָבו וממנו יצא!

יבואו הצרים ויקצצו הכרם

ששומרו הניחו ונטשו!

יַגלו את עמי,

יחריבו את מקדשי!…

ואני – – – –

שחוק לבריות אהיה, לעג ליצורי!…

(מרחפת סביב⁻סביב על ההר, מגעת שוב לכתלי המקדש החיצוניים, נוגעת ב“יכין ובעז” שומרי הפתח, מנשקתם ומחבקתם ובעינים כלות וברחמים רבים מביטה אל פנים המקדש ונשארה עומדת על מפתן שער⁻המזרח של ההיכל).

דְמוּת⁻הַנֹּגַהּ:

הוה שלום בית מקדשי!

הוא שלום בית מלכותי!

הוה שלום בית יקירי,

הוה שלום!…

מעכשו הוה שלום!…

(מציצה ומסתכלת עוד פעם פנימה, אל מקום זהר שני הלוחות, המונחים בארון הברית; מעיפה עין סביב אל ההר, מרימה כנפיה מעלה, בוזעת את פורפירת האורה ומשליכתה ארצה. מתרוממת וטסה אל הר הזיתים הנשקף מזרחה ולאט⁻לאט נעלמת…

הזהר של שני הלוחות דעך פתאם, כשאבני הלוחות נשקעות באדמה ונגנזות.

באותו רגע–וכלי הקרע של האויב מרעימים בקול, נשמע נפץ אבנים, רעש קלעים ענות גבורה; חומת העיר נפרצה, שערי הברזל נבקעים ו“ההר” נכבש…

השומרים המתעוררים בצוחת⁻מות נופלים חללים בידי הצר, המתפרץ כנחל שוטף ישר אל המקדש.

הכהנים, לבושי הבדים, שומרי ההיכל, תשושי⁻הכח, מתעוררים בבהלת⁻מות. רגע עומדים תמהים למראה דלתות המקדש שנפתחו באפס⁻יד; בחרדה מתבוננים הם לקדש⁻הקדשים שנתרוקן מזהרו ונופלים אין⁻אונים ארצה. באותו רגע ולהקת שרפים יורדים מן השמים כשידיהם אוחזות לפידי אש ומבעירים אש במקדש מתוכו ובארבע פנותיו… למראה המקדש הבוער מתרוממים הכהנים בצוחה וביללה, משליכים את עצמם אל להבות⁻האש, נפשם יוצאת ומתלכדת בעשן המקדש המתמר ועולה ישר השמימה).

 

מערכה ראשונה    🔗

(לילה חסר כוכבים, ממש חשך; עננים שחורים כבדים מרחפים ברקיע ומכסים את הלבנה הפגומה, המתפרצת לפעמים להציץ בעדם לראות מה נעשה “בהר”; ההר כלו גלי אבנים נשרפות–הרס בכל, שאיה ושממה; אבני החומה נתצו ומתגלגלות בכל צד; במקום המקדש–ערמות עפר ועשן יוצא מתוך כלי הקדש, שטרם נחרכו כלם; גופות הכהנים הנשרפים מתגלגלים על יד האודים העשנים; לפרקים מתלקחת להבת⁻אש חלשה ומאירה באור מחריד על החרבות סביב⁻סביב, ועל חילות שונאים שנרדמו שכורי נצחון ושללם למראשותם.

במרחבי ההר, מעל לעננים השחורים, נראה זהר קל המרחף לארך ההר ולרחבו, מבריק וכהה, מאיר ודועך; בו נראה כסא כבוד בו דמות⁻הנגה עטופת פורפירה בזועה וגרועה, ופמליא של מעלה–כרובים, שרפים, אופנים וחיות⁻הקדש שחוחי ראש ואבלים עוטרים אותה מכל צד; מרחף הכסא סביב⁻סביב, יורד על אבני חומות העיר הדרוסות, מתנשא לאט ומתבונן אל גלי⁻האפר, שגחליהם עודן לוחשות, לסוף מתיצב מעל למקום המקדש, מול קדש הקדשים הנשרף).

דמות⁻הנגה:

(כשהיא מסתכלת אל האפר ואל אודי האש, שעשנים עדין).

בודי זהו ביתי שהחרבתי,

בודי זוהי מנוחתי שהשבּתי!…

מביתי יצאתי – והאויב בו נכנס;

כבודי זנחתי–וחצר חִללו…

ידו לא השיגה, חרבו לא אכלה

כל עוד בתוך עמי אני שכנתי,

כל עוד במקדשי נוי שמתי…

הבוז לשונא!

קריה כבושה כבשת,

בית שרוף שרפת,

עם הרוג הרגת!

(המלאכים והכרובים וכל הפמליא של מעלה בוכים מר, מכסים את פניהם בכנפיהם ומתיפחים; דמות⁻הנגה יושבת על כסא⁻כבודה, ראשה מורד מטה ודמע תדמע עינה חרש…

מתעוררת ומביטה… על גלי החרבות).

דמות⁻הנגה:

אוי לי על ביתי שהחרבתי!

אוי לי על מקדשי ששרפתי!

אוי לי על עמי שכליתי!…

בני, היכן אתם,

כהני, היכן אתם,

אוהבי, היכן אתם?…

(מתוך החרבות נראה הנביא ירמיהו, כשהוא יושב על אחת האבנים השרופות ערום ויחף; אדרת הנביאים שעליו קרועה ומרוטה, שערות ראשו תלושות ואפר על קדקדו; פניו חמרמרו מבכי, ראשו מורד על ברכיו ובוכה).

ירמיהו:

באו ימי השלום,

הגיעו ימי הפקודה…

השכם והערב נבאתי,

השכם והערב הוכחתי,

התריתי ימים על שנים –

ועמי שכחוני–

ואת ד' לא דרשו.

הצור, תמים פעלך,

אל אמונה ואין עול;

כמעשי איש וכפעלו תשלם לו

וכחטאת עם ופשעיו תפקד עליו…

(דמות הנגה מרחפת עצובה ואלמת. המלאכים טסים אחריה, כשהם בוכים מר, החשך מתעבה).

דמות⁻הנגה

– (כשהיא מקשבת לדברי ירמיהו):

ירמיהו נביא⁻אל!

בטרם אצרך בבטן לנביא יעדתיך

למדריך ומוכיח לעמי נתתיך

ורק ליסר ולהוכיח פיך אלפת

לנתש ולנתץ, להרס ולקלל –

ולאהב לא למדת ולנחם לא ידעת…

בתוך חפתו מת בני יחידי –

ולבך אינו כואב עלי,

ולנחמני אינך יודע…

על פשעי עמי להתריע ידע תדע

ולנחמני שכחת⁻ולא פקדתני…

איה “אבות העולם” בזכותם בבניהם בחרתי?

איה “רועי הנאמן” בידו תורתי למו נתתי?

קרא להם: – הם לפקדני יבואו,

הם לנחמני ידעו

על שכרי אתי יבכו

הם מעצבי ינחמוני!…

(הפמליא של מעלה מתרוממת עָל⁻עָל, דמות הנגה בכסא כבודה מסתירה פניה ובוכה).

דמות⁻הנגה:

אוי לו למלך –שבנערותו הצליח,

ובזקנותו לא הצליח!…

(כלם מרחפים סביב⁻סביב; יורדים על החרבות ונשאים למעלה–ומן ההר לא יזוזו).

 

מערכה שניה    🔗

א) מערת המכפלה.

(דרך פתח רחב נכנסים אל מערה עמקה, שבה שלשה מבואות לשלשה חדרים חצובים בסלע; לפני כל מבוא תלויה מנורת⁻שמן דולקת; בעמק כל חדר נראות מטה מוצעת ועליהן ישנים “אבות העולם”; מעל לכל מטה דולק נר⁻תמיד.

ירמיהו הנביא עומד על מפתן הפתח הרחב).

ירמיהו:

עמדו אבות עולם,

ישני חברון קומו,

עמדו–רצון המקום הוא!

קומו–הגיע זמן

שאתם מתבקשים לפני המקום…

(קול אבות⁻העולם מגיע מחדרי המערה):

– למה ומדוע, נביא אלהים,

במנוחתנו תרגיזנו?

אלפים שנים הננו ישנים,

אין בא ומעיר אותנו,

אין מחרידנו ממשכבנו…

ירמיהו הנביא

(כשהוא מתרחק מפתח המערה):

קומו אבות העולם,

ישני חברון הקיצו, –

הגיע זמן –

שאתם מתבקשים לפני המקום.

ירמיהו:

– (כשהוא מתרחק ממי הירדן)

עמוד בן⁻עמרם, רועה נאמן,

מקבר⁻סתרך אלינו הופיע,

הגיע זמן –

שאתה מתבקש לפני המקום

ולמה ומדוע? – מי בא בסודו

ויקשב דברו ויבין רצונו?… (ירמיהו נעלם).

משה רועה נאמן:

– (כשהוא מופיע מתוך מערת⁻פלא כלו עטוף בגדי⁻כבוד שלמת זהר, סביבו מרחפים עדת כרובים ומלאכים).

מלאכי אל, משרתי עליון

כלום לא שמעתם, כלום לא ידעתם

יוצרי מקברי מדוע קרא לי,

מדוע ממשכבי החרידני?…

המלאכים:

(עטופי אבל, פניהם מביעים צער, בוכים ומתאבלים)

משה רועה נאמן–

כלום לא שמעת, כלום לא ידעת:

המקדש חרב, ישראל גלו,

ירושלם עיים היתה,

הר⁻הבית לגלי⁻עפר

סלקה שכינה מישראל

אין לה מושב בארץ…

ולמה ומדוע?–מי בא בסודו

ויקשב את דברו וידע רצונו?

(ירמיהו נעלם).

(אבות⁻העולם מופיעים – אברהם באמצע, יצחק מימינו ויעקב משמאלו, יוצאים מפתח המערה והולכים בדרך לירושלם – לבית המקדש).

ב) עַרְבַת⁻הַיַּרְדֵּן.

(מעבר לירדן מזרחה, בגבה הרי מואב מתנוסס הר⁻נבו ועליו מערה, שמלאכים וכרובים מרחפים עליה לשמרה; נראית המערה פעם על ההר, פעם במורד, ופעם בעמק; ונעלמת מעין רואה.

ירמיהו בא ועומד על הירדן ממערבו מול המערה).

ירמיהו:

בן⁻עמרם, רועה נאמן, קום!

מסתר⁻קברך הופיע!

עמוד, רצון המקום הוא!

הגיע זמן שאתה מתבקש לפניו…

(נשמע קול עמום מהמערה הנסתרה):

אלפי שנים נסתר קברי מעין איש,

אלפי שנים ממשכבי לא החרידוני,

אלהי לא בקשני, בשמי לא דרש

ומה היום מיומים, כי להקיצני אמר?…

יושבה היא ומתאבלת

על אפר גלי⁻קדש

ונחומים מבקשת…

(משה רועה נאמן קורע את בגדי הכבוד, שלמת⁻הזהר, מניח ידיו על ראשו, בוכה והולך מול ירושלם)

ג) בדרך לירושלם – למקדש.

(משה נפגש באבות העולם, שהולכים תמהים ומשתוממים; ירמיהו מתגלה והולך אחריהם מרחוק).

אבות העולם:

מה לך בן⁻עמרם, מה לך רועה נאמן?

האמנם גם אתה מקברך נרגזת

לפני יוצרנו כמונו נתבקשת?

ומדוע בגדי כבודך קרעת,

שמלת הזהר,

שהלבישך יוצרך לפני מותך?

משה רועה נאמן:

הוי, אבות העולם, הוי ישני חברון;

כלום לא שמעתם, כלום לא ידעתם?…

המקדש חרב וישראל גלו,

ירושלם עיים היתה,

הר⁻הבית, לגלי⁻אפר;

סלקה שכינה מישראל

אין לה מושב בארץ

יושבת היא ומתאבלת

על גלי אפר קדש

ונחומים מבקשת…

אבות העולם:

(קורעים בגדיהם, מניחים ידיהם על ראשם, בוכים ומיללים והולכים מול ירושלם).

בניניו, זרענו, צאצאינו

לבנו, לבנו אליכם…

ככוכבי⁻שמים נתנכם אלהים,

לעם⁻סגולה וממלכת⁻כהנים;

כל גויי הארץ בכם נברכו–

עתה כעפר לדוש הייתם;

ארצכם שממה, מקדשכם חרב,

לחרפה ולקלס בגוים⁻שונאיכם

ולארץ טמאה בגולה הלכתם.

(אל משה רועה נאמן)

לצאת אחרי בנינו בגולה,

לארץ העמים, לארץ טמאה,

לראות מה עלה להם ומה קרם–

לא נוכל אנחנו:

פה בארץ מתנו, פה גם נקברנו.

אתה, רועה נאמן,

צא⁻נא וראה בצאן עמך.

לך וראית בסבל בנינו בשבי הלכו

מי מניח ידו הקשה עליהם…

משה רועה נאמן:

– (לירמיהו, שעומד מרחוק).

ירמיהו נביא⁻אל

בימיך היתה לצאני ככה–

עתה לפני תלך

והראני מקום תחנות צאני האובדות,

מי עליהם ידו מניח

מי שבטו הקשה מניף

ומה עלה להם בגלותם…

ירמיהו:

רועה⁻נאמן, הקשית לשאל,

הדרכים חללים מלאות

הארץ בדם הרוגים מרבצת

אין ללכת בשבילים!…

משה רועה נאמן:

ואף⁻על⁻פי⁻כן!..

בצרת עמי לי צר וברעתו רע לי

לפקד את צאני אני רוצה–נלכה!

(נפרדים מעל אבות העולם, הולכים מול נהרות בבל

אבות⁻העולם הולכים מול ירושלם, קרבים לקבר רחל)

יעקב:

צאי מקברך נפש נענה,

עם אבות העולם על בניך בכי,

כבכורך אהובך כן גם בן⁻אונך

יחד מארצם נדדו, למרחקים הגלו…

(רחל עלה מקברה, עטויה שק, הולכת מרחוק אחרי אבות העולם מול ירושלם והמקדש).

 

מערכה שלישית    🔗

א) על נהרות בבל:

(המוני הגליות נפוצים משני צדי הנהר–אנשים ונשים, זקנים ועוללים; רובם אסורים בכבלי ברזל ופניהם שזופים ודלים; ילדים מתים שוכבים בחיק אמם המתיפחת; תינוקות גוססים יונקים שד אמם המתה; גופות חללים מוטלים בחמה, תפוחים ונרקבים; על ערבי הנחל תלויים כנורות ותפים וכלי⁻שיר; והלויים, אליונות ידיהם כסוסות ודם נוטף מהן, יושבים וראשם מורד.

משה רועה נאמן וירמיהו נראים מרחוק. למראיהם מרגשת הזדעזעות בין הגליות; כלם קמים, הפצועים הגוססים, הרעבים והצמאים, צועקים מרב כאב ומתחננים לקראת הבאים; הלויים מרימים אצבעותיהם הפצועות–וכלם בוכים מר בהרימם עיניהם אל משה רועה נאמן).

הגליות:

(כשהם מראים אחד לשני על משה הרועה הנאמן)

בן⁻עמרם, בן⁻עמרם!

בן⁻עמרם רוענו הנאמן

מקברו יצא ולגאלנו בא;

מעבדות מצרים פדה אבותינו

משבי בבל יגאל את בניהם…

בת⁻קול יוצאת ממרום:

גזרה היא מלפני⁻קבלוה!

אחרי מדותי אין להרהר!…

(משה וירמיהו קרבים לגליות, עוברים על פניהם, מתבוננים אל החללים ואל האסירים, אל הגועים והנמקים אל העוללים הגוססים בחיק אמותם, אל הזקנים הפורשים כפיהם אין אונים…)

משה רועה נאמן:

– (לעצמו)

בני–צאני, צאן מרעיתי

גדול שברכם כים לאין מרפא…

להחזירכם עכשו אי⁻אפשר

גזרה נגזרה ואין להפרה,

אחרי מדות⁻יה אין להרהר…

אבל הוא גם יחזיר אתכם:

רגע באפו, חייכם ברצונו

בתשובה חזרו–ולארצכם תשובו…

(עובר על הגליות עוד פעם ומתרחק ונעלם).

ירמיהו:

(עובר על הילדים והתינוקות העטופים ברעב, מגפפם ומנשקם; נותן את ידיו בקולרון של הצעירים האסירים, תוחב את ראשו בשלשלאות של הזקנים הכפותים; הוא בוכה לנגדם והם בוכים עמו).

אחי ועמי–כל⁻כך אירע לכם

יען לנבואת⁻יה לא שמעתם;

עכשו בגולה–אנא חזרו בתשובה

והמרחם אתכם ירחם

ולארצכם יחזיר אתכם.

(הולך אחרי משה המתרחק; הגליות, בראותם את ירמיהו מתרחק גם הוא–צועקים אחריו, בוכים ומתחננים).

הגליות:

אבינו ירמיהו, נביאנו, חוזנו

אל נא תניחנו, אל⁻נא תעזבנו!

אמנם באלהינו פשענו, בו מרינו

אתה הוכחתנו, אנחנו לא שמענו,

עתה יסרנו אלהים ונוסר;

לדבריך נקשיב, בקולך נשמע,

השיבנו לארצנו–ולאלהינו נשוב…

ירמיהו:

אחי ועמי–מעיד אני עליכם

ארץ ושמים וכל צבא מרום:

אלמלי בכיה אחת בכיתם

אלמלי פעם תשובה עשיתם,

בשבתכם בארצכם, בציון מולדתכם –

לא גליתם…

עכשיו–אם אתְּכם לבבל אלכה

אין מנחם לשביה הנשארת בירושלם

אין מקונן לחרבות היכל,

ואין תקומה לארץ השוממה.

שמה אלכה, והארץ אתקינה

לבניכם אחריכם:

אחרי שבעים שנה לארצם ישובו

כדבר אלהיכם.

(הולך אחרי משה ונעלם גם הוא)

ב) בדרך לירושלם ולמקדש.

(הגליות בוכים מר, מתפלשים בעפר, צעקתם גדלה משעה לשעה.

משה וירמיהו עולים במעלה הר⁻ציון אצל קברי מלכות בית דוד, פוגשים באבות העולם וברחל שהולכת אחריהם מרחוק).

אבות העולם

–(למשה רועה נאמן):

משה רועה נאמן–

מה גורל בנינו, מה בגולה הגיע אליהם,

איפה מנוחתם, אנה ספרה ואל תכחדה!

משה רועה נאמן:

מהם–נהרגו נטבחו,

מהם–כפותות ידיהם באזיקי⁻ברזל,

מהם–אסורים בשלשלאות צואריהם,

מהם–מתגולים רעבים צמאים לשמש⁻לוהטת,

מהם–משלכים בדרכים ונבלתם כסוחה,

מהם–ערומים בלי לבוש, לראוה לצריהם…

אבות⁻העולם, משה רועה נאמן, ירמיהו נביא⁻אל, רחל אמנו

(כלם יחד סופקים כפיהם ובוכים):

וַי, וַי–מה לבנינו הגיע:

יתומים היו בלי אב,

בחצצי הרים יחפים ילכו

בחם צהרים בלי מחסה,

בקר הלילה בלי כסות לעורם…

משאות חול על צוארם

רק פיהם לבלע אין יכולים

אין לחם להשביע רעבים,

אין מים להרוות צמאים…

על צוארם נרדפו

מעמלם לא הונח להם…

(עולים כלם בבכי ויללה דרך העפל אל הר⁻הבית.

המזרח מחויר ומלבין, קרני שמש חלשות נראות במרום הרקיע).

משה רועה נאמן

– (אל השמש):

ארורה אַתְּ השמש!

למה אורך לא מנעת

בבוא האויב אל הקדש?

למה מאור יום לעינים –

אם כל קדש בלעה צלמות?…

השמש:

משה רועה נאמן!

בחיי נצחך ובאורי⁻עולם:

להאפיל תהום רציתי–ולא הניחוני,

להקדיר שמים אמרתי ועצרו בעדי

בשבטי אש הלקוני ועלי פקדו:

צאי והאירי אורך!…

ומבושה ומחוורה לעולם יצאתי

ולצר הצורר אורי הגהתי…

אבות העולם, משה רועה נאמן, ירמיהו ורחל אמנו:

(כשהם עולים על הר הבית, אל מקום המקדש, שמלא גלי אפר, עיים וחרבות; נגשים אל המקום, שהיה ההיכל עומד, חוננים את האבנים השרופות, מנשקים את עפר המקום, מטפחים על ראשם ומיללים):

וי, וי – מה למקדשנו הגיע

זיוו הועם, זהרו חשך

אור העולם כבה…

וי, וי–ההיכל נשרף, הלוחות נגנזו

וצאן קדשים לכליה.

(עומדים כלם ובוכים, מרימים ראשם אל דמות⁻הנגה והפמליא של מעלה המרחפות סביב⁻סביב).

 

מערכה רביעית    🔗

(אבות העולם, הרועה הנאמן, ירמיהו ואחריהם רחל אמנו לבושי שק ואפר על ראשם צועדים על החרבות, נכשלים באבנים השרופות, בוכים ותולשים שער ראשם; עוברים הם משער חרב אחד לשני–חרבה ושממה בכל, אפר וגויות מתות; הם מגיעים עד מקום דמות⁻הנגה המרחפת עם פמליא של מעלה על גלי האפר ההולך וכבה ודועך.

המלאכים והכרובים למראה אבות העולם והרועה הנאמן, מתיצבים סביבם שורות⁻שורות כמתאבלים על מת וסופדים).

המלאכים:

דרכי ציון אבלות, בלי באי מועד;

נשמו מסלות, שבת עובר ארח;

החגים הופרו, הקרבנות שבתו,

נדמו המשוררים, ישראל בגולה…

אבות העולם:

אוי לנו!

בנעורינו נסים נעשו לנו

בנינו הצליחו, גדלו ועשו פרי–

ובזקנותנו–בנינו מארצם גורשו,

בגולה הלכו⁻שכולים חיינו…

משה רועה נאמן:

אוי לי!

מעבדות לחרות עמי הוצאתי,

רועה נאמן להם במדבר הייתי,

ועכשו צאני–האויבים קרעון

למשסה ולחרפות לגויים היו…

(בכיה כללית של המלאכים והכרובים, של האבות והרועה⁻הנאמן; הפמליא של מעלה מרחפת סביב דמות⁻הנגה, שהיא כמו נרדמה, כביכול; האבות עומדים למולה, אחריהם משה, אחריו ירמיהו ורחל אמנו מרחוק).

דמות⁻הנגה

(מתעוררת):

מלאכי עליון,משרתי רקיע

למה שורות⁻שורות הספד קשרתם?

המלאכים:

שורות⁻שורות הספד קשרנו

לאבות⁻העולם–שוממים ובוכים

בהר קדשך עומדים הם ותוהים,

ורחמיך הרבים להם לא נכמרו;

שורות⁻שורות הספד קשרנו

לרועה נאמן, אהובנו מאז;

בהר קדשך עומד תוהה

ורחמיך הרבים לו לא נכמרו..

דמות הנגה:

מה לידִידַי בביתי?

מאז לעולמם נפטרו

לפקדני לא באו

למשכָּני לא דרשו

ולמה עכשו קמו, נעורו

במקום קדשי פני לַרָאות?…–

אברהם–

(כשהוא בוכה וממרט זקנו, תולש שערות ראשו, מכה את פניו, קורע את בגדיו, זורק אפר על ראשו, נגש קרוב אל מקום דמות⁻הנגה, סופד וצועק ומראה על החרבות):

מפני⁻מה נשתניתי מכל אמה ולשון–

כל מקדש על מכונו יוסד,

כל עיר על תלה בנויה,

כל עם בארצו מתערה

ובירת בָּני ירדה שאול תחתיה

מקדש אלהיהם שמה ושאיה;

בָּני הגלו ולארצות הצר נפזרו,

בושה וכלמה לעם ולאבותיו…

(פונה אל הדמות):

מפני מה את בָּני הגלית?

מפני מה בידי האויב מסרתם

בכל מיתות משונות נהרגו?…

מפני מה מקדשם החרבת–

מקום שהעליתי את בני יחידי

עולה לפניך?…

דמות⁻הנגה:

בניך חטאו, ברית עולם הפרו,

באלהים כחשו, מצוותיו לא שמרו

על כן הגליתים, על כן השימותים

בעונם כי גדול, בפשעם כי רב…

אברהם:

מי יעיד בבני, מי בהם יענה

כי ברית עולם הפרו, בתורתך כחשו?

דמות⁻הנגה:

תבוא התורה ותעיד בישראל

כי קדושתה חללו, בחקיה מאסו.

התורה:

– (מופיעה, כשהיא עטויה זהר, קרניה מאירות, האראלים חרדים לקראתה, ומרחפים סביבה, קרבה לאט לכסא הדמות – וטרם תפתח פיה, ואברהם מקדימה).

אברהם:

בתי!

אַתְּ עדות נאמנה–על מה תעידי!

על ישראל שעברו על מצוותיך, בך כחשו?

אלי נא הביטי ובפני נא הגידי:

תתקע"ד דורות צפונה היית

במסתרי שחקים בחביון אלהַּ;

כבוד זהרך דק לעין שדי נגלה.

ועת לבני⁻אדם בא זמנך להגלות–

מי אותך קבל,

מי נעשה לנשמע הקדים?

כל אומה ולשון עליהן חזרת

לקבלך סרבו, מצוותיך דחו –

רק בָּני, בהר סיני עליהם הופעת,

בחרדת קדש אותך קבלו, בחבה ואמון –

ובהם בתי, להעיד תאמרי,

ביום צרתם בהם תתעללי?…

(קרני התורה מועמות, מרכינה ראשה כמו מבישה, מתרחקת אט⁻אט אחורנית מלפני כסא כבוד הנגה, כשאראלים וכרובים מרחפים סביב⁻סביב).

דמות⁻הנגה:

עשרים ושתים אותיות הכתב

מימות עולם כעטרת⁻יה קבועות,

בהן העולם נברא בעשרה מאמרות

ולבני⁻אדם עלי אדמות שלחתין

בערב שבת עם חשכה–

לפני תבאנה ובישראל תעדנה

על חלול קדושתן בידי עם מרי!…

(כ“ב האותיות מופיעות בשורה ארכה אחת אחרי השניה; כלן מעלפות אור מבהיק כצבעי הקשת; ה”אלף" בראש מפיצה קרני זהר ואור נגשת עד כסא⁻הכבוד, עומדת במקום שהתורה עמדה–שמתרחקת עכשו ונעלמת).

אברהם

(פונה אל האלף):

ראש האותיות בכתב אֳלֹהַּ

ראש אמת, דַּברי ובפני העידי:

זכרי יום הִגְּלות אלֹה על הר⁻סיני

ובך פתח: “אָנֹכִי אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ”

ומי אומה ולשון, מי גוי ועם

קבלו אלהים אחד ומיוחד –

מלבד בני?

וּלרעת עמי תעידי ובהם תתעללי?

(קרני האלף כהות, סרה הצדה מבישה וכלמה… דמות⁻הנגה רומזת “לבית”, שתבוא אחריה)

אברהם

(מניע לה בראשו):

מי בחמשי תורה זריז יותר מבני?

מי לילדיו הקטנים, ילדי⁻תם

על פה משנן: בְּרֵאשׁית בָּרָא…

ראשית התורה–תמה וברה

שאותך אלהים העמיד בראש–

ולהעיד בבני אַתְּ אומרת

וביום אידם בהם תתעללי?…

(זהר ה“בית” כבה, נגהה הולך ומועם, אחריה גם שאר האותיות אורן דועך–כלן סרות אחורנית אט⁻אט, מרכינות ראשן כמבישות ונעלמות.

דמות⁻הנגה כאילו עגומה, כביכול, פניה מתכרכמים ועצובה, אבות⁻העולם, אברהם יצחק ויעקב, נגשים אחד אחרי השני קרוב לכסא⁻הכבוד; הרועה הנאמן אחריהם, ואחריו רחל אמנו וירמיהו אחריה).

אברהם:

מארץ מולדתי על פיך נדדתי,

בארץ לי הראית אהלי תקעתי;

ב“בתרים” אתי ברית עולם כרת:

“לזרעך את הארץ הזאת נתתי”.

ועוד טרם בן לי נולד – בך האמנתי

ואחרי דבריך לא הרהרתי.

ולמאה שנה בבן יחיד נפקדתי

בן⁻טפוחים, זרע תקותי ומאויי–

ורק גדל וייף, רק לצאצאיו קויתי,

“והעלהו לי לעולה” עלי פקדת–

ואחרי דבריך לא הרהרתי;

על ההר הזה בידי עקדתיו

ועל המזבח לקרבן לך העליתיו–

ולא תזכר לי זאת

ועל בני לא תרחמה?…

יצחק

(קרב אל דמות הזהר):

יחיד ורך לאמי הזקנה

אהוב וחביב להורי הייתי;

וכשהעלני אבי אל אחד ההרים

“אלהים יראה לו השה” הוא הורני.

ואני את גורלי ידעתי

את מר קצי הבן הבנתי–

ואחרי דבריך לא הרהרתי

ואת פקודי לא עכבתי

במקום הזה ברצון נתעקדתי

את צוארי פשטתי כעולה לפניך–

ולא תזכר לי זאת

ועל בני לא תרחמה?…

יעקב

(קרב אל דמות הזהר):

מעט ורעים היו חיי

אבל סימן לבנים הייתי…

באהלי שם ועבר

תורה בנעורי למדתי

ואיש תם יושב אהלים הייתי.

וכשלקחתי את הבכורה בעצת אמי

ומפחד אחי עשו מארצי נדדתי,

ועשרים שנה בבית לבן גרתי–עֻניתי

–ביום אכלני חרב וקרה בלילה–

לבָני דָאגתי, ליוצאי חלצי

עליהם אמרת להרבות זרעם

כעפר ארץ וצאצאיהם כחול הים…

גם עת לארץ אבות מלאך⁻יה עלי פקד

ועשו אחי במחנה כבר פגשני

רק לבני דאגתי

עליהם נפשי מסרתי.

ולא תזכר לי זאת

ועל בני לא תרחם גם אתה

וכצאן לטבחה

ביד עריצים תמכרם?

משה רועה נאמן

(מתקרב אל “אבות העולם”):

לא רועה נאמן לעמי הייתי?

ארבעים שנה, כסוס במדבר

לפניהם רצתי, לנחותם הדרך;

תלונותם סבלתי, מלחמותם נלחמתי

אתם נדדתי, אתם קויתי

לבוא לארץ נחלתך

ההר הטוב והלבנון

מקום מכון לשבתך פעלת

מקדש כוננו ידיך…

אך אתה עלי גזרה גזרת:

"הֶרְאֵיתִיךָ בְעֵינֶיךָ

וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר…"

ואחרי מדותיך לא הרהרתי

וגזרתך בהכנעה קבלתי…

ולא תזכר זאת לעמי

ועל צאן מרעיתו לא תחמולה,

לא תפקד את ארצי⁻געגועי

ועל מקדשך לא תרחמה?

(דמות הזהר מועמה, כביכול, כסא⁻כבודה מתנודד ומתנועע).

משה

(ממשיך):

בתורה על ידי נתת כתבת:

"ושור או שה–אותו ואת בנו

ביום אחד לא תשחט"–

ותורת קדשך זו נעשית פלסתר:

–את הבנים הקטנים

על אבותיהם הצר טבח,

את היונקים על אמותם

רטש ונפץ–

ואתה רואה ושותק

אתה מביט ומחריש…

(דמות⁻הזהר מתכסית ערפל דק, הפמליא של מעלה מרחפת סביבה.

רחל אמנו, שעמדה כל הזמן מאחורי אבות⁻העולם לבושה שק, דוויה וסחופה, נרתעת פתאם, קופצת כלפי דמות⁻הזהר, כורעת ומשתחוה לפני כסא⁻כבודה, בוכיה ומתחננת).

רחל אמנו:

גלוי וידוע לפניך, רבוני:

יעקב בעלי אהבה יתרה אהבני

רק בשבילי בבית אבא

שבע שנים עבד,

וגם לבי לו כָּמַה

נפשי אליו ערגה.

וכשעברו עלינו שבע שנים

כימים אחדים, באהבתו אותי

ולקחתני לאשה זמנו הגיע

זמם אבי להחליפני באחותי…

ואם לבי לדודי כָּמַהּ

ואם נפשי לבחירי ערגה

–ואני רק אשה בשר ודם!–

את אחותי לא קנאתי

וסימני לה מסרתי

שלא לביש את אחותי

שלא לעכר את חייה…

ואתה מלך חי וקים,

ארך אפים ובעל הרחמים

למה לאלילים קנאת

מדוע על בני לא תרחמה?..

(דמות⁻הזהר נרתעת ממקומה, מתרוממת מעל לכסא כבודה ונוגה לה מסביב; המלאכים מתנשאים, שעור⁻קומתם גָדֵל; אבות העולם פניהם נוהרים למראה הנגה המשתרע על ההר; משה רועה נאמן מזדקף מלא קומתו וירמיהו עומד ופיו ממלל חרש–רק רחל אמנו כורעת על ברכיה).

בת⁻קול:

רחל בתי, רחל אם אמללה.

למענך בניך ארחם,

למענך עליהם אחמלה:

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי

וְעֵינַיִּךְ מִדִּמְעָה;

יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ,

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם…

(רחל קמה מכרע על ברכיה, כל הפמליא של מעלה, אבות⁻העולם, משה רועה נאמן ובראשם ירמיהו סבים סבים אותה ושרים לה):

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי

וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָתֵךְ

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם

נְאוּם ד'!…

________

 

סִלוּק    🔗

(דמות⁻הזהר מעטרה כרובים ומלאכים מתרוממת בכסא כבודה למרומי שחק לאט⁻לאט; אבות העולם פניהם מזהירים ומועדים חברונה ורחל אמנו אחריהם–הולכים ונעלמים; משה רועה נאמן פונה לעבר הירדן ונעלם בארץ הערבה; רק ירמיהו נשאר, כשהוא מסתכל לצפון והוזה וחוזה:

מרחוק נראים עולי גולה קהל גדול: אנשים ונשים, זקנים ועוללים, עור ופסח, הרה ויולדת, ולפניהם בנות⁻חן עדויות תפים, נבל ומצלתים יוצאות במחול משחקים–וכלם שרים:

קומו ונעלה ציון אל ד' אלהינו!…

השמש בגבורתו עולה.

סוף